"אאוקטסטרופה": טולקין על תקווה, גאולה, והכוח לסרב לייאוש

"אני מעז לטעון כי כל סיפורי האגדות השלמים חייבים לכלול [סוף טוב]. הייתי אומר, לפחות, שהטרגדיה היא צורתה האמיתית של הדרמה, תפקידה העליון; אך כשמדובר בסיפורי אגדות, ההפך הוא הנכון. מאחר שאין לנו מילה המתארת את ההיפוך הזה, אכנה אותו 'אאוקטסטרופה'. הסיפור האאוקטסטרופלי הוא צורתו האמיתית של סיפור האגדה, ותפקידו הרם ביותר".

(טולקין בסיפורי אגדות)

בסיפור תיבת פנדורה יש לפחות שתי גרסאות עיקריות. בגרסה הקלאסית, כפי שסיפר המשורר היווני הסיודוס, פנדורה, מתוך סקרנותה שלא יכלה לרסן, פתחה את התיבה ושחררה לעולם אינספור אסונות: מחלות, רעב, מוות וייסורים. רק כאשר מיהרה לסגור את המכסה, היא הצליחה לכלוא בתוכה דבר אחד אחרון - התקווה. עבור הסיודוס, אין דבר אכזרי יותר מהתקווה עצמה. היא זו הדוחפת אותנו להמשיך לנסות, לבנות, לתקן ולאהוב, גם כאשר העולם מציע לנו רק הרס, כאוס ושברון לב. התקווה היא זו שמרימה אותנו רק כדי שניפול שוב ושוב. עבורו, היא אשליה נאיבית, מזימה שטומנת לאדם אכזבה בלתי נמנעת. כפי שתיאר זאת ניטשה: "התקווה, במציאות, היא הגרועה שבכל הרעות, משום שהיא מאריכה את ייסוריו של האדם".

אולם קיימת גרסה נוספת לסיפור התיבה, אגדה יוונית בשם "זאוס ותיבת הדברים הטובים". בגרסה הזו, כל המהלך מתהפך. התיבה אינה מכילה רוע וסבל, אלא דווקא את כל הטוב שבעולם. כאשר "האנושות" (בגרסה זו אין דמות של פנדורה) פתחה את התיבה, כל המתנות האלו התפזרו ואבדו, אלו שהיו יכולים להפוך את החיים לגן עדן עלי אדמות. אך כאשר המכסה נסגר בבהלה, נותרה בפנים רק מתת אחת ויחידה, הברכה האלוהית האחרונה - התקווה.

הסופר ג'. ר. ר. טולקין והפילוסוף האקזיסטנציאליסט הנוצרי גבריאל מרסל כנראה היו מעדיפים את הגרסה השנייה. עבורם, התקווה לא הייתה קללה כי אם מתת אלוהית, הכוח האמיתי שמעניק לקיום האנושי משמעות.

"...הובלתי שם לדעה ש[אאוקטסטרופה] מייצרת [שמחה בהיפוך לסוף טוב] כי זו הצצה פתאומית של האמת, כל הטבע שלכם כבול בסיבה ותוצאה חומרית, שרשרת המוות, מרגיש הקלה פתאומית כאילו איבר גדול שיצא מהמפרק שב לפתע לאחור (...) תחיית המתים הייתה ה'אאוקטסטרופה' הגדולה ביותר האפשרית בסיפור האגדות הגדול ביותר - ומייצרת את הרגש המהותי הזה: שמחה נוצרית שמייצרת דמעות כי היא מבחינה איכותית כל כך דומה לצער, כי היא מגיעה מאותם מקומות שבהם השמחה והצער נמצאים באחד, מפויסים, כאשר אנוכיות ואלטרואיזם אובדים באהבה".

(טולקין במכתב 89)

שיאו של שר הטבעות, כפי שמתואר על ידי Ted Nasmith

האאוקטסטרופה

קורט וונגוט, מחברם של "בית מטבחיים 5" ו"עריסת חתול", היה ידוע לא רק ברומנים האייקוניים שלו, אלא גם באנליזות החדות שלו על מבנה הסיפור ב"צורות הסיפורים". הוא תיאר את הקשתות הנפוצות של סיפורים, כמו "בחור פוגש בחורה" או "מרע לגרוע", דרך דיאגרמות גרפיות שהמחישו את העליות והמורדות של הגורל הנרטיבי. בין שמונה "צורות הסיפורים" שהגדיר, מופיעה הקשת האגדתית המוכרת: הסיפור מתחיל בנקודה נמוכה, הולך ומשתפר מעט, ואז, בפתאומיות, מגיעה קטסטרופה הרסנית. אך רגע לפני הסוף, הכל מתהפך שוב - מתרחשת תפנית מפתיעה ומופלאה, ההרס הופך לתקווה, המזל מתהפך, והסיפור מסתיים באושר ועושר.

לו היה בחיים, ג'. ר. ר. טולקין היה מסכים לחלוטין עם ההגדרה הזו. בעיניו, המרכיב החשוב ביותר בסיפור אגדה אינו רק הסוף הטוב, אלא דווקא ההיפוך הדרמטי האחרון - נקודת המפנה שמגיעה אחרי שיא הייאוש. הוא אף טבע מונח ייחודי לתופעה זו: אאוקטסטרופה - קטסטרופה טובה. "הנחמה של סיפורי אגדות [היא] השמחה על הסוף הטוב: או יותר נכון, הקטסטרופה הטובה, ה'היפוך' המשמח הפתאומי", כתב טולקין.

סיפורי האגדה הגדולים לא מסתיימים בשפל המדרגה, אלא באור שמפלס דרכו מתוך החושך. שר הטבעות לא מסתיים בכך שההוביטים מובסים וסאורון חוגג את עליית האימפריה האורקית התעשייתית שלו. הסיפור מסתיים בדיוק באופן שטולקין האמין בו - באור המנצח את הצללים, בטוב לב, אהבה וחברות הפשוטים שמכריעים את כוחות הרוע. זוהי מהות האאוקטסטרופה: לא רק סוף טוב, אלא הישועה שמגיעה דווקא כשנדמה שהכל אבוד.

מרוממים את הלב

ג'. ר. ר. טולקין הקפיד להבהיר כי אאוקטסטרופה אינה צורה של בריחה נאיבית מהמציאות. אין זו הגשמת משאלות אינפנטילית, ואין מדובר באשליה דון-קישוטית על עולם שטוף באור ורווי בשירי גמדים ומכשפים חביבים. הוא מעולם לא טען שסיפורי אגדות מתארים מציאות אידילית, שכן הוא הכיר בכך שהעולם מלא בסבל, כאב וייאוש. יש בו רוע חסר רחמים, מציאות אכזרית, ורגעים שבהם החושך נראה בלתי מנוצח. אך דווקא משום כך, טולקין האמין בעוצמתה של האאוקטסטרופה - אותה "שמחה של גאולה" המתפרצת ברגע של ייאוש מוחלט.

האאוקטסטרופה, טען טולקין, אינה הכחשה של המציאות הקשה, אלא ההבנה כי גם לנוכח ראיות רבות לנפילה מוחלטת - התבוסה האוניברסלית הסופית אינה בלתי נמנעת. זהו הניצחון המגיע דווקא כשנדמה שהכול אבוד, אותו רגע שבו התקווה מפציעה בחשכת העולם, לא כמגננה רגשית, אלא כאמת עמוקה המושרשת בקיום האנושי.

סיפורי אגדות טובים אינם מכסים על הצללים; הם אינם נמנעים מלצלול לתוך החלקים האפלים של הקיום. די להביט באגדות המקוריות של האחים גרים, לפני שעברו עיבוד והתרככות בגרסאות דיסני. סיפורים אלה היו מלאים באימה: רצח תינוקות, קניבליזם, מעשי נקמה אכזריים וגורלות אכזריים אף יותר. אך מתוך האופל הזה, הם תמיד הציעו משהו מעבר - רגע של התעלות, הבזק של גאולה.

"ככל שההרפתקאות פנטסטיות או איומות," כתב טולקין, "הן יכולות להעניק לילד או לאדם השומע אותן, כאשר ה'היפוך' מגיע, עצירת נשימה, פעימה והתרוממות לב - קרוב לדמעות (או למעשה, מלווה בהן)". זוהי גדולתה של האאוקטסטרופה. לא הכחשה של המציאות, אלא היכולת למצוא בה ניצוץ של אור, ולו הקטן ביותר, דווקא כאשר נדמה שהחשכה ניצחה.

בשימוש קלאסי באאוקטסטרופה, הנסיך מגיע לשבור את הכישוף שהחזיק את היפהפייה הנרדמת ישנה במשך 100 שנה/ גוסטב דורה 1897

תקווה היא כל מה שיש לנו

הנימה הדתית שמלווה את רעיון האאוקטסטרופה אינה מקרית. ג'. ר. ר. טולקין היה קתולי אדוק, ומכאן חיבתו לגאולה ולחסד המצויים בנרטיבים המקראיים. עבורו, האאוקטסטרופה הייתה לא רק מבנה סיפורי, אלא אמת עמוקה על טבעו של העולם - אותו ניצחון המתרחש דווקא כאשר הכל נראה אבוד.

הפילוסוף גבריאל מרסל, מצדו, מעולם לא קרא את טולקין (עד כמה שידוע לנו), אך גישתו הפילוסופית לתקווה מציגה קווי דמיון מדהימים. מה שטולקין כינה אאוקטסטרופה, כלומר הגאולה הסופית המתרחשת דווקא ברגע השפל העמוק ביותר, היה עבור מרסל פשוט תקווה. "התקווה מורכבת מהטענה שבלב ההוויה, מעבר לכל הנתונים, מעבר לכל המלאי וכל החישובים, קיים עיקרון מסתורי שנמצא בשיתוף פעולה איתי", כתב מרסל.

תקווה, אם כן, היא הרבה מעבר למשאלה ריקה או אופטימיות ילדותית. היא האמונה בכך שהיקום אינו כאוס שרירותי, אלא מרחב שבו הסדר יכול ויתוקן. היא איננה הכחשה של הכאב, הסבל והמוות, אלא הסירוב להשלים עמם כגורל בלתי נמנע. היא אמירה ברורה מול כל החוויות, מול ההסתברות הסטטיסטית, מול כל מה שנראה כמו כשלון מוחלט: "לא, זה לא הסוף. הסדר יתוקן, האור ינצח".

מרסל היה נוצרי, אך תפיסתו לגבי תקווה היא אוניברסלית. היא נוגעת לכל אדם שבוחר לראות את היקום ככוח חיובי הפועל לצדו, ולא ככוח אדיש או עוין. בדיוק כפי שטולקין סבר כי האאוקטסטרופה היא הרגע שבו האור מביס את החושך בנקודת השפל העמוקה ביותר, כך גם מרסל האמין כי התקווה היא הכלי שמאפשר לנו לדחות את הייאוש.

אנשים החיים מתוך תקווה אינם מהססים, אינם מתמקחים עם החושך ואינם מתחננים אליו. הם לוקחים לפיד בידיהם ומאירים קדימה, מתוך ידיעה עמוקה – ולא רק אמונה – שהאור יגיע.

מקורות:

• קטעים מ- Eucatastrophe”: Tolkien on the secret to a good fairy tale" מאת BigThink שנכתב ע"י: Jonny Thomson.

• קטעים מ- "Eucatastrophe” מאת TolkienGateway.

• קטעים מ- Eucatastrophe: Tolkien's word for the "anti-doomsday מאת BBC שנכתב ע"י:Richard Fisher.