top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

עלייתם ונפילתם של מופעי המוזרויות (פריק שואו)

באמריקה של המאה ה-19, בהיה באנשים שנולדו עם מומים היתה לא רק מקובלת מבחינה חברתית אלא נחשבה לבידור משפחתי. פי. טי. ברנום הרוויח מיליונים מניצול זה. ה"פריק-שואו" (“Freak Shows”) שלו שילבו אנשים שנחשבו מסקרנים - נשים מזוקנות, גברים מקועקעים, מעוותים קשות, ונמוכים וגבוהים באופן חריג - שרבים מהם נאלצו, שלא מרצון, להיכנס לתעשייה כילדים צעירים.


ברנום הגזים (או לגמרי זייף) את מקורות הפרפורמרים הללו, מה שהפך אותם לחיות, "דגימות" נדירות. כשהוא נתקל בביקורת על "הנצחת תרמיות", הוא טען כי הוא רק בשליחות לפזר קצת קסם בחברה: "אני לא מאמין בהונאת הציבור", כתב למוציא לאור ב-1860. "אבל אני מאמין בקודם למשוך ואחר כך לרצות אותם". הוא השיג את שני הדברים הללו באמצעות ניצול - ובכל זאת רבים מהפרפורמרים שלו קיבלו סכומים נאים, חלקם הרוויחו כמו כוכבי הספורט של היום. עלייתם ונפילתם של עסקי ה"פריק שואו" הם סיפור כלכלי מרתק, אך גם סיפור מוסרי.

"קונגרס הפריקים" של האחים רינגלינג / בסביבות 1924

"הפריק שואו", או "מופע השוליים" (“Side Show”), עלה לגדולה באנגליה של המאה ה-16. במשך מאות שנים תרבויות ברחבי העולם פירשו עיוותים פיזיים חמורים כסימנים רעים או עדות לנוכחות רוחות רעות, עד סוף המאה ה-15, הסטיגמות הללו תורגמו לסקרנות ציבורית. אנשי עסקים חיפשו אנשים עם מומים, אספו אותם והסיעו אותם ברחבי אירופה, תוך שהם גובים עמלות קטנות עבור צפיות. אחד ה"פריקים" המוקדמים ביותר שתועדו בתקופה זו היה לזרוס קולורדו (Lazarus Colloredo), איטלקי שאחיו, יואנס (Joannes), בלט, הפוך, מחזהו.


התאומים הסיאמיים "הן ריתקו והן החרידו את הציבור הרחב", והצמד אף הופיע בפני המלך צ'ארלס הראשון בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-15. אנשים כמו לזרוס ניצלו בלהט את המצב הייחודי שלהם כדי להרוויח קצת כסף מהחברה - גם אם פירוש הדבר היה להפוך למופע ראווה. אבל עד המאה ה-19, מופעי הפריק פנו לקהל קטן יחסית ולא הניבו רווחים גדולים במיוחד עבור אמרגנים או פרפורמרים.

לזרוס קולורדו ואחיו יואנס בתחריט מהתקופה

בינתיים, בקונטיקט, פי. טי. ברנום כבר ביסס את עצמו כמשווק מבריק. בגיל 19, כחנווני ומוכר מוקדם של כרטיסי לוטו, הוא כבר התמזג עם הונאה וראוותנות, והרוויח כמעט 500 דולר לשבוע (11,000 דולר כיום). אבל כאשר ממשלת ארה"ב העבירה חוק נגד הגרלות לוטו, ברנום מצא את עצמו ללא עבודה ועבר לעיר ניו יורק. בשנת 1835, בהשראת סיפורים ששמע מאנגליה, הוא רכש שפחה עיוורת ומשותקת, בדה סיפור סנסציוני (שהיא בת 160 והייתה האחות של ג'ורג' וושינגטון), וגבה תשלום מצופים על מנת לראות אותה באופן אישי.


שנה לאחר מכן, האישה נפטרה ודו"ח המוות אישר שהיא רק בת 80 - אבל נראה שלצופים של ברנום לא היה אכפת, הם נשבו בסיפוריו וההונאות שלו הפכו ל"אמיתות בלתי ניתנות להפרכה". ברנום רכש את העבד תמורת 1,000 דולר, והרוויח כמעט את הסכום הזה מדי שבוע מ"השקעתו".


ברנום גם שלט באמנות התחבולות הצבעונית. המתיחה הגדולה הראשונה שלו, ב-1842, הייתה "בתולת הים מפיג'י" - "יצור עם ראש של קוף וזנב של דג". הדגימה - למעשה פלג גוף עליון וראשו של קוף צעיר שנתפרו לחציו האחורי של דג - נמכרה במקור לאנגלי על ידי מלחים יפנים בשנת 1822, תמורת 6,000 דולר (104,000 דולר כיום). לאחר שהוצגה במשך זמן מה בלונדון, היא מצאה את דרכה לניו יורק, שם ניהל ברנום משא ומתן על מנת להשכיר אותה תמורת 12.50 דולר לשבוע.


ברנום יצא לקמפיין אימתני כדי לשכנע את הקהל שלו שהיצור אמיתי, מזייף כתבות עיתונים ואפילו סולל את דרכו למוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע. הוא בדה סיפור על גילויה של בתולת הים והפיץ למעלה מ-10,000 עלונים. תוך כמה שבועות, הוא זכה בתשומת הלב של הציבור.

"בתולת הים מפיג'י" של פי. טי. ברנום / 1842

ברנום רכש את המוזיאון האמריקני (American Museum) בברודווי בניו יורק, ולאורך שנות ה-40 של המאה ה-19 הציג "סבב של פריקים: לבקנים, גמדים, ענקים, חיות אקזוטיות" וכל מי שעורר את סקרנות הציבור. כדי לפרסם את החלל, הוא שכר את המוזיקאים הכי לא מיומנים שיכל למצוא והושיב אותם לנגן במרפסת הבניין, בתקווה ש"הרעש הנורא" הזה ימשוך לקוחות. תחת הנהגתו, הפריק שואו האמריקאי הפך לעסק משגשג - גם רווחי מאד וגם משפיל עבור הפרפורמרים שלו.


בעקבות הצלחתה של בתולת הים מפיג'י שלו, ברנום יצא לחפש בני אדם יוצאי דופן שהוא יוכל לשתף איתם פעולה (ולהרוויח מהם). הוא שמע על בן דוד רחוק, צ'ארלס סטרטון, שהיה לו מום מדהים, אז הוא הלך לחקור.


סטרטון נולד להורים בגודל ממוצע, והוא התפתח בקצב נורמלי עד גיל חצי שנה, ואז הוא נמדד בגובה 63 ס"מ ושקל 7 ק"ג. עד גיל חמש, הוא לא גדל מילימטר. ברנום שיתף פעולה עם אביו של הילד, לימד את הילד לשיר, לרקוד ולהתחזות לדמויות מפורסמות (קופידון, נפוליאון בונפרטה), ובשנת 1844 לקח אותו לסיור הראשון שלו ברחבי אמריקה.


ברנום "מיתג מחדש" את סטרטון כ"גנרל טום אצבעוני" (“General Tom Thumb”) - "האדם הקטן ביותר שאי פעם הלך בעצמו" - ואמר לצופים כי בן החמש היה למעשה בן אחת עשרה. לאחר הצלחה מדהימה, השניים יצאו לאירופה, שם המלכה ויקטוריה התלהבה מהמחזה. סטרטון זכה לקהל רב בכל מקום אליו הגיע והשיג תהילה בינלאומית.


בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, ברנום הפך את סטרטון לאדם אמיד. במשך יותר מחמש עשרה שנה, הוא קיבל תשלום של למעלה מ-150 דולר לשבוע (4,100 דולר כיום) עבור הופעותיו, ועם פרישתו התגורר ב"שכונה האופנתית ביותר של ניו יורק", היה בעל יאכטת קיטור ולבש רק את הבגדים המובחרים ביותר.


ברנום הוקסם באותה מידה מהשותפות החדשה שלו: סיבוב ההופעות באירופה שילם לו כל כך יפה שהוא כמעט רכש את בית הולדתו של וויליאם שייקספיר. הרווחים שלו הגיעו למאות אלפים - כסף שהוא השקיע מחדש בעסק שלו, ורכש את המוזיאון הגדול הראשון שלו. הוא שינה את שמו ל"מוזיאון של ברנום", ועד שנת 1846 הוא משך אליו 400,000 מבקרים בשנה.

צ'ארלס סטרטון בגיל 10

ויליאם הנרי ג'ונסון - "זיפ ראש סיכה"

ויליאם הנרי ג'ונסון (William Henry Johnson) נולד בשנת 1842 בניו ג'רזי לעבדים עניים שהשתחררו זה עתה. בעוד שהיה לו מום פיזי עדין מאד (ראשו היה מעט מיקרוצפלי, או בצורת חרוט), אמרגן מקומי ניצל זאת והגזים אותו. ג'ונסון החל להופיע בהופעות שוליים באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19.


בשנת 1860, פי טי ברנום גייס אותו והפך אותו ל"זיפ", "גזע אחר של אדם שנמצא במהלך מסע גורילות ליד נהר גמביה במערב אפריקה". ראשו גולח, מלבד קווצה קטנה למעלה, והוא היה לבוש בחליפת פרווה מכף רגל עד ראש. דרווין פרסם באותה תקופה את "מוצא המינים", וזיפ קודם כ"חוליה החסרה" ("Missing link") - משואה של הוכחה אבולוציונית.


ברנום הציג את זיפ בכלוב והורה לו רק לנהום; שילמו לו "דולר אחד ליום" כדי שישמור על השקט וישאר בתפקיד. הוא גם גרם לזיפ לנגן בכינור - כל כך גרוע שלעתים קרובות שילמו לו הצופים רק כדי שיפסיק. הוא הפך במהירות לכוכב בסבב ה"פריקים" של ברנום, וזכה לתשומת לב מאנשים כמו הסופר צ'ארלס דיקנס וסלבריטאים אחרים. על מאמציו, זיפ זכה לתגמול נאה: ברנום שילם לו 100 דולר להופעה (היו לו לעתים קרובות 10 בשבוע) והוא רכש לעצמו בית מפואר בקונטיקט.


זיפ היה ידוע לא רק במוצאו המוזר, אלא בהתנהגותו האופטימית והחיובית, כפי שכתב אחד הצופים: "הוא משעשע את הקהל והקהל משעשע אותו". המופעים שלו המשיכו הרבה מעבר למותו של ברנום, והוא הופיע עד סוף שנות השמונים לחייו. הוא גם היה משווק מויומן: במהלך משפט הקופים של 1925 (המורה ג'ון סקופס הועמד לדין באשמה שלימד בכיתה את תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין בניגוד לחוק שנחקק באותה שנה), הוא הציע את עצמו כהוכחה חיה לאבולוציה, ויצר כמות עצומה של פרסום.


למרות שהוא שיחק טיפש במשך כל חייו, והוא נוצל, זיפ היה חסכן ופרש מיליונר. על ערש דווי הוא אמר לאחותו, "ובכן, הטעינו אותם במשך זמן רב", ורמז שבמשך עשרות שנים, הוא הוליך שולל לא רק את הקהל שלו, אלא גם את מפעילי המופעים שלו להאמין שהוא סובל מפיגור שכלי.

"זיפ ראש סיכה"

אנג וצ'אנג בנקר - "התאומים הסיאמיים"

נולדו ב-1811 בכפר דייגים סיאמי קטן, אנג וצ'אנג היו תאומים סיאמיים, מחוברים בחתיכה קטנה של סחוס בגודל 10 ס"מ בחזה. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19, סוחר בריטי חתם חוזה עם התאומים והציג אותם ברחבי אירופה ואמריקה במשך שלוש שנים. לאחר מכן, השניים נפרדו מהאמרגן, התחילו מופע אמריקאי משלהם וזכו לתהילה גדולה. המונח "תאומים סיאמיים" נוצר על ידי רופא שראה את הופעתם של השניים.


עד 1838, בגיל 29, הם פרשו עם 60,000 דולר (1.3 מיליון דולר כיום), והתיישבו בצפון קרוליינה, שם קנו חווה בשטח של 400 דונם והפעילו מטעים. לאחר שאימצו את "בנקר" כשם משפחה "אמריקאי", הם הפכו לאזרחים אמריקאים ופגשו זוג אחיות, שאיתן התחתנו. הם בנו שני בתים נפרדים בשטח שלהם והחליפו פרקי זמן של שלושה ימים שבהם כל אחד יכל לבלות זמן עם אשתו. ביחד, השניים הולידו 21 ילדים.


לאחר שאזל הכסף ב-1850, הם חזרו לקריירה שלהם כפרפורמים של מופעי שוליים וחתמו על חוזה לסיבוב הופעות עם פי. טי. ברנום. במשך עשרים השנים הבאות, הם הופיעו לסירוגין. הם מתו בהפרש של ארבע שעות ב-1879, והותירו הון גדול לנשותיהם.

אנג (משמאל) וצ'אנג בשנים מאוחרות יותר

קפטן קונטנטנוס - "האיש המקועקע"

ג'ורג' קונטנטנוס (George Costentenus), "אקט השוליים המקועקע הראשון" של אמריקה, היה כל כך מחויב לסיפור הבמה שלו שמעט מאד ידוע היום על מוצאו האמיתי. נולד ב-1836, הוא טען שהוא נסיך יווני-אלבני שגדל בהרמון טורקי.


338 הקעקועים שלו כיסו כמעט כל סנטימטר בגופו (מלבד האף שלו וכפות רגליו), הוא היה מקושט להפליא, והציג דוגמאות ספציפיות של בורמזים, וסמלים מהמיתולוגיה המזרחית: נחשים, פילים, חסידות, צבאים, דרקונים, צמחים ופרחים מכל הסוגים התערבלו על עורו.


על פי הסיפור של קונטנטנוס, הוא היה במשלחת צבאית בבורמה כאשר הוא ושלושה אחרים נתפסו על ידי "ילידים פראיים" שהציעו להם בחירה: או שיחתכו לחתיכות מהבוהן ועד הראש, או שיקבלו קעקועים על גוף מלא וישתחררו - אם הם ישרדו את התהליך המייסר. החיילים בחרו באפשרות השנייה, תהליך שנמשך שלושה חודשים והרג את שותפיו של קונטנטנוס.


כדי לשכנע את העולם שסיפורו נכון, הוא אפילו הרחיק לכת ופרסם ספר בן 23 עמודים ב-1881, המתעד כל פרט מהחוויה שלו לכאורה. רק הרבה יותר מאוחר בקריירה שלו הודה קונטנטנוס שהוא בדה את הסיפור בתקווה להשיג תהילה ועושר. ואת זה הוא עשה.


בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוא שיתף פעולה עם פי. טי. ברנום, הפך לאקט הרווחי ביותר של המוזיאון האמריקאי, ולקח הביתה יותר מ-1,000 דולר לשבוע (37,000 דולר לשבוע היום). קטע משנת 1878 מהניו יורק טיימס הרחיב על עושרו:

הוא עונד טבעות יהלומים יפות מאד ותכשיטים אחרים, בשווי כולל של כ-3,000 דולר [71,500 דולר כיום] ובדרך כלל הולך חמוש כדי להגן על עצמו מפני אנשים שעלולים לנסות לשדוד אותו. מחצית מהאנשים שביקרו את [קפטן קוסטנטנוס], הדגימה האחרונה של אמנות יוונית, נראו כאילו הם יהיו מוכנים לעבור תהליך של קעקוע עורם, אם בכך יוכלו להבטיח חיים נוחים ללא עבודה.

עם מותו, קוסטנטנוס תרם מחצית מהונו לכנסייה היוונית, ואת המחצית השניה לאמני מופעי פריק שהיו פחות ברי מזל.

כרזה פרסומית של קפטן קוסטנטנוס

פדור ג'פטיצ'ו - "הילד בעל פני הכלב"

פדור (Fedor Jeftichew), שנולד עם פנים מכוסות שיער ב-1873, נועד ללכת בדרכו של אביו. אדריאן ג'פטיצ'ו, שהיה ידוע ברחבי אירופה כ"איש הכלב הסיבירי" (“The Siberian Dog-Man”), היה בעל אמונות טפלות והאמין שגם הוא וגם פדור נמצאים בקצה של העונש האלוהי.


בעקבות מותו המוקדם של אביו, פדור בן ה-16 הפך לחוסה של ממשלת רוסיה. בשלב זה, הוא היה "מכוסה בשיער ארוך וחלק דמוי פרווה שהיה הכי סמיך על פניו". בעוד שהציבור תפס אותו כמו בעל חיים ופראי, למעשה הוא היה סקרן, בעל דיבור רך וביישן.


פדור אומץ על ידי אמרגן קר לב, הובא לאנגליה ופורסם בתור "הילד שגודל על ידי זאבים בערבות הסיביריות". פי. טי. ברנום, היזם המתמיד, ראה את האקט, רכש את החוזה של הילד והעביר אותו לארה"ב בשנת 1884. אבל, כמו עם כל אחד מהפרפורמרים שלו, ברנום היה צריך לייפות את סיפורו של פדור.


הילד הפך ל"ג'ו-ג'ו הילד בעל פני הכלב" (“Jo-Jo The Dog-Faced Boy”), ושיחק את הסטריאוטיפ של ההשערה לאדם פרהיסטורי של חוקר הטבע הוויקטוריאני: הוא נמצא במערה עמוק ביערות מרכז רוסיה, ניזון מפירות יער ובשר ציד בעזרת אלה בסיסית; לאחר קרב עקוב מדם ללכידת ה"חיה", לימדו אותו ציידים ללכת זקוף, ללבוש בגדים ולדבר כמו אדם מכובד.


ברנום הלביש את פדור במדי פרשים רוסיים, וגרם לו לשחק את אופיו הפראי, "נובח, נוהם וחושף שיניים" בפני הצופים. לאורך שנות ה-80 של המאה ה-19, פדור היה בין בעלי השכר הגבוה ביותר בעסק, והכניס 500 דולר לשבוע (13,000 דולר כיום). עד פרישתו הסתכם החיסכון שלו בכמעט 300,000 דולר (7.6 מיליון דולר כיום).

פדור ואביו אדריאן ג'פטיצ'ו / 1875

מותו של הפריק שואו

בשנות ה-90 של המאה ה-19 החלו מופעי הפריק לדעוך בפופולריות שלהם, עד 1950 הם כמעט נעלמו. ראשית, הסקרנות והמסתורין דוכאו על ידי התקדמות הרפואה, מה שנקרא "פריקים" אובחנו כעת עם אבחנות אמיתיות, מוסברות מדעית. המופעים איבדו את זוהרן מכיוון שמצבים פיזיים ורפואיים כבר לא נחשבו כמופלאים והסיפורים המהוללים שסיפרו אמרגנים הופרכו יותר ויותר על ידי המדע המוצק. ככל שהצופים נעשו מודעים יותר לטבע האכזר של מצב הפרפורמרים, התחלפה הפליאה ברחמים.


סרטים וטלוויזיה, ששניהם עלו לגדולה בתחילת המאה ה-20, הציעו צורות אחרות של בידור ודחקו את הדרישה של החברה למוזרויות. אנשים יכלו לראות דברים פראיים ומדהימים בנוחות של תיאטרון או בית (עד שנות ה-20), והוציאו פחות כסף על הופעות חיות. התקשורת גם הפכה את המציאות לנגישה יותר, והפריכה עוד יותר את הסיפורים שסיפרו אמרגנים: למשל, בסרט, הקהל יכל לראות שאנשי בורנאו למעשה לא היו פראיים כפי שפורסם על ידי פי. טי. ברנום.


אבל צלצול המוות האמיתי של הפריק שואו היה צמיחת זכויות הנכים. במילים פשוטות, התענגות מוחלטת על חוסר המזל הפיזי של אחרים זכתה לבסוף בזעם.

פריק שואו ברוטלנד, ורמונט ב-1941

המחלוקת המוסרית

אפילו בשיאם, המופעים הללו זכו לביקורת חריפה כנצלניים ומשפילים. בשנת 1861, ההיסטוריון הבריטי הנרי מייו (Henry Mayhew) כתב מחקר שבו הוא דחה אותם כ"לא יותר מאשר השפלה אנושית".

במקום להיות אמצעי להמחשת מצוה מוסרית, [פריק שואו] הפכו לפלטפורמה ללימוד ההוללות האכזרית ביותר... האנשים שמנהלים את המקומות הידועים לשמצה האלה מכירים טוב מאד את הכשלים של הקהל שלהם.

ללא ספק, רוב הפרפורמרים המוקדמים של מופעי השוליים נוצלו, עשו עליהם מניפולציות והם נדחפו לתעשייה בחוסר רצון. רק אחד מהפרפורמרים שצויינו במאמר, קפטן קונטנטנוס, נכנס למקצוע מרצונו (כתוצאה מכך, הוא גם הפך את עצמו למוזר, ולא נולד כזה).


בשנות ה-50, קרול גרנט (Carol Grant), בת 16 עם מום, נפגעה מאד לאחר שהשתתפה במופע שוליים, ושלחה מכתב לנציב החקלאות של צפון קרוליינה. "אנשים עם מוגבלויות מחפשים בחיים יותר מאשר שיסתכלו עליהם במופע שוליים", כתבה. המכתב זכה לתשומת לב ארצית, ועורר ויכוח: האם לפרפורמרים צריכה להיות אפשרות להופיע במופעים אלה, האם עליהם לבחור לעשות זאת?


הארווי בוסוול (Harvey Boswell), מפעיל מופעי שוליים ומשותק, הגיב לגרנט:

בוהים בי אבל זה לא מפריע לי. זה גם לא מפריע לפריקים כשבוהים בהם כשהם בדרכם לבנק כדי להפקיד את ה-100, 150, 200 הדולרים ואפילו 500 הדולרים לשבוע שמקבלים כמה מהמוזרויות האנושיות היותר סנסציוניות על ההצגה שלהם במופעי שוליים.

גם האמרגן הוותיק בובי ריינולדס (Bobby Reynolds) הוסיף את שני הסנט שלו:

אם אתה סוג של מוטציה, הריגוש הכי גדול שאתה מקבל הוא לפתוח את תיבת הדואר ולקבל צ'ק מהממשלה. או שמכניסים אותך למוסד. אנשים אומרים 'אוי, ניצלת את האנשים האלה!' לא ניצלנו את האנשים האלה. הם היו כוכבים! הם היו מישהו. הם נהנו.

אף על פי כן, באמצע המאה ה-20, האמנים הנותרים עברו לקרנבלים נודדים או למוזיאונים, והפכו רק לחלק קטן ממה שהם היו כמה עשורים קודם לכן. רבים שהסתמכו על מופעי שוליים כדי להתפרנס יפה מתו בעוני, עם מעט או כלל ללא תמיכה בנכים.

תיאור של אריק ספראג, "איש הלטאה"

גלגולים מודרניים

בעוד שמופעי הפריק הודחו בגלל המוסר המפוקפק שלהם, הם קיימים היום - רק לא במובן המסורתי.


רשת הטלוויזיה TLC, למשל, הוכיחה שהסקרנות עדיין מוכרת. בדיוק כמו שפי. טי. ברנום ניצל את יולק אקהרט ("Fat Boy"), תוכנית “My 600 Pound Life” של TLC מנצלת את ההיבטים הסנסציוניים של הסובלים מהשמנת היתר החולנית של אמריקה. "אנשים קטנים, עולם גדול" (“Little People, Big World”) של הרשת מתארת בקלילות את ההתמודדויות של זוג גמדים, כפי שעשה ברנום עם גנרל טום אצבעוני. "האיש עם חצי גוף" (“The Man With Half a Body”), ו"אני איש הפיל" (“I Am the Elephant Man”) אורבות כל אחת לאותן עיניים סקרניות שמימנו מופעי פריק לאורך המאה ה-19. וכמו קודמיהם, ה"כוכבים" המודרניים האלה מקבלים תשלום עבור הניצול שלהם - עד 8,000 דולר לפרק.


יש גם כאלה כמו אריק ספראג (Erik Sprague), שהפך את עצמו ל"איש הלטאה" ("The Lizardman"). עם קעקועים ירוקים מכף רגל עד ראש, לשון מפוצלת ושיניים מחודדות - כולם תוצאה של רצון אישי - הוא ממתג את עצמו כ"פריק מקצועי". רק למקרה שיש ספק אם זה נכון או לא, "FREAK" מופיע בדיו בולט על החזה שלו. ספראג הוא חלק מתת-תרבות של שינוי גוף שמחפשת במפורש "תהילה פריקית".


אבל עבור רוב ה"פריקים" של המאה ה-19, המוניטין לא היה בחירה. הם גדלו לקבל את אורח חייהם ולהעריך עושר ותהילה, אך שילמו על כך בדרכים אחרות. פרנק לנטיני (Frank Lentini), גבר בעל שלוש רגליים שכונה בעבר "מלך הפריקים", אישר זאת בראיון לעיתון בתחילת המאה.

הגפה שלי לא מפריעה לי, כמו המבט הסקרן והביקורתי.

מקורות:

560 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page