איך מצאתי את עצמי בלב רכס קריסטל, מוקף חתולים, מערות ויין

גור זיו
לפני יום 1
זמן קריאה 7 דקות

במסעות שלי בעולם אני מוצא את עצמי פעם אחר פעם נחשף למקומות נדירים, אתרים לא שגרתיים, ובעיקר - לאנשים שאין סיכוי שהייתי פוגש בדרך אחרת. בשבוע שעבר זה קרה בצפון איטליה. היינו בעיצומו של טור, ובין הופעה אחת לשנייה מצאנו את עצמנו בעיירה ריולו טרמה (Riolo Terme). מישהו שהכיר מישהי, שקשורה איכשהו, הציע שנצא לטעום יין אצל אישה מהאזור - "מישהי מעניינת", כך נאמר. בלי לדעת למה לצפות, קפצנו על ההזמנה. ככה, בלי תכנונים, מצאנו את עצמנו ניצבים מול נוף מהאגדות, ומרגע שנכנסנו לאחוזה - הכל השתנה.

קיבלה את פנינו אישה רבת-רושם, יחד עם כעשרים חתולים מנומנמים ומאושרים, כלבה עצומה שלא הפסיקה לחייך, ושלושת ילדיה שקיבלו אותנו בחיוכים ביישנים. שולחן עץ כפרי עמד מתחת לעץ עתיק, עמוס בכל טוב מהחווה: סלטים ירוקים מרעננים, טחינה, שקשוקה, לחם ביתי חם, וכמובן - יין. המון יין. היין שהיא מייצרת בעצמה, באהבה ובתשוקה. המקום כולו - היקב, האדמה, הבית וכל היצורים החיים - הוא חלק ממנה.

סיפורה של ליה, בעלת האחוזה ויקב DivinaLux, הוא מסוג הסיפורים שמשאירים אותך בלי מילים, אבל אותו אספר אולי בעתיד, אם היא תסכים. ישבנו באוויר הצלול וזללנו אחרי נסיעה ארוכה ומפותלת מפירנצה. לא הכל היה רגוע, דיברנו על נושאים טעונים, לא הסכמנו על הכל, היו סערות, היו חיוכים, אבל האווירה הייתה מלאת הקשבה, חום, וחיבוק אנושי אמיתי וטהור.

אחרי ששבענו מהאוכל, השתייה והשיחות, יצאנו לסיור בשטח. ירדנו במורד הגבעות, דרך היקב, מטעי הזיתים, האגם ועד לנחל שזורם באיטיות בין מערות גבישיות, קירות של סלניט שקוף ובוהק, שנראה כאילו התגבשו מאור הירח. כך, לגמרי במקרה הגעתי לפתחו של אחד המקומות המסתוריים והמרהיבים ביותר בהם הייתי. מכאן מתחיל הסיפור של הסלניט, ושל האדמה שבוהקת מבפנים.

אני עומד על מדרון גבעה בצפון איטליה, בלב עמק ירוק ונסתר, ומסביבי מתנשא קיר סלע לבן-כסוף שמאיר באור השמש כאילו נפלט מתוכו זוהר פנימי. חלקיקי קריסטל מנצנצים באדמה תחת רגליי, אלו הם גבישי סלניט, אבן גבישית שקופה המכונה "אבן הירח". השקט באזור כמעט מוחלט, רק רחש פלג מים הזורם בתחתית העמק מפר את הדממה. אני עוצם את עיניי ומרגיש כאילו חזרתי בזמן - הרי אותו סלע מיוחד שסביבי ליווה את המקום הזה מיליוני שנים, ומשך אליו בני אדם לאורך עידנים בשל יופיו ותכונותיו המסתוריות. כאן, ברכס הסלניט של וניה דל ג'סו רומאניולה (Vena del Gesso Romagnola), נפגשים הגיאולוגיה, ההיסטוריה והרוח במרקם יחיד במינו.

הגאולוגיה של רכס הקריסטל

וניה דל ג'סו רומאניולה ("עורק הגבס") הוא רכס ארוך וצר של סלע יוצא דופן: כולו עשוי גבס גבישי מסוג סלניט. הרכס נמשך לאורך 25 קילומטרים ברציפות, ברוחב ממוצע של כשני קילומטר, וחוצה מספר עמקי נהר באזור אמיליה-רומאניה. למעשה, זהו רכס הגבס הסלניטי הרציף הגדול באירופה, תופעה גיאולוגית מרשימה שנראית מרחוק כמו חומת סלע בהירה בלב גבעות ירוקות. מדרום הוא ניצב כמעט כקיר אנכי לבן, עם פסים אופקיים של מרבצי חרסית אפורה רכה יותר ביניהם. מיליוני שנות המסה קרסטית יצרו בו אינספור חללים ותופעות נוף: מים חלחלו בסלע המסיס וחרצו מערות, בולענים וערוצים תלולים בשלד הגבעה. לא במקרה אזור זה גדוש במערות, קטנות וגדולות, שנחצבו בידי מים בבטן האדמה.

אבל מניין הגיע כל הגבס הזה? כדי להבין זאת, עלינו לחזור כ-6 מיליון שנים לאחור. בתקופת המיוקן המאוחרת אירע בים התיכון משבר מליחות אדיר: מצר גיברלטר נסגר, הים התיכון התייבש כמעט לחלוטין, ומה שנותר היו אגמים רדודים שעל קרקעיתם הצטברו מרבצי מלח וגבס. שכבת הגבס בווניה דל ג'סו היא חלק מתצורת ה"גבס-גופרית" מתקופת האירוע המסיני, שנוצרה במחזורי התייבשות והצפה חוזרים ונשנים של הים. בכל מחזור מים שהתאדו שקע גבס מקרקעית הים, ואחריו שכבת לס חרסיתי - כך נוצרה "עוגת שכבות" של סלניט וחרסית לסירוגין, שנשנתה כ-15 עד 16 פעמים לאורך התקופה. עובי הרכס מגיע לכ-170 עד 230 מטר של גבס בשכבות. תהליך גיאולוגי חריג זה קרה בכל אגן הים התיכון, אבל רק כאן באזור צפון איטליה נחשפו השכבות האלה בצורה כה דרמטית על פני השטח - תופעה ייחודית הנראית כפס לבן בשטח, עד שכינו את הרכס "il drago bianco che dorme sotto le colline" ("הדרקון הלבן הרובץ מתחת לגבעות").

הסלניט עצמו הוא מינרל מסוג גבס (CaSO4-2H2O), הניכר בגבישיו השקופים והמרהיבים. בניגוד לגבס בניין לבן ועמום שאנו מכירים, הסלניט מתגבש בטבע בשכבות דקיקות וצלולות או בגבישים ארוכים, ולעיתים הוא נוצץ ומחזיר אור כפני מראה. למעשה, שמו "סלניט" נגזר משמה של אלת הירח סלנה (Selene) ביוונית, משום שגבישים אלה מזכירים באורם המלבין את אור הירח. המינרל רך מאד, ניתן לשרוט אותו בציפורן, אך בשל שקיפותו משמש בטבע כ"חלון" ומאפשר לאור לחדור דרכו.

אונסק"ו וייחוד עולמי של ארץ הסלניט

כיום האזור מוגן כפארק טבע אזורי (מאז 2005) וזכה להכרה עולמית, בשנת 2023 הוכרז רכס וניה דל ג'סו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, במסגרת אתר סדרתי העוסק בקרסט בגבס בצפון הרי האפנינים. הסיבה לכך ברורה למדי, זהו שילוב נדיר של תופעת טבע גיאולוגית יוצאת דופן עם נוף מרהיב ומגוון ביולוגי ייחודי. הרכס האפור-כסוף בולט למרחק ונראה כקיר טבעי התוחם את קו האופק, שובר את הרצף הירוק של הגבעות הרכות שמסביב.

התפתחו כאן בתי גידול של צמחייה ייחודית, במורדות הדרומיים החשופים גדלה צמחייה ים-תיכונית חסונה, ואילו בצדו הצפוני והקריר יותר משגשגים יערות ערמונים ופריחות אביב מרהיבות. גם עולם החי מרוויח ממערכת המערות והמכרות, עטלפים נדירים ובעלי חיים ספציפיים לקרסט מוצאים מחסה במערות הלחות. אונסק"ו ציינה את "המערכת האקולוגית-הגיאולוגית הייחודית ברמה עולמית" של האזור כסיבת ההכרה. ואכן, אין עוד הרבה מקומות בעולם שבהם ניתן ללכת על רכס צר שכל כולו קריסטל גבס ענק, שמשקף את קרני השמש בשקיפות חלבית ומאיר את הנוף סביב.

אבן אור עתיקה - שימושי הסלניט בימי קדם

הקסם של אבן הירח לא נעלם מעיניי הקדמונים. למעשה, כבר בתקופות פרהיסטוריות היה לאזור וניה דל ג'סו מעמד מיוחד: מערת טיבריוס (Grotta del Re Tiberio), אחת המערות הגדולות ברכס, שוכנת במורדות הר מאורו (Monte Mauro), שימשה מקדש מסתורי לאורך למעלה מאלף שנה. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו בה עדויות לפולחן רציף מהמאה ה-6 לפנה"ס ועד המאות ה-3–4 לספירה. בין הממצאים שנחשפו בעומק המערה היו פסלוני ברונזה של דמויות מתפללים, כלי חרס קטנים ששימשו כנראה כמנחות, וכלי פולחן - מהתקופה האטרוסקית-אומברית, דרך התקופה הקלטית, ולאורך כל התקופה הרומית.

נדמה שהעמים שהתגוררו באזור ראו במערה, ובאבן הקריסטלית שבה, מקום מקודש שבו הארץ מפגישה בין עולמם של בני האדם לכוחות הטבע והרוח. לא מפתיע שעל מערה כה מרשימה נרקמו אגדות: שמה העממי "מערת המלך טיבריוס" קושר אותה באימפריה הרומית - יש המספרים שאוצרותיו של הקיסר טיבריוס הוסתרו בה, או שאולי אור ירח מיוחד הדריך את הרומאים אל פתח המערה בלילות.

גם מחוץ למערות, הסלניט היתה אבן נחשקת בעולם העתיק. היוונים והרומאים הכירו היטב את תכונת השקיפות של הסלניט: הם כינו את לוחות הסלניט הדקים lapis specularis - "אבן המראה" בלטינית - ושיבצו אותם כזגוגיות בחלונות כדי להכניס אור לבתים תוך הגנה מפני רוח וגשם. למעשה, בשלהי העת העתיקה, טרם המצאת זגוגיות הזכוכית השקופות, הייתה אבן הסלניט "הזכוכית" היוקרתית של רומא.

פליניוס הזקן, ההיסטוריון וחוקר הטבע הרומי בן המאה הראשונה לספירה, כתב שהלוחות המשובחים ביותר של lapis specularis מגיעים מספרד, מאזור סגובריגה (Segobriga), ושהם נשלחים לרומא לשימוש באתרים מפוארים. ידוע שנירון קיסר אף הזמין עבור "מקדש פורטונוס" שבנה ברומא חלון-תקרה עגול עצום עשוי סלניט כדי שיאיר אור שמש אל פנים המקדש - מעין סקיי-לייט קדום. גם בבתי מרחצאות רומיים נמצאו עדויות לשימוש בחלונות סלניט שהותקנו במסגרת עץ.

אולם לסלניט יוחסו גם סגולות שמעבר לשימוש הפיזי. כתבי הרפואה והמאגיה של העת העתיקה משבחים את אבן הירח כבעלת כוחות מיוחדים. דיוסקורידס, הרופא היווני בן המאה ה-1, תיאר את ה"ליתוס סלניטס" (λίθος σεληνίτης) - אבן הירח - כבעלת מראה "לבן, שקוף וקל" המתגלה בלילות ירח מלא. הוא ציין שאם טוחנים את הסלניט לאבקה ומערבבים במים, התערובת יכולה לשמש תרופה הניתנת בשתייה לחולי אפילפסיה. נשים, כך כתב, נוהגות לענוד קמעות סלניט להגנה, ואיכרים קושרים חתיכות אבן לעצי פרי כדי לקדם פריון ושפע בגידולים.

נראה שהקישור בין אבן הירח לבין מחזורי הירח והפריון היה מושרש באמונת הקדמונים, הם ראו בסלניט תמצית של אור הירח הקסום, ומשכך מתנה מן האלים לריפוי ולהגנה. אפילו המאגוס בתחילת האלף הראשון, זורואסטר, הוזכר על ידי פליניוס כמי שייחס לסלניט "סגולות יוצאות דופן בשימוש מאגי". לאבן הזו, ששילבה שקיפות של אור עם מינרליות של אדמה, היה מקום של כבוד גם ברפואה העממית וגם במיסטיקה.

אור, יין ואדמה: חזון עכשווי ביקב DivinaLux

בחזרה להווה, אותם סלעי גביש קדומים ממשיכים להאיר ולהשפיע, והפעם באופן מפתיע וטעים במיוחד. הגבעות הללו, מלבד היותן פארק טבע, הן גם בית לגידול גפנים וייצור יין. למרגלות רכס הסלניט, בצידו של הר מונטה מאורו, משתרע שטח טבעי פראי של כ-400 דונם ומשובצים בו עצי זית, כרמים ונחלים קטנים. את החלקה הזו רכשה לפני תריסר שנים אישה חדורת חזון בשם ליה, מתוך אמונה שסודות האור והמינרלים של המקום יכולים לחלחל אל היין שיבוקבק בו. היא הקימה כאן יקב בוטיק אקולוגי בשם DivinaLux (לטינית: "אור אלוהי"), שמבקש לחבר בין האדמה, הקריסטל והאור בכל בקבוק.

שום דבר ביקב הזה אינו שגרתי. הכרמים של DivinaLux מטופחים בחקלאות אורגנית בשילוב גישות רוחניות של חקלאות הוליסטית - אין שימוש בחומרים כימיים, והעבודה נעשית תוך כבוד לאנרגיות הטבעיות של הקרקע. הגפנים עצמן גדלות על אדמה זרועת קריסטלים: שכבות הסלניט מבצבצות בין שורשי הגפן ומטעינות את האדמה במינרלים. למעשה, זהו אולי המקום היחיד בעולם שבו הגפנים "מחובקות" מילולית על-ידי גבישי סלניט הזוהרים באדמה. הגבס הקריסטלי משולב כאן בחרסית כחולה טבעית - שילוב גיאולוגי הנותן לקרקע אופי ייחודי מאד.

התנאים הללו יוצרים מיקרו-אקלים קרקעי שאין דומה לו, ותורמים לענבי היין מינרליות מפתיעה ומבנה טעמים מעודן. ביקב מספרים שגם אנרגיה חיובית במיוחד מורגשת בגפנים וביין עקב הקרינה האנרגטית של הקריסטלים. אמירה זו אולי נשמעת מיסטית, אך כאשר עומדים שם בין השורות, רואים את האור נשבר בגבישים הזעירים שבקרקע ומרגישים את השקט העמוק של העמק, קשה שלא להסכים שיש כאן משהו מיוחד שקשה להסביר במילים.

בחוויית הביקור שלי באדמה של ליה, הרגשתי כיצד ההיסטוריה והטבע שזורים בכל פינה. צעדתי עם ליה לאורך שביל צר המוביל אל פתח מערה קטנה חבויה בין העצים, מערת סלניט זעירה שנוצרה ממעיין תת-קרקעי. מעלינו ריחף בז בודד, ובמרחק נשקפו פסגות האפנינים. ליה הצביעה על קיר הסלע הנוצץ וסיפרה כיצד בלילות ירח מלא, המדרונות ממש זוהרים בלובן-חלבי כאילו האבן אוצרת בתוכה את אור הירח ומשחררת אותו חזרה.

במורד הגבעה בתוך סבך היער הירוק זורם פלג צלול, ומימיו מחלחלים דרך מרבצי הגבס וסופגים מינרלים מהסלניט. "תטעם", היא אומרת לי בעודנו עוצרים למלא כוס מי מעיין, המים קרים, ובטעמם רמז גירי-מלוח עדין, סימן למגעם באבן. במרחק קצר משם משתרע אגם קטן, שבו משתקפים השמים וההר; לאור שקיעה, הכל נצבע זהב, ופני המים הופכים למראה רגועה. ברגע הזה, עם כוס יין ביד אחת וכוס מים באחרת, אני חווה את החיבור בין אור, יין ואדמה בצורה כמעט מילולית.

קסם של אור ומינרלים בחבל ארץ נסתר

רכס וניה דל ג'סו רומאניולה הוא יותר מסתם תופעת טבע, הוא ספר היסטוריה פתוח וכתב-יד מאובן של כדור הארץ, אבל גם מקור להשראה רוחנית ויצירתית כיום. כאן נפגשים האור והמינרל: גבישי הסלניט הלבנים לוכדים את אור השמש והירח ומחזירים אותו, תרתי משמע, אל חיינו. כאן נפגשים האדם והאדמה: מן הפולחנים העתיקים במעמקי המערות ועד לטיפוח גפנים מודרני, בני האדם מוצאים בדרכים שונות משמעות וחיבור לסלע המופלא הזה. וכשניצבים בין צוקי הגבישים הבוהקים לאור היום, או טועמים יין שעוצב מהאדמה הקריסטלית הזו, אפשר לחוש במשהו עמוק, תחושה שאנו חולקים עם דורות עברו, את קסם האור החבוי בסלע, ואת הסיפור שהאדמה ממשיכה ללחוש לנו, מעל הזמן.