עורבים חדרו לפולקלור האירופי בגלל הדחף הכפייתי שלהם לאסוף דברים נוצצים. באופן דומה, בני אדם חולקים זיקה זו לאבני חן מבריקות וקריסטלים נוצצים. בכל רחבי העולם אנשים קדומים ענדו קמעות למזל טוב. אבל כדי להגיע למקורות הקדומים של מסורות האבן והגבישים הללו עלינו להתחיל את השאלות שלנו בתקופה שעוד לפני שבני האדם התפתחו על פני כדור הארץ.
העדויות המוקדמות ביותר לאבנים ששימשו ככלי עבודה התגלו בשנת 2014, כאשר אוסף של כלים שנוצרו בעבודת יד התגלו ליד אגם טורקאנה בקניה, אשר מתוארכים לגיל של 3.3 מיליון שנים. המאובן העתיק ביותר הידוע של הסוג הומו הוא בן 2.8 מיליון שנה, מה שאומר שאבנים שימשו כדי לסייע בהישרדות כחצי מיליון שנים לפני שהגענו לסצינה.
אין שום ראיה המעידה על כך שההומו המוקדם סגד למשהו, אז מתי התחילו בני האדם להתייחס לראשונה לחפצים טבעיים כמו אבנים, גבישים וקונכיות? מאמר של Science Daily משנת 2009 פרסם את סיפורו של צוות ארכיאולוגים שחשף "47 קונכיות ימיות מסוג אקון [Nassarius], רובן מחוררות וכוללות דוגמאות מכוסות באוכרה אדומה", בגרוטה דה פיג'ונס (Grotte des Pigeons) בטאפורלט (Taforalt), מערת גיר במזרח מרוקו.
מאמר שפורסם על ידי המחברים ב-Journal of Quaternary Science Reviews, מראה שהאטריאן (Aterian) במרוקו מתוארכים לפחות לפני 110,000 שנים. מוביל הצוות, פרופסור ניק ברטון (Nick Barton), מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, אמר:
הממצאים החדשים הללו מרגשים כי הם מראים שייצור חרוזים כנראה התעורר באופן עצמאי בתרבויות שונות ומאשר דפוס שנחשד לאורך תקופה ארוכה כי בני אדם עם התנהגות סמלית מודרנית היו נוכחים משלב מוקדם מאד בשני קצוות היבשת, כנראה כבר לפני 110,000 שנה.
בהתקדמות בזמן של 100,000 שנים עד להולדת הדת הפורמלית, השומרים הקדמונים השתמשו בקריסטלים ובאבני חן "בפורמולות קסם באלף ה-4 לפנה"ס" והם שימשו ברפואה הסינית המסורתית החל מסביבות 3000 לפנה"ס.
המצרים הקדמונים יצרו פריטי פולחן וקבורה ותכשיטים מלפיס לזולי, טורקיז, קרנליאן, אמרלד וקוורץ שקוף לשימוש בטקסים שמטרתם להביא הגנה ובריאות. לדוגמה, טופז ופרידוט שימשו לטיהור רוחות רעות הגורמות לסיוטים. מלכיט וגלנה (נציץ העופרת) נטחנו לאבקה ושימשו כצללית (כחל) ואבנים ירוקות ייצגו את לבם של המתים.
היוונים הקדומים טבעו לראשונה את המילה 'קריסטל' (krustallos), כלומר "קרח" ו"גביש סלע", מכיוון שהם האמינו שקוורץ הוא מים קפואים לצמיתות. בסין העתיקה, חרוזי ירקן היו כל כך חשובים מבחינה תרבותית שהם קיבלו אותיות כתובות משלהם ולפני 1000 שנה נקברו הקיסרים עם שריון ירקן, מסכות וסוסים, בדומה לאופן שבו שליטים נקברו במקסיקו.
קריסטלים ואבני חן מוזכרים ברוב ספרי הקודש, כמו התנ"ך והקוראן. לדוגמה: ספר בראשית מתאר את החושן האגדי של אהרון שהיה גריד זהב משובץ ב-12 אבני חן; והרקיע הרביעי של הקוראן מתואר כגארנט.
בהודו העתיקה, בג'ייניזם, הקלפה סוטרה (Kalpa Sutra) מתעדת את "הרינגמסי [Harinegamesi] המפקד האלוהי של חיילי הרגלים התופס 14 אבנים יקרות" אותן הוא ניקה, תוך שמירה על המהות הטובה ביותר שלהן כדי לסייע לשינויים העתידיים שלו. סנסקריט הייתה השפה הליטורגית של ההינדואיזם, הבודהיזם והג'ייניזם והמילה ל'יהלום' הייתה וג'רה (vajra); שזו גם המילה לברק של האלה ההינדית אינדרה. גם האודם והברקת זכו להערכה רבה בהודו, שלאודם סגדו כ"להבה רוחנית אדומה בלתי ניתנת לכיבוי".
חזרה לעולם המערבי; בשנת 355 לספירה אסרה הכנסייה הנוצרית על קמעות, אך אבני החן נותרו מוערכות מאד, כאשר אבני אבני אודם וספיר היו הבחירה המועדפת לאצבעותיהם המובחרות של ההיררכיה המלכותית והכנסייתית. במאה ה-11 הופיעו מספר חיבורים רפואיים שבחנו את תכונותיהן של אבנים יקרות וקריסטלים בהקשר של שיפור תרופות צמחיות.
בשנת 1232, הוברט דה בורג (Hubert de Burgh), השופט העליון של הנרי השלישי, הואשם בגניבת אבן חן מאוצר המלך והעברתה לאויבו המושבע לל'ואלין, מלך ויילס. לאבן הספציפית הזו, לכאורה, היה הכוח להפוך את העונד אותה לבלתי מנוצח.
במאה ה-14, אנשי כנסייה קיצוניים חשבו שאבנים וקריסטלים יכולים לשאת כוחות זדוניים של שדים. לפיכך, אבני חן קודשו לעתים קרובות לפני שנענדו בטקסים, תהליך המתקיים לעתים קרובות על ידי קהילת הניו אייג' של היום; השריית גבישי דאוזינג במי מעיינות או מים קדושים על מנת לטהר אותם מהאנרגיות שלהם, לרוב לפני ואחרי השימוש.
כיום, כאשר אנו רואים מודעות ובאנרים המציעים קריסטלים למכירה, הם מוצגים בדרך כלל לצד מדריכים רוחניים, ובפרט, מלאכים. הקישור בין אבני חן, גבישים ומלאכים נוצר ברובו בשנת 1609 על ידי אנסלמוס דה בודט (Anselmus de Boodt), רופא חצר של רודולף השני מגרמניה, כאשר חיבר יחד אמונות טפלות נוצריות והציע שהן נשלטות על ידי נוכחותם של מלאכים אלוהיים או שטניים.
עם זאת, משקלו של ההיגיון המדעי הכריע בסוף המאה ה-17 וספרו של המלומד תומס ניקולס (Thomas Nicols) Faithful Lapidary קבע לבסוף שאבנים "לא יכולות לשאת ישויות אזוטריות". השימוש המסורתי באבנים ובקריסטלים להגנה וריפוי איבד את המשקל הדתי שלו ונפל למחוזות האמונות הטפלות בעולם הישן ברחבי אירופה.
ואז, בסוף המאה ה-19, עלייתה של תנועת הספיריטואליזם ראתה ניסויים רבים שניסו להוכיח שאבני חן וקריסטלים אכן יכולים להשפיע על אנשים, שכולם הופרכו לאחר מכן כטריקים סלוניים. לפעמים הם היו מאד משכנעים, אבל כולם היו רק אשליות.
בשנות ה-80 וה-90, תרבות הניו-אייג' השתמשה בקריסטלים ואבני חן בהחייאת מסורות הריפוי של הילידים וניסויי תקשור, ומספר רב של ספרים זמינים כיום בנושאים כמו 'תרפיה באמצעות קריסטלים', אשר מגשרים באומץ בין אמונות רוחניות והפרדיגמה המדעית הנוכחית.
בעוד שלמערכות מודרניות אלו אין בדרך כלל תכונות ריפוי הניתנות למדידה למעט מקרים ספקולטיביים, אין ספק שהן יישארו בתרבות האלטרנטיבית. אבל כמו כל מה שהיה 'אלטרנטיבי', הנושאים הללו הופכים מקובלים יותר בטיפולים משלימים של המיינסטרים, וכהוכחה, מספר מוסדות חינוך, כמו אוניברסיטת דלפי למשל, מציעים הכשרה בריפוי בעזרת קריסטלים.
ממש כמו בבתי הספר העתיקים של סין, מצרים והודו, תמיד יהיו אנשים בתוך קהילה שמאמינים בכוחות העל טבעיים של אבנים וקריסטלים. וככל שהאנשים האלה יחיו האומנות שלהם תצמח, שכן בטקסים שלהם נשארו השרידים האחרונים של מסורות מאד מאד עתיקות עם אבנים שהראשונות בהן הם לפחות בנות 3.3 מיליון שנים.
מקורות:
