המערב הפרוע של הנוירולוגיה: איך המוח הפך לנכס בישראל לפני שהמחוקק התעורר

המוח שלך הוא שדה הקרב הבא, והטכנולוגיה הישראלית כבר מספקת את הכלים. בזמן שצ'ילה חוקקה הגנה חוקתית על "פרטיות מנטלית", בישראל המערב הפרוע חוגג. מטכנולוגיות רפואיות שמשנות ירי עצבי ועד ממשקי מוח-מחשב בשימוש ביטחוני - הכל קורה מתחת לרדאר הרגולטורי. מי מחזיק בנתונים שיוצאים מהגולגולת שלכם? האם רצון חופשי הוא עדיין מושג רלוונטי כשאפשר "לדחוף" את הנוירונים שלכם מרחוק? ולמה משרד הבריאות והביטחון שומרים על שתיקה רועמת?

במהלך 2021, צ'ילה הפכה למדינה הראשונה בהיסטוריה שעיגנה בחוקתה את הזכות לפרטיות מנטלית - הכרה רשמית בכך שמה שמתרחש בתוך הגולגולת הוא שטח ריבוני שאף ממשלה, אף תאגיד ואף מכשיר אינם רשאים לפלוש אליו ללא הסכמה מפורשת. בתל אביב, בדיוק באותה תקופה, חברה בשם בריינסוויי (BrainsWay) נסחרה בנאסד"ק, הציגה אישור FDA לטיפול בדיכאון עמיד ובהפרעה טורדנית-כפייתית, ועמדה לפרוס את הטכנולוגיה שלה לאלפי קליניקות ברחבי העולם. אישורי ה-FDA של בריינסוויי הם ממשיים, מתועדים ומחמירים - החברה פועלת תחת פיקוח קליני מלא, עם פרוטוקולים מוגדרים ותופעות לוואי שנבדקו. אך כשמחפשים את המקביל הישראלי לאותו פיקוח - את המסמך שקבע מה מותר לעשות עם נתוני המוח שמייצרת כל פגישת טיפול, מי מחזיק בהם, לכמה זמן, ועם מי ניתן לשתפם - לא נמצא, לפחות בפרסומים הפומביים, מסמך ייעודי שמגדיר זאת באופן מפורש. לא בהכרח משום שהוא סווג - אלא משום שלא גובש או לא פורסם כמסגרת ייעודית. זו אינה הכפשה של בריינסוויי - זו הוכחה לחור: חברה ישראלית, מטפלת במוחות של ישראלים, ומשרד הבריאות הישראלי לא הוציא ולו מסמך אחד שמגדיר ספציפית מה מותר לעשות עם נתוני פעילות עצבית של אזרח. FDA אישר. ישראל לא שאלה.

הפרדוקס הוא לא שישראל אינה מודעת לנוירוטכנולוגיה. ישראל בנתה אותה.

חברת אלפא אומגה (Alpha Omega) - חברה ישראלית מנצרת - מספקת ציוד נוירוכירורגי לחדרי ניתוח בחמישים מדינות. אלביט מערכות הגישה פטנטים ציבוריים על מערכות אלקטרואנצפלוגרם (EEG) המנטרות עומס קוגניטיבי של טייסים בזמן אמת. הטכניון מנהל מעבדות ממשק מוח-מחשב (BCI) פעילות. אלה אינן שמועות מסדרון; אלה רשומות ציבוריות, תיקי פטנטים, דוחות שנתיים לבורסה. ישראל, כמדינה, יצרה שרשרת ייצור וידע שלמה שמחברת בין גולגולת פתוחה לחשמל, בין גלי מוח לנתונים, בין דפוס ירי עצבי לפלט טכני - וכל זה בלי לאמץ ולו תקנה אחת שמסבירה היכן הטיפול הרפואי נגמר ואיפה מתחיל משהו אחר. חשוב לדייק: הטכנולוגיות הללו אינן קוראות מחשבות ספציפיות, אלא מודדות עומסים, דפוסים ומדדים קוגניטיביים. אולם, ההבדל בין ניטור מדדים לבין חדירה לפרטיות המנטלית הולך ומיטשטש, במיוחד כשאין אף גורם שמשרטט את הגבול.

ניטה פראחאני (Nita A. Farahany), פרופסורית למשפטים ופילוסופיה באוניברסיטת דיוק ומחברת הספר The Battle for Your Brain, ניסחה את הבעיה בצורה חדה: הטכנולוגיות הנוירולוגיות של המאה ה-21 אינן שונות מבחינה מהותית ממכשיר הפוליגרף שנפסל בבתי משפט כבר לפני עשורים - אבל הן מדויקות עשרות מונים יותר, זמינות עשרות מונים יותר, ועדיין לא מוסדרות באף מערכת משפטית מערבית מרכזית. הפוליגרף לפחות עורר ויכוח. הנוירוטכנולוגיות החדשות נכנסו לחדרי הניתוח, לקוקפיטים ולמחקר הביטחוני בשקט כמעט מוחלט.

השקט הזה הוא עצמו נתון.

כשמחפשים בארכיוני הכנסת, בפרסומים של משרד הבריאות ובהצהרות של המועצה הלאומית לביואתיקה מאז 2019, לא מוצאים דיון ציבורי מובנה בנוגע לנוירו-זכויות (neurorights) ולהשלכות הביטחוניות של BCI. ישראל חתמה ב-2019 על ה-OECD Recommendation on Responsible Innovation in Neurotechnology - מסמך המלצות מכובד שאין לו שיניים, אין לו גוף אכיפה, ואין לו מנגנון מעקב שמחייב דיווח.

רפאל יוסטה (Rafael Yusta), נוירוביולוג מאוניברסיטת קולומביה ומייסד Neurorights Foundation, טוען שהבעיה המרכזית אינה שהממשלות רוצות לנצל לרעה את הטכנולוגיה - הבעיה היא שרובן פשוט לא הבינו עדיין מה הן מאשרות. כשרשות בריאות מאשרת מכשיר גירוי מגנטי טרנס-קרניאלי (TMS) לטיפול בדיכאון, היא בוחנת תופעות לוואי ואפקטיביות קלינית. היא אינה שואלת מה יקרה כשאותו מכשיר, עם שינויים מינוריים בתדר ועוצמה, ישמש לא לרפא אלא לשנות. כאן טמון הגרעין של הסיפור הישראלי. לא שמישהו עשה משהו אסור. אלא שאיש עדיין לא קבע מה אסור בכלל.

הסוכנות הצבאית האמריקאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים (DARPA) ממנה שתי תוכניות שעוסקות ישירות בממשק מוח-מחשב ללא ניתוח: N3, שמטרתה פיתוח BCI שאינו מצריך פתיחת גולגולת, ו-RAM, שמתמקדת בשחזור זיכרון לאחר פגיעות מוחיות טראומטיות בלוחמים. התיעוד הציבורי של שתי התוכניות - תקציבים, יעדים, ציר זמן - זמין באתר DARPA. מה שאינו ציבורי הוא גבול האפשרויות. BCI שמאפשר שחזור או זיהוי דפוסי זיכרון עשוי, בתנאים מסוימים, לאפשר הסקת מידע על תוכן מנטלי. BCI שמפחית עומס קוגניטיבי עשוי, בתנאים מסוימים, להשפיע גם על דפוסי עיבוד קוגניטיבי. הטכנולוגיה עצמה אינה מבדילה בין שימוש טיפולי לאחר - ההבחנה נוצרת ברמת הכוונה האנושית והמסגרת שבה היא מופעלת, וכוונות אינן מוסדרות בחקיקה.

בשנת 2020 פרסם ה-NATO Innovation Hub מסמך שהפך מאז לאבן בוחן אסטרטגית בדיונים ביטחוניים-נוירולוגיים. לוחמה קוגניטיבית (cognitive warfare) מוגדרת בו במפורש כ"מאמץ לשנות לא רק את מה שאנשים חושבים, אלא את האופן שבו הם חושבים". המסמך מכתיר את המוח האנושי כ"שדה הקרב של המאה ה-21" ומסמן טכנולוגיות ממשק מוח-מחשב (BCI) כווקטור מבצעי. ישראל אמנם אינה חברה בנאט"ו, אך היא שותפה ביטחונית וטכנולוגית ותיקה של הברית. דוקטרינות מסוג זה הופכות בהכרח לנקודות ייחוס עבור מדינות שותפות, הנדרשות להיערך למרחב הלחימה החדש. אך בעוד נאט"ו משרטטת בגלוי את גבולות הגזרה של הלוחמה הקוגניטיבית, המערכת הישראלית - לפחות בערוצים הגלויים לאזרח - שומרת על דממה רגולטורית.

השקט הזה לא בהכרח מעיד על חוסר מעש. ייתכן שהדיון מתנהל בחדרים שאין להם חלונות. ייתכן שמשרד הביטחון ומפא"ת מנהלים מדיניות מקיפה שאינה מתפרסמת מטבעה. אבל מדיניות שאינה ציבורית אינה מדיניות שאזרחים יכולים לפקח עליה, לאתגר אותה או לדעת שהיא קיימת - וזה בדיוק הבעיה שצ'ילה, בדרכה הדרמטית, החליטה לפתור עם עט ודיו - לא עם תקנה ביורוקרטית, לא עם ועדת משנה של משרד הבריאות, אלא עם שינוי חוקתי שמכריז: גבול המוח הוא גבול הריבונות. ישראל, לעומת זאת, בחרה - במודע או מתוך אדישות - בנתיב אחר: פיתוח ללא הגדרה, יצוא ללא תיחום, שיתוף פעולה ביטחוני ללא שיח ציבורי. ייתכן שזוהי עמדה מחושבת; ייתכן שזוהי פשוט ריקנות שלא בחרו בה, אלא נפלו לתוכה.

כדי להבין מדוע השקט הזה כבד יותר ממה שהוא נראה, צריך להבין כמה עמוקים שורשי התעשייה. חברות הנגזרות מיחידה 8200, ועשרות סטארטאפים שנוסדו על ידי בוגרי המודיעין הטכנולוגי הצבאי - כולם חלק מאקו-סיסטם שבו הגבול בין ביטחוני לאזרחי היה תמיד מטושטש בכוונה, בגלל שהטשטוש עצמו הוא יתרון תחרותי. מה שעבד עם סייבר - הזרמת ידע ממודיעין לשוק האזרחי, מהשוק האזרחי חזרה לביטחון - מנסים לשחזר עכשיו עם נוירוטכנולוגיה. ההבדל הוא שכשחברה כמו קבוצת אן. אס. או. טכנולוגיות (NSO Group) הדביקה טלפון, הקורבן לא ידע - אבל הגוף עצמו לא היה מושא ההתערבות - בניגוד לנוירוטכנולוגיה, שבה ההתערבות עשויה להיות פיזיולוגית. כשטכנולוגיה שמשנה ירי עצבי מוחדרת לפי אותו מודל עסקי ואותה אי-בהירות משפטית, מה שעלול להישאר לא ידוע הוא לא רק שהמכשיר פעל - אלא שהאדם שחשב שהוא מחליט מה להרגיש, לא הוא זה שהחליט.

מרקוס רייכל (Marcus Raichle), נוירולוג מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס שמחקריו על רשת ברירת המחדל הפכו לבסיס להבנה המודרנית של תודעה במנוחה, הדגים שהמוח אינו סביל גם כשנראה כך - הוא פעיל בצורה מובנית, מארגן, מתכנן, מגיב. כשמתערבים בפעילות הזו - בין אם מדובר בגירוי מגנטי טרנסקרניאלי, בגרייה חשמלית עמוקה או בפידבק נוירולוגי בזמן אמת - לא מדובר בפעולה על שרירים או על רקמות. מדובר בהתערבות במנגנון שמייצר את תחושת ה"אני". זו הנקודה שבה השאלה המשפטית הופכת פילוסופית, ולהפך: אם "אתה" מוגדר לפחות בחלקו על ידי הדפוסים העצביים שמתרחשים ברשת ברירת המחדל של מוחך, האם שינוי כפוי של אותם דפוסים - ללא הסכמה מדעת, ללא שקיפות לגבי המטרה - הוא פגיעה ברקמה, או פגיעה בזהות? ישראל לא שאלה את השאלה הזו, לא בוועדת חוקה ולא בוועדת מדע, לא בהוראת שעה ולא בנייר עמדה.

מה שמחריף את הפרדוקס הוא שישראל דווקא מצטיינת בדיוק בסוג הרגולציה שמחייב מהירות: כשה-FDA מאשר תרופה, משרד הבריאות הישראלי בדרך כלל משתף פעולה עם האישור בתוך חודשים. כשמדינת האיחוד האירופי מוציאה הנחיה לגבי תרופות ביולוגיות, ישראל מיישרת קו לא מאוחר מדי. הרגולציה הרפואית הישראלית פועלת ביעילות כשיש לה תקן בינלאומי ברור לחקות - וזו בדיוק הבעיה: בתחום הנוירוטכנולוגיה, אין עדיין תקן בינלאומי ברור. האיחוד האירופי מנסה לטפל בחלק מהשאלות האלה בחוק הבינה המלאכותית האירופי, אך החוק הזה לא תוכנן ספציפית לנוירוטכנולוגיה - הוא מסגרת כוללת שתצטרך פרשנות כדי לחול. ארה"ב נמצאת בשלב מוקדם עוד יותר: ועדות קונגרס הקשיבו לעדויות על BCI, אבל עדיין לא הצביעו על הצעת חוק מקיפה. בתנאים האלה, ישראל - שרגילה לחקות - אין לה מה לחקות. ובמקום לפתח עמדה עצמאית, היא ממתינה.

הבעיה עם הציפייה הזו היא תזמונה. נוירוטכנולוגיה אינה ממתינה. ניוראלינק (Neuralink) של אילון מאסק קיבלה אישור FDA לניסוי אנושי ב-2023. סינקרון (Synchron), מתחרה שבוחנת גישה פחות פולשנית דרך כלי הדם, השתילה מכשיר בשישה חולים. מטא (Meta) מממנת מחקר על BCI לא פולשני שיאפשר שליטה במחשב דרך קריאת אותות עצביים במנוחה. הטכנולוגיה לא ממתינה לדיון הציבורי - היא כבר בבתי החולים, בסטארטאפים בתל אביב, ובמעבדות בבאר שבע. כל חודש שעובר ללא מסגרת נורמטיבית הוא חודש שבו פרקטיקות מתגבשות, עסקאות נחתמות וציפיות שוק נקבעות. ניסיון לשנות את כללי המשחק בדיעבד יהיה מורכב וקשה פי כמה.

פראחאני מתארת תרחיש שאינו ספקולטיבי אלא כבר חלקית מציאותי: מעסיק שדורש מעובד לעבור מדידת EEG לפני קבלה לתפקיד - לא כבדיקה רפואית אלא כ"הערכת התאמה". ביטוח חיים שמשתמש בנתוני פעילות עצבית כדי לתמחר פוליסה. מערכת משפטית שמציגה סריקת fMRI כראיה לכוונה או לאשמה. כל אחד מהתרחישים האלה מחייב, כשלעצמו, עמדה משפטית ישראלית ברורה - ולאף אחד מהם אין, עד כה, תשובה ממוסדת. חוק הגנת הפרטיות הישראלי משנת 1981 - תוקן לאחרונה ב-2024 - עוסק במאגרי מידע ובמידע אישי רגיש, אך לא מגדיר "נתוני מוח" כקטגוריה נפרדת. גם הצעות התיקון האחרונות לחוק לא כוללות סעיף שמתייחס ספציפית לנתונים ביומטריים-עצביים. הפרצה לא נוצרה מזדון - נוצרה מכך שהחוק נכתב לפני שהבעיה הייתה קיימת, ולא עודכן מאז שהיא הפכה ממשית.

יש משהו כמעט סימבולי בכך שהמדינה שנתנה לעולם חלק ממסד הידע הנוירוטכנולוגי שעליו בנויה התעשייה הגלובלית כיום, עומדת היום בפני תשתית משפטית שמוכנה לכל דבר - פרט לאותה תעשייה. לא מוכנה לשאלה מי מחזיק בנתוני הגלים של חולה הדיכאון מבאר שבע שטופל ב-TMS. לא מוכנה לשאלה האם ניתן לשלב נתוני EEG של טייס חיל האוויר בפרופיל ביטחוני מתמשך. לא מוכנה לשאלה האם חברה ישראלית שמוכרת ציוד נוירוכירורגי לשלטון אוטוריטרי חייבת בגילוי שונה מחברה שמוכרת אותו לבית חולים אוניברסיטאי. אלה אינן שאלות של עתיד - אלה שאלות של עכשיו. והעכשיו, בהיעדר תשובות כתובות, ממשיך לתפקד. כי מנגנונים אינם ממתינים לחקיקה כדי להפוך לשגרה.

ישראל, בסופו של דבר, היא מדינה שהכינה לעצמה שתי זהויות מקבילות: מדינת הסטארטאפ, שמאמינה שהמהירות היא ערך מוסרי כשלעצמה, ומדינת ההישרדות, שמאמינה שהאיום הוא תמיד חיצוני ותמיד ידוע מראש. הנוירוטכנולוגיה אינה מאפשרת לשתי הזהויות האלה לדור בכפיפה אחת בלי מתח, כי האיום שהיא מייצרת אינו חיצוני - הוא מובנה בתוך המוצר, ולעיתים קרובות מובנה בתוך הרצון של הצרכן לרכוש אותו. כשאדם מבקש שתתערב בכאב הכרוני שלו, בהפרעת השינה שלו, בחרדה שמשתקת אותו - הוא לא קורבן ברור. הוא לקוח, חולה, מתנדב. והדיוק הזה - שהנוירוטכנולוגיה הטיפולית היא גם כלי שחרור וגם וקטור השפעה - הוא בדיוק מה שהופך כל פישוט אידיאולוגי לבלתי אפשרי, ואת הרגולציה, המעוצבת על ידי הפשטות, לבלתי מספקת מהיסוד.

פראחאני כתבה שהמאבק על המוח הוא המאבק האחרון על אוטונומיה - לא כי המוח הוא האיבר היחיד שחשוב, אלא כי הוא המקום שבו שאר כל המאבקים על אוטונומיה מתועדים, נזכרים ומשמעותם נבנית. ישראל, שאוטונומיה היא לבה של ההנחיה שלה כחברה ממוסדת - אוטונומיה של הפרט, של הגנת הפרטיות, של הקהילה - עדיין לא שאלה בקול ממוסד ומחייב מה קורה כשהמקום הזה נפתח לכוחות שוק שאין להם מחויבות ל"אני" שנשמר בתוכו. רפאל יוסטה מאוניברסיטת קולומביה, מיוזמי מיזם BRAIN של הממשל האמריקאי, הזהיר כבר ב-2017 כי ארבעת היסודות האתיים של הנוירוטכנולוגיה - פרטיות, שליטה על העצמי, הגברה שוויונית ואי-הטיה - אינם ניתנים לדחייה בלי מחיר בלתי-הפיך. המחיר הזה כבר נגבה: בשקט, בהדרגה, בכל יום שבו מנגנון חדש הופך לשגרה לפני שהחוק בכלל הספיק לזהות אותו.

מה שנדרש מישראל אינה רגולציה מוחלטת ואינה עצירת מחקר - שניהם מיתוסי מדיניות שמשמשים לעצירת שיח. מה שנדרש הוא דיוק: הגדרת נתוני מוח כקטגוריה משפטית מובחנת בחוק הגנת הפרטיות, כפי שעשתה צ'ילה ב-2021 כשתיקנה את חוקתה כך שתכלול הגנה מפורשת על שלמות נפשית ועל נתונים נוירולוגיים - הדמוקרטיה הראשונה בעולם שעשתה כן. קביעת כללי יצוא מדורגים לטכנולוגיה נוירולוגית עם שימושים ביטחוניים פוטנציאליים, מחוץ לאי-הבהירות הנוחה שבה מתקיים כיום הייצוא הביטחוני-הטכנולוגי. פיתוח עמדה ישראלית עצמאית בפורומים בינלאומיים כגון UNESCO ו-OECD בנוגע להמלצות אחראיות לחדשנות נוירוטכנולוגית, במקום ההיענות הסבילה שמאפיינת אותה כיום בתחומים שבהם אין לה עניין סוחף. ואולי מעל הכל - שיח ציבורי שאינו מסור לוועדת מדע שאינה מתכנסת, אלא פתוח לכל אחד שהמוח שלו הוא מה שמוגן - כלומר, לכולם.

הפרדוקס האחרון הוא זה: ישראל, שבנתה את עוצמתה הטכנולוגית על בסיס הבנה עמוקה של פגיעות, שזיהתה כל צומת שבו ניתן להיכנס למערכת של היריב - עדיין לא זיהתה שהצומת הבא הוא לא בתשתית, לא ברשת ולא בממשק. הוא בגלים שנרשמים בין האוזן לאוזן, בין שינה לערות, בין כוונה למעשה. ג'ונתן מורנו (Jonathan D. Moreno) מאוניברסיטת פנסילבניה תיאר את המרוץ הצבאי-מדעי על קוגניציה כ"מלחמת הנפש" - לא מטאפורה, אלא תיאור מבצעי של מרחב שבו הניצחון אינו נמדד בשטח כבוש אלא בתשומת לב שנשבית, בקשב שהוסט, בהחלטה שנוצרה בתנאים שמישהו אחר עיצב. כשמרחב הלחימה הוא הקורטקס הקדם-מצחי, מפת המנצח נמדדת בנוירונים, לא בקילומטרים.

http://www.youtube.com/watch?v=FLmZzEtpG0s

מקורות:

1. Farahany, N. A. (2023). *The Battle for Your Brain*. St. Martin's Press.

2. Ienca, M., & Andorno, R. (2017). Towards new human rights in the neurotechnology age. "Life Sciences, Society and Policy".

3. Kellmeyer, P. (2019). Big brain data. "Neuroethics".

4. Laube, C. (2022). Chile's landmark neuro-rights legislation. "EMBO Reports".

5. Moreno, J. D. (2012). *Mind Wars*. Bellevue Literary Press.

6. OECD. (2019). *Recommendation on Responsible Innovation in Neurotechnology*.

7. Yuste, R., et al. (2017). Four ethical priorities for neurotechnologies and AI. *Nature*.

8. Zuboff, S. (2019). *The Age of Surveillance Capitalism*. PublicAffairs.

9. Andorno, R. (2020). The convergence of bioethics and human rights. *Medicine, Health Care and Philosophy*.

10. Bonaci, T., Calo, R., & Chizeck, H. J. (2015). App stores for the brain. *IEEE Technology and Society Magazine*.

11. Burwell, S., Sample, M., & Racine, E. (2017). Ethical aspects of brain computer interfaces. *BMC Medical Ethics*.

12. Dubljević, V., Saigle, V., & Racine, E. (2014). The rising tide of tDCS in the media and academic literature. *Neuron*.

13. Ienca, M., & Vayena, E. (2020). On the responsible use of digital data to tackle the COVID-19 pandemic. *Nature Medicine*.

14. Kellmeyer, P., et al. (2016). The effects of closed-loop medical devices on the autonomy and accountability of persons and systems. *Cambridge Quarterly of Healthcare Ethics*. https://doi.org/10.1017/S0963180116000359

15. Raichle, M. E. (2015). The brain's default mode network. *Annual Review of Neuroscience*.

16. NATO Innovation Hub. (2020). *Cognitive Warfare*.

17. BrainsWay Ltd. “FDA Clearance of Deep TMS System for OCD and Depression.” U.S. Food and Drug Administration (FDA) approvals and company reports, 2013–2025.

18. Alpha Omega Engineering. “Company Overview and Neurotechnology Systems.”

19. DARPA. “Next-Generation Nonsurgical Neurotechnology (N3).”

20. Privacy Protection Law (Amendment No. 13), Israel, 2024–2025.