פעם, בני אדם היו רק אחד ממיני הומינידים שהסתובבו על פני כדור הארץ, מנסים לשרוד ללא שום דבר מלבד אונה קדמית מוגדלת. היום, אנחנו לבד - והבני דודים האבולוציוניים האלה הם תעלומה. אבל זה העניין: אנחנו יודעים עליהם יותר ממה שאתם חושבים. ומסתבר שרוב מה שלימדו אותנו בתוכניות טלוויזיה ובתרבות הפופולרית אלה שטויות מוחלטות. הנה חמש עובדות על ניאנדרטלים שאולי תמצאו מפתיעות.
אתם כנראה ניאנדרטלים חלקית - וזה דבר טוב
אנחנו אוהבים לחשוב על הניאנדרטלים כעל קרובי משפחה רחוקים וקדומים - אבל האמת, הם עדיין היו בסביבה לפני כ-40,000 שנה. במונחים אבולוציוניים, זה לא כל כך מזמן, וזה בהחלט הרבה אחרי שהומו סאפיינס - כלומר אנחנו - הגענו לסצנה. "אנחנו יודעים שלניאנדרטלים ולבני אדם בהחלט הייתה חפיפה גדולה", אמרה השנה ל-NBC News ד"ר אלנה זוואלה (Elena Zavala), גנטיקאית פליאו ופורנזיקה מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. ההערכות נעות בין אלפיים לעשרת אלפים שנה, אך אין לפסול את הרעיון שבני אדם וניאנדרטליים נפגשו, והתערבבו. וב"התערבבו", אנחנו מתכוונים... אתם יודעים למה. "נראה ש-99.7 אחוז מהדנ"א הניאנדרטלי והדנ"א האנושי המודרני זהים", כתבו מארק מסלין (Mark Maslin), פרופסור למדעי מערכות כדור הארץ ביוניברסיטי קולג' לונדון (UCL); טרין קלברג נילסן (Trine Kellberg Nielsen), פרופסורית חברה במחלקה לארכיאולוגיה ומורשת באוניברסיטת ארהוס; ופיטר סי קירגארד (Peter C. Kjærgaard), פרופסור להיסטוריה אבולוציונית ומנהל מוזיאון הטבע של דנמרק, אוניברסיטת קופנהגן, במאמר משנת 2022 ב-The Conversation.
"לאירופאים ואסיאתים רבים יש בין אחוז אחד לארבעה אחוז דנ"א ניאנדרטלי בעוד שלאפריקאים מדרום לסהרה יש כמעט אפס", הסבירו. "למרבה האירוניה, עם אוכלוסיית העולם הנוכחית של כ-8 מיליארד בני אדם, זה אומר שמעולם לא היה יותר דנ"א ניאנדרטלי על כדור הארץ".
אבל אם אתם מודאגים לגבי סוג הדברים שאולי ירשתם מסבא רבא, אל תדאגו. לא רק שהניאנדרטלים לא היו טפשים כמו שאתם בטח מדמיינים - נגיע לזה מאוחר יותר - אלא שלמעשה, זה עשוי לעשות לבוא לטובתכם. "ישנם רצפי [דנ"א] בירושה מהניאנדרטלים […] שסביר להניח שעזרו לבני אדם להדוף חשיפה לפתוגנים חדשים", כתב ג'ושוע אקי (Joshua Akey), פרופסור במכון לואיס-סיגלר לגנומיקה אינטגרטיבית באוניברסיטת פרינסטון, ב"The Conversation" ב-2022.
"הוכח שרצפים ניאנדרטלים משפיעים הן על הרגישות והן על ההגנה מפני קוביד-19 חמור (severe COVID-19)", הוסיף. "רצפי הומינינים ארכאיים הוכחו גם כמשפיעים על הרגישות לדיכאון, סוכרת מסוג 2 וצליאק בין היתר".
הניאנדרטלים לא נראו כפי שאתם חושבים (והסיבה לכך די מגוחכת)
שמעתם את המילה "ניאנדרטל", וסביר להניח שתמונה מאד ספציפית עולה לכם בראש. נמוך, חסון, איטי; בטח אומר משהו כמו "אוג אוג" לפני שהוא מכה עם אבן את הבסטי שלו בפנים; משהו כזה. זה שגוי. ובכן, בסדר - זה לא לגמרי שגוי. הניאנדרטלים היו נמוכים יותר וחסונים מאיתנו - אבל הם היו רחוקים מלהיות איטיים, מנטלית או פיזית.
"הניאנדרטלים היו יצרני כלים מיומנים […] ציידים מיומנים, אינטליגנטים ומסוגלים לתקשר", מסביר מוזיאון הטבע. "נזקי עצמות משוקמות ולא משוקמות שנמצאו אצל הניאנדרטלים עצמם מרמזים שהם הרגו חיות גדולות מטווח קצר - אסטרטגיה מסוכנת שדרשה מיומנות, כוח ואומץ ניכרים".
אז מדוע, אם כן, אנו מקשרים את המין עם הדימוי הזה של הגוץ הבריון הפראי? זה בעצם הכל בזכות אדם אחד: הפלאונטולוג והגיאולוג הצרפתי פייר-מרסלין בולה (Pierre-Marcellin Boule). זה היה הוא שבשנת 1911, שיחזר את השלד הניאנדרטלי הראשון השלם יחסית הידוע למדע - מוכר כיום בשם הזקן של לה שאפל (Old Man of La Chapelle) - ובהנחייה של העצמות והדעות הקדומות שלו, הוא בנה אותו בברכיים כפופות, ירכיים נוטות קדימה, כשהגולגולת בולטת קדימה מעל עמידה שפופה וכפופה.
אבל האם הוא דייק? מסתבר שלא. מה שבולה חשב שהוא עדות לפיזיולוגיה פרימיטיבית דמוית קוף היה למעשה עדות לדלקת מפרקים ניוונית ולגיל מתקדם. "למרות שהמראה הזה של הזקן היה בעל השפעה עצומה ביצירת תפיסות שליליות מתמשכות של הניאנדרטלים, הוא לא תואם את ההבנה המודרנית של הביולוגיה שלהם", כתבה הארכיאולוגית הפליאוליתית רבקה וראג סייקס (Rebecca Wragg Sykes) במאמר ב-BBC Future משנת 2021.
"במצב שיא הם היו חזקים, אתלטיים מאד ובוודאי שלא כמו החוליה החסרה לגורילות או לשימפנזים", הסבירה. "הם היו זקופים לחלוטין, ולמרות שהם היו מעט נמוכים יותר ועם הבדל קל בהליכה, המודל הביומכני מרמז שהם הלכו ביעילות לא פחות מאנשים החיים כיום".
לניאנדרטלים הייתה תפיסה של סטייל
אז, אתם חיים במערה - כן, מספר ניאנדרטלים באמת חיו במערות - ומבלים את חייכם בניסיון לא למות מחשיפה לטיגריס שנחרבי. לא הייתם חושבים שיהיה לכם זמן להתרכז באסתטיקה - ובכל זאת, מחקר הראה שאכן נראה שלניאנדרטלים היה חוש לסטייל.
לא רק שזה ניכר ממספר התכשיטים שנמצאו לצד מאובני ניאנדרטלים - שרשראות עדינות עשויות חרוזים זעירים של שיני בעלי חיים, קונכיות ושנהב; או צמידים במראה פאנק-רוק העשויים מטפרי נשרים - אבל זה נראה גם בשרידים של פיגמנטים שרומזים, ובכן, לאיפור ניאנדרטלי.
נראה שההומינידים הקדומים האלה היו מדהימים. זה "איפור נצנצים", אמר הארכיאולוג מאוניברסיטת בריסטול ז'ואאו זילהאו (Joao Zilhao) ל-NPR בשנת 2010. "או איפור מנצנץ […] שבו אתה, מעל בסיס, מוסיף חלקיקים מבריקים של משהו גרגירי שזורח ומנצנץ. כאשר האור זורח עליך, אתה תנצנץ".
עכשיו, זה מעניין - אבל זה גם חשוב. מבחינה אנתרופולוגית, אתם לא צובעים את הפנים ועונדים תכשיטים נוצצים אלא אם כן אתם מסוגלים למשהו שנקרא "חשיבה סמלית" ("symbolic thinking") - כלומר, שימוש בסימנים וסמלים כייצוג מופשט של רעיונות.
אליסון ברוקס (Alison Brooks), אנתרופולוגית מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, אמרה ש"הניאנדרטלים עלו מדרגה במחשבה שלי", כשראתה את הנצנצים הקדומים. "זו בהחלט העדות הקדומה והחזקה ביותר להתנהגות סמלית ניאנדרטלית מעבר לשימוש כפיגמנטים בלבד".
הניאנדרטלים היו אכפתיים וחומלים
החיים של הניאנדרטלים היו כואבים, בעצם מההתחלה ועד הסוף. "כשאתה מסתכל על מאובני ניאנדרטלים בוגרים, במיוחד בעצמות הזרועות והגולגולת, אתה רואה [עדויות לשברים]", אמר אריק טרינקאוס (Erik Trinkaus), אנתרופולוג מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, למגזין Smithsonian עוד ב-2003. "אני עדיין לא ראיתי שלד ניאנדרטלי בוגר שאין לו לפחות שבר אחד, ובמבוגרים בשנות ה-30 לחייהם, נפוץ לראות שברים רבים שהחלימו".
ובכל זאת, למרות הסיכון הקבוע הזה לפציעות ולמחלות, אנו יודעים שהם הצליחו לשרוד עד גיל מבוגר - או לפחות, מה שנחשב לזקנה עוד בשנת 60,000 לפנה"ס. הזקן, למשל, לא נקרא כך באופן אירוני: "הוא היה די זקן כשהוא מת, מכיוון שעצם צמחה מחדש לאורך החניכיים, שם איבד כמה שיניים, אולי עשרות שנים קודם לכן", יוזמת Smithsonian Institution’s Human Origins מציינים, "למעשה, היו חסרות לו כל כך הרבה שיניים, עד שייתכן שהוא היה צריך לטחון את האוכל לפני שהצליח לאכול אותו".
אבל אנשים לא מתאוששים מעצמות שבורות ושורדים עד גיל מבוגר למרות מחלות ניווניות מתישות רק באופן מקרי. המסקנה היחידה היא שהניאנדרטלים לא היו רק חברתיים, אלא טיפלו זה בזה באופן פעיל במחלות ובפציעות. "הניאנדרטלים לא חשבו במונחים של האם אחרים עשויים להחזיר להם על מאמציהם, הם פשוט הגיבו לרגשות שלהם של לראות את יקיריהם סובלים", הסבירה פני ספיקינס (Penny Spikins), מרצה בכירה לארכיאולוגיה של המקור האנושי באוניברסיטת יורק והמחברת הראשית של מחקר משנת 2018 על החברה הניאנדרטלית.
"הפרשנויות של תגובה מוגבלת או מחושבת למצב רפואי הושפעו מהתפיסות הישנות של הניאנדרטלים כ"שונים" ואפילו אכזריים", אמרה. "עם זאת, בחינה מפורטת של הראיות בהקשר החברתי והתרבותי שלהם מגלה תמונה שונה […] שירותי בריאות מאורגנים, בעלי ידע ואכפתיות אינם ייחודיים למין שלנו אלא יש להם היסטוריה אבולוציונית ארוכה".
אנשים הציעו ברצינות להחזיר את הניאנדרטלים... ואגב, זה אפשרי לחלוטין
מדענים רבים מדברים על ביטול ההכחדה (De-extinction) של הדודו או הממותה הצמרית - אז למה אנחנו לא יכולים לעשות את אותו הדבר עם המין האנושי של פעם?
ובכן, לפי ג'ורג' צ'רץ' (George Church), פרופסור לגנטיקה בבית הספר לרפואה בהרווארד, פרופסור למדעי הבריאות והטכנולוגיה בהרווארד ובמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס - ועוד שורה שלמה של תפקידים מרשימים אחרים - אנחנו לגמרי יכולים. למעשה, סביר להניח שזה יהיה אפשרי מוקדם ממה שאנחנו חושבים.
"הסיבה שאני רואה זאת כאפשרות היא שאוסף של טכנולוגיות מתפתחות מהר יותר מאי פעם", אמר צ'רץ' ל-Der Spiegel ב-2013. "בפרט, קריאה וכתיבת דנ"א כיום מהירות יותר בערך פי מיליון משבע או שמונה שנים לאחור. טכנולוגיה נוספת שתדרש לביטול הכחדה של ניאנדרטלים היא שיבוט אנושי. אנחנו יכולים לשבט כל מיני יונקים, אז סביר מאד שנוכל לשבט אדם. למה שלא נוכל לעשות זאת?"
למה בעצם? הצעד הראשון, אמר צ'רץ', יהיה ריצוף הגנום הניאנדרטלי - משהו שלמעשה השגנו לפני כמעט עשור וחצי, כאשר הפלאוגנטיקאי סוונטה פבו עשה את מה שנחשב בזמנו לבלתי אפשרי וריצף בהצלחה את הדנ"א של המין משלושה שלדים שנמצאו בקרואטיה (לימים הוא זכה בפרס נובל על פריצת דרך זו).
משם, זה יהיה עניין של סינתזה של הגנום והחדרתו לתא גזע אנושי. "אם נעשה זאת מספיק פעמים, אז ניצור קו תאי גזע שיתקרב יותר ויותר לרצף המקביל של הניאנדרטלים", הסביר. "פיתחנו את הפרוצדורה החצי אוטומטית הנדרשת לעשות זאת במעבדה שלי", הוא הבטיח. "לבסוף, אנו מרכיבים את כל הקטעים בתא גזע אנושי, מה שיאפשר לנו ליצור סוף סוף שיבוט ניאנדרטלי".
אז, תיאורטית אפשרי - אבל בפועל, יש כמה אבני נגף. הגדולה ביותר? הצורך במה שצ'רץ' מגדיר "נקבה אנושית הרפתקנית במיוחד" לפעול כפונדקאית לתינוק הניאנדרטלי. ואז יש את ההשלכות האתיות והמשפטיות - שיבוט אנושי נאסר כיום על ידי האו"ם, וזה לא סביר שזה ישתנה רק בגלל שכמה מדענים רוצים לראות מה יקרה אם נחזיר את הניאנדרטלים מהמתים.
אבל אם היינו יכולים - ובכן, מי יודע מה נלמד. "הניאנדרטלים עשויים לחשוב אחרת מאיתנו", אמר צ'רץ'. "אנחנו יודעים שהיתה להם גולגולת גדולה יותר. הם אפילו יכולים להיות יותר אינטליגנטים מאיתנו. כשיגיע הזמן להתמודד עם מגיפה או לעזוב את כדור הארץ או כל דבר אחר, אפשר להעלות על הדעת שדרך החשיבה שלהם יכולה להיות מועילה", הציע.
מקורות:
Commentaires