349 מדענים קוונטיים חתמו נגד מיליטריזציה של המחקר שלהם - רק 14 אמריקאים העזו
- גור זיו
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 10 דקות
המניפסט של פברואר 2026 - כשמדעני קוונטיים אמרו "לא".
349 מדעני קוונטיים חתמו על מניפסט שדורש: הפסיקו להפוך את המחקר שלנו לנשק. רק 14 מהם מארה"ב - המדינה שמשקיעה מיליארד דולר בשנה על המרוץ הזה. מה הם רואים שאנחנו לא? למה מי שבונה את העתיד מפחד ממנו?
יש 349 מדענים שלא רוצים שהמחשב הקוונטי הבא יהיה נשק. רק 14 מהם - פחות מ-5% - גרים באחת המדינות המובילות במרוץ הזה, ובקיץ שעבר, באיזה בית מלון קטן בבנאסקה (Benasque) שבספרד, הם החליטו לעשות משהו בנוגע לזה. זה לא היה כנס גדול. לא היו שם זוכי נובל או מנכ"לים של IBM. זה היה מפגש של מדענים שנמאס להם לראות את המחקר שלהם הופך לאמצעי לחימה - ושבפברואר 2026 החליטו לפרסם מניפסט.
"מדעני קוונטים למען פירוק נשק" ("Quantum Scientists for Disarmament") - כך נקרא המסמך שפורסם ב-13 בינואר 2026 בארכיון המדעי הפתוח arXiv תחת המזהה 2601.14282, ומאז אסף 349 חתימות (נכון ל-8 באפריל 2026) של חוקרים מרחבי העולם. יש לו אתר ייעודי - disarmquantum.com - שם המניפסט מתפרסם ופתוח לחתימות נוספות, כולל חתימות אנונימיות "מחשש להשלכות ממוסדות או מדינות", כפי שכתוב שם במפורש. המדענים שעומדים מאחוריו מציבים ארבע דרישות פשוטות: דחייה קולקטיבית של שימוש צבאי במחקר קוונטי, פתיחת דיון אתי בקהילה המדעית, יצירת פורום למדענים מודאגים, ודרישה לשקיפות - מסד נתונים ציבורי של כל מחקר באוניברסיטאות ציבוריות שממומן על ידי גופי ביטחון.
זו לא מהפכה. זו שקיפות. אבל בעולם שבו הממשל האמריקאי מוציא מעל מיליארד דולר בשנה על מחקר קוונטי באמצעות "יוזמת הקוונטום הלאומית" (National Quantum Initiative), וחברות כמו IBM והאוניברסיטאות המובילות במדינה חתומות על חוזים עם הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים של משרד ההגנה האמריקאי (DARPA) - אפילו שקיפות נראית כמו מעשה מרד.
מחשב קוונטי עובד אחרת ממחשב רגיל. במקום ביטים שיכולים להיות 0 או 1, הוא משתמש בקיוביטים - יחידות מידע שיכולות להיות 0 ו-1 בו זמנית, תופעה קוונטית שנקראת "סופרפוזיציה". זה מאפשר לו לבדוק מיליוני אפשרויות במקביל במקום אחת אחרי השנייה. בעיות שלוקחות למחשב רגיל אלפי שנים לפתור - כמו פיצוח הצפנות צבאיות - מחשב קוונטי מספיק מתקדם עשוי לפתור בעיות מסוימות בזמן קצר בהרבה - כולל כאלה שמערכות הצפנה מבוססות עליהן. והצבא יודע את זה.
המניפסט נולד בסדנת מידע קוונטי שהתקיימה ביולי 2025 בבנאסקה, בלב הפירנאים של ספרד. שלושת המחברים המרכזיים - מרקו קטאנאו (Marco Cattaneo) מאוניברסיטת הלסינקי, לוקה טאליאקוצו (Luca Tagliacozzo) ממכון IFF-CSIC בספרד, ורג'ה יהיא (Raja Yehia) ממכון ICFO בברצלונה - לא תכננו לכתוב מניפסט פוליטי. הם הגיעו לדבר על קוונטים, על מידע, על הפיזיקה שמרתקת אותם. אבל בשיחות שהתפתחו בין הרצאה להרצאה, בין ארוחת צהריים לקפה, עלתה שוב ושוב אותה שאלה: מה אנחנו עושים כאן, בעצם? מה אנחנו בונים?
הם ידעו שהתשובה לא יכולה להישאר באוויר. ובחורף שלאחר מכן, כשחזרו למעבדות שלהם, הם התחילו לכתוב.
המסמך עצמו אינו ארוך - כמה עמודים בלבד - אבל הוא מדויק. הם מציינים בפירוש את היישומים הצבאיים שהם רואים מתפתחים: רדאר קוונטי (Quantum Radar) - תחום מחקר שמטרתו להתמודד עם מגבלות גילוי קיימות, כולל מטרות בעלות חתימה נמוכה, ניווט קוונטי (Quantum Navigation) לכטב"מים וצוללות שלא תלויים ב-GPS, תקשורת מוצפנת (החלפת מפתחות קוונטית) לצבא שאי אפשר לפרוץ. אלה לא פנטזיות מדע בדיוני - אלה פרויקטים שכבר מקבלים מימון. גם בלי להיצמד למספרים מדויקים, היקפי ההשקעה האמריקאיים בתחום ברורים: תוכניות פדרליות בהובלת גופים כמו DARPA, מחלקת האנרגיה והקרן הלאומית למדע מממנות מחקר קוונטי בהיקפים של מאות מיליוני דולרים מדי שנה, לצד יוזמות ייעודיות כמו תוכנית ה-Quantum Benchmarking. בתוך המערכת הזו, המדענים שחתמו על המניפסט אומרים דבר פשוט: אנחנו לא רוצים לקחת בזה חלק.
אבל כשמסתכלים על רשימת החתומים - או ליתר דיוק, על מה שלא בה - מתגלה משהו מדאיג. מתוך 349 חתומים, רק 14 הם אמריקאים. פחות מ-5%. אחת המדינות המובילות את המחקר הקוונטי העולמי, שמוציאה יותר כסף מכל מדינה אחרת, שבה נמצאים MIT, הרווארד, סטנפורד והמכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech) - המוסדות המובילים בעולם בתחום - מייצגת פחות מעשירית מהמתנגדים. וזה לפני שמסתכלים על הפירוט: חמישה מתוך 14 האמריקאים חתמו אנונימית - שניים מ-MIT, אחד מאוניברסיטת שיקגו, שניים מאוניברסיטת אילינוי, ואחד מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. אף אחד לא מהרווארד. אף אחד לא מ-Caltech. אף אחד לא מסטנפורד. המוסדות שמקבלים את רוב המימון הצבאי - שם אין קול מחאה גלוי.
המניפסט מאפשר חתימות אנונימיות, ולכן אין דרך לדעת בוודאות מי בדיוק חתם מבלי לחשוף זהות. אבל גם ככה - העובדה שכמעט שליש מהאמריקאים שחתמו עשו זאת אנונימית היא בפני עצמה סיפור. מישהו רוצה לחתום, אבל מפחד. מפחד ממה? מלאבד מימון מחקר? מלאבד עתיד אקדמי? מלהיות מסומן כמישהו ש"לא משתף פעולה" עם הממסד? זו לא ספקולציה. זו המציאות המתוארת באתר עצמו: "חתימות אנונימיות מתקבלות מחשש להשלכות ממוסדות או מדינות". המדענים שכתבו את המשפט הזה יודעים שיש עמיתים שלהם שרוצים להצטרף, אבל לא יכולים להרשות לעצמם.
ובינתיים, מצד שני של האוקיינוס, זה קורה: באוניברסיטת מרילנד הוקם "Capital Quantum Benchmarking Hub" - שותפות עם DARPA בעלות פוטנציאלית של 100 מיליון דולר. לפניה, אוניברסיטת אילינוי קיבלה הסכם זהה.
פרופסור מיכאיל לוקין (Mikhail Lukin) מהרווארד הוא מהחוקרים הבולטים בעולם בתחום המחשוב הקוונטי, והוביל בשנים האחרונות שורה של מחקרים פורצי דרך בשיתוף מוסדות מובילים. חלק מהמאמצים בתחום נתמכים גם על ידי גופים ממשלתיים וביטחוניים בארה״ב, בהם DARPA. באפריל 2025 הכריזה DARPA על הרחבה דרמטית של "Quantum Benchmarking Initiative" - כ-18 חברות חדשות נכנסו לתוכנית, ביניהן IBM. צוות ה-QBI כולל כ-200 מומחים קוונטיים מרחבי הממשלה - מעבדות גמו מעבדת מחלקת האנרגיה של ארצות הברית (DOE), המעבדה הלאומית לוס אלמוס (LANA), מעבדות הצבא, ומרכזים ממומני ממשלה כמו אוניברסיטת ג'ונס הופקינס - שמבלים 60 עד 70% מזמנם על עבודת DARPA.
זה לא מעבר מהאקדמיה לצבא. זה מיזוג. הגבול בין האקדמיה למערכת הביטחונית הולך ומיטשטש.
והשאלה שצריכה להטריד היא לא "למה אין אמריקאים במניפסט?" אלא "למה יש כל כך מעט, ולמה כמעט שליש מהם מפחד לחתום בשמו?" אם התשובה היא שהמחקר הקוונטי באמריקה כבר כל כך משולב במערכת הצבאית שאי אפשר להתנגד בלי לשלם מחיר - אז המניפסט הזה הוא לא רק תנועת מחאה. הוא עדות לכך שהמלחמה הקרה השנייה כבר מתנהלת, ושהמדענים שאמורים היו להיות חופשיים כבר לא.
המלחמה הקרה הראשונה הייתה על פצצות אטום. המלחמה הקרה השנייה תהיה על מצב סופרפוזיציה של אלקטרונים - ומי שרוצה להבין מה זה אומר צריך להסתכל על מה שקרה בשנים האחרונות בוושינגטון. בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת בארה"ב מדיניות פדרלית שמכירה במחשוב קוונטי כאתגר אסטרטגי. כבר ב-2022 נחתם חוק Quantum Computing Cybersecurity Preparedness Act, המחייב סוכנויות פדרליות להיערך לעידן שבו שיטות ההצפנה הקיימות עלולות להישבר. באוגוסט 2024 פרסם המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה (NIST) את התקנים הראשונים להצפנה עמידה-קוונטית, כחלק ממעבר מתוכנן לתשתיות קריפטוגרפיות חדשות. במקביל, דו״ח ביקורת של משרד החשבונות הכללי של ארה"ב ממרץ 2026 קבע כי האסטרטגיה הלאומית בתחום עדיין אינה מפורטת ומתואמת באופן מלא בין הגופים הפדרליים, ואינה מגדירה באופן ברור יעדים, משאבים וחלוקת אחריות בין סוכנויות. בתוך אי־הוודאות הזו, התרחיש שמניע את המאמץ ברור: האפשרות שמדינה אחרת תגיע ראשונה ליכולת קוונטית שתערער את מערכות ההצפנה הקיימות - לפני שהמעבר להגנות חדשות יושלם.
סין, מצידה, לא מסתירה את הכוונות שלה. China Electronics Technology Group Corporation (CETC) - תאגיד ממשלתי ענק - מפעיל מעבדות קוונטיות בהיקפים שאין להם תקדים מחוץ לסין. ביולי 2022 שיגרה סין לוויין תקשורת קוונטי שני, המשך ל-Micius ששוגר ב-2016, כחלק מתוכנית ליצור רשת הצפנה קוונטית גלובלית שתהיה חסינת פריצה. החברה הסינית Origin Quantum הכריזה בינואר 2024 על מחשב קוונטי בן 72 קיוביטים - לא המתקדם בעולם, אבל סימן לכך שסין מצמצמת את הפער. והמדענים שמובילים את המאמץ הזה - פרופסור ג'יאן-ווי פאן (Jian-Wei Pan) מאוניברסיטת המדע והטכנולוגיה של סין, הזוכה בפרס פריצת הדרך בפיזיקה יסודית ב-2024 - עושים זאת בשקיפות יחסית מול הממשלה, ללא המחאות המוסריות שרואים במערב. לא כי המדענים הסינים פחות מודאגים, אלא כי המרחב לביטוי מוסרי שונה בתכלית.
ובכל זאת, המניפסט הזה הוא אירופי. כמעט באופן בלעדי. מתוך 349 חתומים, הרוב המכריע - כ-60% - מאירופה. גרמניה לבדה תרמה 45 חתימות, צרפת 38, איטליה 30, ספרד 21, בריטניה 24. מדינות קטנות יותר כמו פולין, פינלנד, שוודיה - גם הן מיוצגות. כמעט כל מדען קוונטי אירופי בכיר שחתם עשה זאת בגלוי, בלי פחד. כי באירופה, עדיין קיימת מסורת של מרחב אקדמי שלא כפוף במלואו למימון ביטחוני. אגודת מקס פלאנק בגרמניה, למשל, מקבלת מימון ממשלתי אך שומרת על עצמאות מחקרית. האיחוד האירופי מפעיל את "Quantum Flagship" - תוכנית מחקר קוונטית בהיקף של מילארד יורו לעשור - שכוללת גם יישומים צבאיים, אך מנסה לאזן אותם עם יישומים אזרחיים ודיון ציבורי. זו לא אוטופיה - גם באירופה יש חוזים צבאיים, גם שם יש קשרים עם NATO ומודיעין - אבל ההפרדה בין מחקר בסיסי למחקר ביטחוני עדיין קיימת.
בארה״ב, ההפרדה הזאת הולכת ונשחקת. וזה לא קרה במקרה - זה תוצר של מדיניות ממושכת. המעבר התחיל אחרי 11 בספטמבר, כש-DARPA התחילה להשקיע בפיזיקה בסיסית - לא רק בפיתוח נשק - תחת הנימוק שהמחקר הבסיסי הוא תשתית ביטחונית. בעשור שלאחר מכן, תוכניות מימון ממשלתיות כמו הקרן הלאומית למדע (NSF) ומחלקת האנרגיה של ארצות הברית (DOE) התחילו לדרוש מחוקרים לציין "רלוונטיות ביטחונית" בבקשות מחקר. זה לא אומר שכל מחקר הפך לצבאי - אבל זה אומר שכל מחקר צריך להצדיק את עצמו מול שאלה אחת: האם זה יכול לעזור לאמריקה להישאר מעצמה? ומי שלא רוצה לענות על השאלה הזאת - לא מקבל מימון.
המניפסט מתאר את זה בצורה עניינית כמעט: "רבים מאיתנו, במיוחד במערב, עובדים באוניברסיטאות או במוסדות מחקר שחלק ניכר מהמימון שלהם מגיע ממקורות צבאיים או מודיעיניים. המדיניות המוצהרת שלנו היא לדחות מימון כזה". זה משפט שקל לקרוא, קשה לממש. כי אם אתה פוסט-דוקטורנט בן 29 באוניברסיטה אמריקאית, ואתה רוצה לחקור "שזירה קוונטית" - התופעה שבה שני חלקיקים נשארים מחוברים גם במרחק אינסופי - יש לך שתי אפשרויות: או שאתה מקבל מימון מ-DARPA, או שאתה לא עושה מחקר. בפועל, האפשרויות מוגבלות מאד, אין קרן פרטית שנותנת 5 מיליון דולר למחקר בסיסי שלא מוביל לנשק. אין ממשלה שמממנת מדע טהור בלי לדרוש תמורה. אז אתה חותם על ההסכם, אתה מקבל את הכסף, ואתה אומר לעצמך: "זה לא ישפיע על המחקר שלי". אבל בפועל, ההפרדה הזו כמעט ואינה מתקיימת.
כי ברגע שמחלקת ההגנה שילמה עבור הציוד שלך - המקרר הקריוגני שמצנן את המעבד הקוונטי למינוס 273 מעלות צלזיוס, הלייזרים שמייצרים את הקיוביטים, מחשבי העל שמנתחים את התוצאות - אתה כבר בתוך המערכת. כי אם אתה תפרסם מחקר שמראה שאפשר להשתמש בשזירה קוונטית כדי לייצר "טלפורטציה קוונטית" - העברת מצב קוונטי ממקום אחד למשנהו בלי להעביר חומר - הצבא כבר יודע איך להפוך את זה לרשת תקשורת צבאית בטוחה. ואם אתה לא תפרסם - מישהו אחר יעשה זאת, כנראה סיני, ואז אתה תהיה זה שאיבד לאמריקה את היתרון. אז אתה מפרסם. ואתה אומר לעצמך שאתה עושה מדע, לא נשק. אבל ההבדל כבר לא קיים.
ויש עוד משהו שהמניפסט מציין, משהו שכמעט נעלם בין השורות אבל מכריע: "אנחנו דורשים שקיפות - מסד נתונים ציבורי של כל מחקר באוניברסיטאות ציבוריות שממומן על ידי גופי ביטחון". זו לא דרישה רדיקלית. זו דרישה בסיסית. אם אוניברסיטה ציבורית - שממומנת בכסף משלמי המסים - עושה מחקר שממומן על ידי משרד ההגנה, הציבור זכאי לדעת על מה עובדים שם. אבל המציאות היא הפוכה: חלק גדול החוזים בין DARPA לאוניברסיטאות מסווגים כ"מסווג" או "מידע מבוקר ולא מסווג", מה שמאפשר לצבא להסתיר לא רק את התוצאות, גם את עצם קיומו של המחקר. אתה לא יכול לדעת מה קורה במעבדה בקומה השנייה אם הדלת סגורה ואי אפשר לשאול.
אבל יש משהו אחר שהמניפסט חושף בלי לומר את זה במפורש: המרחק בין המדען לבין תוצאות המחקר שלו הלך והתקצר עד שהוא כמעט נעלם. בפרויקט מנהטן, המדענים שעבדו על פצצת האטום עבדו שנים לפני שראו את הפיצוץ בהירושימה. היו להם שנים לחשוב על מה הם עושים, לדון בזה ביניהם, לכתוב מכתבים - כמו המכתב המפורסם של ליאו זילארד (Leo Szilard) לנשיא טרומן, שבו הוא מתחנן שלא להשתמש בפצצה נגד יפן. היו להם זמן להתחרט. אבל במחקר הקוונטי של היום, המרחק בין תגלית למימוש הוא חודשים - לפעמים שבועות. כשמדען מגלה איך לשפר זמן קוהרנטיות של קיוביט, התגלית הזו יכולה להיכנס למערכת צבאית תוך פחות משנה. אין זמן לחשוב. אין זמן להתלבט. אין זמן להתנגד.
וזו הסיבה שהמניפסט הזה, למרות שהוא נראה חלש - 349 חתימות מול תקציב של עשרות מיליארדי דולרים - הוא בעצם תנועה אמיצה. כי המדענים האלה אומרים משהו שהמערכת לא רוצה לשמוע: אנחנו רוצים להאט. אנחנו רוצים זמן לחשוב. אנחנו לא רוצים שכל תגלית שלנו תהפוך לנשק לפני שהספקנו להבין מה עשינו. והם אומרים את זה בידיעה שזו דרישה כמעט בלתי אפשרית - כי המדע המודרני לא עובד ככה. המדע המודרני עובד במהירות של שוק ההון, של מרוצי חימוש, של לחץ פוליטי. והמדען שרוצה להאט נתפס כמי שמעכב את הקידמה.
אבל מה אם הקידמה הזו לא מובילה לאן שאנחנו רוצים להגיע?
זו השאלה שהמניפסט מניח בלי לענות עליה, והיא השאלה שאמורה להטריד את כולנו. כי אם נחזור לרגע לתמונה הגדולה - למה בעצם המדענים האלה כתבו את המניפסט? לא כי הם חושבים שהם יעצרו את מרוץ החימוש הקוונטי. הם לא תמימים. הם יודעים שהכסף ימשיך לזרום, שהמעבדות ימשיכו לעבוד, שהצבאות ימשיכו לממן. אז למה בכלל להתאמץ? התשובה היא שהם לא כותבים את המניפסט למען הצבא או למען הממשלות או אפילו למען הקהילה המדעית - הם כותבים אותו למען עצמם. כי יש רגע בחיים של כל מדען שבו הוא צריך לבחור אם להסתכל על עצמו במראה ולהגיד "אני יודע מה אני עושה, ואני בסדר עם זה" - או לא. והמדענים האלה בחרו שלא. הם בחרו להגיד בקול רם, לפרוטוקול: אנחנו לא בסדר עם זה. לא בגלל שזה ישנה משהו מיד, אלא כי אם לא נגיד את זה עכשיו, בעוד עשר שנים נהיה בדיוק כמו הפיזיקאים של פרויקט מנהטן שכתבו זיכרונות מלאי חרטה. רק שהפעם, החרטה לא תבוא אחרי הפיצוץ - היא תבוא אחרי שהעולם עלול להיסדק לפערים עמוקים בין מי שמחזיקים ביכולת הזו — לבין מי שלא.
ויש עוד משהו - משהו שהמניפסט לא אומר אבל שאפשר לקרוא בין השורות. המדענים האלה לא רק מפחדים ממה שהטכנולוגיה שהם בונים תעשה בידי צבאות. הם גם מפחדים ממה שהיא תעשה למדע עצמו. כי כשכל מחקר קוונטי משמעותי עובר דרך מסננים של ביטחון לאומי, כשכל תגלית צריכה להיות מאושרת על ידי קצין סיווג לפני שהיא מתפרסמת, כשסטודנטים לומדים לשאול לא "מה המדע הכי מעניין" אלא "מה המחקר שיביא לי מימון" - אז המדע מפסיק להיות חופשי. והוא הופך להיות עוד זרוע של המדינה. עוד כלי ביד השלטון. ואם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו, זה שמדע שמשרת את השלטון בלי ביקורת הופך בסופו של דבר לשרת רק את השלטון - לא את האמת, לא את האנושות, ובוודאי לא את המדענים עצמם.
המניפסט הזה לא עוצר מלחמה. הוא לא שובר מערכת. הוא רק שואל שאלה: האם אנחנו יכולים עדיין לבחור? והתשובה, לפחות בשביל 14 אמריקאים שחתמו - חמישה מהם בחשאי - היא: אולי לא. אבל יש משהו בעצם השאלה הזאת שמחזיר למדע את מה שהוא איבד בדרך - לא רק את החופש לחקור, אלא את הזכות להסס, לעצור, להגיד: רגע, בואו נחשוב על זה שוב. וזה, באמצע המרוץ הזה, כבר מעשה התנגדות.
בסופו של דבר, המניפסט הזה הוא לא על קוונטים. הוא על מה שקורה כשמדע הופך למלחמה בלי שאף אחד לא החליט על זה באמת - רק כי ההחלטה לא לעשות כלום היא גם החלטה, והיא הכי מסוכנת מכולן. ב-349 חתימות האלה יש הכרה שמי שבונה את העתיד לא יכול להעמיד פנים שהוא לא אחראי עליו. זה לא אידיאליזם. זה פשוט ההכרה שאם אתה יודע לבנות משהו שיכול לשנות הכל, אתה גם צריך לדעת לעצור.
זה מה שקרה בבנאסקה באותו קיץ. לא מהפכה. לא מניפסט שישנה הכל. רק החלטה של כמה מדענים שלא רצו להיות חלק מהמכונה. ושאולי, בעולם שבו כמעט כולם כבר חלק ממנה, זה מספיק כדי להתחיל.
בסופו של דבר, המניפסט הזה אינו עוסק רק בקוונטים. הוא עוסק ברגע שבו מדע מפסיק להיות סקרנות - והופך לכוח. לא בהחלטה אחת גדולה, אלא בהצטברות שקטה של בחירות קטנות, של אי התערבות, של זרימה עם המערכת. כי גם לא להחליט - זו החלטה. ולעיתים, המסוכנת מכולן. ב־349 החתימות האלה יש הכרה פשוטה: מי שבונה את העתיד לא יכול להעמיד פנים שהוא לא אחראי עליו. זה לא אידיאליזם. זו נקודת שבירה. כי אם אתה יודע לבנות משהו שיכול לשנות הכול - אתה גם צריך לדעת מתי לעצור.
וזה בדיוק מה שקרה בבנאסקה. לא מהפכה. לא רגע היסטורי. רק קבוצה קטנה של מדענים שבחרה, לראשונה, לא לזרום עם המערכת. בעולם שבו כמעט כולם כבר חלק ממנה - ייתכן שזה הצעד הראשון היחיד שאפשרי.
מקורות:
תגובות