דייל סטלינג (Dale Stehling) נעלם ולא הותיר עקבות במשך שבע שנים לאחר שטייל עם משפחתו בשממה של קולורדו. בדרום מערב ארה"ב, מעל הסלעים האדומים והיערות הפזורים של רמת קולורדו, נמצא הריכוז הגבוה ביותר של אתרים ארכיאולוגיים בצפון אמריקה. בלב חורבותיה של החברה הקדומה הזו נמצא הפארק הלאומי מסה ורדה. מסה ורדה היא השמורה הארכיאולוגית הגדולה ביותר בארה"ב, עם שטח עצום של 213,000 דונם. אתר מורשת עולמית זה מכיל 5000 אתרים ארכיאולוגיים, כולל 600 מגורי צוקים (Cliff dwellings), מגדלי שמירה רבים, פטרוגליפים, "אמפיתיאטראות", בתי בור, אסמים, והמבנים המסתוריים, השקועים והטקסיים המכונים קיווה. שרידיו של דייל סטלינג נמצאו כעבור 7 שנים, אך שירות הפארק הלאומי מעולם לא אמר היכן או איך הוא מת.
המבנים העתיקים של מסה ורדה מורכבים מאד והגיאולוגיה ייחודית. הרמה הגבוהה של קולורדו היא נקודת ריכוז של מערכות מטאורולוגיות שנוצרות שם ואז מביאות משקעים למרכז ארה"ב. המגורים האנושיים באזור נמתחים כל הדרך חזרה לתקופות הקלוביס, הפולסם והתקופה הארכאית, בין השנים 9500 לפנה"ס עד 6000 לפנה"ס, הם היו בשיאם בתרבות קולעי הסלים בסביבות 1000 לפנה"ס.
תרבות קולעי הסלים הפכה לאחר מכן לאנשי הפואבלו הקדומים (Ancestral Puebloans), הידועים גם בשם אנסאזי, בסביבות 900 לפנה"ס. התרבויות המאוחרות יותר בולטות בתיעוד הארכיאולוגי בתכנון האב ובמערכים האסטרונומיים של כפריהם, בשל היעלמותן המסתורית והפתאומית, והראיות המצביעות על רצח פולחני וקניבליזם.
תושבי מסה ורדה התקיימו משילוב בין ציד, ליקוט מזון וחקלאות זעירה של יבולים כדוגמת תירס, שעועית ודלעת. הם בנו את הפואבלו הראשונים סביב שנת 750, ובשלהי המאה ה-12 הם החלו לבנות את מגורי הצוק הגדולים שהפארק ידוע בעיקר הודות להם. בהגיע 1285, לאחר תקופה של חוסר יציבות חברתי וסביבתי שנגרמו עקב סדרה של בצורות חמורות וממושכות הם נטשו את האזור ונעו דרומה למקומות באריזונה וניו מקסיקו.
הארכיטקטורה במסה ורדה
מסה ורדה ידועה בעיקר הודות למספר הגדול של מגורי הצוק שנשמרו היטב, בתים שנבנו בקירות הקניון בגומחות, או מתחת לגוש סלע תלוי. מבנים הכלולים בתוך הגומחות הללו בנויים בעיקר מגושים של אבן גיר, המחוברים יחד בטיט ומטויחים באותו חומר. היה דמיון רב בין מבנים ספציפיים, אבל בדרך כלל צורתם הייתה ייחודית בשל הטופוגרפיה הייחודית לגומחות השונות לאורך קירות הקניון. בניגוד בולט למבנים ולכפרים הקודמים על גבי המסה, משקפים מגורי הצוק של מסה ורדה מגמה אזורית רחבה לקראת הצטברות של אוכלוסיות אזוריות הולכות וגדלות למגורים צפופים, בני-הגנה במיוחד, במהלך המאה ה-13.
מבני הפואבלו נבנו באבן כשהחלונות פונים דרומה וצורתם כדמות האותיות, "U", "E" ו-"L". הבתים נבנו כשהם צמודים ושיקפו אמונה דתית הולכת ומעמיקה. מגדלים נבנו בסמוך לקיווה וכנראה שימשו לתצפיות. קדרות הפכה תכליתית יותר וכללה כדים, מצקות, קערות, צנצנות וכלי אוכל עבור מזון ומשקאות. הופיעו כלי חרס לבנים שעליהם עיטורים בשחור, מקורם של הפיגמנטים בצמחים. גם טכניקות של שימור וניהול מים, כולל השימוש במאגרים וסכרים המשמרים טין הופיעו בתקופה זו. סגנונות למבני אבן גיר-טיט אלו, הן למגורים בפני השטח ומגורי הצוק, כללו חלונות ודלתות בצורת האות T. עובדה זו הובילה כמה ארכאולוגים ובהם סטיבן ה. לקסון (Stephen H. Lekson) לטעון כי זו הוכחה להשפעה המתמשכת של המערכת של קניון צ'אקו. חוקרים אחרים רואים באלמנטים עיצוביים אלו חלק מסגנון פואבלו כללי יותר או שיש להם משמעות רוחנית ולא עדות למערכת סוציואקונומית מתמשכת של אליטה ספציפית.
בעוד שמרבית הבנייה באתרים אלו עולה בקנה אחד עם צורות פואבלו נפוצות, כולל מבני קיווה, מגדלים ובתים חפורים, מגבלות המרחב של הגומחות בקירות הקניון חייבו ריכוז צפוף הרבה יותר של האוכלוסיות שלהם. "בית הכד" (Mug House), מגורי צוק אופייניים, היה משכן לכ-100 תושבים שחלקו 94 חדרים קטנים ושמונה מבני קיווה שנבנו אחד כנגד השני וחלקו רבים מקירותיהם. הבנאים באזורים אלו ניצלו באופן מרבי את המרחב שעמד לרשותם בכל דרך שיכלו, ללא אזורים שנחשבו מחוץ לתחום הבנייה.
אסטרונומיה
בני מסה ורדה השתמשו בתצפיות אסטרונומיות לתכנון הטקסים החקלאיים והדתיים שלהם, הן על סמך מאפיינים טבעיים בנוף והן בבניינים שנבנו למטרה זו. כמה בתים גדולים באזור היו מכוונים לרוחות השמים, כאשר חלונות, דלתות וקירות מוקמו לאורך נתיב השמש, שקרניה מציינות את חילופי העונות. מקדש השמש (Sun Temple) נחשב כמצפה כוכבים אסטרונומי.
המקדש הוא בצורת האות D וכיוונו הוא בסטייה של 10.7 מעלות מהכיוון האמיתי של מזרח-מערב. מיקומו וכיוונו מעידים שבוניו הבינו את המחזורים הן של השמש והן של הירח. הוא מכוון לשקיעת השמש במהלך מפנה החורף, שאותה ניתן לראות שוקעת מעל למקדש בבימה בקצה הדרומי של ארמון הצוק, מעבר לקניון פיוקס (Fewkes Canyon). בתחתית הקניון נמצא בור האש של מקדש השמש, המואר בקרני השמש הראשונות של השמש הזורחת במפנה החורף. מקדש השמש הוא אחד המבנים הגדולים ביותר שנבנו למטרות טקסיות בלבד על ידי בני הפואבלו הקדמוניים. ג'סי ולטר פיוקס (Jesse Walter Fewkes) הוא שכינה את המבנה מקדש השמש אחרי שגילה אמנות סלע בפינה הדרום-מערבית של האתר המתארת את השמש.
העלמותו של דייל סטלינג
ב-9 ביוני 2013, דייל סטלינג בן ה-51, אשתו והוריו נסעו מטקסס למעלה דרך קולורדו, לטיול. באותו יום קיץ לוהט הם חוו תקלה ברכב ועצרו עצירה לא מתוכננת בפארק הלאומי מסה ורדה. הם הגיעו למרכז המבקרים ובשעה 16:30 דייל, מטייל מנוסה, יצא בכוחות עצמו לצפות בשרידי בית עץ האשוחית (Spruce Tree House) שנמצאים במרחק של פחות מ-400 מטר משם ובטווח ראיה ממרכז המבקרים. שרידים אלה כל כך קרובים, ומרכז המבקרים כל כך גלוי מהם, שדייל אפילו לא טרח לקחת מים. זו הייתה הפעם האחרונה שמשפחתו ראתה אותו.
בדרך לשרידי בית עץ האשוחית, יש צומת עם מסלול אחר, ארוך ומסוכן יותר המכונה מסלול פטרוגליף פוינט (Petroglyph Point Trail). מסלול זה של 3.9 ק"מ הוא לולאה ולמרות שזה לא טיול קשה, הוא נמתח לאורך קניון תלול בקרבה מסוימת לקצה הצוק, ומטפס בגובה אל ראש המסה שם הפטרוגליפים מכסים את פני המצוק.
המגבלות הפיזיות של אשתו של דייל ושל הוריו הקשישים מנעו מהם ללכת לשרידי בית עץ האשוחית, אך דייל היה מטייל נלהב ואיש של טבע. למרות התלילות של הקניון, מסלול פטרוגליף פוינט אינו קשה, ואדם ממוצע בדרך כלל משלים אותו בפחות משעה. משפחה אחרת פגשה את דייל במסלול פטרוגליף פוינט. לדבריהם, הוא לא היה במצוקה והחליף איתם מספר מילים, אך זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה את דייל בחיים.
ההיעלמות ומאמץ החיפוש
מכיוון שמשפחתו של דייל האמינה שהוא יטייל רק לאתר בית עץ האשוחית, הם דיווחו על העדרותו מהר מאד. כששומרי הפארק הבינו שהוא לא נמצא בשרידים הסמוכים, הם הבינו שהוא בחר במסלול הפטרוגליף פוינט. הם לא הביעו דאגה, והציעו למשפחה לחכות שעה-שעתיים עד שיחזור. אך לאחר שחלפו שעתיים מאז שעזב, המשפחה ידעה שמשהו לא בסדר והחיפושים החלו.
זהו היבט חשוב של המקרה מכיוון שפעולות חיפוש והצלה בדרך כלל אינן מתחילות באופן כל כך מיידי, עם אזור כה מדויק להתמקד בו. ראוי גם לציין שאמנם לדייל לא היו מים איתו, אבל כן היה לו טלפון סלולרי, למרות שהאות בתוך הפארק המרוחק לא רציף.
מיד עם היעלמו, החל מאמץ חיפוש אינטנסיבי. החיפוש האינטנסיבי נמשך שבועיים לפני שצומצם בהנחה שעד אז הוא בוודאי נספה. בשיא החיפושים, ששוב, החלו מהר מאד, הם כללו שישים מחפשים, שתי יחידות K9, יחידות טיפוס הרים מיוחדות שגלשו למטה לקניון, ואפילו צוותי מסוק חמושים בטכנולוגיית FLIR (טכנולוגיה חדישה המאפשרת למחפשים להבדיל בין יצורים חיים לבין עצמים דוממים). למרות ההתחלה המהירה, המחפשים המאומנים וכל המשאבים המעולים הללו לא נמצא כל זכר לדייל.
גילוי שרידיו של סטלינג
באמצע ספטמבר 2020, לכאורה, רשויות הפארק הלאומי קיבלו טיפ אנונימי שהפנה אותן לשרידים של דייל סטלינג. לאחר שבע שנות חיפוש השרידים התגלו לבסוף ב-17 בספטמבר 2020.
שירות הפארקים הלאומיים, ISB (זרוע החקירה של שירות הפארקים), ומשטרת מחוז מונטזומה, מעולם לא חשפו היכן התגלו שרידי דייל. הם הצהירו באופן מעורפל כי השרידים נמצאו 6.8 ק"מ מהמקום בו דייל נראה לאחרונה וכי זהו קטע מרוחק ומחוץ לתחום בפארק. הם גם ציינו כי אין אינדיקציות פתולוגיות לפשע.
כמה דיווחים בתקשורת הצביעו על כך שהטיפ האנונימי הגיע ממטייל, וחלקם התייחסו לשרידיו שהתגלו "ממערב לדורנגו". לא קשה לדמיין שמטייל החוקר אזור מחוץ לתחום בפארק יבחר להישאר אנונימי. למעשה, הרוב המכריע של הפארק העצום הוא מחוץ לתחום.
אך הכינוי "ממערב לדורנגו" מוזר מאוד מכיוון שהעיירה דורנגו (Durango) נמצאת 61 ק"מ ממזרח לפארק. עם זאת, החלק הגדול והמרוחק ביותר של הפארק (שכולו מחוץ לתחום באופן חשוד) נמצא בחלק זה ממש, מערבית לדורנגו.
שאלות רבות ואפס תשובות
זה כלל לא נדיר שעירוניים, מפונקים בבועת הנוחות החומרית שלהם, יוצאים לאזורים פראיים בגישה יהירה ובסופו של דבר נכנעים למציאות הקשוחה של הטבע. עם זאת, ישנם קריטריונים מסוימים המבדילים בין אירועים כאלה לבין מקרה מוזר כמו המקרה של דייל.
אם דייל נפל מהשביל אל תוך נקיק, אז יחידות K9 היו בוודאי מגלות את ריחו החריף, ושרידיו לא היו מתגלים כל כך רחוק משם. המרחק הזה של 6.8 ק"מ מטריד, בהתחשב בגיאוגרפיה של הפארק, כי זה יכול היה להיות רק למערב או לדרום.
לכיוון מזרח זה היה מוביל חזרה לאזורי דרכים סלולות אחרים בפארק עם מרכז מבקרים אחר וכו', ולצפון פירוש הדבר שהוא היה צריך לרדת לקניון ולטפס חזרה בצד השני, דבר שהיה בלתי אפשרי. לא דרום ולא מערב מסתדרים עם הדיווחים לפיהם הוא התגלה "ממערב לדורנגו".
מדוע שהמשטרה או פקידי הפארק לא יהיו גלויים יותר עם היכן הוא נמצא? גם לא ברור כיצד דייל יכול היה לסטות מהשביל, כי אם הוא לא נפל לתוך נקיק, אז הוא בטח ירד מהשביל בדרך זו או אחרת. זה לא הגיוני מכיוון שדייל היה מטייל וקמפר מנוסה, לא היו לו מים, והיה די חם באותו יום.
ואם הוא נמצא במרחק של כמה קילומטרים משם, לא לכוד באיזה נקיק, כיצד לא הצליחו למצוא אותו 60 המחפשים והמסוקים המצוידים ב-FLIR במשך שבועיים? שלא לדבר על שבע השנים הנוספות של חיפוש פחות אינטנסיבי. המרחק הזה בהחלט נמצא ברדיוס החיפוש הראשוני והאינטנסיבי, וכדי שיהיה ברור, זה לא כתב אישום נגד עובדי החיפוש וההצלה, שהם אנשי מקצוע אמיצים, אינטליגנטים, ומומחים במה שהם עושים.
תשובות ואנומליות אנסאזי
אולי ניתן למצוא תובנות מסוימות על ידי הבנה מעמיקה יותר של חורבות עתיקות ומסתוריות אלה ותרבות יוצריהן. כל המונחים המתייחסים לתושבים פרהיסטוריים אלה כמו קלוביס, קולעי סלים, אנשי הפואבלו הקדומים, פלאו-אינדיאנים והאנסאזי, אינם הכינוים שהאנשים האלה כינו את עצמם, והם אינם מוכרים על ידי אינדיאנים מודרניים, למעט האנסאזי, שפירושו פשוט "הקדומים או האויבים הקדומים".
השבטים המודרניים של האזור הם נאוואחו, זוני, פאיוט והופי, אך השבט המזוהה ביותר עם החורבות, הוא יוט. היוט התנגדו בתוקף למה שמכונה "החלפת קרקעות" ("land swap") שאפשרה לדוד סם להשתלט על חורבות אלה. אז יש כעס, איבה ומחלוקת משמעותיים בכל האזור הזה, שקשור למגוון רחב של סיפורים קדומים ומוזרים.
משפחת ותריל (Wetherill), משפחה של מגדלי בקר, התיידדה עם חברים משבט יוט בסמוך לחווה שלהם דרומית-מערבית לעיירה מנקוס. משפחת ותריל קיבלה אישור משבט היוט לרעות את הבקר שלהם ברמות הנמוכות החמימות יותר של שמורת יוט במהלך החורף. אחד מבני היוט בשם אקוויץ (Acowitz) סיפר לבני משפחת ותריל על מגורי צוק מיוחדים במסה ורדה: "עמוק בקניון וסמוך לתחילתו יש בתים רבים של העם העתיק - "הקדמונים". אחד מבתים אלו גבוה, גבוה בין הסלעים גדול מכל האחרים. בני יוט אינם מבקרים שם לעולם, זהו מקום קדוש".
ב-18 בדצמבר 1888 גילו ריצ'רד ותריל וצ'ארלי מייסון, אחד הבוקרים שלו, את ארמון הצוק לאחר שזיהו את החורבות מקצה מסה ורדה. ותריל הוא שנתן לחורבות את שמם הנוכחי. ריצ'רד ותריל, בני משפחתו וחברים חקרו את החורבות ואספו חפצים, שאת חלקם הם מכרו ל"אגודה ההיסטורית של קולורדו" (Historical Society of Colorado) ואת רובם הם שמרו. בין האנשים ששהו בחווה של משפחת ותריל וחקרו את מגורי הצוקים היה מטפס ההרים, הצלם והסופר פרדריק צ'פין (Frederick Hastings Chapin), שביקר באזור בשנים 1889–1890. הוא תיאר את הנוף והחורבות במאמר ב-1890, ומאוחר יותר בספר שיצא לאור ב-1892, "ארצם של שוכני הצוקים" (The Land of the Cliff-Dwellers), שאויר במפות שצוירו ביד ותמונות שצילם בעצמו.
במאמר מעורר השראה שנכתב על ידי החוקר והסופר דייוויד רוברטס (David Roberts) שכותרתו "חידות האנסאזי: איזה אירוע איום הכריח את האנסאזי לברוח מארצם, ולעולם לא לחזור?", רוברטס ועמיתיו מתייעצים עם ארכיאולוגים ובוחנים אתרים שבדרך כלל מחוץ לתחום, בקולורדו וביוטה.
מדוע ואיך כל כך גבוה?
במאמר זה, רוברטס מתייחס לנושא שמתעלמים ממנו (הארכיאולוגים), של איך בדיוק ומדוע רבים מבתי המגורים האלה נבנו כל כך גבוה בקניונים תלולים.
"הסתקרנו מהשאלה מדוע הכפרים נבנו גבוה במצוקים, אך באותה מידה הוקסמנו מה"איך" - איך האנסאזי התגברו על הצוקים, שלא לדבר על גרו שם. במהלך הסיור שלנו, נתקלנו בחורבות שלא היינו בטוחים שנוכל להגיע אליהן גם עם חבלים וציוד טיפוס מודרני, שהשימוש בהם אסור באתרים כאלה. החוקרים מאמינים שהאנסאזי טיפסו על גזעי עצים כרותים שנחרצו בעזרת גרזני אבן כדי ליצור מדרך רגל זעיר. סולמות בולי עץ אלה הוצבו לעתים קרובות על מדפים מאות מטרים מהקרקע. (חלק מהסולמות עדיין במקום.) אך הם לא היו מספיקים כדי להגיע לכמה מהבתים שחקרנו. אני מאמין שארכיאולוגים - שלרוב אינם מטפסי סלעים - לא העריכו את המיומנות והאומץ הנדרשים כדי לחיות בצוקים. מתחתינו, הצוק נפל 50 מטר למטה, אנכי לגמרי למדרון שנפל עוד 140 מטר אל רצפת הקניון. היישוב, שהיה בעבר בית אולי לשתי משפחות, נראה כאילו הוא משדר פרנויה, כאילו בוניו חיו בפחד מתמיד מפני התקפה. היה קשה לדמיין זקנים וילדים קטנים הולכים הלוך ושוב לאורך מסלול כה מסוכן. ובכל זאת הקדמונים בוודאי עשו זאת בדיוק: עבור האנסאזי שחיו מעל החלל הזה, כל גיחה למזון ולמים היתה חייבת להיות משימה מסוכנת."
(Roberts, Riddles of the Anasazi)
אליטה של קניבלים עם יותר מ-5 אצבעות
מבנים רבים פזורים לאורך 644 ק"מ של ה"דרכים" העתיקות של האנסאזי, ובין רבות מהחפירות הארכיאולוגיות העלומות והמיסתוריות לכאורה של אתרים אלה, נמצאו שרידי מעמד אליטה של הומינינים עם אצבעות נוספות בכפות הידיים והרגליים.
תכונה זו נתפסה במידה מסוימת של יראת כבוד, וכמה חוקרים, כמו אלה של פרויקט גוטנברג, שיערו כי בימי קדם, מעמד שליט אולי הפך את ילידי האזור לנתינים.
הפרופסור לאנתרופולוגיה כריסטי ג. טרנר (Christy G. Turner) מאוניברסיטת מדינת אריזונה, בעבודתו המרעננת והמטרידה ביותר Man Corn, הוכיח סופית, מעבר לכל צל של ספק מדעי, שלא זו בלבד שהתרחש כאן קניבליזם באופן נרחב, אלא שזה היה בקנה מידה בלתי נתפס.
תועדו עדויות על אלימות וקניבליזם במרכז אזור מסה ורדה. אף שמרבית האלימות, ששיאה היה בין 1275 ו-1285, מיוחסת ללחימה פנימית בין תושבי מסה ורדה, ממצאים ארכאולוגיים שנתגלו בפואבלו סנד קניון (Sand Canyon Pueblo) במונומנט הלאומי קניון הקדמונים (Canyons of the Ancients National Monument), מעידים שאלימות התרחשה בין תושבי מסה ורדה ואנשים מחוץ לאזור. עדות על התקפות נתגלו על ידי חברים במרכז הארכאולוגי של קניון קרואו (Crow Canyon Archaeological Center) במהלך שנות ה-90. ההתקפות, שהתרחשו גם בקאסל רוק פואבלו (Castle Rock Pueblo), תוארכו סביב 1280, ומשערים כי הן שמו קץ לכמה מאות של יישובי פואבלו באתרים אלו. רבים מהקורבנות הציגו סימנים של שברים בגולגולת, ומהאחידות בפציעות ניתן להסיק כי מרביתן נגרמו מגרזני אבן קטנים. אחרים קורקפו, בותרו ונאכלו. ייתכן שהקניבליות הייתה אסטרטגיה להישרדות בזמנים של גוויעה ברעב. העדויות הארכאולוגיות מוכיחות שהעימותים האלימים לא היו מוגבלים לאזור מסה ורדה והיו נפוצים באמריקה הצפונית בשלהי המאה ה-13 וה-14, ומן הסתם החריפו בעקבות השינויים האקלימיים בעולם שהשפיעו לרעה על אספקת המזון ברחבי היבשת.
היקף הקניבליזם היה כה גדול, עד שכריסטי דוחה את הרעיון כי פרקטיקה זו הינה תגובה למשבר רעב, ובמקום מרמז כי מדובר בסוג של שליטה פסיכו- רוחנית / חברתית. רבות מהמסורות האינדיאניות באשר לאזור זה הן טאבו ולא נמצאות בשיח אפילו ביניהם, ואף יותר מכך בנוגע למערביים.
עם זאת, לפאיוט יש אגדה ידועה אחת אשר אכן סובבת סביב עם ארכאי, קניבליסטי שאכלס את האזור לפניהם, ואחר כך גורש בכוח אלים. הסי-טה-קא (Si-Te-Cah), על פי שרה ווינמוקה הופקינס (Sarah Winnemucca Hopkins), בתו של צ'יף וינמוקה, הייתה תרבות פראית של ילידים גדולים וג'ינג'יים שהיו מבצעים פשיטות לילות על אנשיהם, וחוטפים נשים וילדים כדי לטרוף אותם.
אולי זה נשמע כמו אגדה טהורה, אבל המציאות היא שכל היבט בסיפור זה נתמך על ידי תגליות ארכיאולוגיות. שלדים גדולים (שנעלמו) אכן נחשפו על ידי כורי גואנו בתוך מערת לובלוק (Lovelock cave) יחד עם שרידי אדם קטנים יותר שפוצחו כדי להסיר את מוח העצם.
ולמרות היעלמותם של שרידים גדולים אלה, הקהילה האקדמית המרכזית אינה מכחישה את קיומם. האתר הארכיאולוגי בקניון דה צ'לי (Canyon de Chelly) אכן הכיל אוסף עצום של שרידי ילדים בלבד.
מאמרים אחרים מתייחסים לאזורים מוגבלים בפארק הלאומי גרנד קניון הסמוך, אגדות הקשורות אליהם, וקשר פוטנציאלי עם הנפילים המקראיים, כפי שתוארו כגזע ארכאי, ככל הנראה נכחד, של בני אדם גדולים, לעתים קרובות עם מאפיינים פולידקטיוליים ושעסקו בקניבליזם.
מסקנות
אולי לעולם לא נדע מה בדיוק קרה לדייל סטלינג. אך לא בלתי סביר לשער שאולי הסיבה שהיוט לעולם לא מתקרבים למקומות אלה היא אותה הסיבה שכל כך הרבה מהשרידים הללו הם מחוץ לתחום.
אולי זה לא משום שהם "קדושים", מכיוון שטבוע בהם הד של טראומה איומה. יתכן שהסיבה שהתשובות הללו בורחות מאיתנו היא משום שהן מתריסות את הפרדיגמות המודרניות שלנו לגבי מה אמיתי ומה לא, אך אמונות טפלות אינן מותירות מאחוריהן חורבות אניגמטיות, או מצבורי עצמות של קורבנות שחוטים.
אם אנחנו באמת רוצים לדעת, ניאלץ להרחיב את הבנתנו של העבר הפרהיסטורי שלנו. מאמר זה לא נועד להצביע על כך שדייל נחטף או היה קורבן של קניבליזציה, אך הוא נועד לשפוך אור על תעלומה זו ואולי לקשר אותה להיסטוריה האפלה של אזור זה.
יתר על כן, אירוע זה רחוק מלהיות מבודד. על פי רשויות הפארק, חמישה עד עשרה אנשים נעדרים מהפארק מדי שנה, ורבים נוספים מפארקים לאומיים אחרים. בעוד שרוב האירועים הללו הם ללא ספק מקרים שגרתיים של ביש מזל, ישנם רבים אחרים שמתאימים לאותם קריטריונים מוזרים כמו המקרה של דייל סטלינג ומערערים את השקפות עולמנו המקובלות.
מקורות:
