מקור: Ancient Origins
מחקר חדש שעשה שימוש ב-DNA קדום משכתב את ההיסטוריה הגנטית של שני עמים קדומים, ההינדים והיהודים - ומראה ששתי התרבויות הדתיות הן תוצאה של נדידות אתניות קדומות רבות. לאדמת הודו במקרה של ההינדים, ולקהילות יהודיות בגולה במקרה של העם היהודי.
ראשית ההינדים. על פי טוני ג'וזף (Tony Joseph), מחבר הספר "הודים קדומים" (“Early Indians”), לאומנים הינדים מאמינים שמקור הציוויליזציה ההודית היתה קבוצה של אנשים שקראו לעצמם ארים (Aryans) - שבט נודד של לוחמים רוכבי סוסים ומגדלי ורועי בקר, אשר חיברו את הטקסטים הדתיים העתיקים ביותר של ההינדואיזם, הוודות. לטענתם, מקור הארים באדמת הודו, והם הפיצו את עצמם ואת משפחת השפות ההודו-אירופיות שלהם בחלקים גדולים של אסיה ואירופה.
התזה של "מחוץ להודו"
חוקרים הודים רבים מטילים ספק בתזה של "מחוץ להודו" וטוענים כי דוברי השפה ההודו-אירופית - או הארים - היו רק אחד מזרמי מהגרים פרהיסטוריים רבים שהגיעו להודו לאחר שקיעתה של ציוויליזציה מוקדמת בהרבה של האראפה (או תרבות עמק האינדוס), ששגשגה באזור שכעת הוא צפון מערב הודו ופקיסטן בערך בתקופה של המצרים המוקדמים והמסופוטמים. אנשי ימין הינדים מאמינים שציוויליזצית האראפה הייתה גם צוויליזציה ארית או וודית; אך אף אחת מהשפות שלהם לא פוענחה, כך שאיש אינו יודע איזו שפה דיברו.
כעת מחקרים העושים שימוש ב-DNA קדום משכתבים את ההיסטוריה העולמית, והתגלו תגליות מרתקות רבות - במיוחד עבור העמים ההינדים והיהודים. המחקר האחרון בנושא זה, בהובלת הגנטיקאי דייוויד רייך מאוניברסיטת הרווארד, שחקר גם את האבולוציה הגנטית של העם היהודי, פורסם במרץ 2018 וחובר יחד על ידי 92 חוקרים מכל רחבי העולם - רבים מהם שמות מובילים בתחומים מגוונים כמו גנטיקה, היסטוריה, ארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה.
המחקר הראה שב-8000 השנים האחרונות היו שתי הגירות עיקריות אל הודו ולא החוצה מהודו. הראשונה מקורה באזור זגרוס בדרום מערב איראן (שבו יש עדויות ראשונות בעולם לביות עזים) והיא הביאה חקלאים, ככל הנראה רועים, להודו. זה התרחש ככל הנראה בין 6,000 ל-3,000 לפנה"ס. הרועים הזגרוסיים הללו התערבבו עם התושבים המוקדמים בתת היבשת - ההודים הראשונים, צאצאי מהגרים שיצאו מאפריקה (Out of Africa - OoA) והגיעו להודו לפני כ-65,000 שנה - ויחד הם יצרו את הציוויליזציה האראפנית.
במאות שאחרי שנת 2000 לפנה"ס הגיעה קבוצה שנייה של מהגרים (הארים) מארצות הערבה האירואסייתית, ככל הנראה מקזחסטן, שהביאו איתם גרסה מוקדמת לסנסקריט, מיומנות שליטה בסוסים ומנהגים תרבותיים ודתיים חדשים, אשר כולם היוו את הבסיס לתרבות ההינדית / וודית המוקדמת.
"פיצה הודית" גנטית
אלף שנה קודם לכן עמים ארים מארצות הערבה האירואסייתית עברו לאירופה, התערבבו שם עם חקלאים והפיצו שפות הודו-אירופיות באירופה. מחקרים גנטיים אחרים חשפו נדידות נוספות להודו, כמו זו של דוברי השפות האוסטרו-אסיאתיות שהגיעו מדרום-מזרח אסיה. לפיכך אוכלוסיית הודו מורכבת ממספר שכבות שונות שנוספו בזמנים שונים.
כפי שטוני ג'וזף כותב בספרו "הודים קדומים", האוכלוסייה ההודית היא כמו פיצה, כאשר ההודים הראשונים מהווים את בסיסה. למרות שהבסיס דק במקומות מסוימים ועבה במקומות אחרים, מחקרים מראים כי 50% עד 65% ממוצאם הגנטי של כל ההודים כמעט נובע מההודים הראשונים. על הבסיס מגיע הרוטב - האראפנים. ואז מגיעות התוספות השונות והגבינה - דוברי השפות האוסטרו-אסייתית, הטיבטית-בורמזית (Tibeto-Burman) וההודו-אירופית או הארים, שכולם מצאו את דרכם אל תת היבשת מאוחר יותר.
לאומנים הינדים לא יודו בכך שהארים לא היו התושבים הראשונים בהודו, וכי הציוויליזציה האראפנית הייתה קיימת זמן רב לפני הגעתם, מכיוון שמשמעות ההכרה בכך היא שארים או תרבותם הוודית אינם המעיין היחיד של הציוויליזציה ההודית. הרעיון של ערבוב קבוצות אוכלוסייה שונות מושך עוד פחות את ההינדים האורתודוכסים ואת הלאומנים ההינדים מכיוון שהוא שם דגש על טוהר הגזע. בנוסף תיאוריית ההגירה מציבה את הארים באותה רמה של כובשי הודו המוסלמים המאוחרים יותר - כמו המוגולים.
אחדות במגוון
כמה לאומנים הינדים דורשים לשנות את שם הציוויליזציה האראפנית לציוויליזציה של נהר סאראסוואטי (Saraswati river civilization). מכיוון שהסאראסוואטי מוזכר בריג ודה, שינוי שם כזה ישמש להדגשת הקשר בין הציוויליזציה האראפנית לארים.
עם זאת, טוני ג'וזף אומר שהמסר האמיתי שמביא המחקר החדש הוא מרגש ומלא תקווה: שההודים יצרו ציוויליזציה ארוכת טווח ממגוון תורשות והיסטוריות. הגאונות של הציוויליזציה ההודית בתקופות הטובות ביותר שלה הייתה הכללה ולא הדרה. אחדות במגוון היא אכן הנושא המרכזי במערך הגנטי של הודו.
בסיס ביולוגי ליהדות
ניתן לומר את אותו הדבר גם לגבי העם היהודי במשך 2500 השנים שחלפו מאז גלות בבל. אחרי הכל, האם כל היהודים של ימינו הם באמת הצאצאים הביולוגיים של היהודים שהתגוררו בארץ ישראל לפני 3000 שנה?
כן ולא. ניתוח גנטי חדש תומך בתיעוד ההיסטורי של יהודי המזרח התיכון שהתיישבו בצפון אפריקה בתקופה הקלאסית, הפיצו את אמונתם באופן פעיל והתחתנו עם אוכלוסיות מקומיות, ובתוך כך יצרו אוכלוסיות מובחנות שבהמשך נותרו שלמות ומחוברות במשך למעלה מ-1500 שנה.
המחקר פורסם ב-6 באוגוסט 2012 בדיונים של האקדמיה הלאומית למדעים (NAS). "הממצאים החדשים שלנו מגדירים את יהודי צפון אפריקה ומחזקים את הטענה לבסיס ביולוגי ליהדות", אמר מוביל המחקר הארי אוסטרר (Harry Ostrer), פרופסור לפתולוגיה, גנטיקה ורפואת ילדים במכללת אלברט איינשטיין לרפואה (Albert Einstein College of Medicine) בישיבה יוניברסיטי.
עם זאת, כפי שידוע, ליהודים גוונים ומראות רבים. הסיבה לכך היא שגם בגולה, ואף בניגוד לרצונן של הרשויות הדתיות השולטות, יהודים קיבלו בברכה מתגיירים לקהילה היהודית, אפילו נגד הכללים הפורמליים של רבני ימי הביניים. זו הסיבה שרוב היהודים במקומות גיאוגרפיים שונים נוטים להיראות דומים לרוב המקומי לאחר מספר דורות. הכלל הרבני שאסר להתייחס למעמד של יהודי מתגייר כלשהו הוא עדות לרצונם של מנהיגים יהודים לשמור על פעילויות הפצת האמונה בסוד מפני רשויות הדת הלא יהודיות השולטות.
בניתוח גנטי קודם הראו החוקרים כי יהודים ספרדים (יוונים וטורקים), אשכנזים (מזרח אירופאים) ומזרחים (איראנים, עירקים וסורים) של ימינו שמקורם באירופה ובמזרח התיכון, קשורים זה לזה יותר מאשר לשכניהם הלא-יהודים העכשוויים, כאשר כל קבוצה יוצרת אשכול משלה בתוך האוכלוסייה היהודית הגדולה יותר.
יתר על כן, הגנים של כל אחת מארבעת הקבוצות הגאוגרפיות הוכיחו את המוצא המזרח תיכוני בתוספת רמות שונות של הכללה של מתגיירים מאוכלוסיות הסביבה. זה נכון למרות ששתיים מהאוכלוסיות היהודיות הגדולות - יהודי המזרח התיכון ואירופה - התפצלו זו מזו לפני כ-2,500 שנה. המחקר הנוכחי שהרחיב את הניתוח גם ליהודי צפון אפריקה, קבוצת הגלות היהודית השנייה בגודלה, מצא כי הם קשורים זה לזה יותר מאשר לשכניהם הצפון אפריקאים הלא-יהודיים העכשוויים.
הכללה ולא הדרה
המחקר הנוכחי כלל גם בני קהילות יהודיות באתיופיה, בתימן ובגרוזיה. בסך הכל החוקרים ניתחו את המרכיב הגנטי של 509 יהודים מ-15 אוכלוסיות יחד עם נתונים גנטיים של 114 אנשים משבע אוכלוסיות לא יהודיות בצפון אפריקה.
יהודי צפון אפריקה הפגינו רמה גבוהה של אנדוגמיה, או נישואי פנים במסגרת הקבוצה הדתית שלהם, בהתאם למנהג היהודי. אוכלוסיות יהודיות אתיופיות ותימניות היוו גם אשכולות ייחודיים הקשורים גנטית, וכך גם יהודי גרוזיה.
אז המסר האמיתי שמביא המחקר הגנטי החדש הוא מרגש ומלא תקווה: שיהודים יצרו תרבות ארוכת שנים ממגוון תורשות אתניות וגזעיות והיסטוריה לאומית. הגאונות של הציוויליזציה היהודית בתקופות הטובות ביותר שלה הייתה הכללה ולא הדרה. אחדות במגוון היא הנושא המרכזי במערך ההיסטורי הגנטי של העם היהודי.
בעוד שתושבי תת היבשת ההודית, כמו אלה של סין, תמיד היו רבים יותר מכובשיהם, וכך הצליחו לקלוט אותם; הגלות היהודית הייתה מאז ומתמיד מיעוט קטן, כך שהתנגדות ל"הושטת יד" עשויה היתה להיות אמצעי זהירות חכם.
אך כעת זה חסר תועלת, כאשר היהודים הם רוב בישראל. חוסר הרצון האורתודוכסי להגדיל את מספר היהודים הלא-אורתודוכסים על ידי קבלת מתגיירים קונסרבטיבים ורפורמים, זורע את הזרעים לפירוד עתידי גדול בישראל.
