ההיסטוריה המרתקת של מצפה הכוכבים של הוותיקן
- גור זיו
- לפני 13 דקות
- זמן קריאה 11 דקות
הידעתם שלכנסייה הקתולית יש מצפה כוכבים מהמתקדמים בעולם, המנוהל על ידי כמרים-מדענים ישועים? במשך מאות שנים, הוותיקן חוקר את השמיים - החל מתיקון לוח השנה במאה ה-16, דרך מיפוי השמיים על ידי נזירות נסתרות, ועד לחקר אבנים ממאדים באוסף המטאוריטים הפרטי שלו. אבל איך כל זה קשור לפרשת גלילאו, ולמה המצפה המודרני שלהם נמצא בעיצומו של עימות עם שבטי האפאצ'י? הבה נצלול לסיפור המדהים, המורכב והמלא בפרדוקסים של מצפה הכוכבים של הוותיקן.
על פסגות הרים באריזונה, במרתפי ארמון אפיפיורי ובצל פרשה היסטורית אחת, פועל כבר למעלה ממאה שנה אחד המוסדות המדעיים המפתיעים בעולם. זהו סיפור על אמונה ותבונה, על אבנים מהשמיים ונזירות שספרו כוכבים, ועל הניסיון הבלתי נגמר לגשר על התהום שבין הארץ לשמיים.
האוויר דליל וצונן בגובה של למעלה מ-3,100 מטרים מעל פני הים, על פסגתו של הר גרהאם (Mount Graham) בדרום-מזרח אריזונה. כאן, בממלכתם של יערות מחט עתיקים ודובים שחורים, הרחק מהאורות המהבהבים של הציוויליזציה, ניצב מבנה לבן ובוהק, כיפתו נפתחת אל שמי המדבר הצלולים, הכהים והיציבים ביותר בצפון אמריקה. זהו ביתו של טלסקופ הוותיקן לטכנולוגיה מתקדמת (VATT - Vatican Advanced Technology Telescope), מכשיר אופטי מהפכני שהקדים את זמנו. בליבו פועמת מראה ראשית בקוטר 1.8 מטרים, יצירת מופת הנדסית שנוצקה במבנה "חלת דבש" קל משקל, המאפשר לה להגיע לדיוק פני שטח כמעט מושלם ולהפיק תמונות חדות להפליא, לעיתים טובות יותר משל טלסקופים גדולים ממנו בהרבה.
המכשיר הזה, פרי שיתוף פעולה בין מצפה הכוכבים של הוותיקן לאוניברסיטת אריזונה, הוא חלון אל היקום הקדום, כלי לחקר היווצרותן של גלקסיות, לחיפוש אחר חומר אפל ולגילוי עולמות רחוקים. אך הסיפור האמיתי אינו טמון רק במכונה המתוחכמת, אלא בפרדוקס העמוק שהיא מייצגת. הטלסקופ הזה, סמל לקדמה מדעית, שייך ומופעל על ידי אחד המוסדות הדתיים העתיקים והשמרניים בעולם - הכס הקדוש. וההר שעליו הוא ניצב, אינו רק אתר אסטרונומי מובחר. עבור בני שבט האפאצ'י של סן קרלוס (San Carlos Apache Tribe), זהו דזיל נצ'ה סי'אן (Dzil Nchaa Si An), "ההר הגדול היושב", מקום קדוש מאין כמותו, ישות חיה שהיא בית לרוחות ה"גאן" (Ga'an), מקור למים ולחיים במדבר, ומרכז היקום הרוחני שלהם.
בניית המצפה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 לוותה במאבק משפטי וציבורי מר, שבו התעמתו אסטרונומים, פעילי סביבה שנלחמו להציל את סנאי הר גרהאם האדום הנדיר (Mount Graham red squirrel), ושבטי ילידים שראו בהצבת המבנים על הפסגה חילול קודש. כך, באופן אירוני, מוסד שמשימתו המוצהרת היא לגשר בין אמונה למדע, מצא את עצמו בעימות חדש, שבו המדע עצמו נתפס ככוח דורסני הפוגע באמונה אחרת, קדומה יותר.
מה עושה הוותיקן על פסגת הר באריזונה? מדוע לכנסייה הקתולית, ששמה נקשר באופן היסטורי לעימות המפורסם עם גלילאו גליליי, יש מצפה כוכבים בחזית המחקר העולמי? הפרדוקס של הר גרהאם אינו סטייה מההיסטוריה של המצפה, אלא התגלמות מודרנית של המתח התמידי שהוא חי בו. לאורך כל תולדותיו, מצפה הכוכבים של הוותיקן פעל במרחב שבין עולמות הנראים כמנוגדים: דת ומדע, צרכים פרקטיים ואידיאולוגיים, מסורת וקדמה. כדי להבין את המוסד הייחודי הזה, יש לחזור בזמן, אל שורשיו הנטועים בבעיה בירוקרטית-ליטורגית שהטרידה את אירופה של המאה ה-16.
המסע מתחיל ברומא, לפני למעלה מ-440 שנה, עם בעיה של זמן. לוח השנה היוליאני, שהונהג על ידי יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס, היה מבוסס על הערכה שאורך השנה הוא בדיוק 365.25 ימים. זו הייתה הערכה טובה, אך לא מושלמת. השנה האסטרונומית האמיתית, השנה הטרופית, קצרה בכ-11 דקות ו-14 שניות. הפער הזעיר הזה הצטבר עם מאות השנים, ובמאה ה-16 הסטייה כבר הגיעה לכעשרה ימים. התוצאה הייתה כאוס ליטורגי: יום השוויון האביבי, נקודת העוגן לחישוב תאריך חג הפסחא, הלך וזז אחורה בלוח השנה, וחג הפסחא, שאמור לחול באביב, נדד אל תוך הקיץ.
עבור הכנסייה הקתולית, שראתה בסדר ובדיוק עניין תאולוגי, המצב היה בלתי נסבל. בשנת 1578, האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר, שפעל על פי הנחיית ועידת טרנטו, הקים ועדה של מומחים כדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. בראש הוועדה, או לפחות ככוח האינטלקטואלי המניע שלה, עמד הכומר הישועי והמתמטיקאי כריסטופר קלאוויוס. כדי לבצע את מדידותיהם, השתמשו חברי הוועדה במבנה שהוקם במיוחד עבורם בוותיקן - "מגדל הרוחות" (Tower of Winds), הנחשב לשורש המוסדי הראשון של המצפה.
הפתרון שהציעה הוועדה, ואשר אומץ בבולה אפיפיורית ב-1582, היה אלגנטי ומדויק: דילוג על עשרה ימים בחודש אוקטובר של אותה שנה כדי "ליישר קו" עם עונות השנה, ושינוי חוקי השנים המעוברות. במקום שנה מעוברת אחת לארבע שנים ללא יוצא מן הכלל, נקבע כי שנות מאה (כמו 1700, 1800, 1900) לא יהיו מעוברות, אלא אם כן הן מתחלקות ב-400. תיקון קטן זה קיצר את אורך השנה הממוצע ל-365.2425 ימים, קרוב הרבה יותר לשנה האסטרונומית האמיתית. כך נולד לוח השנה הגרגוריאני, המשמש אותנו עד היום.
מה שחשוב להבין הוא שהמעורבות הראשונית של הוותיקן באסטרונומיה לא נבעה מעניין מדעי טהור או מתאולוגיה עמוקה, אלא מצורך בירוקרטי דחוף. המדע היה כלי שרת הכרחי לשמירה על הסדר הדתי. אך פתרון הבעיה הפרקטית הזו יצר תקדים. הוא הוליד מסורת של עניין ותמיכה אפיפיורית באסטרונומיה, שנמשכה מאז, כפי שמציינים המסמכים הרשמיים, "ברציפות משמעותית". היחסים בין הכנסייה למדע לא התחילו כעימות אידיאולוגי, אלא כשיתוף פעולה פרגמטי.
המסורת הזו הגיעה לשיא מרהיב במאה ה-19, עוד לפני הקמתו הרשמית של המצפה המודרני, בדמותו של ענק כמעט נשכח, האב הישועי אנג'לו סקי (Angelo Secchi). סקי, שניהל את מצפה הכוכבים של הקולג' הרומאי (Vatican Observatory) מ-1850 ועד מותו ב-1878, נחשב בצדק ל"אבי האסטרופיזיקה המודרנית". בתקופה שבה האסטרונומיה עדיין עסקה בעיקר בחישוב מסלולים של גרמי שמיים, סקי היה חלוץ ששאל שאלה חדשה ומהפכנית: לא רק איפה הכוכבים נמצאים, אלא ממה הם עשויים. הוא היה הראשון שהשתמש בספקטרוסקופיה באופן שיטתי כדי לנתח את אור הכוכבים, וגילה שניתן לסווג אותם למספר סוגים מובחנים על פי הדפוסים הספקטרליים שלהם.
סיווג סקי (Secchi classes), על ארבעת סוגיו, היה הבסיס שעליו נבנה מאוחר יותר סיווג הרווארד המודרני. הוא היה גם חוקר שמש נלהב, שצייר מפות מפורטות של כתמי שמש והתפרצויות, והיה מהראשונים שהצביעו על הקשר בין פעילות השמש לסערות מגנטיות על פני כדור הארץ. תצפיותיו על כוכבי לכת היו פורצות דרך; הוא צייר כמה מהאיורים הצבעוניים הראשונים של מאדים, והיה הראשון שתיאר את מה שכינה "canali" (תעלות) על פניו - תצפית שתצית מאוחר יותר את דמיונם של רבים. סיפורו של סקי מערער את הנרטיב הפשטני לפיו המדע התפתח למרות הכנסייה. הוא מראה כיצד במאה ה-19, המסגרת הכנסייתית - במקרה זה, המסדר הישועי הידוע במסורת האינטלקטואלית שלו - יכלה להוות פלטפורמה יציבה שאפשרה מדע בחזית העולמית.
בתקופה שלפני שהמדע הפך למקצוע ממוסד וממומן על ידי מדינות, אנשי כמורה היו חלק משמעותי מהאליטה המשכילה שהיו לה הזמן, ההשכלה והגישה למשאבים הדרושים למחקר טהור. סקי לא היה אנקדוטה חריגה, אלא דוגמה מייצגת לתקופת מעבר חשובה, שבה המדע עדיין היה נטוע עמוק בתוך מוסדות דתיים.
אך אז הגיעה הרוח החדשה של סוף המאה ה-19. איחוד איטליה ב-1870 הביא לקצה של מדינת האפיפיור, והוותיקן הפך לאסיר בתוך רומא. במקביל, עלו באירופה אידיאולוגיות חילוניות, פוזיטיביסטיות ואנטי-קלריקליות, שהציגו את הכנסייה כמוסד חשוך המתנגד לקדמה, והשתמשו במדע ככלי ניגוח יעיל. הנרטיב הזה התבסס במידה רבה על פרשנות פופולרית ומפשטת של "הפיל שבחדר" - פרשת גלילאו גליליי. על רקע זה, החליט האפיפיור לאו השלושה עשר לצאת למתקפת נגד תדמיתית.
ב-14 במרץ 1891, הוא הוציא מסמך מכונן, מוטו פרופריו (Motu Proprio) בשם Ut mysticam, והקים מחדש באופן רשמי את מצפה הכוכבים של הוותיקן, ה-Specola Vaticana, על גבעת הוותיקן, מאחורי כיפתה האדירה של בזיליקת פטרוס הקדוש. מטרתו, כפי שניסח זאת בעצמו, הייתה הצהרתית ובלתי מתפשרת: "כדי שכולם יראו בבירור שהכנסייה ורועיה אינם מתנגדים למדע אמיתי ומוצק, בין אם אנושי או אלוהי, אלא שהם מאמצים אותו, מעודדים אותו ומקדמים אותו במסירות המלאה ביותר האפשרית".
אי אפשר להבין את המהלך הזה מבלי להתייחס לצלו הארוך של גלילאו. המצפה המודרני נולד כפרויקט של תיקון היסטורי. הוא לא היה רק המשך אורגני למסורת האסטרונומית, אלא תגובה אקטיבית ומודעת לטראומה של פרשת גלילאו ולנרטיב "הכנסייה נגד המדע" שהתקבע בעקבותיה. הפרשה עצמה, כמובן, מורכבת הרבה יותר מהמיתוס של "מדע טהור נגד דת חשוכה". הכנסייה בזמנו לא התנגדה לתורה ההליוצנטרית כל עוד הוצגה כהשערה מתמטית, ואף תמכה בטיעונים המדעיים החזקים שהועלו נגדה אז, כמו היעדר פרלקסה כוכבית נצפית (תופעה שהתגלתה רק במאה ה-19).
גלילאו עצמו היה אישיות קשה ומתנשאת, שהפך ויכוח מדעי לסכסוך אישי עם האפיפיור אורבנוס השמיני, שהיה פטרונו לשעבר. כל זה התרחש על רקע פוליטי נפיץ של מלחמת שלושים השנים והחשש העמוק של הכנסייה מפילוג נוסף לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית. שנים רבות לאחר מכן, האפיפיור יוחנן פאולוס השני יכנה זאת "אי הבנה הדדית טראגית" , והאב ג'ורג' קוין (George Coyne), מנהלו הכריזמטי של המצפה מסוף המאה ה-20, לא היסס לבקר את ההתמודדות האיטית והמסורבלת של הכנסייה עם הפרשה. הקמתו של המצפה ב-1891 הייתה, אם כן, הצהרת כוונות. היא נועדה להראות לעולם שהכנסייה אינה מפחדת מהיקום, אלא מבקשת לחקור אותו.
הפרויקט הראשון והגדול ביותר של המצפה החדש היה ההוכחה המוחשית ביותר להצהרת כוונות זו: השתתפות במפעל הבינלאומי השאפתני "מפת השמיים" ("Carte du Ciel"). הפרויקט, שיזם מצפה הכוכבים של פריז (Paris Observatory) ב-1887, נועד ליצור את האטלס הצילומי המקיף הראשון של כל כיפת השמיים - מאמץ אדיר שדרש שיתוף פעולה של כ-20 מצפים ברחבי העולם. הוותיקן, למרות מעמדו הפוליטי הרעוע, התקבל כשותף מלא וקיבל אחריות על גזרת שמיים ספציפית, בין קווי הרוחב 55+ ל-64+. עצם קבלתו לפרויקט היוקרתי היוותה הכרה בינלאומית במוסד המדעי שלו.
אך מאחורי הפרויקט היוקרתי והאסטרונומים-כמרים שעמדו בחזיתו, מסתתר אחד הסיפורים המרתקים והפחות ידועים בתולדות המדע. את העבודה הסיזיפית, הדקדקנית והמייגעת של מדידת לוחיות הצילום ביצעו ארבע נזירות ממסדר "אחיות הילד הקדוש מריה" (Sisters of the Holy Child Mary), ששמותיהן התגלו מחדש רק לאחרונה: האחיות אמיליה פונצוני, רג'ינה קולומבו, קונצ'טה פינארדי ולואיג'יה פנצ'רי.
במשך למעלה מעשור, החל מ-1910, הן ישבו מול מיקרוסקופים מיוחדים, בחנו בסבלנות אין קץ את נקודות האור הזעירות על לוחיות זכוכית, ומדדו ורשמו בכתב ידן את הקואורדינטות והבהירות של לא פחות מ-481,215 כוכבים. עבודתן, בדומה לזו של "מחשבות הרווארד" - קבוצת נשים שעשתה עבודה דומה בארצות הברית ונשארה עלומה במשך שנים - הייתה עמוד השדרה השקט והבלתי נראה של הפרויקט. סיפורן הוא מטאפורה מושלמת לתפקידו הכפול של המצפה: מחד, פרויקט גלוי ויוקרתי שנועד להציג את פניה המדעיות של הכנסייה לעולם. מאידך, בבסיסו עומדת עבודה שקטה, דקדקנית וכמעט נזירית, המייצגת ערכים של מסירות, צניעות והתמדה. מאחורי ההצהרות הגדולות על "גשר בין דת למדע" עמדה עבודה קשה, שבלעדיה ההצהרות היו נותרות ריקות מתוכן.
אך בעוד הנזירות מיפו את השמיים, אויב חדש החל להסתנן אל תוך רומא: זיהום אור. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, האורות הגוברים של העיר הנצחית הפכו את התצפית על כוכבים חיוורים לבלתי אפשרית. האפיפיור פיוס האחד עשר, שהבין כי לא ניתן להמשיך כך, קיבל החלטה דרמטית והורה להעביר את המצפה אל מעון הקיץ של האפיפיורים בקסטל גנדולפו, עיירה שלווה על גבעות אלבנו (Alban Hills), כ-35 קילומטרים מדרום לרומא. על גג הארמון האפיפיורי הוקם מצפה מודרני, עם שתי כיפות חדשות, טלסקופים משוכללים מתוצרת חברת צייס (Zeiss) הגרמנית, ומעבדה אסטרופיזיקלית.
המצפה, שהופקד כעת באופן רשמי בידי המסדר הישועי, שגשג בסביבתו החדשה במשך עשרות שנים. אך ההיסטוריה, והאור, חזרו על עצמם. בשנות ה-70 וה-80, גם שמי קסטל גנדולפו כבר לא היו חשוכים מספיק. בפעם השנייה, נאלצו אסטרונומי הוותיקן לברוח מהאור. הפעם, הבריחה הייתה רחוקה הרבה יותר.
ב-1981, הקים המצפה לראשונה שלוחה שנייה - "קבוצת המחקר של מצפה הכוכבים של הוותיקן" (VORG) - בטוסון, אריזונה, אחד ממרכזי האסטרונומיה החשובים והמודרניים בעולם. "הבריחה הכפולה מהאור" אינה רק סיפור טכני. היא מסמלת את המחויבות הגוברת של המצפה למדע על פני הסמליות. בעוד שהמיקום המקורי בוותיקן והמיקום השני בקסטל גנדולפו היו בעלי חשיבות סמלית עצומה, המעבר לאריזונה היה מהלך פרגמטי לחלוטין, ששם את איכות המחקר המדעי במקום הראשון, גם במחיר של ריחוק פיזי מהמרכז הדתי.
זו הייתה התבגרות מוסדית: המצפה, שהוקם מסיבות תדמיתיות, הגיע לבשלות שבה המשימה המדעית שלו גוברת על כל שיקול אחר. כיום, המצפה פועל בשני האתרים: המטה ההיסטורי, הספרייה העשירה, המעבדות ואוסף המטאוריטים המפורסם נותרו בקסטל גנדולפו, שאף פתח לאחרונה את שעריו למבקרים. ואילו חוד החנית של התצפיות, המחקר הפעיל, מתבצע תחת השמיים הבתוליים של אריזונה.
שם, על הר גרהאם, נבנה בשנות ה-90 היהלום שבכתר: טלסקופ ה-VATT. הטכנולוגיה שלו, שפותחה במעבדת המראות של אוניברסיטת אריזונה, הייתה מהפכנית. המראה הראשית, היצוקה במבנה "חלת דבש", הייתה קלת משקל, חזקה, והתקררה במהירות, מה שהפחית עיוותים תרמיים. התכנון האופטי הגרגוריאני, יחד עם המראה ה"מהירה" (בעלת יחס מוקד של f/1.0), אפשר חדות תמונה יוצאת דופן על פני כל שדה הראייה - יתרון עצום על פני תכנונים אחרים. טכנולוגיות אלו הפכו מאז לסטנדרט בטלסקופים הגדולים בעולם.
עם המכשיר הזה, ביצעו אסטרונומי הוותיקן ועמיתיהם מחקרים חשובים, כמו החיפוש אחר "חומר אפל" מסוג MACHOs בגלקסיית אנדרומדה - מחקר שעזר לשלול את התיאוריה הזו כהסבר עיקרי לחומר האפל. הם חקרו כיצד צורתן וממדיהן של גלקסיות השתנו לאורך ההיסטוריה של היקום, וגילו את האסטרואיד הבינארי הראשון מסוג "Vesta chip", שבר קטן מאסטרואיד וסטה.
אך כפי שראינו, ההישגים המדעיים הללו הושגו במחיר כבד של עימות. המחלוקת על הר גרהאם חושפת "נקודה עיוורת" בפרויקט הגשר בין "אמונה למדע". הפרויקט התמקד באופן היסטורי בדיאלוג בין המדע המערבי לתיאולוגיה הנוצרית. הוא לא היה ערוך להתמודד עם צורת "אמונה" שונה לחלוטין - כזו שאינה מפרידה בין קודש לחול, בין אדמה לרוח, כפי שעושה הרוחניות של האפאצ'י. עבורם, הצבת טלסקופ על הפסגה אינה רק פגיעה סביבתית, אלא חילול קודש של ממש. העימות הוא לא בין מדע לאמונה, אלא בין שתי תפיסות עולם, שאחת מהן נתפסת על ידי השנייה ככוח קולוניאליסטי. הפרשה מאתגרת את המצפה להרחיב את מושג הדיאלוג שלו, ולהבין שהמתחים סביב המדע במאה ה-21 מורכבים הרבה יותר מאלו של המאה ה-19.
בעוד שהטלסקופים באריזונה צופים אל המרחבים המופשטים של הגלקסיות, בקסטל גנדולפו שוכן הצד המוחשי, הכמעט-מיסטי, של חקר היקום: אוסף המטאוריטים של הוותיקן. זהו אחד האוספים החשובים והגדולים בעולם, המכיל למעלה מ-1,100 דגימות המייצגות יותר מ-500 פגיעות שונות. האוסף נולד מתשוקתו של אציל צרפתי ואספן נלהב, המרקיז אדריאן-שארל דה מורואה (Adrien-Charles, Marquis de Mauroy), שתרם את האוסף העצום שלו לוותיקן בתחילת המאה ה-20.
מטאוריטים הם "קפסולות זמן" מראשית מערכת השמש, שרידים מהחומר המקורי שממנו נוצרו כוכבי הלכת. במעבדה בקסטל גנדולפו, מדעני המצפה אינם מסתפקים בהצגתם לראווה. הם מבצעים מחקר ייחודי על תכונותיהם הפיזיקליות: צפיפות, נקבוביות, מוליכות חום ורגישות מגנטית. הטכניקות שפותחו במצפה למדידת צפיפות הפכו לסטנדרט עולמי, והן מאפשרות לאסטרונומים להסיק על המבנה הפנימי של אסטרואידים רחוקים על ידי השוואת צפיפותם לזו של המטאוריטים המוחזקים בידם.
בין "כוכבי" האוסף ניתן למצוא שבר ממטאוריט נח'לה (Nakhla), שנפל במצרים ב-1911 וידוע שמקורו במאדים; פיסה היסטורית ממטאוריט אנסישיים (Ensisheim), שנפל באלזס ב-1492, באותה שנה שקולומבוס הגיע לאמריקה; ודגימות יקרות ערך ממטאוריטים פחמניים כמו אורגיי (Orgueil) ואלנדה (Allende), החשובים לחקר החומר האורגני הקדום במערכת השמש. אוסף זה מייצג את החיבור בין המופשט לקונקרטי. בעוד שהאסטרונומיה הטלסקופית עוסקת באור רחוק, המטאוריטים הם פיסות פיזיות של "השמיים" שאפשר להחזיק ביד, לחוש את משקלן ולמדוד את תכונותיהן. הם מעניקים למחקר מימד נוסף של פליאה ויראה, המתחבר היטב לפילוסופיה של המצפה.
את הפילוסופיה הזו מגלם באופן מושלם מנהלו הנוכחי של המצפה, האח הישועי גאי קונסולמניו (Guy Consolmagno), "האסטרונום של האפיפיור". מסלול חייו הלא שגרתי - בוגר MIT והרווארד, מתנדב בחיל השלום בקניה, שהפך לאח ישועי ולמדען פלנטרי מוביל המתמחה במטאוריטים - הופך אותו לדובר האידיאלי של המוסד. בראיונותיו הרבים, הוא משרטט את משימת המצפה כיום. "אנחנו כמו גשר קטן בין עולם המדע לכנסייה", הוא אומר. אם בעבר, בתקופת לאו השלושה עשר, המשימה הייתה לומר למדענים לא לפחד מהדת, כיום, הוא מסביר, "המשימה שלנו היא להזכיר לאנשי הכנסייה שאין ממה לפחד במדע". זוהי תפנית עדינה אך משמעותית. המשימה אינה רק אפולוגטית-חיצונית, אלא פסטורלית-פנימית. המטרה אינה רק לשכנע את העולם שהכנסייה תומכת במדע, אלא לשכנע את המאמינים עצמם לאמץ את המדע כדרך לגיטימית ורצויה להתקרב לאלוהים.
עבור קונסולמניו, המדע הוא סוג של פולחן. "אני אוהב את היקום הפיזי, ואני לא מתבייש להיות מאוהב ביקום הפיזי", הוא מצהיר, "הבריאה היא המקום שבו אנו מוצאים את אלוהים". חקר היקום, בין אם דרך טלסקופ ענק או אבן קטנה מהחלל, הוא דרך להכיר את הבורא דרך יצירתו. "המטרה", הוא מסכם, "אינה אמונה או תבונה. המטרה היא האמת. המדע אינו האמת. המדע הוא הכלי להביא אותנו אל האמת".
וכך, על פסגת ההר באריזונה, הטלסקופ הלבן ממשיך להביט אל הכוכבים. למרות המחלוקות והפרדוקסים, מצפה הכוכבים של הוותיקן ממשיך במשימתו הייחודית: לא רק להבין את מבנה היקום, אלא גם להרהר במקומו של האדם בתוכו. הוא מהווה תזכורת חיה לכך שהשאלות הגדולות ביותר - ממה עשוי העולם? מהיכן באנו? - הן שאלות שמעסיקות הן את המדע והן את הדת, ושהחיפוש אחר תשובות, גם אם הדרכים שונות, נובע מאותה סקרנות אנושית בסיסית ומאותה כמיהה למשמעות.
מקורות:
תגובות