גורלן האמיתי של הספריות הגדולות בעולם העתיק
- גור זיו
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 8 דקות
האם ידעתם שהשריפה שהחריבה את בירת אשור היא זו שהצילה את הספרייה המלכותית שלה מהשכחה? ומה אם נספר לכם שהספרייה הגדולה של אלכסנדריה לא באמת נשרפה באירוע אחד, אלא גוועה לאיטה בגלל... קיצוצים בתקציב ו"בריחת מוחות"? הצטרפו אלינו למסע בעקבות שלוש הספריות האבודות הגדולות של העולם העתיק, וגלו את הסיפור האמיתי והמפתיע על מלחמות ספרים, אמברגו על פפירוס, ואיך הידע היווני העתיק שרד בזכות נזירים ביזנטיים ומלומדים מוסלמים בבגדאד. האמת מרתקת יותר מכל אגדה.
בדמיוננו, אובדן הידע העתיק הוא אירוע אפוקליפטי, להבות עצומות המכלות באחת את כל חוכמת הדורות. אנו מדמיינים ספרייה אחת, גדולה ומפוארת, אולי זו של אלכסנדריה, עולה באש ושולחת אלפי שנות מחשבה, שירה ומדע בעשן השמימה. אך האמת, כפי שהיא נחשפת מתחת לשכבות הארכיאולוגיה והטקסטים העתיקים, מורכבת ומרתקת הרבה יותר. סיפורן של הספריות הגדולות שנעלמו - הספרייה המלכותית של אשורבניפל בנינוה, ספריית פרגמון שהתחרתה על הבכורה, והספרייה הגדולה של אלכסנדריה, מגדלור הידע של העולם ההלניסטי - אינו רק סיפור של הרס. זהו סיפור על שימור בלתי צפוי, על תחרות יצרית שהולידה חדשנות, ועל מסע נדודים מופלא של רעיונות, שחצו אימפריות, דתות ויבשות כדי להגיע אלינו. זוהי סאגה שבה חומר הכתיבה - חרס, פפירוס, קלף - משחק תפקיד ראשי לא פחות מהמלכים והמלומדים שחרתו עליו את מורשתם.
המסע שלנו מתחיל במאה ה-7 לפנה"ס, בלב האימפריה הנאו-אשורית האכזרית, במקום הכי פחות צפוי למצוא בו מקדש לידע. שליטה, אשורבניפל, ששלט בין השנים 669 ל-631 לפנה"ס בקירוב, היה דמות ייחודית. הוא נודע כמפקד צבאי קשוח, אך בד בבד היה אינטלקטואל יודע קרוא וכתוב, אספן נלהב של טקסטים ולוחות חרס. בתבליטים מארמונו הוא מתואר כשחרט תחוב בחגורתו, סמל למעמדו המלומד. תשוקתו לאיסוף לא הייתה גחמה אישית בלבד, היא נבעה מתפיסה אסטרטגית עמוקה. אביו דאג שיקבל חינוך מקיף כדי שתהיה לו גישה ישירה למומחיות הנדרשת לניהול האימפריה. עבור האשורים, הבנת רצון האלים הייתה המפתח לשלטון, ולכן חלק ניכר מהספרייה התמקד בטקסטים של ניבוי עתידות, קריאת אותות וטקסי פולחן שהיו חיוניים לשמירה על כוחו המלכותי. אך הספרייה הייתה הרבה יותר מזה. אשורבניפל שאף לרכז תחת קורת גג אחת את כל הידע המסופוטמי הקיים. הוא שלח לבלרים לכל קצות ממלכתו והורה להם להעתיק כל יצירה כתובה, ובמיוחד ממקורות בבליים עתיקים. הוא לא בחל באמצעים, ואף השתמש בשלל מלחמה כדי להעשיר את אוספיו. התוצאה הייתה "מאגר ידע מקיף", כפי שמתארים אותו חוקרי המוזיאון הבריטי, שצמח מאוסף קטן של נסיך צעיר למאגר חסר תקדים שנועד לנהל אימפריה.
הארכיון הכיל למעלה מ-30,000 לוחות חרס הכתובים בכתב יתדות. לצד טקסטים דתיים ופולחניים, נמצאו בו רשומות אדמיניסטרטיביות, חוקים, התכתבויות דיפלומטיות, דוחות מודיעין חשאיים, מדריכים רפואיים, טקסטים אסטרונומיים, וגם יצירות ספרותיות נדירות. התגלית החשובה מכולן הייתה הגרסה השלמה ביותר של "עלילות גילגמש", האפוס המסופוטמי העתיק שכלל סיפור על מבול שהקדים את הסיפור המקראי באלפי שנים. לפני גילוי הספרייה, הידע על אשור העתיקה הגיע בעיקר מסיפורי התנ"ך ומהיסטוריונים יוונים. לוחות החרס אפשרו לאשורים לספר את סיפורם במילים שלהם, ופתחו צוהר ישיר לעולמם. אך גורלה של הספרייה נחרץ. בשנת 612 לפנה"ס, קואליציה של בבלים ומדים החריבה את נינוה עד היסוד. הארמונות עלו באש, והאימפריה האשורית הגיעה לקיצה. כאן מתרחש הפרדוקס המופלא, "האסון בר המזל" של הארכיאולוגיה. בעוד שאש מכלה נייר ועור, היא הפכה את לוחות החרס הרכים לחומר קרמי קשיח ועמיד, ממש כמו כלי חרס בתנור. הלהבות שהיו אמורות למחוק את מורשתו של אשורבניפל, הן אלו שהנציחו אותה לנצח. קירות הארמון שהתמוטטו קברו תחתם את הלוחות האפויים והגנו עליהם מפגעי הזמן. במשך 2,500 שנה הם שכבו שם, עד שבשנות ה-50 של המאה ה-19, הארכיאולוג האנגלי אוסטן הנרי לייארד ועוזרו העיראקי הורמוזד רסאם חשפו את האוצר. לייארד ציטט את הדיווח הנרגש של מנהל העבודה שלו: "החדרים... היו מלאים בהם [במסמכים] עד לגובה של רגל או יותר מהרצפה; חלקם שלמים, אך רובם הגדול שבורים לרסיסים". הבחירה של אשורבניפל במדיום כתיבה פשוט ועמיד - חרס - היא שהבטיחה, באופן אירוני, את הישרדות מפעלו דרך האש והחורבן. ספרייתו לא הייתה מרכז פתוח להשכלה כפי שאנו מבינים זאת היום, כפי שהיטיב לתאר הקלאסיקן ליונל קאסון (Lionel Casson), ספריות המזרח הקדום היו "בעלות היקף ומטרה מוגבלים", ונועדו בעיקר לשימוש המלך. הן היו כלי לשליטה אימפריאלית, ארכיון ריכוזי של מידע שנועד לחזק את כס המלוכה. הרעיון של ספרייה כיעד תרבותי וכמוקד ידע אוניברסלי יצטרך להמתין לעידן הבא.
כמה מאות שנים לאחר מכן, בעולם ההלניסטי שצמח על חורבות האימפריה של אלכסנדר מוקדון, התפתחה תפיסה חדשה של תפקיד הידע. ספריות הפכו לכלי נשק במאבק על יוקרה והגמוניה תרבותית. במרכז הזירה ניצבה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, שנוסדה סביב 295 לפנה"ס על ידי תלמי הראשון, יורשו של אלכסנדר במצרים. שאיפתה הייתה חסרת תקדים: לאסוף את כל הידע הכתוב בעולם תחת קורת גג אחת, ולהפוך את אלכסנדריה למרכז התרבותי הבלתי מעורער של העולם היווני, תוך שהיא מאפילה על אתונה. הספרייה, שהייתה חלק ממוסד מחקר גדול יותר שנקרא המוזאיון, לא בחלה באמצעים. סוכנים נשלחו לרכוש ספרים, וכל ספינה שעגנה בנמל אלכסנדריה נדרשה למסור את כל המגילות שברשותה. הכתבים הועתקו על ידי סופרים מומחים, והעותקים הוחזרו לבעליהם, בעוד שהמקור נשמר בספרייה. במקרה מפורסם אחד, תלמי השלישי שאל מאתונה את כתבי היד המקוריים של הטרגיקונים הגדולים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס תמורת פיקדון כספי עצום, אך בחר לחלט את הפיקדון ולהשאיר את המקור באלכסנדריה, כשהוא שולח בחזרה לאתונה העתקים מפוארים. זו לא הייתה רק אהבת ספר, זו הייתה מדיניות אימפריאלית של ריכוז ההון התרבותי העולמי.
מולה, בממלכה הקטנה והעשירה של פרגמון שבאסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), קמה מתחרה עזה. השושלת האטלידית, ששלטה בפרגמון, הקימה במאה ה-3 לפנה"ס ספרייה מפוארת משלה, במטרה להתחרות ראש בראש עם אלכסנדריה. "מלחמת הספרים" בין שתי המעצמות התרבותיות הייתה אינטנסיבית. הן התחרו על כתבי יד נדירים, במיוחד של הומרוס, ופיתו מלומדים וחוקרים באמצעות משכורות גבוהות. היריבות הגיעה לשיא שהפך לנקודת מפנה טכנולוגית. על פי סיפורו המפורסם של ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, תלמי מלך מצרים, ששלט בייצור ובייצוא הפפירוס, הטיל אמברגו על משלוחי חומר הכתיבה לפרגמון, במטרה לחנוק את התפתחותה של הספרייה המתחרה. המהלך הזה, שנועד להבטיח את המונופול התרבותי של מצרים, דחף את אנשי פרגמון לחדשנות. הם פנו לחומר גלם אחר - עורות של בעלי חיים - ושיכללו את תהליך העיבוד שלו עד שיצרו משטח כתיבה חלק, גמיש ועמיד לאין שיעור מהפפירוס. החומר החדש נקרא "כארטא פרגמנה" (charta pergamena), כלומר "הנייר של פרגמון", ולימים נודע פשוט כקלף. אף שכתיבה על עורות הייתה קיימת קודם, אנשי פרגמון הפכו אותה לתעשייה. באופן אירוני, המלחמה הגיאופוליטית על חומרי גלם לכתיבה הולידה טכנולוגיה חדשה ועמידה יותר, שתהיה לה חשיבות מכרעת בהישרדות הטקסטים העתיקים מאות שנים מאוחר יותר. סופה של ספריית פרגמון, לעומת זאת, לא היה טכנולוגי אלא רומנטי ופוליטי. לפי פלוטרכוס, בסביבות שנת 43 לפנה"ס, המצביא הרומי מרקוס אנטוניוס העניק את כל אוסף הספרייה - כ-200,000 מגילות - במתנה לאהובתו קלאופטרה, מלכת מצרים. מטרתו הייתה ככל הנראה למלא מחדש את מדפי ספריית אלכסנדריה, שניזוקו במהלך מלחמותיו של יוליוס קיסר בעיר. במחווה אחת, אוצר הידע של פרגמון נבלע על ידי יריבתה הגדולה, והמאבק על ההגמוניה התרבותית הגיע לסיומו.
ומה עלה בגורלה של המנצחת הגדולה, ספריית אלכסנדריה עצמה? כאן, המיתוס על אודות שריפה גדולה אחת שהשמידה הכול מטעה לחלוטין. רוב ההיסטוריונים כיום מסכימים כי הספרייה לא נחרבה באירוע דרמטי יחיד, אלא גוועה לאיטה בתהליך ארוך של דעיכה ושכחה. זהו סיפור על קריסה של מערכת אקולוגית אינטלקטואלית שלמה. השריפה שאכן התרחשה בנמל אלכסנדריה בזמן שהותו של יוליוס קיסר בעיר בשנת 48 לפנה"ס, ככל הנראה פגעה במחסני ספרים, אך לא החריבה את הספרייה המרכזית, שכן מלומדים המשיכו להזכיר אותה בכתביהם גם אחריה. המכה הקשה הראשונה והאמיתית לא כוונה לספרים, אלא למוחות. בשנת 145 לפנה"ס, המלך תלמי השמיני, לאחר שניצח במלחמת ירושה עקובה מדם, רדף את מתנגדיו וגירש מאלכסנדריה את כל המלומדים הזרים. "טיהור" אינטלקטואלי זה חיסל את המוזאיון. מרכז הידע הפסיק להיות כור היתוך של המוחות הגדולים בעולם ההלניסטי. מכאן, החלה דעיכה איטית. השליטים התלמיים המאוחרים, שהיו עסוקים במלחמות ובמרידות פנימיות, הפסיקו לתעדף את הספרייה בתקציביהם. תחת השלטון הרומי, המצב החמיר. אלכסנדריה איבדה מחשיבותה, והקיסרים לא ראו עניין מיוחד במורשת ההלניסטית שלה. מעמדו של המוזאיון השתנה; חברות בו ניתנה כעת גם על הצטיינות בצבא או בספורט, ובמאה הראשונה לספירה מונה קצין צבא חסר רקע מחקרי לעמוד בראש הספרייה. במקביל, קמו ספריות חדשות, כולל "ספריית-הבת" המפוארת במקדש הסרפאום באלכסנדריה, וייתכן שחלק ממגילות הספרייה הגדולה פשוט הועברו למלא את מדפיהן. המסמר האחרון ננעץ בשנת 391 לספירה, כאשר הקיסר תאודוסיוס הראשון הכריז על הנצרות כדת הרשמית והוציא את הפגאניות מחוץ לחוק. המון נוצרי משולהב, בהנהגת הפטריארך תיאופילוס, הסתער על מקדש סרפיס, שהיה סמל לפגאניות, והחריב אותו ואת הספרייה ששכנה בו. הספרייה הגדולה עצמה פשוט נעלמת מהתיעוד ההיסטורי אחרי אמצע המאה ה-3 לספירה. היא לא נשרפה בלהבות, היא התפוגגה "בלחישה של אבק בחדרים נטושים, ברשרוש של פפירוס מתפורר, ובדממה של מדף ריק".
אם כך, האם כל הידע הזה אבד? התשובה המפתיעה היא לא, או לפחות, לא כולו. הידע שרד, לא בזכות מבנה פיזי אחד, אלא בזכות מסע נדודים מופלא, מרוץ שליחים רב-תרבותי שנמשך אלף שנים. שרידי הידע של העולם הקלאסי ניצלו בשני ערוצים עיקריים, בלתי צפויים, שמקורם במזרח. הערוץ הראשון היה האימפריה הביזנטית. במנזרים מבודדים, במיוחד על הר אתוס הקדוש ביוון, עמלו נזירים במשך מאות שנים על משימה קדושה: העתקת כתבי יד עתיקים. הם לא היו סתם מעתיקים, רבים מהם היו מלומדים בעצמם, שפעלו כמעין "ועדת סינון" של העת העתיקה. כפי שמציינים חוקרים, הם הפעילו "פילטר סלקטיבי מכוון", בחרו אילו יצירות לשמר מתוך השפע האדיר שעמד לרשותם, הוסיפו להן הערות ופרשנויות (שנקראו "סכוליה") ותיקנו שגיאות. עבודתם הבטיחה את הישרדותן של יצירות מופת של הספרות, ההיסטוריה והשירה היוונית. הם ביצעו צעד טכנולוגי מכריע כשהעתיקו את הטקסטים ממגילות פפירוס מתפוררות לקודקסים עשויים קלף עמיד, ובכך הבטיחו את הישרדותם הפיזית. עם נפילת קונסטנטינופול לידי העות'מאנים בשנת 1453, נמלטו מלומדים ביזנטים רבים לאיטליה, כשהם נושאים עמם את כתבי היד היקרים הללו. זרם זה של טקסטים יווניים מקוריים היה אחד הזרזים המרכזיים של הרנסאנס האירופי.
הערוץ השני, והמפתיע לא פחות, הגיע מעולם האסלאם. בבגדאד של תור הזהב, תחת חסותם של הח'ליפים העבאסים במאות ה-8 עד ה-10, התקיימה תנועת תרגום אדירה מהשפה היוונית לערבית. במרכזה עמד "בית החוכמה" (ביית אל-חכמה), שלא היה ספרייה במובן המודרני אלא מרכז אינטלקטואלי ותנועת תרגום רחבת היקף. מלומדים מכל הדתות - נוצרים, יהודים ומוסלמים - עמלו יחד על תרגום גוף הידע היווני, לעיתים קרובות דרך שפת ביניים סורית. הם התמקדו בעיקר במדעים: רפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה, ופילוסופיה. כתביהם של אריסטו, אפלטון, גלנוס, תלמי ואוקלידס תורגמו בקפידה ונלמדו באינטנסיביות. חשיבותה של תנועה זו אינה מוטלת בספק: חלק מיצירות המופת של המדע היווני, כמו חמישה מתוך שבעת הספרים של ה"קוניקה" מאת אפולוניוס וארבעה מספרי ה"אריתמטיקה" של דיופנטוס, אבדו בשפת המקור היוונית ושרדו אך ורק בזכות התרגומים לערבית. מאוחר יותר, דרך נקודות מפגש תרבותיות בספרד ובסיציליה, ידע זה חזר לאירופה, כאשר המלומדים תרגמו את הטקסטים הערביים בחזרה ללטינית.
כך מתגלה תמונה מורכבת: הישרדות הידע העתיק לא הייתה מקרית. היא הייתה תוצאה של בחירה. הביזנטים נטו לשמר את המורשת הספרותית וההיסטורית, בעוד שהעולם המוסלמי התמקד במדע ובפילוסופיה. מה שיש לנו היום הוא למעשה "אוסף הלהיטים הגדולים" של העת העתיקה, כפי שנבחר ונערך על ידי שתי תרבויות מתווכות אדירות. המסקנה המתבקשת היא שהשימור של מה שמכונה "תרבות המערב" היה למעשה מפעל מזרחי מובהק. הרנסאנס האירופי לא היה "גילוי מחדש" של משהו שאבד, אלא קבלה של מורשת שנשמרה, נלמדה והועשרה במשך מאות שנים על ידי תרבויות אחרות.
סיפורן של הספריות האבודות מלמד אותנו לקח עמוק על טבעו של הידע. ספרייתו של אשורבניפל, העשויה אדמה, ניצלה בזכות האש. הספריות ההלניסטיות הגדולות, העשויות מצמחים עדינים, אבדו בתהליך איטי של ריקבון פוליטי ותרבותי. המבנים המפוארים והאוספים המסודרים היו שבריריים להפליא. אך הרעיונות שהם הכילו, הידע עצמו, התגלו כעמידים באופן יוצא דופן. הידע השתחרר מכבליו הפיזיים ושרד לא בזכות מבצר ידע אחד, אלא משום שהועתק, תורגם, סונן והופץ ברשת רחבה ורב-תרבותית של מוחות סקרנים. זהו אולי המסר האופטימי ביותר העולה מן החורבות: בעוד שכל מאגר ידע פיזי יכול ללכת לאיבוד, הדחף האנושי לשמר, לחלוק ולהפיץ רעיונות תמיד ימצא דרך, ולעיתים קרובות, במקומות הכי לא צפויים.
מקורות:
תגובות