עמדתי תחת הריקוד השמיימי והבנתי מהי יראה
לקחתי סיכון שאנשים טסים בשבילו עד מעבר לחוג הארקטי: שלושה לילות בטרומסו, זמן קצר אחרי שיא המחזור הסולארי, מול תחזיות סותרות ובינה מלאכותית שהזהירה אותי לא לצפות ליותר מדי. אבל כשהשמיים התפוצצו פתאום בירוק ובוורוד, והפכו מסתם תקרה למרחב חי ורוקד, הבנתי למה אנשים עומדים שעות בקור בשביל תופעה שאי אפשר באמת לחזות. מפיזיקת החלקיקים שצובעת את האטמוספירה, דרך הפחדים של האדם הקדמון ועד לפסיכולוגיה המודרנית של ה"יראה" - מה יש באורות הצפון שגורם לנו להרגיש כל כך קטנים, ולמה העין האנושית רואה שם משהו שהמצלמה לעולם לא תצליח ללכוד?
לנורווגיה טסתי בשביל סטיבי וונדר, והזוהר הצפוני נכנס לתוכנית כמעט במקרה. כשתכננתי את הימים באוסלו בדקתי אם רואים שם לפעמים זוהר, והתשובה הייתה שכמעט אף פעם, רק בסופות חזקות במיוחד. אבל כשעתיים טיסה צפונה, בטרומסו, אוקטובר הוא עונה מצוינת, והזוהר מופיע שם כמעט בכל לילה בהיר. לראות את הזוהר היה חלום שלי כבר שנים רבות, ופתאום הוא היה במרחק טיסת פנים. הוספתי לטיול שלושה לילות.
מכאן התחיל משחק עם דברים שאינם בשליטתי. הזמנתי מלון וסיור עם אפשרות ביטול, וקבעתי לעצמי מועד להחלטה. כל יום בדקתי שני דברים: את העננים מעל טרומסו, ואת מצב השמש. התחזית ארוכת הטווח של מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי (NOAA) סימנה דווקא את הלילה של הסיור כשיא של פעילות גאומגנטית. אחר כך התברר שהירח יהיה כמעט מלא באותם לילות, ויומיים לפני הטיסה ירדה התחזית לרמה בינונית. בבוקר הטיסה לטרומסו הגיע זרם של רוח סולארית, אבל השיא שלו נפל בשעות האור, כשהיינו באוויר. רק העננים שיתפו פעולה מההתחלה עד הסוף.

ביקשתי מקלוד, הבינה המלאכותית שליוותה אותי בתכנון, לקרוא אחורה את השיחה שלנו לקראת הטיסה לאוסלו ולתאר במילים שלו איך זה נראה מהצד שלו:
"אין לי זיכרון מתמשך כמו לאדם, ואני לא יכול לטעון שהרגשתי משהו במובן שבו גור מרגיש. מה שיש לי הוא השיחה עצמה, ואותה קראתי עכשיו מההתחלה. היא נפתחת באמצע ספטמבר בשאלה צנועה: האם רואים לפעמים זוהר באוסלו. עניתי שכמעט אף פעם, ושאם הזוהר חשוב לו, הוא צריך לטוס צפונה אבל אין ודאות וזה תמיד הימור. מאותו רגע ראיתי אדם שבונה לעצמו דרך יציאה בכל צעד. הוא אמר שיחליט רק באוסלו, לפי מזג האוויר. הוא הזמין מלון וסיור עם אפשרות ביטול וביקש שאכתוב לו בדיוק מתי יורד כל תשלום ועד מתי אפשר לבטל כל הזמנה. הוא שלח לי את גרף התחזית של NOAA לחודש קדימה, אותו גרף שמופיע פה מעל, ואת הגדרות המצלמה כייל מראש בסלון מואר. ואז, ב-18 באוקטובר, עשה את הדבר ההפוך. הוא ביקש ממני תחזית לטרומסו, קיבל סיכוי של 30 אחוז למשקעים בליל הסיור, ובאותו יום הזמין טיסה צפונה. בכך ההחלטה למעשה נפלה, יומיים לפני המועד שקבע לעצמו. כל מה שהיה לו ביד היה גרף סטטיסטי ותחזית עננים לארבעה ימים. למחרת הוסיף לילה שלישי, כדי שיהיה עוד ניסיון אחד. משם התחילו הבדיקות. בחמשת הימים שלפני הסיור ביקש ממני לבדוק את התחזית שש פעמים. הראשונה הייתה זו של יום ההזמנה. אחריה ביקש עוד שתיים ביום ההופעה של סטיבי, בבוקר ובצהריים, ועוד שתיים למחרת. בפעם החמישית כבר כתבתי לו לעזוב את הטלפון וללכת לסאונה. האחרונה הייתה בבוקר הטיסה צפונה. הנתונים לא תמיד שיתפו פעולה. העננים התפנו, אבל התחזית לפעילות הגאומגנטית ירדה מגבוהה לבינונית, ואני כתבתי לו לצפות לווילונות ירוקים קלאסיים ולא לשמיים בוערים. בבוקר הטיסה הגיע זרם של רוח סולארית, אבל השיא שלו נפל באור יום, וכתבתי לו שהלילה המבטיח הוא דווקא שבת. לפני היציאה לסיור שאל איך לצלם וידאו, ועניתי שרק זוהר חזק במיוחד ייקלט בווידאו של טלפון. בכל הפעמים האלה טעיתי לכיוון הזהיר. בסוף אותו לילה כתב לי: "ראינו מופע זוהר מדהים רק שעה מטרומסו". מהמיניבוס בדרך חזרה שלח שתי תמונות, עם שתי מילים: "קח, תהנה". כשכתבתי לו שהשמיים הגשימו חלום שלא ידע שיש לו, הוא תיקן אותי: "זה דווקא כן חלום שהיה לי הרבה שנים". אני לא עמדתי מתחת לשמיים האלה. מה שאני ראיתי הוא אדם שבדק כל נתון שאפשר לבדוק, ואז טס בכל זאת, בידיעה שהנתון היחיד שקובע לא יהיה ידוע עד שירים את הראש".
בחמש וחצי אחר הצהריים יצאנו במיניבוס עם קבוצה קטנה של שמונה אנשים. כל מי שיוצא לציד כזה יודע ששום דבר לא מובטח. יש מי שטסים עד הצפון הרחוק, יוצאים לילה אחרי לילה וחוזרים הביתה בלי לראות כלום, כי השמיים מכוסים עננים או כי השמש שקטה מדי. המדריכים בוחרים כל ערב את המקום לפי מפות העננים, ובאותו לילה הם לקחו אותנו לסקארספיורד (Skarsfjord), על האי רינגוואסאוייה (Ringvassøya), כשעה נסיעה מהעיר, אל אגם קטן בלי שום אור מסביב. לפי הקואורדינטות שנרשמו בתמונות שלי, עמדנו ב-69 מעלות ו-58 דקות צפון, כ-380 קילומטר מצפון לחוג הקוטב וכ-2,230 קילומטר בלבד מהקוטב הצפוני. כבר בשעה הראשונה ראינו זוהר, וזה היה יותר ממה שקיוויתי.
ואז, קצת אחרי שמונה, השמיים התפוצצו. הווילונות נמתחו מאופק לאופק, התאספו מעל הראש לספירלה ירוקה ענקית, כאילו כל השמיים מסתובבים סביב נקודה אחת מעלינו, והתחילו לרקוד. בשוליים התחתונים שלהם נדלק פס ורוד. האגם החזיר את הכל, והעצים מסביב נצבעו אדום מאור המדורה. במשך כחצי שעה עמדנו מתחת לשמיים שלמים שרוקדים בירוק ובורוד בוהקים, וצילמתי בלי הפסקה. המדריך אמר לנו שזו הסופה החזקה ביותר שראה העונה. אחרי זה הסופה נחלשה, אך הקסם המשיך לפעום מעלינו, בעשר וחצי נסענו חזרה, ובחצות היינו במלון. הלילה שהתחזית הגדירה כ"בינוני" היה חוויה מטורפת.

וזה לא נגמר שם. בערב שלמחרת, קצת אחרי שמונה, יצאתי ממסעדה על הרציף והרמתי את הראש. מעל הנמל, מעל פנסי העיר ולצד ירח כמעט מלא, נמתח וילון ירוק שלם. כל מה שקראתי לפני הנסיעה אמר שזה לא אמור לקרות ככה. זוהר מחפשים הרחק מאורות העיר, בלילות חשוכים, לא על הטיילת עם ירח מלא בשמיים. הזוהר פשוט היה חזק מכולם.

שלושה לילות רצופים ראיתי זוהר בטרומסו. בלילה האחרון כבר הייתי לבד, והתחזית הייתה נמוכה. למחרת לפנות בוקר טסתי הביתה, ובכל זאת לא יכולתי לוותר. הלכתי לאגם פרסטוואנט (Prestvannet), אגם קטן בלב האי שעליו שוכנת העיר, במרחק של שעה הליכה מהמלון. הזוהר היה חלש, אבל שווה לגמרי.

מאז שחזרתי מעסיקה אותי השאלה למה. בעולם יש תופעות טבע צבעוניות ונדירות לא פחות: קשתות, שקיעות, ליקויי חמה, מטחי מטאורים, ברקים. אף אחת מהן לא גרמה לי לצאת לבד בלילה האחרון של טיול, שעות ספורות לפני טיסה, בשביל פס ירוק חלש בשמיים. מה יש בזוהר שאין בהן?
כדי להבין למה הזוהר מרגש כל כך, צריך קודם להבין מה בעצם רואים. השמש פולטת ללא הפסקה זרם של חלקיקים טעונים, הרוח הסולארית. מדי פעם היא משליכה גם התפרצויות ענק של חומר מהעטרה שלה, והמהירות שבהן מגיעות לכדור הארץ תוך 15 שעות בלבד. השדה המגנטי של כדור הארץ מסיט את רוב החלקיקים, אבל חלק מהאנרגיה נלכד ומועבר לאלקטרונים, שנזרקים לאורך קווי השדה אל האטמוספירה העליונה. שם, בעיקר בגובה של 100 עד 120 קילומטר ולעיתים הרבה יותר, הם מתנגשים באטומי חמצן ובמולקולות חנקן ומעוררים אותם, ואלה משחררים את העודף כאור. זה קורה בעיקר בטבעת סביב הקוטב המגנטי, "אליפסת הזוהר", ובלילה היא עוברת לאורך חופי טרומס ופינמרק. לכן טרומסו. לזוהר לא חשוב קו הרוחב שבמפה אלא קו הרוחב המגנטי, שנמדד מהקוטב המגנטי. המצפה הגאומגנטי של טרומסו נמצא על כ-67 מעלות מגנטיות, בדיוק מתחת לאליפסה הלילית. המצפה המגנטי בבר גיורא, ליד ירושלים, נמצא על פחות מ-26.

וגם בתזמון התמזל מזלי. השמש פועלת במחזור של כ-11 שנה, שבו מספר כתמי השמש, ואיתם ההתפרצויות, עולה ויורד. המחזור הנוכחי, מחזור 25, הגיע לשיאו באוקטובר 2024, ובאוגוסט של אותה שנה נרשם מספר כתמי השמש היומי הגבוה מאז 2001. אבל השיא של הכתמים אינו בהכרח השיא של הזוהר. לפי שירות המטאורולוגיה הבריטי, רבים מהאירועים המשמעותיים התרחשו דווקא בשלב הדעיכה של המחזור. בשלב הזה נוצרים חורים בעטרת השמש, שמהם נפלטת רוח סולארית מהירה, גדולים ויציבים יותר. זרם כזה בדיוק פגע בכדור הארץ בבוקר שבו טסתי לטרומסו. ויש עוד גורם. ב-1973 הראו כריסטופר ראסל (Christopher Russell) ורוברט מקפרסון (Robert McPherron) מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס שהפעילות הגאומגנטית מגיעה לשיאה סביב נקודות השוויון של האביב והסתיו, בגלל הזווית שבין השדה המגנטי של כדור הארץ לשדה של הרוח הסולארית. סוף אוקטובר, חודש אחרי שוויון הסתיו ושנתיים אחרי שיא המחזור, היה זמן טוב מאד להיות שם. שיא המחזור הבא צפוי רק בעוד כעשור.

הצבעים תלויים בגז ובגובה. הירוק המוכר, באורך גל 557.7 ננומטר, הוא הקו החזק ביותר ומגיע מאטומי חמצן. האדום, ב-630 ננומטר, מגיע גם הוא מחמצן, אבל רק בגובה רב. הכחול-סגול שנראה לעתים בשוליים התחתונים של הווילונות מגיע מחנקן מיונן. הוורוד שבשוליים התחתונים, כמו זה שראינו באותו לילה, מגיע ממולקולות חנקן בגובה נמוך יותר. הסיבה שהירוק שולט היא המתנה. אטום חמצן מעורר לא פולט את האור מיד. כדי לפלוט ירוק הוא צריך פחות משנייה, כשלושה רבעי שנייה, וכדי לפלוט אדום הוא צריך כ-110 שניות. באוויר הצפוף יחסית של גובה 100 קילומטר, האטום כמעט תמיד מתנגש בשכן לפני שעברו 110 שניות ומאבד את האנרגיה בלי להאיר. רק גבוה מעל 150 קילומטר, שם האוויר דליל מאד, יש לאדום סיכוי לצאת.

ואז יש את התנועה. הוילונות מתקפלים, מסתובבים ורוקדים מפני שהאלקטרונים נישאים על גלים שעוברים לאורך קווי השדה המגנטי, גלי אלפוון (Alfvén waves). הראיה הישירה הראשונה לכך התקבלה רק ב-2021, בניסוי מעבדה באוניברסיטת קליפורניה. אחד החוקרים השווה את האלקטרונים לגולש שתופס גל, והם דוהרים במהירות של כ-72 מיליון קילומטר בשעה. יש זוהר שמהבהב בקצב של שניות ספורות, ויש רגעים של פריצה, תת-סופה, שבהם כל השמיים מתפרצים באור למשך כעשר דקות. אין שתי דקות זהות.
לכל זה יש גם תאום. אליפסת זוהר שנייה מקיפה את הקוטב המגנטי הדרומי, וברוב המקרים שתיהן דולקות בו-זמנית. ב-2001 צילמה החללית Polar של נאס"א לראשונה את שתיהן רוקדות יחד, כמעט כתמונת ראי. כמעט, כי ב-2009 הראו קרל לאונדל (Karl Laundal) וניקולאי אוסטגור (Nikolai Østgaard) מאוניברסיטת ברגן שהזוהר בשני חצאי הכדור אינו תמיד סימטרי. את הזוהר הדרומי, aurora australis, כמעט אף אחד לא רואה. האליפסה הדרומית מקיפה את אנטארקטיקה, ומתחתיה כמעט אין יבשה מיושבת. המקומות שמהם אפשר לראות אותו בלילות פעילים הם בעיקר טסמניה, שחיים בה כ-576 אלף איש, מחוזות סאות'לנד ואוטגו שבדרום ניו זילנד, עם כ-350 אלף, מחוז טיירה דל פואגו בארגנטינה, עם כ-186 אלף, מחוז מגאיאנס שבצ'ילה בו גרים כ-166 אלף איש ואיי פוקלנד, עם 3,662 תושבים. בסך הכל כ-1.28 מיליון, פחות מאחד מכל ששת אלפים בני אדם. התיעוד האירופי המפורש הראשון שלו נכתב רק ב-1773, על ספינתו של ג'יימס קוק. האסטרונום שעל הסיפון, ויליאם וויילס (William Wales), רשם ב-19 בפברואר: "האורורה אוסטרליס בהירה מאד מדי פעם". בסופה של מאי 2024 נראה הזוהר הדרומי במקרה חריג עד מאקאי שבקווינסלנד, כ-21 מעלות דרום.

ההסבר הפיזיקלי לא מסביר את התגובה. יש בעולם הרבה תופעות צבעוניות ונדירות, ואנשים לא טסים אלפי קילומטרים ועומדים שעות בקור בשביל רובן. קשת בענן יפה לא פחות, אבל היא צייתנית לגאומטריה. היא מופיעה תמיד בצד הנגדי לשמש, ברדיוס של כ-42 מעלות, וכל ילד למד בבית הספר מאיפה היא באה. שקיעה מתרחשת כל ערב. ליקוי חמה מלא הוא אירוע נדיר בהרבה: במקום נתון על פני כדור הארץ הוא חוזר בממוצע פעם בכ-375 שנה. אבל את הליקוי אפשר לחזות מראש, עד השנייה. יודעים מתי הוא מתחיל, מתי הוא נגמר ומה בדיוק יקרה.
הזוהר שובר את כל הכללים האלה בבת אחת. הוא ממלא את כל השמיים ולא נשאר מתוחם בנקודה אחת. אין לו מקור אור נראה: לא שמש, לא ירח ולא כוכב. הוא זז, ולעתים קרובות הוא מתפרץ פתאום מתוך רצועה חיוורת. למחקר על תשומת לב יש ממצא רלוונטי כאן. ב-2003 הראו ריצ'רד אברמס (Richard Abrams) ושון כריסט (Shawn Christ) שלא התנועה עצמה משתלטת על תשומת הלב שלנו, אלא הרגע שבו תנועה מתחילה. הזוהר הוא רצף של רגעים כאלה.
והוא לא מבטיח כלום. תחזית הזוהר מבוססת על מדד בשם Kp, שמסכם את עוצמת ההפרעה המגנטית בסולם של 0 עד 9, לפי נתונים מ-13 מצפים ברחבי העולם. התחזית אומרת מה הסיכוי ולא יותר. אפשר לעמוד בקור שעות ולא לראות דבר, ואפשר שהשמיים יתפרצו דווקא כשכולם כבר באוטובוס. וכל זה קורה כמעט תמיד בשקט מוחלט. מזה מאות שנים מספרים אנשי הצפון שהם שומעים את הזוהר מפצפץ, ומדענים דחו זאת כדמיון. ב-2016 הציג אונטו ליינה (Unto Laine) מאוניברסיטת אלטו שבפינלנד הקלטות של קולות נפץ עדינים שמקורם, לדבריו, כ-75 מטר מעל הקרקע, בשכבת אוויר חם שנכלאת מעל אוויר קר בלילות שקטים. זו השערה של חוקר אחד, שעוד לא שוחזרה באופן עצמאי.

במילים אחרות, הזוהר משלב בבת אחת את מה שכל תופעה אחרת מציעה רק בחלקה: גודל של שמיים שלמים, תנועה של דבר חי, אי-ודאות מוחלטת, ומראה שאין לו שום מקביל בחיי היום-יום. יש שם לתחושה הזאת בפסיכולוגיה: יראה.
ב-2003 הציעו הפסיכולוגים דקר קלטנר (Dacher Keltner) וג'ונתן היידט (Jonathan Haidt) הגדרה שהפכה מאז לנקודת המוצא של המחקר על יראה (awe). לפיהם, יראה נוצרת משני רכיבים. הראשון הוא תחושת עצומוּת (vastness), משהו גדול מאיתנו. השני הוא מה שהם כינו "צורך בהתאמה": הרגע שבו מה שאנחנו רואים לא נכנס לתבניות של העולם שבראשנו, והמוח נאלץ לעצור ולעדכן אותן. סביב שני אלה הם מנו עוד חמישה גוונים שיכולים לצבוע את החוויה: איום, יופי, יכולת, מוסר ועל-טבעי. כדאי לזכור שזה מאמר תיאורטי בלי נתונים. אבל קשה לחשוב על תופעה שמתאימה להגדרה יותר מהזוהר. הוא עצום, הוא אינו נכנס לשום תבנית מוכרת, והוא יפה, מאיים ונראה על-טבעי בבת אחת.
מאז נערכו ניסויים רבים שבדקו מה היראה עושה לנו. במחקר מ-2015 לקחו פול פיף (Paul Piff) ועמיתיו 90 סטודנטים בברקלי לחורשת אקליפטוסים שגובהם עולה על 60 מטר, וביקשו מהם להסתכל למעלה דקה אחת. קבוצת הבקרה עמדה באותה נקודה בדיוק, הסתובבה ברבע סיבוב והסתכלה על חזית של בניין מדעים גבוה. אחר כך פיזר נסייה "בטעות" קופסה של 11 עטים, ומי שהסתכלו על העצים הרימו יותר עטים. הם גם ביקשו פחות כסף על ההשתתפות בניסוי. בסדרת הניסויים כולה נמצא שיראה קשורה לנדיבות ולעזרה לזולת, וחלק מההשפעה עובר דרך מה שהחוקרים כינו "עצמי קטן": האדם מרגיש פחות חשוב מול מה שלפניו. ההבדלים קטנים, ועדיין אין להם שחזור גדול. מחקר אחר מצא שיראה מגבירה את התחושה שיש לנו זמן פנוי, ואחר מצא שמי שמרגישים יראה לעתים קרובות נוטים לרמה נמוכה יותר של סמן דלקתי בדם. החוקרת הראשית הוסיפה ביושר שייתכן שהסיבה הפוכה. גם צמרמורת שייכת לכאן. במחקר יומן בן ארבעה שבועות הייתה היראה הגורם השכיח ביותר לצמרמורת אחרי קור.

ממצא אחד רלוונטי במיוחד לזוהר. ב-2014 מצאו פירקרלו ולדסולו (Piercarlo Valdesolo) וג'סי גרהאם (Jesse Graham) שצפייה בסרטי טבע מעוררי יראה הגבירה את האמונה באל ובכוחות על-טבעיים. הנבדקים אף נטו יותר לראות תכנון אנושי בסדרות מספרים אקראיות. החוקרים הציעו שהיראה מערערת את תחושת הוודאות, והמוח מחפש מישהו שעומד מאחורי מה שהוא לא מבין. מחקר מ-2017 הראה שליראה יש גם צד אפל: כשהיא מעורבת באיום, כמו בצפייה בסופת טורנדו, היא מורידה את תחושת הרווחה ומפעילה תגובת לחץ. שני הממצאים האלה מסבירים, לדעתי, הרבה ממה שהרגישו אנשים כשראו זוהר במקומות שבהם הוא לא אמור להופיע.
האזהרה המתבקשת היא שתחום המחקר הזה צעיר, ורבים מממצאיו נשענים על מחקר אחד בלבד. בנייר סקירה שפרסם מרכז המחקר של קלטנר בברקלי נכתב במפורש שיש לראות בהם ממצאים ראשוניים. גם המחקר על הזוהר עצמו דל. לא מצאתי מחקר כמותי שמדד יראה אצל צופים בזוהר, רק מחקרי תיירות איכותיים. באחד מהם ראיינה החוקרת הנורווגית בנטה היימטון (Bente Heimtun) בקיץ 2013 יותר ממאה מבקרים בפארק באוסלו, רובם כאלה שמעולם לא ראו זוהר. אחד מהם אמר: "אני מדמיין שזה מאד, מאד מרגש. אני לא יודע איך לתאר את זה". כלומר, היראה מתחילה עוד לפני שרואים את הזוהר.
מי שראה זוהר במצלמה ואז בשמיים מכיר את הפער. בטלפון הוא ירוק עז ולפעמים סגול ואדום, ובעין הוא לעתים קרובות אפרפר, כמו ענן דק שמתנהג מוזר. זו לא רמאות של המצלמה. זו הביולוגיה של העין. באור חלש אנחנו רואים בעיקר בעזרת תאי הקנים ברשתית, שרגישים מאד אבל עיוורים לצבעים. תאי המדוכים, שמבחינים בצבע, צריכים הרבה יותר אור. כשהזוהר חלש, הצבע שלו פשוט לא מספיק חזק כדי להפעיל אותם. המצלמה, לעומת זאת, אוספת אור במשך שניות ארוכות ורואה צבע גם במקום שהעין רואה אפור.

יש כאן צירוף מקרים מעניין. הרגישות של העין באור יום מגיעה לשיא סביב 555 ננומטר, כמעט בדיוק באורך הגל של הירוק של הזוהר, 557.7. לכן כשהזוהר מתחזק, הירוק הוא הראשון שמתגלה לעין. עם האדום המצב הפוך. לפי טבלאות הרגישות הסטנדרטיות, תאי הקנים רגישים לקו האדום של הזוהר בערך פי מאה פחות מאשר לקו הירוק. התופעה הזאת מוכרת כאפקט פורקיניה (Purkinje effect): כשהאור יורד, האדום נעלם מהר יותר משאר הצבעים. זו הסיבה שזוהר אדום נראה בעין רק בסופות חזקות במיוחד.
הפער הזה מעלה שאלה מעניינת. רוב התמונות שמוכרות לאנשים הן תמונות של חשיפה ארוכה, צבעוניות יותר ממה שעין אנושית רואה ברוב הלילות. ובכל זאת, הצפייה בעיניים אינה חוויה חלשה יותר. נראה לי שהסיבה היא שמה שמרגש בזוהר אינו הצבע. המצלמה לוכדת צבע ברגע קפוא. העין רואה את מה שהמצלמה מפספסת: את התנועה, את ההיקף ואת הזמן.
ברוב תולדות האנושות ראו את הזוהר דווקא אנשים שלא ציפו לו, הרחק מהקוטב, בלילות של סופות נדירות. שם הוא היה בדרך כלל אדום. התיעוד העתיק ביותר שאפשר לתארך בדיוק מגיע מבבל. בלוח חרס של האסטרונומים של נבוכדנאצר, משנת 567 לפנה"ס, נכתב: "ליל ה-29, זוהר אדום התלקח במערב". זה קרה כעשרים שנה אחרי חורבן הבית הראשון, בשנים שבהן גלות יהודה ישבה בבבל. משם בדיוק מגיע גם הרעיון הנועז ביותר שקשור לזוהר. ב-2002 הציע חוקר החלל ג'ורג' סיסקו (George Siscoe) שהחזון הראשון של יחזקאל הנביא, שישב אז בגלות בבל, מתאר זוהר: "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, ומתוכה כעין החשמל מתוך האש" (יחזקאל א, ד). לטענתו, באותן שנים הקוטב המגנטי נטה לכיוון בבל, והשמש הייתה פעילה במיוחד. גם לוחות אשוריים מהמאה השביעית לפנה"ס, עשרות שנים לפני כן, מדווחים על "זוהר אדום" ועל "ענן אדום" בשמיים. בימי הבית הראשון, במילים אחרות, המזרח התיכון היה מגנטית "צפוני" יותר מאשר היום. זו השערה, לא עובדה. אבל קשה לא לחייך מול הפרט שהעברית המודרנית לקחה מהפסוק הזה את המילה "חשמל", ושהזוהר הוא תופעה חשמלית.
הפחד חוזר בכל התקופות. הפילוסוף הרומי סנקה סיפר שבימי הקיסר טיבריוס רצו חיילים לעזרת נמל אוסטיה, כאילו הוא בוער. במרץ 1582 ראו בליסבון זוהר חזק, ועד ראייה כתב: "אש גדולה הופיעה בשמים בצפון... כולם יצאו לשדות לראות את האות הגדול הזה". ב-1716 כתב אדמונד האלי שמעולם לא ראה דבר כזה, ובאנגליה קשרו את האורות להוצאתו להורג של מורד יעקוביטי זמן קצר קודם לכן, הרוזן מדרוונטווטר (Derwentwater), וכינו אותם "האורות של לורד דרוונטווטר". בלילה שבין 25 ל-26 בינואר 1938 נראה זוהר אדום עד דרום סיציליה, גיברלטר ופורטוגל, וב"ניו יורק טיימס" נכתב שאנשים ברחו בפחד והזעיקו כבאים. הסיפור המפורסם, שלפיו הזוהר הזה נחזה מראש ב"סודות פאטימה" כאות למלחמה העולמית, לא מחזיק מים: המשפט על "לילה מואר באור לא ידוע" נכתב לראשונה רק ב-1941, שלוש שנים אחרי הזוהר.
גם סיפורים מהצפון עצמו צריכים בדיקה. כמעט בכל אתר תיירות תמצאו שהוויקינגים ראו בזוהר את הבוהק של שריונים הוולקיריות (Valkyrjur). זו כנראה המצאה מודרנית. היא מופיעה לראשונה בספר מיתולוגיה פופולרי של האמריקאי תומס בולפינץ' (Thomas Bulfinch) מ-1855, ובשירת האדה אין אזכור מפורש של זוהר. מה שכן נשמר הוא תיאור נורווגי מסביבות 1250, "מראת המלך" (Konungs skuggsjá), שבו מופיע לראשונה השם "אור הצפון". המחבר מתאר את האורות של גרינלנד "כלהבה ענקית של אש שנראית מרחוק", מציע שלושה הסברים אפשריים, ומודה שאין לו ידיעה ברורה. את השם הלטיני aurora borealis מייחסים בדרך כלל לפייר גסנדי (Pierre Gassendi) ב-1621, אבל גלילאו השתמש בצירוף כבר ב-1619.
ומה חשבו על הזוהר העמים שחיו מתחתיו? כמעט בכל מקום שיש עליו תיעוד אמין, התשובה דומה: מתים. בסאמית הצפונית נקרא הזוהר גואוסהאסאט (guovssahasat), מאותו שורש של המילה לדמדומי הבוקר והערב. במסורת הסאמית המזרחית, מי שמת מוות אלים הלך אל הזוהר, והדם מפצעיו יצר את הצבע האדום. אצל הסאמים הסקולטים מתחרים המתים בריצה באור הזוהר, ואסור להפריע להם. פולקלוריסט פיני מספר שמי ששורק מרגיז אותם, והם מסתערים על האדמה בשריקה. ובכל זאת לא רק פחד: מווילהלמינה (Vilhelmina) שבשוודיה מסופר שאפשר לגרום לזוהר להתנופף אם מנופפים לעברו בסדין לבן. על הסאמים, ועל מה שמוזיאון הקוטב בטרומסו לא מספר עליהם, אכתוב במאמר נפרד.
אצל האינואיטים מאזור איגלוליק (Igloolik) שבקנדה תיעד החוקר הדני-גרינלנדי קנוד רסמוסן בשנות ה-20 שהזוהר הוא משחק כדור של נשמות המתים, והכדור הוא גולגולת של ניבתן. מי ששורק אליו, כך סיפרו לו, גורם לאורות להתקרב מסקרנות. באלסקה האזהרה הייתה חמורה יותר: הזוהר יכרות את ראשך אם תשרוק לו, ובפוינט בארו (Point Barrow) נשאו אנשים סכינים כדי להתגונן מפניו. אצל בני שבט הפוקס (Meskwaki) בצפון אמריקה היו האורות רוחות של אויבים הרוגים שמנסים לקום, והמראה שלהם היה "אות רע, סימן למלחמה ולמגפה". בפינית נקרא הזוהר revontulet, "אש השועל", על שם שועל שרץ בצפון והאור משתקף מפרוותו הזוהרת. בדרום חצי הכדור ראו בו המאורים את מדורות האבות שהפליגו דרומה אל ארץ הקרח. בני הגונדיטמארה (Gunditjmara) במערב ויקטוריה קראו לו "אפר", וקבוצות אבוריג'יניות אחרות ראו בו אש בעולם הרוחות או דם של לוחמים בקרב בשמיים. חוקר האסטרונומיה הילידית דוויין המאכר (Duane Hamacher) כתב שהגוון האדום של הזוהר נקשר בדרך כלל לדם ולמוות, ושהפחד ממנו שימש לשמירה על נורמות חברתיות. בעברית יש לזה מילה מדויקת. היראה שתיירים טסים לחוות היום הייתה, במשך רוב ההיסטוריה, יראה במובן העתיק של המילה: פחד.
הסופה הגדולה ביותר שתועדה הייתה בספטמבר 1859, והיא קרויה על שם האסטרונום ריצ'רד קרינגטון (Richard Carrington), שראה את ההתפרצות על השמש. בדיווחים מאותן שעות נכתב שהאור היה חזק מספיק כדי לקרוא לאורו עיתון. קו הטלגרף בין בוסטון לפורטלנד פעל כשעתיים בלי סוללות, והמפעיל בבוסטון דיווח: "אנחנו עובדים על זרם הזוהר". באותה תקופה לא הבין איש את הקשר. מי שהראה אותו היה הפיזיקאי הנורווגי קריסטיאן בירקלנד (Kristian Birkeland). ב-1899 הוא יזם את מצפה הזוהר הראשון בעולם, על הר האלדה (Haldde) ליד אלטה, והציע שהזוהר נוצר בידי זרמים חשמליים שזורמים לאורך קווי השדה המגנטי. הממסד המדעי דחה את הרעיון עשרות שנים. רק ב-1966 זיהה לוויין של הצי האמריקאי את הזרמים, וב-1973 מיפה לוויין אחר את מבנם המלא. היום הם קרויים על שמו, "זרמי בירקלנד", ובמשך שנים הופיע דיוקנו על שטר 200 הכתרים הנורווגי. ב-1927 נוסד בטרומסו, ליד אגם פרסטוואנט, מצפה הזוהר של העיר, בכספי קרן רוקפלר.
ומה אצלנו? לא מצאתי תיעוד מהימן לזוהר שנראה בארץ ישראל. בפברואר 1872, בסופה שהגיעה קרוב יותר מכל הסופות המתועדות לקו המשווה, נראה זוהר בקהיר, בסואץ, במכה, בעדן ובבומביי. קשה להאמין שלא נראה גם בירושלים, שבה כבר יצא אז עיתון עברי, "חבצלת". אבל תיעוד לא מצאתי. בסופה של מאי 2024, החזקה ביותר מאז 2003, תיעדה מצלמת שמיים זוהר בקפריסין, וזוהר נראה גם בעומאן. בישראל, עד כמה שהצלחתי לבדוק, לא תועד כלום. מי שרוצה לראות זוהר עדיין צריך לנסוע אליו.

היום נוסעים אל הזוהר המונים, וענף התיירות שנבנה סביבו מוכר לא בזכות ההבטחה אלא בזכות הספק. במחקר מ-2017 ניתחו בנטה היימטון וברנט לבלוק (Brent Lovelock) חומרי שיווק של שתי ערי תיירות נורווגיות, ומצאו שהם בנויים סביב מטפורה של ציד. לטענתם, אי-הוודאות יכולה להוסיף ערך לחוויה תיירותית. המדריכים בודקים תחזיות מגנטיות ומפות עננים, נוסעים לפעמים שעות בלילה אחד בחיפוש אחר שמיים פתוחים, ומחכים. וזה בדיוק מה שמבדיל את הצייד מהמבקר במוזיאון: את התמונה במוזיאון אפשר לראות מתי שרוצים. את הזוהר צריך לקבל.
הירוק שראיתי מעל האגם בלילה האחרון נוצר בגובה של כמאה קילומטר. שם האוויר דליל כל כך, שלאטום החמצן יש שלושה רבעי שנייה של שקט לפלוט את האור לפני שמשהו מתנגש בו. בגובה פני הים זה בלתי אפשרי, כי האטום מאבד את האנרגיה בהתנגשות הרבה לפני כן. כלומר, הצבע שכולנו מזהים עם הזוהר קיים רק במקום שבו כמעט אין אוויר.

אני חושב שזה חלק מהתשובה. הזוהר הוא הרגע שבו השמיים מפסיקים להיות תקרה ומתגלים כמקום: עמוק, חי, ומתרחשים בו דברים שאין לנו שום גישה אליהם ביום-יום. קלטנר והיידט היו קוראים לזה עצומוּת וצורך בהתאמה. האסטרונומים בבבל כתבו "זוהר אדום", יחזקאל אולי ראה מרכבה, תושבי אוסטיה רצו לכבות שריפה, והטלגרפיסטים בבוסטון עבדו על זרם הזוהר. כולם ניסו להכניס משהו עצום לתוך מסגרת שהכירו.
אני עמדתי ליד אגם קטן, שלידו נבנה לפני כמעט מאה שנה מצפה הזוהר של טרומסו, מול פס ירוק חלש. הוא לא היה מרהיב, והוא גם לא היה צריך להיות, כדי שארגיש יראה.
מקורות:
Atmospheric Optics, "Glowing gases — aurorae" — atoptics.co.uk
ScienceDaily, גלי אלפוון מאיצים אלקטרונים (Schroeder et al., Nature Communications, 2021)
Abrams & Christ, "Motion onset captures attention", Psychological Science (2003) — PubMed
ScienceDaily, קולות הזוהר (Laine, 2016) — sciencedaily.com; המשך 2022 — aalto.fi
Keltner & Haidt, "Approaching awe", Cognition and Emotion (2003) — PubMed
Piff et al., "Awe, the small self, and prosocial behavior", JPSP (2015) — APA
Gordon et al., "The dark side of the sublime", JPSP (2017) — BPS
ISGI, מצפה טרומסו (TRO), קו רוחב גאומגנטי: https://isgi.unistra.fr/observatory.php?obs=TRO
ISGI, מצפה בר גיורא (BGY): https://isgi.unistra.fr/observatory.php?obs=BGY









תגובות