סיפורו של איש מסתורי חסר רגליים המכונה "ג'רום" שהופיע יום אחד בשנת 1863 בסנדי קוב (Sandy Cove) מוכר היטב בנובה סקוטיה. הוא נמצא בוקר אחד, אולי בספטמבר, על ידי שני דייגים על החוף ליד מפרץ פאנדי. הוא סבל מחשיפה לקור. בהישג ידו היו פחית ביסקוויטים, כיכר לחם וכד מים. ובאופן שלא ניתן היה לפספס, האיש חסר את שתי רגליו, שהיו קטועות מעל הברכיים. בדיקה מאוחרת יותר העלתה כי הקטיעה בוצעה על ידי מנתח מיומן והפצעים, עדיין טריים, היו חבושים כראוי. היה ברור שספינה חולפת נטשה את הזר על החוף.
הניצול הובל לבית משפחת אולברייט בכפר דיגבי נק (Digby Neck), שם כוסה בשמיכות וקיבל שתיה חמה. התברר שהצעיר לא יכול לדבר או להבין שום שפה שתושבי הכפר דיברו, כולל אנגלית, צרפתית, לטינית, איטלקית וספרדית. הדבר היחיד שהוא עשה היה לנהום על מבקרים, למרות שנראה שהוא אוהב ילדים.
תושבי הכפר החלו לקרוא לו "ג'רום", כי כשנשאל לראשונה הוא מלמל משהו שנשמע כמו "ג'רום", וכך הוא נודע בשם.
נוכחותו של ג'רום בסנדי קוב הפכה לנושא לספקולציות נלהבות, ועוררה סקרנות והתלחשויות בקרב תושבי העיר, כשהם מתחבטים בשאלה מיהו ג'רום ובנסיבות המסתוריות שהביאו אותו לחופים שלהם. אולי ג'רום היה מלח שניסה למרוד ונענש בקטיעה. עם זאת, ידיו הרכות, נטולות היבלות, העלו שג'רום לא היה רגיל לעבודת כפיים. הסבר נוסף שהועלה היה שהוא יורש של הון ונפטרו ממנו כדי לפנות מקום למישהו אחר המבקש את הירושה שלו.
לאחר שהייה עם הזוג אולברייט במשך מספר שבועות, ג'רום הועבר למשפחה אחרת, איתה בילה כמה שבועות לפני שהמשיך לבית הבא. כך כל הכפר שותף בהוצאות המזון והלבוש של ג'רום. בסופו של דבר, הקהילה הבפטיסטית בעיקרה של דיגבי נק החליטה מהמראה החיצוני שלו שהוא חייב להיות קתולי, ושלחה אותו לקהילה הצרפתית השכנה של מטהאן (Meteghan), לביתו של ז'אן ניקולה. ממשלת נובה סקוטיה גם קיימה הצבעה על קצבה מיוחדת של שני דולרים בשבוע לתמיכה בג'רום. ג'רום שהה בבית ניקולה במשך שבע שנים.
לאחר מותה של ג'ולייט ניקולה, בעלה חזר לאירופה וג'רום הלך להתארח אצל דדייה וזבת' קומאו בסנט אלפונס דה קלייר (Saint Alphonse de Clare), ליד מטהאן. בני הזוג קומאו השתמשו בתהילה היחסית של ג'רום לטובתם, גבו דמי כניסה כדי לצפות באיש המסתורין, שחי טוב על זה ועל הקצבה הממשלתית. ג'רום נשאר עם הזוג קומאו יותר מארבעים שנה עד מותו ב-15 באפריל 1912. בכמעט חמישים השנים שבהן בילה במחוז דיגבי, ג'רום דיבר מעט מאד. הוא לא קרא ולא כתב. כשאנשים באו לבקר אותו, הוא מעולם לא הסתכל עליהם. רוב הזמן הוא הביט לעבר הרצפה. כשהיה מוכן לשאלה, הוא השמיע קולות רטינה מוזרים כדי להציג את הרוגז שלו. מעולם לא נראה שהוא משתמש בעט או עיפרון ומעולם הוא לא ניסה להביט בספר או בכל חומר קריאה. הוא גם סירב להסתכל בתמונות. ג'רום ניהל חיי בטלה מוחלטים.
לאחר מותו, סיפורו של האיש המסתורי הזה השתלב במהירות באגדות ובסיפורים, כאשר המקומיים העבירו את סיפורו של ג'רום מדור לדור. על המקרה נכתבו כמה ספרים, ויש גם סרט צרפתי קנדי על ג'רום שיצא לאקרנים ב-1994.
על פי תיאוריה אחת, ג'רום היה איטלקי שהועסק על ידי מפעיל חוטבי עצים במחוז צ'יפמן בניו ברנזוויק בצד השני של מפרץ פאנדי. ב-1859, ארבע שנים לפני שהופיע בצורה מסתורית בסנדי קוב, באמצע החורף, האיטלקי הלך ביער, אולי איבד את דרכו, כשנפל בין בולי עץ של בריכת טחנה. רטוב ורועד, מצא האיטלקי מחסה בבית חרושת, שם ישן. למחרת בבוקר, הוא מצא את רגליו קפואות עד כדי כך שהמנתח המקומי מצא צורך לקטוע מיד את שתי הגפיים מעל הברך.
כשהאיטלקי התעשת, הוא התחיל לצעוק על ה"גמבה" שלו, שזה איטלקית ל"רגל". כך הוא נודע בשם "גמבי" (“Gamby”). גמבי הוכיח את עצמו כנטל על תושבי צ'יפמן, והשמועות היו ששלמו לקברניט חולף שייקח אותו משם. הקברניט יכול היה פשוט להפליג לצד הנגדי של המפרץ לנובה סקוטיה, ולהוריד אותו על החוף בסנדי קוב. סיפור זה המסביר את מקורו האפשרי של ג'רום הופיע בספר מ-2008 בשםJerome: Solving the Mystery of Nova Scotia's Silent Castaway מאת ההיסטוריון המקומי פרייזר מוני ג'וניור. אבל ההתייחסות של מוני לסיפור זכתה לביקורת מצד אחדים על כך שהוא מנציח אגדה שאין לה בסיס עובדתי.
בכל מקרה, נובה סקוטיה הוכיחה כי היתה גן עדן מסביר פנים עבור ג'רום, מוכנה להרחיב את הכנסת האורחים והטיפול שלה לנפש ברת המזל הזו של הגורל. תושבי דיגבי נק, ומאוחר יותר מטהאן, טיפלו בו באמת ובתמים, וג'רום חי בנוחות סבירה, אם כי קצת קודרת - אולי בהשפעות של הפרעה פוסט-טראומטית - עד מותו. בשנת 2000 הקים הכפר מטהאן לוח זיכרון שהוקדש לג'רום מעל קבר מדומה, שכן לא ידוע בוודאות היכן למעשה קבור הניצול.
