מה שהשחף ידע שלושה שבועות לפני מלחמת יום הכיפורים - אריה (לובה) אליאב
שלושה שבועות לפני מלחמת יום הכיפורים, לובה אליאב כתב משל על ספינה שדוהרת לעבר חומת סלעים, אך איש לא הקשיב. אולם "משל השחף" הוא רק נקודת כניסה לדמות שקשה מאוד להכניס למגירה אחת. מפיקוד על ספינות מעפילים וחילוץ חשאי בפורט סעיד, דרך תכנון ערד וחבל לכיש, ועד הקמת הקהילה החינוכית בניצנה - חייו של אליאב היו תנועה מתמדת מן המרכז אל השוליים. המאמר הזה צולל אל סיפורו של איש הממסד שסירב להתעוור יחד איתו, ומציע שיעור מרתק על מנהיגות, בניית קהילות, וההבנה שלפעמים, כדי לראות את התמונה השלמה, פשוט צריך לשנות את נקודת המבט.
שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים כתב אריה "לובה" אליאב סיפור קצר על ספינה. הים היה שקט, השמיים בהירים, ועל גשר הפיקוד עמדו הקברניטים בטוחים בעצמם. הם שתו, חגגו, הביטו אל האופק הקרוב ולא ראו סיבה לדאגה. עמוק בבטן הספינה המשיכו החותרים בעבודתם, כבולים לקצב שהוכתב להם. רק יצור אחד ראה את מה שהאחרים לא ראו: שחף שחג גבוה מעל הסיפון. מן הגובה שלו נחשפה תמונה אחרת לחלוטין. הרחק לפנים המתינה לספינה חומת סלעים משוננים, והיא שטה היישר אליה. השחף ירד אל הגשר וניסה להזהיר. איש לא הבין אותו. אליאב סיכם את הטרגדיה במשפט פשוט:
"קולו לא קולם, עיניו לא עיניהם, אופקו לא אופקם".
ב־15 בספטמבר 1973 הציע אליאב את "משל השחף" לפרסום ב"דבר", תוך שהוא מבהיר שמדובר באלגוריה על הנהגה ישראלית שאננה. עורכת העיתון, חנה זמר, לא פסלה את הסיפור - היא ביקשה לדחות אותו. הביקורת על הנהגת המפלגה הייתה שקופה מדי, והיא הציעה להמתין שהרוחות יירגעו: לא בגיליון ראש השנה, אלא בגיליון שמחת תורה. בין שני המועדים האלה פרצה מלחמת יום הכיפורים. המשל פורסם ב"דבר" בסופו של דבר, בתוספת הערה שהוא נכתב עוד לפני המלחמה - ומאותו רגע קיבל הילה כמעט נבואית.
קל להפוך מכאן את לובה אליאב ל"נביא". זה גם יהיה החלק הפחות מעניין בסיפור. השאלה המרתקת יותר היא כיצד אדם מתוך ליבת המערכת - איש מפא"י, חבר הכנסת, מזכ"ל מפלגת העבודה, מי שהיה קרוב למוקדי הכוח - הצליח לעיתים לעמוד מחוץ למודל המציאות של המערכת שבה הוא עצמו חי. התחקיר שעליו מבוסס המאמר הזה מציע לקרוא את אליאב לא רק כעוד פוליטיקאי מן המאה ה-20, אלא דרך החיבור שבין תפיסה, מרחב, מנהיגות ויכולת להשתחרר ממסגרות מחשבה מקובלות.
במילים מודרניות אפשר לקרוא את "משל השחף" כסיפור על הטיית האישוש, חשיבה קבוצתית ואשליית שליטה. אין צורך לאבחן בדיעבד את גולדה מאיר, משה דיין או הנהגת 1973 במונחים נוירולוגיים, יש מספיק מחקר פסיכולוגי כדי לדעת שמערכות אנושיות נוטות להעניק משקל עודף למידע המתאים למודל שכבר התקבע אצלן, ובמיוחד כאשר הצלחות קודמות מחזקות את הביטחון באותו מודל. אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל אכן חיה בתוך תחושת עוצמה חריגה. אליאב כתב על הספינה מתוך האקלים הזה. אחרי אוקטובר 1973, הקריאה בסיפור השתנתה לחלוטין.
אלא ש"השחף" הוא רק נקודת כניסה לדמות שקשה מאוד להכניס למגירה אחת.
אריה ליפשיץ נולד במוסקבה ב-21 בנובמבר 1921 ועלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1924. הוא למד בבית הספר הלפרין ובגימנסיה הרצליה, ובהמשך היסטוריה כללית וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. כנער השתתף בתחרות כתיבה, וחיבור שלו הגיע לחיים נחמן ביאליק. בין המשורר הלאומי לילד נוצר קשר אישי שנמשך בשנותיו האחרונות של ביאליק, על צילום שהקדיש לו ב-1933 כתב ביאליק: "היה קל כצבי וגיבור כארי לעבוד עבודת עמך".
בגיל 15 הצטרף אליאב ל"הגנה". במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי, ולאחריה עבר אל המוסד לעלייה ב' ופיקד על ספינות מעפילים. על סיפונה של "אולואה", שלימים נקראה "חיים ארלוזורוב", במסע של כ-5,000 קילומטרים תחת דגל הונדורס, פגש את טניה צבי, ניצולת ברגן-בלזן, שתהיה אשתו ושותפתו לחיים.
כבר בשנים האלה מופיע דפוס שיחזור שוב ושוב בחייו: אליאב כמעט אף פעם אינו מסתפק בתפקיד של מתבונן. הוא נכנס אל הסיטואציה, חי בתוכה ומנסה לשנות אותה.
ב-1956, במהלך מלחמת סיני, קיבל הדפוס הזה צורה כמעט קולנועית. אליאב וקצין המודיעין אברהם דר יחד עם האלחוטן טומי אריאלי הגיעו לפורט סעיד במדים צרפתיים, במסגרת תוכנית רחבה יותר שנועדה להגיע לקהיר עם הכוחות הצרפתיים (מבצע תושייה). התוכנית המקורית קרסה עם הפסקת הלחימה, אך השלושה ניצלו את נוכחותם בעיר כדי לחלץ בחשאי 67 מבני הקהילה היהודית ולהביאם לישראל.
אבל דווקא לאחר המלחמות והמבצעים החשאיים התגלה הצד האחר של האיש: בונה המרחבים.
בשנים 1955–1957 עמד אליאב בראש צוות ההקמה של חבל לכיש, אחד הניסיונות הגדולים של ישראל הצעירה לבנות מרחב התיישבותי חדש ולקלוט בו אלפי עולים. ב-1961 הועמד בראש צוות הקמת ערד.
כאן מתחיל להתגלות משהו שהוא מעבר לבנייה של בתים וכבישים. אליאב התייחס להתיישבות כאל יצירת מערכת אנושית. בהקמת ערד הוא לא ניסה לנהל את הפרויקט מתל אביב. צוות התכנון ירד למדבר, חי בתנאים קשים ונדרש להכיר את המקום מבפנים. אליאב מסביר בריאיון כיצד דווקא "הבדידות, המרחק, חוסר הכבישים, חוסר בטלפונים והכל - היו הסלקציה". כלומר, התנאים עצמם משכו אל המקום קבוצה ראשונית בעלת מוטיבציה חריגה, שעל בסיסה אפשר יהיה לבנות קהילה רחבה יותר.
אפשר לקרוא לכך היום פסיכולוגיה, תכנון קהילתי או הנדסת מערכות חברתיות. אליאב הבין באופן אינטואיטיבי את מה שהיום מכונה פסיכולוגיה סביבתית: המקום שבו אדם חי משנה את האדם שחי בו. רחובות, מרחקים, אקלים, מבנה הקהילה, תחושת חלוציות או ניכור - כל אלה אינם רק תפאורה לחיים, אלא חלק מן המנגנון שמייצר אותם.
לא במקרה אליאב חזר שוב ושוב למדבר. אבל קודם הוא יצא אל העולם.
בין 1958 ל-1960 שירת כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה ופעל גם במסגרת "נתיב", בתקופה שבה הקשר הישיר עם יהודי ברית המועצות היה מוגבל ורגיש. לאחר מכן עמד בראש או השתתף במשלחות סיוע ושיקום ישראליות בחו"ל. מקורות ביוגרפיים מתעדים את פעילותו באזור קזווין באיראן לאחר רעידת האדמה, משימות במרוקו ובכורדיסטן, ואת יציאתו למנגואה לאחר רעידת האדמה של 1972.
מפתה לראות במסלול הזה אוסף הרפתקאות מקרי: מוסקבה, איראן, מרוקו, כורדיסטן, ניקרגואה, ספינות מעפילים, ערים חדשות. אבל כשהן מונחות זו לצד זו מתקבלת תבנית עקבית. אליאב נמשך למקומות שבהם הסדר הקיים נשבר - אזור אסון, מדבר שטרם יושב, קהילה במצוקה, מערכת פוליטית שנלכדה בתוך תפיסה ישנה - ובכל פעם שאל פחות או יותר אותה שאלה: מה אפשר לבנות כאן עכשיו?
ב־1965 הוא נבחר לכנסת. בשנים שלאחר מכן כיהן בין היתר כסגן שר וכמזכ"ל מפלגת העבודה. דווקא ככל שהתקרב למרכז הכוח הפוליטי, הלך והתרחק מן הקונצנזוס של מפלגתו.
אחרי מלחמת ששת הימים החל אליאב לעסוק באופן אינטנסיבי יותר בשאלת הפלסטינים והשטחים. ב-1972 פרסם את ספרו הגדול, "ארץ הצבי: הערכת מצב, אפשרויות פתוחות לישראל", ספר בן כמעט 500 עמודים שבו ניסה לבנות תחזית ארוכת טווח למדינה ולבחון חלופות מדיניות וחברתיות. הספר יצא בהוצאת עם עובד והציג, בין השאר, התנגדות לשליטה ממושכת בפלסטינים וחזון של הסדר טריטוריאלי.
כאן חשוב להיזהר מן המלכודת ההיסטורית ההפוכה לזו שאליאב עצמו הזהיר מפניה. העובדה שחלק מן הנושאים שהעלה הפכו במשך השנים לחלק מרכזי בדיון הישראלי אינה מוכיחה שכל תחזיותיו היו נכונות או שכל הפתרונות שהציע היו ישימים. גם אליאב עצמו אמר מאוחר יותר שלא צדק בכל מה שכתב. אבל מבחינה היסטורית קשה להתעלם מכך שמתוך צמרת מפלגת השלטון של התקופה הוא היה בין הקולות הבולטים שהכירו מוקדם בקיומה של תודעה לאומית פלסטינית ובצורך למצוא לה ביטוי מדיני.
זו הייתה מחלוקת פוליטית עמוקה. הנהגת העבודה באותן שנים לא קיבלה את מסקנותיו, ובאפריל 1971 התפטר אליאב מתפקיד מזכ"ל המפלגה על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים הולכים ומחריפים. הקרע הזה הגיע לנקודת רתיחה שנתיים מאוחר יותר, בקיץ 1973, כשאליאב יצא בחריפות נגד "מסמך גלילי", שקידם את הרחבת ההתיישבות הישראלית בשטחים.
ואז הגיע השחף.
במבט לאחור קל לראות את הסיפור מספטמבר 1973 כנבואה. מעניין יותר לראות בו תמצית של שיטתו. אליאב לא טען שהשחף חכם מן הקברניט. הוא פשוט נמצא במקום אחר. הוא רואה מרחב גדול יותר. זו הבחנה מעניינת מאד גם מחוץ לפוליטיקה. אינטליגנציה אינה רק מהירות חישוב או מאגר ידע, לעיתים היא היכולת להחליף נקודת תצפית. אדם יכול להיות מומחה גדול ולהחמיץ את הסכנה משום שהוא עומד במקום הלא נכון כדי לראותה. ארגון שלם יכול להיות מלא באנשים חכמים ועדיין לטעות יחד, מפני שלכולם אותו אופק.
לובה עצמו שילם מחיר על הניסיון לשנות אופק. לאחר שהתרחק ממפלגת העבודה הוא עבר בין מסגרות פוליטיות קטנות יותר. באמצע שנות ה-70 היה שותף לסיעת יעד ובהמשך לסיעה הסוציאליסטית העצמאית, בין שותפיו הייתה מרשה פרידמן, מן הדמויות הבולטות של הפמיניזם הישראלי.
אליאב בחר שוב ושוב לעבוד לצד דמויות ותנועות שעסקו בזכויות אדם, שוויון וקבוצות שנמצאו מחוץ למרכז החברתי. וזה מתאים למשהו עמוק יותר באישיותו. בשלב שבו פוליטיקאים רבים היו מחפשים את התפקיד הבא, אליאב הלך ללמד אסירים. הוא לימד בבתי סוהר, התנדב במשך תקופה כסניטר בבית חולים, חי ביישובי עולים ופעל בחינוך בפריפריה. בשנים מאוחרות יותר עסק גם בחינוך ילדים של מהגרי עבודה. המקורות של ניצנה ומוסדות חינוך המתעדים את פועלו מציגים אותו קודם כל כאדם שראה בעצמו מורה.
בספר "משני עברי המעברה", שכתב עם יוסי אלפי, מופיע משפט המזקק משהו מהגישה הזו: "אני פליט ואתה פליט וכולנו פליטים". וזו תפיסה פשוטה: חברה היא מערכת של תלות הדדית. גורלו של האדם במרכז אינו מנותק מגורלו של האדם בשוליים. במובן הזה, אחד המשפטים המזוהים עם תפיסתו - "עולם מלא" - אינו מקרי. זה גם שמו של ספר שפרסם ב-1980.
ואז, בגיל 65, במקום לפרוש, הוא חזר למדבר.
בשנת 1986 יזם והקים את הקהילה החינוכית-התיישבותית ניצנה, סמוך לגבול מצרים. כאן כמעט כל החוטים של חייו נקשרים יחד: ההתיישבות, המדבר, החינוך, קליטת העלייה, המפגש בין אוכלוסיות, השאיפה לשלום והאמונה שאפשר לתכנן סביבה שתשפיע על בני האדם החיים בה.
ניצנה לא נועדה להיות רק עוד יישוב בנגב. היא נבנתה כמרחב חינוכי. במשך השנים צמחו בה תוכניות לעולים צעירים, נוער בסיכון, מכינות, חינוך סביבתי וחקלאי, ובהמשך גם "נווה מדבר" - כפר נוער בדואי. המיקום עצמו היה חלק מהרעיון. גבול ישראל-מצרים, שבמשך שנים היה אזור מלחמה, הפך לאחר הסכם השלום למרחב שבו ביקש אליאב לחבר בין חינוך, התיישבות ושיתוף פעולה. בדיון בכנסת שנים לאחר מכן דיבר על ניצנה כצומת היסטורי וגיאופוליטי בין אסיה, אפריקה ומצרים, ולא כקצה נידח של המדינה.
זוהי אולי הדרך הטובה ביותר להבין אותו, הוא לא ראה בשוליים את מה שרובנו רואים בהם. המדבר לא היה מבחינתו סוף המפה, אלא מקום שבו אפשר להתחיל. עולה חדש לא היה "בעיה לקליטה" אלא אדם שסביבו ניתן לבנות קהילה. אסיר לא היה רק מי שהחברה הרחיקה ממנה. גבול לא היה בהכרח קיר. פליט לא היה רק נתון דמוגרפי. בכל אחד מן המקומות האלה הוא חיפש פוטנציאל למבנה אחר.
ב‑1988 קיבל אליאב את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הכנסת מצטטת בנימוקי הפרס את תיאורו כ"איש הספר והמעש - לוחם, מחנך, יוזם, מתכנן ובונה, סופר ומשורר". ב‑1998 הוענק לו אות הנשיא למתנדב, וב‑2003 פרס בן‑גוריון על מפעל חייו ביישוב הנגב. והוא היה האדם היחיד בישראל שקיבל תואר דוקטור לשם כבוד מכל האוניברסיטאות במדינה.
הניסוח של נימוקי פרס ישראל אולי מסביר מדוע קשה כל כך לכתוב עליו מאמר ביוגרפי רגיל. ביוגרפיה דורשת בדרך כלל קו: הוא נולד, למד, שירת, נבחר, כתב, מת. אצל אליאב הקו מתפרק לרשת. ספינת מעפילים מתחברת לעיר חדשה בנגב; עיר חדשה מתחברת למחשבה על פסיכולוגיה של קהילה; משבר פליטים מתחבר לשאלת הזהות הלאומית; רעידת אדמה באיראן מתחברת לחינוך בניצנה; וסיפור קטן על שחף הופך, אחרי מלחמה, למשל על מגבלותיה של התודעה האנושית.
גם את הסיפור הזה כדאי שלא להפוך לפולחן אישיות. אליאב היה פוליטיקאי בעל עמדה ברורה, ולעמדותיו היו מתנגדים רציניים. רעיונותיו המדיניים לא היו קונצנזוס אז ואינם קונצנזוס גם כיום. חלק מתחזיותיו היו חדות, אחרות פחות. הוא פעל מתוך עולם מושגים ציוני-סוציאליסטי ששייך במידה רבה לדור אחר, וחלק מן הניסוחים והפתרונות שלו דורשים קריאה ביקורתית מתוך המציאות של זמננו.
אבל דווקא משום כך הוא מעניין.
האיכויות הבולטות בסיפורו אינן תלויות בהסכמה עם הפוליטיקה שלו. אפשר להתנגד לתוכנית המדינית של אליאב ועדיין לשאול כיצד אדם המצוי עמוק בתוך מערכת מצליח לזהות את הנחות היסוד שלה. אפשר לחלוק עליו בשאלת השטחים ועדיין ללמוד מן הניסיון שלו לרדת פיזית אל המקום שעליו הוא עומד לקבל החלטה. אפשר לראות בערד, בלכיש ובניצנה ניסויים חברתיים בעלי הצלחות וכישלונות, ועדיין להתרשם מעצם התפיסה שלפיה מנהיגות אינה מסתיימת בנייר מדיניות - היא נבחנת במה שקורה כשמורידים אותו אל הקרקע.
והדבר הזה מקבל משמעות מעניינת במיוחד כיום.
אנחנו חיים בתוך מכונות מתוחכמות בהרבה מאלו שהכיר אליאב. אלגוריתמים בוחרים עבורנו מה נראה, רשתות חברתיות מחזקות השקפות שכבר קיימות אצלנו, מערכות בינה מלאכותית מסוגלות לייצר בתוך שניות תמונות, טקסטים וסרטונים שנראים אמיתיים, וקבוצות אנושיות יכולות לבנות לעצמן יקום מידע שבו כל עובדה מחזקת את העובדה הקודמת. הבעיה שעליה כתב אליאב ב־1973 לא נעלמה. היא קיבלה מעבד גרפי וחיבור מהיר לאינטרנט.
ייתכן ש"משל השחף" רלוונטי היום אפילו יותר מסיבה אחרת: כולנו משוכנעים שאנחנו השחף.
כל מחנה בטוח שהוא היחיד שרואה את חומת הסלעים, כל צד משוכנע שהאחרים שיכורים על הגשר. כל קבוצת פייסבוק היא מגדל תצפית, וכל סרטון בטיקטוק הופך את מי שצפה בו לחוקר עצמאי. זו בדיוק הנקודה שבה צריך להיזהר מן המשל עצמו. להיות שחף אינו פשוט להיות מי שחושב אחרת. פרספקטיבה רחבה אינה מרד לשם מרד. היא מחייבת איסוף מידע, נכונות לשנות עמדה, הבנת המגבלות של נקודת המבט שלנו, ובעיקר את האפשרות הלא נעימה שחומת הסלעים שחשבנו שאנחנו רואים אינה שם.
במובן הזה, אולי הדבר המעניין ביותר בלובה אליאב אינו שהוא "ראה את העתיד". בני אדם לא רואים את העתיד. הוא ניסה שוב ושוב לשנות את המקום שממנו הוא מסתכל על ההווה. הוא ירד מהממשלה למחנות הפליטים. מהכנסת לבית הסוהר. מהעיר למדבר. מהדיפלומטיה במוסקבה אל יהודים שלא הורשו לדבר בחופשיות. מהתכנון אל אתר הבנייה. מהמרכז אל השוליים. ובכל אחת מן התנועות האלה השתנה משהו בתמונה.
ב-1986 הוא כתב במגילת היסוד של ניצנה על הקמת "בית ספר לנגב, לעבודה ולשלום". ארבע מילים בלבד, אבל הן מסכמות כמעט את כל מסלולו: ללמוד, לעשות, לבנות ולנסות לחבר בין בני אדם.
לובה אליאב מת ב-30 במאי 2010, בגיל 88. מאחוריו נשארו ספרים, יישובים, מוסדות, ויכוחים פוליטיים וכמות כמעט לא סבירה של תחנות חיים. הוא היה חתן פרס ישראל, חבר כנסת, איש עלייה ב', איש "נתיב", מתכנן התיישבות, מחנך וסופר. ובאותו יום עצמו הוקם בחבל לכיש - אותו חבל שהוא עמד בראש צוות ההקמה שלו יותר מחמישים שנה קודם - יישוב חדש בשם אליאב, משותף למתיישבים דתיים וחילוניים.
אבל אולי הזיכרון המדויק ביותר שלו עדיין נמצא באותו שחף.
לא משום שהשחף ידע הכל. להפך. כוחו היה בכך שידע שהמקום שממנו מביטים קובע את מה שניתן לראות. וזהו שיעור שמדע, פוליטיקה וחיי אדם חולקים ביניהם: לפעמים הדרך לראות משהו חדש אינה להביט חזק יותר באותו כיוון.
צריך לעלות קצת בגובה.
משל השחף:
בים-התכלת שטה ספינה. מעל תורנה עג שחף חד-עין הצולל מדי פעם ורואה את הנעשה בספינה, על כל מדוריה. בספינה שלושה מדורים וגשר. במדור התחתון, בבטן האוניה, יושבים החותרים מרותקים בשלשלות לדפנות. גופותיהם מכוסי הזיעה נוצצים כנחושת קלל, ובידיהם משוטים ארוכים, הנשלפים דרך חרכים לגובה פני הים. בקצה אולם-מרתף זה ניצב רב-החותרים, רגליו פשוקות, בידו שוט העור שקצותיו עופרת, ולצדו המתופף, הנותן את הקצב האחיד לחותרים. במדור הבינוני - המטבח והשירותים. המבשלים, הרקחים, האופים, המשקים עושים מלאכתם תוך בהילות ורעש. נערי שליחות ושרתים זריזים רצים במדרגות לולייניות למדור העליון, בידיהם טסים וקנקנים מלאי כל-טוב. המדור העליון - הוא מדור הסיפון - מרווח ומוצף שמש ואור-יקרות. על שטיחים רכים, כרים, דרגשים וכסאות-מרגוע שוכבים ומסבים נשים וגברים מדושני-עונג ומפוטמים, כשילדיהם המתולתלים וזהובי השיער משחקים בכדורים עליזי-צבע. על הגשר - חבורת הפיקוד. הקברניט ומרעיו - שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם ובמעמדם. האוחז בהגה מסתכל באופק הקרוב, הנראה לו בהיר ופתוח. הספינה מוצקה, דקת-גו וקלת תנועה. הסערות כאילו כבר מאחוריה. הים שקט וצלול. החותרים מלאכתם נאמנה. הספינה עושה דרכה מהרה. השחף מזנק אל על, גבוה גבוה מעל לספינה החותרת בים. הוא רואה באופק הרחוק חומת סלעי-מגור משוננים, ענקיים ואימתניים, המזדקרים בים. הוא רואה כי מסלול הספינה הוא היישר לכיוון חומת הסלעים. השחף צולל לגשר, חג מעליו, משיק בכנפיו, מנסה לעורר ליבם של הקברניטים, עף לכיוון האופק וחוזר חלילה לגשר. שורק שריקות-אזעקה חדות - ללא הועיל. קולו לא קולם, עיניו לא עיניהם, אופקו לא אופקם. השמש רד. הספינה המהירה אינה משנה כיוון. הלילה עוד מעט ויגיע. לילה ללא ירח וכוכבים. האוחז בהגה לא יראה אלא את קצה החרטום שלפניו. הספינה תתנגש בסלעים ותעלה על שירטון. השחף יודע זאת. השחף רוצה להזהיר. לו אך יכול היה לדבר בשפת הקברניטים, היה אומר: "התפכחו מיינכם, כנסו המשוטים, הרימו מפרשים, שנו כיוון, תנו לרוח הטובה האחרת להובילכם חוף-מבטחים!" החשיכה עוטפת את הספינה. הים שקט. קול הלמות התוף וקול המשוטים קצוב ומרגיע. פנסים צבעוניים נדלקים על הסיפון. דריו מתכוננים לנשף. והשחף עג ועג וזועק לתוך הלילה.
נכתב ע"י אריה (לובה) אליאב ב-15 בספטמבר, 1973, לפרסום בגיליון ראש השנה של 'דבר'.
מקורות:
תגובות