גוף הולך וגדל של מחקרים מגלה כמה תגליות מפתיעות על חרקים. לדבורי הדבש יש עליות ומורדות רגשיים. דבורי בומבוס משחקות בצעצועים. לג'וקים יש אישיות, מכירים את קרוביהם ומתקבצים לקבלת החלטות. זבובי פירות חווים משהו מאד דומה למה שאנו יכולים לכנות פחד.
חרקים בעלי רגשות זה לא רעיון חדש. בשנת 1872, בספרו "הביטוי של רגשות בבני אדם ובעלי חיים" ("The Expression of the Emotions in Man and Animals"), כתב צ'ארלס דרווין, "אפילו חרקים מבטאים כעס, אימה, קנאה ואהבה...". אם חרקים נהנים עם צעצועים או בורחים בפחד כשאתם מניפים את מחבט הזבובים - אם הביטויים האלה של כעס, אימה, קנאה ואהבה משקפים משהו מבפנים - אז ברור שלחרקים יש רגשות, חושים, תודעה. הפטרו מהמחבט הזה עכשיו!
אבל אנחנו לא יודעים מה יש בפנים, לפחות עדיין לא. עם זאת, מדעני מוח ופילוסופים מתחילים לקחת את הרעיון של תודעת חרקים ברצינות.
במאמר שפורסם בשנה שעברה ב-Science, מציינים פרנס דה ואל (Frans de Waal) וקריסטין אנדרוס (Kristin Andrews) כי המדע מבחין בדרך כלל בין תחושות (feelings) ורגשות (emotions). רגשות, הם כותבים, "הם מצבים פיזיולוגיים ו/או עצביים ניתנים למדידה שלרוב משתקפים בהתנהגות". (הזמזום המטורף הזה כשאתם מתעסקים עם דבורה). תחושות, לעומת זאת, הן "מצבים תודעתיים פרטיים שאינם ניתנים לצפייה בפומבי ולכן אינם נגישים למדע."
אנחנו די בטוחים שלבני אדם אחרים יש תחושות כי הם יכולים להגיד לנו שיש להם. בעלי-חיים לא אנושיים לא יכולים. האם הדבורה זמזמה בזעם? פחד? או שזו הייתה רק תגובה פיזיולוגית לאיום? אנחנו לא יכולים לדעת כי הדבורה לא יכולה לספר לנו.
עם זאת, בעלי חיים הם לא היצורים היחידים שלא יכולים לספר לנו מה קורה בפנים. גם תינוקות אנושיים שותקים בעניין. כפי שמציינים דה ואל ואנדרוס, רק בשנות ה-80 הרופאים החלו להאמין שתינוקות אנושיים חשים כאב. לפני כן, ניתוחים בתינוקות נעשו באופן שגרתי ללא הרדמה.
בשנים האחרונות, בני אדם הציעו בהדרגה חברות במועדון התחושתיות (sentience) לא רק לצעירים שלהם אלא גם למספר בעלי חיים אחרים. בעשור האחרון, מדינות רבות החלו לאסור ניסויים בכל קופי האדם. ארה"ב הפסיקה את המחקר בשימפנזים בשנת 2015. בקשת החברות לדגים נמצאת בבחינה. ממשלת בריטניה הכירה לאחרונה בלובסטרים, סרטנים ותמנונים כתחושתיים. אבל השאלה עדיין מאד פתוחה כשמדובר בחרקים.
אנדרו בארון (Andrew Barron) הוא נוירואתולוג (neuroethologist) באוניברסיטת מקווארי בסידני, אוסטרליה. בארון ועמיתיו עומדים מאחורי חלק גדול מהעבודה הבסיסית על מוחות הדבורים. בשנת 2016, הוא וקולין קליין (Colin Klein), פילוסוף של מדעי המוח הקוגניטיביים באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה בקנברה, פרסמו מאמר שטען שלמוחם של חרקים יש יכולת לחוויה סובייקטיבית.
הטיעון של בארון וקליין מגיע בעקבות מחקרו של מדען המוח השוודי ביורן מרקר (Björn Merker), שעבודתו מציעה כי צורות התודעה הבסיסיות יותר ממוקמות לא בקליפת המוח, שאין לחרקים, אלא במבנים תת-קליפתיים של המוח, שיש לחרקים. "המבנים התת-קליפתיים האלה די גדולים ויש להם כמות עצומה של כוח עיבוד, עם קשרים מורכבים להפליא ביניהם", אומר בארון.
בארון מתאר זאת כ"מערכת בקרה התנהגותית הפועלת על ידי יצירת מודל בסיסי של האורגניזם בחלל". אז לחיפושית שמסתובבת על אבני הפטיו שלכם יש תחושה של היכן היא נמצאת ביחס לסביבתה - מה שבארון מכנה "השקפה אגוצנטרית על העולם". היא יודעת היכן החיפושית מפסיקה ואבן הריצוף מתחילה. סביר להניח שהיא מרגישה את חום השמש על שריונה ואת הרכות של הטחב מתחת לרגליה.
בארון מקפיד לציין שיש הבדל בין להיות מודע ללהיות מודע עצמית, בין להיות מודע עצמית לבין היכולת להרהר במודעות הזו. ישנן רמות חברות רבות במועדון התחושתיות. אבל איפשהו בין כל סוגי המודעות האלה, אומר בארון, תמצאו את המודעות של חרקים. אם מרקר צודק, הוא אומר, "נוכל באופן סביר להרחיב רמה של מודעות מאד מאד בסיסית לחרקים". במילים אחרות, סביר להניח שהתחושה של להיות חיפושית שונה מאד ממה שמרגיש להיות בן אדם, אבל רוב הסיכויים שזה מרגיש כמו משהו.
בארון וקליין גם טוענים שמבנים אלה עשויים להיות הקודמנים האבולוציוניים של צורת התודעה שלנו. "מערכות השליטה ההתנהגותיות האלה חוזרות אחורה לצמדאים", אומר בארון. זה לא נראה נכון ש"פתאום אופי השליטה ההתנהגותית השתנה באופן קיצוני ברגע שקליפת המוח הגיעה".
ג'סיקה וור (Jessica Ware) היא אוצרת שותפה לזואולוגיה של חסרי חוליות במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע. המחקר שלה מתמקד באבולוציה של אדפטציות התנהגותיות ופיזיולוגיות אצל חרקים. היא לא בטוחה מה משמעות הדמיון במבנים התת-קליפתיים האלה עבור תודעת החרקים. "אין לנו באמת מספיק מידע כדי להבחין בין מה שיכולה להיות תודעה או מודעות לסביבה ומה, עם העדשה שלנו כבני אדם, יכול להיות שאנו מפרשים כתודעה".
ובכל זאת, היא אוהבת את הרעיון להרחיב את הדיון על התודעה. "אנחנו רק בתחילתו של מחקר מסוג זה; הדלתות רק נפתחות למחקר אמיתי בזירה הזו", היא אומרת. "זה אומר שאולי הפסקנו להסתכל על מה זה אומר להיות מודעים מנקודת מבט אנתרופוצנטרית."
מקורות:
