הסיפור של טררה (Tarrare) הוא בהחלט יחיד במינו. לאיש הזה הייתה 'מתנה' ייחודית – היה לו תיאבון עצום. טררה תמיד היה רעב ויכול היה לאכול כמות בלתי נתפסת של מזון. נראה היה שכל גופו תוכנן למטרה אחת בלבד - אכילה. הסיפור של טררה כולל שואו ביזנס, מלחמה, ריגול, ניסויים רפואיים, ובאופן מזעזע ביותר - תינוק שנעלם באופן מסתורי. אנו מזהירים אתכם - הסיפור הזה לא מיועד לעדיני נפש.
טררה, שנולד בליון, צרפת, בסביבות 1772, היה ילד יוצא דופן מההתחלה. הוא תמיד היה רעב, לא משנה כמה הוריו האכילו אותו. כשהיה נער, הוא אכל את משקל גופו בבשר בקר ביום אחד. כדי להכניס זאת לקונטקסט, האדם הממוצע צריך לצרוך כ-5% מהמסה שלו בכל יום.
מעט ידוע על הרקע של טררה, או אפילו אם טררה היה שמו האמיתי, אבל נראה שברור שלהאכיל ילד שאינו יודע שובע היה נטל כלכלי שהוריו לא היו מסוגלים לשאת. זמן מה לפני יום הולדתו ה-16, לאימו ואביו של טררה לא נותרה ברירה אלא לסלק אותו ולהכריח אותו להסתדר בעצמו. לאחר שסולק, הצטרף טררה ללהקת נוודים של פושעים ועובדי מין. הוא נדד ממקום למקום, מתחנן לאוכל כשיכול היה, גונב כשצריך היה. לאחר זמן מה, הוא הצטרף לקבוצה שהתיימרה להיות קרקס נודד. הם היו מופיעים בסגנון "פריק שואו" כדי למשוך ולהסיח את דעתם של המונים למען כיוס קל. המופע של טררה לא נראה קודם לכן.
תפקידו של טררה היה לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - לאכול. הוא היה מותח את הלסת שלו כדי לטרוף סלים של תפוחים כאילו היו שקיות של אגוזים. הוא גם אכל חפצים כמו פקקי שעם או אבנים. נראה היה שאין שום דבר שטררה לא יכול היה לבלוע וההמונים בכל מקום שהם ביקרו צפו בשקיקה במחזה הגרגרנות שלו. חפצים דוממים ופירות לא היו הדברים היחידים שטררה אכל בכמות מוגזמת, הוא גם רכש לעצמו הרגל לצרוך חיות חיות. "הוא תפס חתול חי בשיניו, נגס בו [או פירק] אותו, מצץ את דמו ואכל אותו, והשאיר רק את השלד החשוף", סיפר עד למופע הבימתי המטריד של טררה.
"הוא גם אכל כלבים באותו אופן. באחת הפעמים נאמר שהוא בלע צלופח חי מבלי ללעוס אותו". בשר נחשים היה אהוב במיוחד על טררה. המוניטין שלו היה כל כך נורא עד שנראה שאפילו החיות ידעו להתרחק מדרכו. "הכלבים והחתולים נמלטו באימה מנוכחותו", כתב המנתח הצבאי הברון פרסי (Baron Percy), "כאילו הם חזו את סוג הגורל שהוא מכין להם".
ב-1788, בשנות העשרה המאוחרות לחייו, החליף טררה את הנדודים בהופעות קבועות בפריז. שם, בין השדרות הגדולות והאזרחים העשירים, הצעיר הטורף מצא דרך למלא את כיסיו, גם אם לא הצליח למלא את בטנו. אבל, יום אחד במהלך ההופעה הטורפנית הרגילה שלו, הייתה לו חסימת מעיים פתאומית וחמורה. טררה ניצל לאחר שצופים לקחו אותו לבית החולים הוטל-דיו (Hôtel-Dieu), שם קיבל תרופות משלשלות חזקות. כשהחלים, טררה הציע לאכול את השעון והשרשרת של המנתח כמעין "מרסי" פרפורמטיבי. המנתח, מ. ג'ירו (M. Giraud), סירב והזהיר אותו שיש לו את הכלים לחתוך את דרכו אל האוכל ולא יהסס לעשות כל מה שצריך כדי להחזיר את הדברים שלו.
מה שהיה תמוה במיוחד עבור כל מי שראה את טררה, היה המראה שלו. למרות האכילה הקבועה והמוגזמת שלו, בגיל 17 הוא שקל לא יותר מ-100 ק"ג. הוא גם נראה יציב נפשית מכל הבחינות, מלבד אכילת כל מה שהוא יכול לשים עליו את היד. הסימן הפיזי העיקרי לאורח חייו המוזר של טררה היה עורו המתוח והנפול. לצרפתי הרעב היה תהליך קבוע שהתנהל כך. ראשית, הוא היה אוכל עד שהוא היה נפוח, כמו בלון מנופח. לאחר מכן, הוא היה מוצא חדר שירותים ויוצר מצב שתואר פעם כ"מצחין מעבר לכל תפיסה". זה השאיר אותו ריק פעם נוספת כדי שניתן יהיה לחזור על הרוטינה. כתוצאה מכך, עורו של טררה, מראשו ועד מותניו, היה תלוי בקפלים ענקיים בכל פעם שגופו לא היה מלא.
היבט פיזי לא נעים נוסף של האכילה של טררה הורגש לעתים קרובות לפני שהוא אפילו הגיע לטווח ראיה. לפי ההערות הרפואיות הרשמיות שלו, טררה "הסריח לעתים קרובות עד כדי כך שלא ניתן היה לסבול אותו במרחק של עשרים צעדים". אובחן כי ריחו של הצרפתי החמיר באופן משמעותי בזמן שמיד לאחר משתה. טררה תואר כבעל לחיים אדומות, עיניים אדומות ואדים שניתן היה לראות עולים מגופו, כמו קווי סירחון בחוברת קומיקס. תיאורים אחרים של טררה מציעים ששערו היה רך באופן מפתיע בעוד שפיו היה, באופן לא מפתיע, גדול. שיניו היו דהויות ושפתיו היו דקות עד שכמעט לא ניתן היה להבחין בהן. את העור על בטנו, כשהוא הכי רפוי, ניתן היה לקשור סביב מותניו כמו חגורה.
כשטררה היה בסביבות גיל 19, פרצה מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה וצרפת מצאה את עצמה תחת אש. טררה, שהיה להוט לתמוך בארצו, ויתר על הופעותיו והצטרף לצבא המהפכה הצרפתית. עם זאת, טררה התקשה לשרוד עם מנות מזון של חיילים. הוא ביצע עבודות מוזרות בתמורה לאוכל של חבריו, אבל זה לא סיפק את צרכיו של טררה. הוא החל לחפש שאריות באשפה אך לבסוף נאלץ להתאשפז בשל תשישות קיצונית. במהלך ההתאוששות שלו, הצבא הכפיל פי ארבעה את המנות של טררה, אבל זה עדיין לא הספיק. הוא חיפש בתעלות הביוב ובערימות האשפה. הוא אכל את כל מה שהושאר מאחור על ידי חולים אחרים. הוא אפילו התגנב לחדר הרוקח כדי לאכול את הרטיות. לאחר מכן, המנתחים הצבאיים לא יכלו יותר לכבוש את סקרנותם.
במקום לשחרר את טררה, החליטו המנתחים, ד"ר קורוויל (Dr. Courville) והברון פייר-פרנסואה פרסי (Baron Pierre-François Percy) לנצל את ההזדמנות כדי לרדת לעומק מצבו. במהלך הטיפול וההחלמה שלו, צוות בית החולים נאלץ לקחת את תפקיד השומרים בכל פעם שהוגשו ארוחות במקום. אם הם לא עשו זאת, סביר היה להניח שהמזון יגיע לטררה, ולא למקבליו המיועדים.
כשקורוויל ופרסי בחנו ארוחה של שתי פשטידות בשר גדולות, צלחות של גריז ומלח, וארבעה ליטרים של חלב טרי, שהוכנה עבור 15 פועלים ליד הכניסה לבית החולים, הם הורו לכולם לעמוד מאחור ולתת לטררה לעשות את הכי גרוע שלו. על פי דיווחי הרופא, המטופל שלהם אכל כל פירור ולאחר מכן נרדם כשהבטן שלו התנפחה.
בעוד קורוויל ופרסי התמקדו בניסיון ללמוד יותר על מה שהפך את טררה לכמותו, איש צבא אחר הבחין בהזדמנות. כשהבין שיש לו חייל שלכאורה יכול להכניס כל חפץ לבטנו ולהוציא אותו שוב בזמן הרצוי, הגנרל אלכסנדר דה בוארנה הגה את הרעיון להאכיל את טררה בקופסאות עץ מלאות בפתקים סודיים. ברגע שטררה יאכל את הקופסה, הוא יישלח דרך קווי האויב, שם הוא יעביר - בסופו של דבר - את הפתק. להוט לשרת, טררה הסכים, ולאחר אימון "יבש" בבית החולים, בלע הודעה חשובה לקולונל צרפתי שנפל בשבי והוחזק ליד נוישטאדט בפרוסיה. כשהוא מחופש לאיכר, נשא טררה בצייתנות את ההוראות הפנימיות לתוך שטח האויב.
תוכניתו של הגנרל בוארנה לא הייתה מוצלחת כפי שקיווה טררה. עם המראה המוזר שלו, הריח הנורא שלו וחוסר יכולתו המוחלטת לדבר גרמנית כלשהי, לא לקח הרבה זמן עד שרשויות פרוסיה הבחינו בטררה ולכדו אותו. החיילים קיבלו את המשימה שאין לקנא בה להסיר את בגדיו של טררה ולבצע חיפוש יסודי לפני שהעבירו את האסיר שלהם לחקירה ועינויים.
לא רגיל לטיפול הזה, טררה ויתר במהרה על התוכנית. כל מה שהפרוסים היו צריכים לעשות כדי לגלות אם המרגל החשוד שלהם דובר אמת, היה לחכות. טררה היה כבול בזמן שכולם חיכו שהטבע יעשה את שלו. ברגע שזה יקרה, מישהו יקבל את המשימה העגומה לסנן את הצואה של טררה ולהוציא את הקופסה החבויה מתוכה. ההודעה של טררה נפלטה בסופו של דבר ונחשפה לקצינים הפרוסים, התברר שזו הודעת דמה של הגנרל בוארנה. במקום להציע פרטים יקרי ערך על מזימה או פעילות צרפתית, כל מה שביקשה ההודעה היה שהמקבל יאשר שקיבל אותה. בתסכול ובכעס, הגנרל הפרוסי זואלי (General Zoegli) הורה על הוצאתו להורג של טררה.
נבנה גרדום והמרגל העצוב הוצעד למה שיהיה האקט האחרון בחייו המוזרים. מתישהו בין החבל שהונח סביב צווארו של טררה והפקודה שניתנה לו לקפוץ, משהו בליבו של גנרל זואלי השתנה. אם זה היה מעשה חמלה או רחמים, אנחנו לא יודעים, אבל טררה נלקח ממקום ההוצאה להורג, הוכה והוחזר לצרפת.
אולי על הגרדום החליט טררה שהגיע הזמן לשנות את חייו, או אולי זה היה בזמן שישב לבדו בתא וחיכה להעביר את קופסת העץ המחליקה את דרכה במעיו. מתי שזה קרה, הגרגרן הצרפתי עשה חשבון נפש במהלך המלחמה וחזר בנחישות לעשות משהו עם הרעב המתמיד והמתיש שלו. טררה התחנן לברון פרסי שיעזור לו לתקן את התיאבון שלו, אחת ולתמיד. לא היה פרטוקול רפואי למצב כזה, אבל פרסי עשה מה שהוא יכול. הוא ניסה לאודנום, אבל זה לא השפיע. הוא ניסה חומץ יין וגלולות טבק, אך טררה נותר ללא שינוי. בייאושו, פרסי ניסה להאכיל את המטופל שלו במספר עצום של ביצים רכות בתקווה שזה יחניק את הרעב שלו. זה לא.
בעוד הברון פרסי ניסה ולא הצליח לפתור את מצבו של טררה בהתערבות רפואית, המטופל עצמו נאלץ למצוא דרכים נואשות יותר ויותר להשביע את הרעב הבלתי נגמר שלו. כשבית החולים לא סיפק לטררה מספיק מזון, הוא היה בורח לעיירה שם היה מתחרה עם כלבים משוטטים על בשר נרקב בצדי הדרכים, או מתחנן בפני קצבים לפסולת מיותרת. הדברים התחילו להיות מוזרים יותר כאשר טררה נתפס שותה דם שהוצא מחולים או אפילו נוגס בגופות בחדר המתים של בית החולים. הלחץ החל להתגבר כדי שיעבירו את טררה לבית משוגעים, אבל פרסי היה נחוש שבית החולים הצבאי הוא המקום הטוב ביותר לביצוע כל טיפול. אז תינוק בן 14 חודשים נעלם, וכל העיניים הופנו אל טררה.
מעולם לא הייתה שום הוכחה או ראיה אמיתית לכך שלטררה היה קשר לתינוק הנעדר, אבל בכל זאת הוא נזרק מבית החולים. זה היה ב-1798, ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר הודעה שנשלחה מבית החולים ורסאי, חתומה על ידי מ. טסייר (M. Tessier), התריעה לברון פרסי שהחולה הסופני טררה אושפז והוא מבקש אותו. פרסי הרגיש חובה ועשה את המסע.
טררה האמין שאי הנוחות שלו נגרמה בגלל מזלג מוזהב שבלע ב-1796 ומעולם לא חזר, אבל פרסי קבע במהירות את הבעיה האמיתית; טררה גסס משחפת. הוא נשאר בבית החולים כחודש לפני שסבל מהתקף חמור של שלשול ונכנע למחלתו. האיש שאכל הכל מת עם פרסי לצידו. הוא היה, לפי הערכה, רק בן 26.
בתחילה, המנתחים בוורסאי סירבו לגעת בגופו של טררה בשל ריקבונה המהיר. אולם עבור פרסי וטסייר, הסקרנות הייתה גדולה מדי. היה גם עניין של מזלג זהב שאפשר למצוא. נתיחה שלאחר המוות בוצעה, אך נעצרה באמצע הדרך כשהרופאים כבר לא יכלו להתמודד עם הריח. בדומה לריחות שבקעו מגופו של טררה, תוצאות הנתיחה הספיקו כדי להפוך את בטנם של המתים. "הקרביים נרקבו, הסתבכו יחדיו וטבלו במוגלה", נכתב בדו"ח של טררה, "הכבד היה גדול מדי, חסר עקביות, ובמצב ריקבון; כיס המרה היה בגודל ניכר; הקיבה, במצב רפוי, וכתמי כיבים מפוזרים עליה, כיסו כמעט את כל אזור הקיבה".
מה שהתגלה מנתיחת הגופה של טררה, לפני שהיא ננטשה, היה שבית הבליעה שלו היה גדול בצורה יוצאת דופן. נרשמה הערה כי "ניתן להכניס גליל בהיקף 30 ס"מ מבלי לגעת בחיך". הקיבה שלו הייתה, אולי באופן לא מפתיע, הרבה יותר גדולה מכל קיבה שהרופא ראה אי פעם, ומילאה כמעט את כל חלל גופו. לאחר הפרוצדורה, המנתחים יכלו רק להסיק שהרעבתנות שפקדה את כל חייו של טררה נבעה מהצרכים הפיזיים שלו, לא הנפשיים שלו, ושכל מה שהוא אי פעם עשה זה לנסות למלא את איבריו הגדולים, בדרך שכל אחד מאיתנו עשוי היה לעשות. למרבה האכזבה, מזלג הזהב המסתורי מעולם לא נמצא.
מקורות:
