חזון אחרית הימים? כשמלחמה גיאופוליטית הופכת לעימות משיחי בין שלוש דתות

העימות המתמשך בין איראן לישראל אינו רק סכסוך גיאופוליטי-צבאי, הוא טעון גם במשמעויות דתיות ומשיחיות. מתחת לפני השטח הפוליטיים פועמת שכבה תיאולוגית עמוקה, המעצבת את תפיסת העולם והפעולות של מנהיגים ותנועות בשני הצדדים, ואף בקרב בעלי ברית מרחוק. במאמר זה נבחן שלוש מערכות אמונה משיחיות עכשוויות המשפיעות על העימות: השיעה האימאמית באיראן, הציונות הדתית והחרד"לית בישראל, והאוונגליזם הנוצרי בארה"ב. כל אחת מהתפיסות הללו נושאת עמה חזון של “אחרית הימים” ודחף אמוני עמוק, שהופכים את המאבק הגיאופוליטי למעין עימות קדוש בעיני המאמינים.

השיעה האימאמית באיראן

איראן המודרנית, כרפובליקה האיסלאמית, מונחית על ידי השקפת עולם דתית-משיחית הנעוצה בשיעה האימאמית (השיעה התריסרית). על פי אמונה זו, האימאם השנים-עשר, ה”מהדי”, נכנס להסתרה אלוהית לפני כ-1,150 שנה, והוא עתיד לשוב באחרית הימים כמושיע. חזרתו של המהדי תביא לניצחון סופי של האיסלאם על כוחות הרשע ולכינון שלטון צדק עולמי. מנהיגי המהפכה האיסלאמית באיראן עיצבו את זהות מדינתם סביב הציפייה הזו, וראו בה את הייעוד ההיסטורי של איראן.

במחשבה השיעית-מהדית, תקופת אחרית הימים תהיה תקופה של עימות אדיר בין כוחות הטוב והרע. לא מדובר בהמתנה פסיבית לבוא המושיע, נהפוך הוא, יש הרואים חובה דתית לזרז את התהליך באמצעות פעולה אקטיבית. כך, בהגות המהפכנית באיראן עלתה הטענה שהמאמינים חייבים “להכשיר את הקרקע” לשיבת המהדי על ידי ייזום עימות אפוקליפטי עם אויבי האיסלאם. שני היריבים המזוהים כ”כוחות השטן” הם ארה"ב (ה”שטן הגדול”) וישראל (ה”שטן הקטן”), המסמלים בעיני משטר ההלכה האיראני את הגורמים המשחיתים שיש להביס באחרית הימים. בשל כך, שלטון האייתוללות מתייחס להשמדת מדינת ישראל לא רק כמטרה גיאופוליטית אלא כצעד בעל משמעות משיחית: סילוק “המשטר הציוני” נתפס כתנאי מקדים הכרחי לשיבת האימאם הנעלם. ואמנם, הרטוריקה האיראנית הרשמית משופעת בהתבטאויות הממקמות את המאבק בישראל במסגרת דתית-אפוקליפטית.

כבר בשנות ה-80 הכריז רוחאללה ח’ומייני, מייסד הרפובליקה האיסלאמית, שהציונות אינה אלא קנוניה מערבית שנועדה לפגוע באסלאם, ומשכך יש “לשחרר” את ירושלים ולהשמיד את הישות הציונית כדי לגאול את העולם האיסלאמי. יורשו, המנהיג העליון עלי ח’אמנאי, כינה בעקביות את ישראל “גידול סרטני” שגורלו להיעקור מהאזור. בשנת 2017 הציבו שלטונות טהראן בכיכר פלסטין שעון דיגיטלי ענק הסופר לאחור אל שנת 2040, התאריך שנקבע כיעד לחורבן ישראל. לא מדובר רק בדימויים סמליים: לפי שר החוץ הישראלי לשעבר שלמה בן-עמי, המשטר האיראני “רואה יותר ויותר בהשמדת ישראל צעד נחוץ לשיבת המהדי”. הוא מציין שההבטחה לחסל את ישראל אינה רק רטוריקה לצורכי פנים, אלא חלק מאמונה אידיאולוגית מוצקה.

"שעון לספירה לאחור להשמדתה של מדינת ישראל" בכיכר פלסטין במרכז עיר הבירה טהרן.

במסגרת זו, משמרות המהפכה האיסלאמית באיראן משמשות כצבא אידיאולוגי בעל שליחות דתית מובהקת. יעודן, כפי שהוגדר בחוקת 1979, הוא לנהל ג’יהאד במטרה “להכשיר את הדרך לבוא אימאם העידן”. נציג ח’אמנאי במשמרות המהפכה, חוג'ת אל אסלאם עלי סעידי, אף אמר ש”משמרות המהפכה הן אחד הכלים להכין את הופעת האימאם של העידן בשדה ההתעוררות האזורית והבינלאומית”. בכירים איראניים הבהירו כי “המכשול המשמעותי ביותר להופעת האימאם” הוא קיומה של מדינת ישראל, ועל כן מצווה להסיר מכשול זה. בהתאם, איראן תמכה בשלוחות צבאיות ברחבי המזרח התיכון (חיזבאללה, חמאס, מיליציות שיעיות בעיראק, החות’ים בתימן וכדומה) בניסיון לבודד את ישראל ולהתיש אותה, כאסטרטגיית “מלחמת התשה” לקראת ההתנגשות הגדולה.

חשוב לסייג שאמנם האידיאולוגיה האיראנית מכוונת לעימות קיצוני, אך אין פירוש הדבר שהנהגת איראן פעלה בפזיזות או באופן “התאבדותי”. בן-עמי מדגיש שמשטר האייתוללות, רדיקלי ככל שיהיה, נותר זהיר ומחושב; גם אם הוא מאמין בניצחון משיחי סופי, הוא מעדיף להשיגו בטווח הארוך באמצעות התשה והרתעה גרעינית, ולאו דווקא בקרב חזיתי שעלול לסכן את קיומו. במילים אחרות, הלהט המשיחי מתקיים לצד פרגמטיות טקטית. כך או כך, התוצאה היא שעבור ההנהגה האיראנית הסכסוך עם ישראל אינו סכסוך מדיני רגיל, אלא שליחות דתית קוסמית, שבה טהראן מציגה את עצמה כחלוץ המחנה המאמין הניצב מול “מחנה הכופרים” עד להתגשמות נבואת אחרית הימים.

הציונות הדתית והחרד"לית בישראל

המחנה הדתי-לאומי בישראל, ובפרט הזרם החרד”לי (חרדי-לאומי), רואה בהקמת מדינת ישראל ובמאבקיה חלק מתהליך גאולה משיחי של העם היהודי. מימי הרב קוק ואילך, נהוג בציונות הדתית לתפוס את שיבת ציון המודרנית כ“ראשית צמיחת גאולתנו” - תחילת התגשמות ההבטחות התנ”כיות לקיבוץ גלויות ולביאת המשיח. בהתאם לתפיסה זו, אירועים היסטוריים כמו הניצחון ב-1948 וחזרת עם ישראל לירושלים ב-1967 פורשו כנסים אלוהיים וכמבשרים של עידן הגאולה.

גם כיום, זרמים חרד”ליים ממשיכים לראות בהתפתחויות מדיניות וצבאיות חלק מתוכנית אלוהית רחבה, ומאמינים שאנו מצויים ב“עקבתא דמשיחא” - שלהי התקופה הקודמת לבוא המשיח. אמונה זו צפה ועלתה ביתר שאת בעקבות מתקפת חמאס וטבח ה-7 באוקטובר, ואירועי המלחמה שלאחריה. בעוד רוב הציבור בישראל חווה אירועים אלו כטראומה לאומית וכמשבר ביטחוני חמור, היו בחוגי הציונות הדתית שקידמו פרשנות דתית-אפוקליפטית: יש שזיהו את מלחמת עזה האחרונה כלא פחות מאשר “מלחמת גוג ומגוג”, המלחמה הנבואית שבמסורת היהודית תתחולל באחרית הימים ותביא לביאת המשיח.

רעיון זה, שפעם היה מזוהה בעיקר עם “משוגעים לדבר” בשולי החברה, החל לחלחל אל המיינסטרים של הימין הדתי. לפי תחקיר עיתון הארץ, מספר גדל והולך של חוגים ימניים-משיחיים החלו להתייחס בפומבי למלחמה מול חמאס כאל מלחמת גוג ומגוג, ואת האסון של ה-7 באוקטובר ראו כ“חבלי משיח” - ייסורי קדם הגאולה המוכרים מהמסורת. במילים אחרות, במקום אסון ותו לא, נתפסה המלחמה בעיני גורמים אלו כמבשרת ישועה קרובה.

גם בדרג הפוליטי-מדיני ישנן דוגמאות לתפיסה משיחית של האירועים. שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק (הציונות הדתית), הכריזה ביולי 2024, בשיא הלחימה בצפון ובדרום, כי “אנחנו חיים בתקופה של נס” וכי יש כאן התגשמות של הבטחות אלוהיות. סטרוק אמרה זאת בעת ביקור במאחז לא חוקי שיועד להיות מוסדר, ורמזה שדווקא מתוך המלחמה צומחות הזדמנויות להתיישבות היהודית ביו"ש. היא התייחסה לאמונה שרווחת בחוגי המתיישבים ביו"ש, לפיה בעימות הקיומי “אלוהים ישמיד את אויבי ישראל ויוריש לנו את הארץ”.

ואכן, ממשלת ישראל הנוכחית, שבה שותפים בולטים מהציונות הדתית, ניצלה את החודשים שלאחר ה-7 באוקטובר כדי להאיץ צעדים אידיאולוגיים: הכשרת מאחזים רבים והשתלטות על שטחי קרקע נרחבים ביו"ש - מהלכים שסטרוק כינתה “אור ירוק” משמיים שיש לנצל כל עוד הממשלה בתוקף. בעיני מנהיגי ימין דתי אלה, אין זה סתם מהלך קולוניזציה אלא מילוי מצווה דתית: חיזוק האחיזה בארץ ישראל כחלק מתהליך הגאולה.

זרם חרד”לי בולט, המגולם בדמויות רבניות כמו הרב שמואל אליהו (רבה של צפת), נוקט שפה משיחית-לוחמנית עוד יותר ביחס לאויבי ישראל. כך, הרב אליהו פרסם עם פרוץ המלחמה פסק הלכתי הקובע שהמלחמה בחמאס היא “מלחמת מצווה” - מצווה דתית המחייבת את כל העם, בדומה למלחמות התנ”ך. הוא השווה את מחבלי חמאס לעמלק המקראי, ונסמך על כך שאנשי חמאס מצהירים במפורש על כוונתם “להשמיד את עם ישראל” (בחוקת חמאס) ומבצעים מעשי זוועה כמו השמדת עוללים, בדיוק כמעשי עמלק ההיסטורי. מסקנתו החריפה הייתה: “דין הערבים בעזה כדין עמלק, וצריכים לקיים בהם מצוות מחיית עמלק… יש מצווה להילחם בהם מלחמת חורמה ואסור לנהל איתם שום משא ומתן של שלום”. במילים אחרות, בהשקפה זו המאבק נגד חמאס (ואף נגד איראן, שאותה הזכיר הרב כדוגמה נוספת לזרע עמלק) אינו סכסוך פוליטי פתיר, אלא מלחמת בני אור בבני חושך שבה אין מקום לפשרות, אלא להשמדת הרע המוחלט כהכנה לגאולה.

יש להדגיש שלא כל הציונות הדתית מאמצת נרטיב קיצוני כזה, אך הרוח המשיחית בהחלט מנשבת בקרב גרעין משמעותי של הימין הדתי. פעילים ושרים חרד”ליים שואפים “להאיץ” את הגאולה על ידי צעדים ארציים: הרחבת הישובים ביו"ש, החמרת היד הקשה מול הפלסטינים, סירוב ליוזמות שלום מדיניות, ואף דיבור על חידוש פולחן בית המקדש בהר הבית.

סוגיית הר הבית במיוחד הפכה לסמל דתי-משיחי, התנועה לבניין בית המקדש השלישי, שפעם הייתה שולית, צוברת תנופה בשנים האחרונות. דוגמה סמלית היא “פרשת הפרות האדומות”, יוזמה משותפת של יהודים חרד”לים ונוצרים אוונגליסטים להביא לישראל פרות אדומות לטהרה, כהכנה תאורטית לחידוש הקורבנות בבית מקדש עתידי. צעדים כאלה מגבירים את החשש להסלמה דתית: בעיני מוסלמים, כל ניסיון לשינוי הסטטוס-קוו בהר הבית הוא עילה ל”מלחמת קודש” נגד ישראל, ובעיני הנוצרים האוונגליסטים, להיפך, זו התגשמות נחוצה של הנבואה. כך, הממשק בין המשיחיות היהודית למשיחיות האוונגליסטית יוצר תערובת נפיצה, שבה צעדים דתיים של צד אחד נתפשים כהכרזת מלחמת קודש אצל האחר.

האוונגליזם האמריקאי

הרחק מזירות הלחימה במזרח התיכון, מיליוני נוצרים אוונגליסטים בארה"ב עוקבים בדריכות אחר האירועים בישראל, לא רק ממניעים הומניטריים או פוליטיים, אלא מתוך אמונה דתית עמוקה שאנו חיים בימי אחרית הימים המקראיים. עבור אוונגליסטים רבים, שיבת היהודים לארץ ישראל והקמת המדינה ב-1948 הם סימנים ברורים לתחילת הספירה לאחור לקראת האפוקליפסה.

זרם התאולוגיה הנקרא “תיאולוגיית אחרית הימים” (אסכטולוגיה), הנפוץ בקרב אוונגליסטים שמרנים, מבוסס על פירוש מילולי של נבואות התנ”ך והברית החדשה: קיבוץ העם היהודי בארץ הקודש מפעיל כביכול “שעון נבואי” לקראת סדרת אירועים דרמטיים, עליית אנטיכריסט, תקופה של שבע שנות מלחמה וצרות (“צרת יעקב”/הטריבולציה), מלחמת ארמגדון הגדולה, ולבסוף חזרתו השנייה של ישוע המשיח כדי להקים מלכות שלום עולמית בירושלים. מבחינתם, ההיסטוריה צועדת לקראת שיא קוסמי שקווי המתאר שלו מופיעים בספר חזון יוחנן ובספרי נביאים כמו ישעיהו ודניאל.

אמונות אלו אינן נשארות בספרי התאולוגיה, הן משפיעות באופן ניכר על יחסם של אוונגליסטים למדינת ישראל ולסכסוך במזרח התיכון. הנוצרים האוונגליסטים בארה”ב הם מחויבי תמיכה בישראל באופן יוצא דופן. שעות ספורות בלבד לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, מיהר ארגון השדולה הנוצרי-ציוני “נוצרים מאוחדים למען ישראל” (CUFI) לפרסם הצהרת תמיכה בלתי מסויגת בישראל, תוך ציטוט הבטחה מקראית: “מה שאתם עושים לישראל - אלוהים יעשה לכם”. הצהרה זו, כמו רבות אחרות, מעוגנת בתפיסה התנ”כית “וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר” (בראשית יב, ג) - אמונה שאימצו אוונגליסטים שלפיה אלוהים יברך את מי שתומך בעם ישראל ויקלל את מי שפוגע בו. על בסיס אמונה זו, כנסיות רבות בארה”ב מטיפות בעקביות למען תמיכה בישראל, רואות בהגנה על היהודים חובה דתית, ומזהירות שגורלה של אמריקה קשור ביחסה לישראל: כשם שאימפריות בעבר נפלו בגלל שרדפו יהודים (למשל רומא, בריטניה או גרמניה הנאצית, כפי שהם נוהגים לציין), כך גם ארה”ב תשגשג או תקרוס בהתאם לנאמנותה לישראל.

אולם מעבר לעיקרון הברכה והקללה, עבור האוונגליסטים ישראל היא במה רבת חשיבות בתוכנית האלוהית הגאולית. “השעון התחיל לתקתק”, אמר המטיף הבכיר ג’ון הייגי בהתייחסו להקמת מדינת ישראל, “אנחנו חיים על ספו של רצף האירועים העל-טבעי הגדול ביותר בהיסטוריה, בין אם אתם מוכנים לכך ובין אם לא”. הייגי, מייסד “נוצרים מאוחדים למען ישראל” ודמות מפתח בתנועה הנוצרית-ציונית, מרבה להמחיש בדרשותיו את ההקשרים בין נבואות התנ”ך לאירועי השעה: “מה שיקרה בקרוב - האנטיכריסט יקום עם אימפריה של שבע שנים, שתושמד בקרב ארמגדון. ואז ישוע המשיח יקבע את כיסאו בירושלים, ויקים מלכות שלעולם לא תסתיים” אמר בדרשת טלוויזיה אחת.

במילים אחרות, האירועים במזרח התיכון נתפסים כהתגשמות ישירה של תוכנית האל. כאשר פרצה מלחמת עזה 2023, כינה זאת כומר אמריקאי בבירור: “המלחמה הזו משמעותית מבחינה נבואית” - ביטוי שסיכם את התחושה הרווחת בכנסיות האוונגליסטיות באותם שבועות. דרשנים הזהירו את קהלם ש”אלוהים נעץ קרס בלסתות האומות” ומושך אותן למערכה, כלשון ספר יחזקאל "ושֻׁבַבְתִּיךָ וְנָתַתִּי חַחַיִים בִּלְחָיֶיךָ, וְהוֹצֵאתִיךָ...", ורמזו שכל ניסיון אנושי לתווך הפסקת אש או הסדר שלום “עלול להיות מעשהו של האנטיכריסט” - אזהרה בהשראת עלילת הרומן הנבואי הפופולרי “Left Behind”. בכך מתחזקת התובנה: כל עימות, ואפילו הרסני כמו מלחמה בעזה או איראן, אינו טרגדיה גרידא אלא חלק מסיפור הגאולה, ושלום מוקדם מדיי עלול לסתור את רצון האל.

ההשפעה של אמונות אלו על הפוליטיקה האמריקאית ועל מדיניות החוץ של ארה”ב משמעותית מאד. הציבור האוונגליסטי מהווה כ-25%-30% מהאלקטורט בארה”ב, והוא מזוהה במידה רבה עם המפלגה הרפובליקנית. מנהיגים רפובליקנים מודעים לכך היטב: הנשיא דונלד טראמפ אמר בגלוי שהוא העביר את שגרירות ארה”ב לירושלים “בשביל האוונגליסטים”, צעד שנעשה בניגוד לעמדת הקהילה הבינלאומית אך לשמחתם הגדולה של המטיפים כג’ון הייגי (שאף נשא ברכה בטקס פתיחת השגרירות). באופן דומה, הממשל האמריקאי בתקופת טראמפ חדל ללחוץ על ישראל בנושא ההתנחלויות או פתרון שתי המדינות, והכיר בריבונות ישראל בגולן, צעדים שתאמו את תפיסת העולם הנוצרית-ציונית כי אין לוותר על “ארץ התנ”ך” לטובת מדינה פלסטינית.

למעשה, לפי ההשקפה האוונגליסטית הנפוצה, אסור שתקום מדינה פלסטינית כלל, שהרי “היהודים צריכים לשלוט בכל הארץ שבה שלט דוד המלך”. מחקריו של ההיסטוריון מתיו סאטון (Matthew Sutton) מראים כי לאוונגליסטים “אפס עניין בהסדר מדיני לסיום הכיבוש”, וכל פתרון של “שתי מדינות לשני עמים” מנוגד בעיניהם לתוכנית האלוהית. זו גם הסיבה שהם דוחפים את הפוליטיקאים הימנים שלהם לנקוט קו תקיף מול איראן: בנאום לאחר מתקפת חמאס, הייגי קרא לארה”ב “להפשיל שרוולים ולשבור לאיראן את כל העצמות” כנקמה, ותיאר את המערכה מול טהראן כחזית של “זעם קדוש” אלוהי. הדבר בא לידי ביטוי גם בימים אלה, על רקע ההתנגשות הישירה בין איראן לישראל, כמרים אוונגליסטים בארה"ב חיזקו את עמדותיהם הפומביות בדבר הצורך ב"תגובה אלוהית נחושה". בדרשות עדכניות ששודרו בשידור חי, נאמר כי "אלוהים אוסף את האומות לקרב הגדול" - רמז ברור לקרב ארמגדון. כנסיות רבות תפעלו קמפיינים תפילתיים שתיארו את ישראל כ"כלי בידי האל" במאבק הסופי, והזהירו מפני כל ניסיון אמריקאי לבלום את ההסלמה: "לא נוכל להילחם נגד נבואת האל", קבע אחד הדרשנים. גם הייגי, בנאום שנשא לאחר שיגור טילים איראניים, טען כי "השעון הנבואי מתקתק", והגדיר את האירועים כשלב נוסף בתוכנית המשיחית. בתוך השיח האוונגליסטי המתעצם, קיימת גם תמיכה נרחבת ברעיון שארה"ב צריכה לקחת חלק פעיל בעימות, לא רק מתוך אינטרסים אסטרטגיים, אלא כאקט של ציות לאלוהים. רבים מהמטיפים מציירים את השתתפותה של ארה"ב כצד במלחמה כשליחות אלוהית בפני עצמה. בדרשה שניתנה בטקסס, הזהיר מטיף בולט: “אם נעמוד מנגד - אלוהים יראה בנו בוגדים בבריתו עם ישראל”. תפיסה זו שואבת השראה מסיפורי המקרא ומחזון יוחנן, ומציגה את ארה"ב כמעין "כורש מודרני" - שליט גוי הפועל למען העם הנבחר. לפי השקפה זו, לא רק שמותר לארה"ב להתערב צבאית - אלא שזו חובתה הרוחנית. “אמריקה לא תברח מהזירה”, נאמר באחד מערוצי היוטיוב הנוצריים הפופולריים, “משום שזו אינה רק מלחמה של ישראל - זו מלחמתו של אלוהים”. יש אף קולות הקוראים לממשלה האמריקאית "להשמיד את הבסיסים של החושך באיראן לפני שיביאו את ארמגדון אל סף דלתנו".

שילוב של אמונה ושליחות פוליטית זה הופך את האוונגליסטים לכוח משפיע שמבקש לזרז את התגשמות הנבואות באמצעות תמיכה מאסיבית בישראל והפעלת לחץ על אויביה. במובן מסוים, האוונגליסטים האמריקאים משמשים כ”שותפים משיחיים מרחוק” של הימין הישראלי: הם מספקים גב מדיני, מימון ועידוד להמשך קו תקיף, מתוך כוונה דתית מודעת להימנע מכל פשרה שתרחיק את הקץ.

השפעות משותפות על מדיניות וביטחון

ניתן לראות קווי דמיון מובהקים, לצד הבדלים, בהשפעתן של שלוש התפיסות המשיחיות הללו על המציאות האסטרטגית.

נטייה לאי-פשרנות ולהסלמה: שלושת הזרמים הדתיים חותרים באופן גלוי או סמוי להעצמת העימות ולא לניהולו במסגרת של פשרה. באיראן, האידיאל המשיחי מעודד התנגדות מתמשכת וחתירה לניצחון מוחלט על ישראל (“מחיקת הישות הציונית”) במקום כל הסכם או סטטוס-קוו של דו-קיום. בישראל, הגורמים המשיחיים דוחים פתרונות מדיניים עם הפלסטינים ורואים מלחמת חורמה בחמאס ואף באיראן כחובה מקודשת. ובמחנה האוונגליסטי, כל לחץ על ישראל לוותר או להתפשר מתפרש כבלתי מוסרי, ואפילו כמרידה בתוכנית האל, מה שמחזק פוליטית גורמים אמריקאיים שתומכים בגישת “רק כוח”. במרחב כזה, מרחב התמרון המדיני מצטמצם מאד: קשה להגיע להפסקות אש או הסכמי שלום יציבים כאשר צדדים מרכזיים מאמינים שהאל רוצה בהמשך הלחימה עד להכרעה סופית.

השפעת הדת על קבלת החלטות ביטחוניות: במקרים רבים, אמונות משיחיות מובילות להחלטות שאינן תואמות בהכרח שיקול “רציונלי” קר של עלות-תועלת, אלא מוכתבות על ידי חזון אידיאולוגי. כך למשל, ממשלת ישראל מתמידה בלחימה ממושכת בעזה למרות אזהרות מפני שחיקה אסטרטגית, בין היתר משום שהנהגת הימין רואה בכך מערכה גורלית על ארץ ישראל ואמונה ב”ניסים”. שרת בממשלה אף בירכה על פינוי יישובי הצפון כתוצאה מירי חיזבאללה, בטענה שזה מאפשר “ניסים” להתיישבות ביו"ש - דוגמה לחשיבה משיחית המשנה את יחסי העלות-הסיכון בדרך כלל. גם הצד האיראני לעיתים לוקח סיכונים (כגון התקדמות בהעשרה גרעינית מעבר לסף) שמשקפים אמון ביעוד ההיסטורי על חשבון שיקולי בידוד בינלאומי. בקרב האוונגליסטים בארה”ב, הלחץ לפרוץ מהססנות ולהתעמת עם “ציר הרשע” (איראן, וכד’) נובע מתחושת שליחות דתית - למשל קריאות של מנהיגים אוונגליסטים ליזום תקיפה אמריקאית באיראן כתגובה למעשיה, בלי חשש מהסלמה אזורית. ההשפעה המצטברת היא הגברת נכונות הסיכון אצל כלל הצדדים: כאשר כל צד בטוח שאלוהיו יעמוד לצדו, קטן המשקל הניתן להרתעה קלאסית ולהגיון של “הסלמה מבוקרת”.

תמיכה ציבורית ודמוניזציה של היריב: שילוב הדת בקונפליקט מסייע למנהיגים לגייס תמיכה עממית רחבה, שכן הוא מציג את המאבק כ”מלחמת בני אור בבני חושך” ולא כעוד סכסוך מוגבל. באיראן השיעית, המשטר משתמש ברטוריקה דתית כדי ללכד את ההמונים סביב דגל המאבק בישראל, כשהוא מציג זאת כמצווה דתית וכשירות למהדי. בישראל, ההנהגה הימנית-דתית מגייסת את הציבור בציווי “לא נשכח ולא נסלח” ובקריאה דתית לנקום את דם הקדושים, תוך ציור האויב כעמלק. ואצל האוונגליסטים, כמרים ומטיפים מגייסים קהילות עצומות להתפלל למען ניצחון ישראל על “כוחות השטן”, ואף לתרום כספים ולהתנדב באופן פעיל לעזרת ישראל. דימויי שטן, אנטיכריסט, עמלק וכדומה מייחסים ליריב אופי דמוני, מה שמצדיק כלפי פנים מהלכים אלימים ומונע חמלה או הבנה כלפיו. התוצאה המסוכנת היא דה-הומניזציה של האויב. כאשר כל צד משוכנע שהשני מייצג את הרוע המוחלט, קשה הרבה יותר לקיים משא ומתן ענייני או להגיע לפשרות.

התמשכות והעמקת הסכסוך: שילוב המימד המשיחי בשיח האסטרטגי מאריך את משך הסכסוך ואף עלול להחריפו. אם כל צד מצפה לגאולה עתידית באמצעות המלחמה, הוא מוכן לסבול קורבנות, סנקציות וקשיים לאורך זמן ממושך. בן-עמי ציין, למשל, שאיראן בחרה במודע במלחמת התשה ארוכה כחלופה לעימות ישיר, כי החזון המשיחי שלה “לא בהכרח אומר התאבדות מיידית אלא סבלנות מהפכנית”. באופן דומה, מתנחלים משיחיים בישראל מוכנים “להחזיק מעמד” ביו"ש עוד שנים למרות בידוד מדיני, כי בעיניהם כל שנה מוסיפה נדבך לגאולה. ואוונגליסטים אמריקאים מתנגדים לכל הפעלת לחץ לקידום שלום, גם אם משמעות הדבר עוד סבבי לחימה ששוחקים את יציבות האזור, משום שהם תופסים כל שביב של שלום כעיכוב בהתגשמות הנבואה. הסכסוך, אם כן, “מתנתק מהלוח הגשמי” ומקבל חיי נצח משלו בדמיון הדתי: הוא ייפתר רק בהתגשמות ניסית – לעולם לא בידי אנשים סביב שולחן הדיונים.

בין חזון משיחי למציאות אסטרטגית

בשבוע האחרון (יוני 2025), נרשם שינוי דרמטי בזירת העימות בין ישראל לאיראן: ממלחמת שליחים לעימות ישיר. בעיני מחנות דתיים משיחיים, באיראן, בישראל ובקרב אוונגליסטים בארה"ב, ההתנגשות הישירה הזו נתפסת לא כאירוע אסטרטגי מקומי, אלא כשלב נוסף בתהליך גאולי: בישראל הושמעו שוב קולות המדברים על "נס גלוי" וחיזוק הריבונות האלוהית. באיראן, הוצגו המתקפות כ"תגובת כבוד משיחית" על חדירה לשטח הריבון האיסלאמי. ובארה"ב, מטיפים אוונגליסטים קשרו את התקריות לחזון יוחנן וקרב ארמגדון. אם הסלמה זו תימשך, היא עלולה להיתרגם להתנגשות אזורית רחבה יותר, במיוחד אם אחד הצדדים ירגיש שהוא נמצא ב"שלב הנכון" לזרז את חזונו. דווקא משום כך, חובה להבין שהעימות הנוכחי אינו רק תגובה טקטית, אלא גם תוצאה של חזונות דתיים שמובילים אל סף הלא נודע.

השכבה הדתית-המשיחית המניעה את גלגלי הסכסוך האיראני-ישראלי מחלחלת עד לוושינגטון. שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות מצמיחות מתוכן זרמים הרואים בעימות הנוכחי ביטוי של חזון אחרית הימים שלהם. מבחינתם, זו אינה סתם מלחמה על טריטוריה או השפעה, אלא מבחן אמוני ותהליך גאולי שמוביל להתערבות אלוהית מכריעה.

מצד אחד, הבנה זו הכרחית עבור קובעי מדיניות ופרשנים: התעלמות מהרכיב הדתי עלולה להיות הרת אסון. מי שינסה לנתח את צעדי איראן, ישראל או תומכיהן בארה”ב במונחים רציונליים-חילוניים גרידא, עלול להיות מופתע מהחלטות הנראות “בלתי הגיוניות”, אך הופכות מובנות כשמבינים את האמונה שמאחוריהן. כך למשל, איום איראני שנראה בעיניי מערביים כהתאבדותי, עשוי להיות מבחינת טהראן מעשה אמוני; או עקשנותה של ממשלה ישראלית חרף לחץ בינלאומי תובן רק כשרואים את שליחותה המשיחית. גורמי ביטחון צריכים להביא בחשבון שאויב המאמין שהאל לצידו אינו מרוסן על ידי אותן עכבות של אויב חילוני, ולהיערך בהתאם. בדומה, בעל ברית (כמו ארה”ב של תקופת טראמפ) המונע במידה רבה בידי אמונה דתית, יקבל החלטות מפתיעות כמו ויתור על נייטרליות בסכסוך על ירושלים או מתקפה באיראן, כדי לרצות את בסיס תומכיו הדתי. הבנת המניע המשיחי אם כן היא תנאי למניעת הערכות שגויות ולניהול נכון יותר של הסיכונים.

מצד שני, עצם ההכרה בכוחן של האידיאולוגיות הדתיות מלמדת על הסכנה שבהן. כאשר פוליטיקאים וצבאות פועלים מתוך שכנוע שהם ממלאים את רצון האל ומגשימים נבואה, הסיכוי לפשרה או לריסון עצמי קטן מאד, והסיכוי למלחמה טוטאלית גובר. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כיצד חזון דתי-משיחי עלול להוביל לאסון אם הוא משתלט על קבלת ההחלטות. לכן, יש הטוענים שהאתגר הגדול הוא לפרק את המטען הדתי מהשיח האסטרטגי ולהחזיר את הסכסוך אל קרקע המציאות שבה ניתן לנהל משא ומתן. אולי אין זה מעשי לעקור מהיסוד אמונות עמוקות מלב מליונים, אך מנהיגים אחראיים, מכל הצדדים, יכולים לפחות להימנע מללבות את האש המשיחית. במקום לדבר על “חזון אחרית הימים” כמצדיק מהלכים קיצוניים, עליהם להדגיש שיקולי ריאל-פוליטיק, חמלה אנושית ומשפט בינלאומי.

על העולם החופשי גם להתנות תמיכתו (בין אם בישראל ובין אם במדינות האיסלאם) בכך שמנהיגים ימתנו את הרטוריקה הדתית המסוכנת, ולא יאפשרו לקנאי דת להובילם אל עברי פי פחת. בסיכומו של דבר, העימות בין איראן לישראל ממחיש מפגש חזיתי בין שלוש משיחויות, שיעית, יהודית ונוצרית, שכל אחת מנופפת בדגלה של נבואה עתיקה כדי להצדיק מאבק מודרני. הסכנה טמונה בכך שבמצב כזה, המלחמה עלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה. נבואות אחרית הימים על מלחמת גוג ומגוג, על ארמגדון, או על ג’יהאד גלובלי, עלולות לצאת מדפי הספרים ולהפוך למדריך פעולה, אם לא נשכיל להפריד בין חזון משיחי למציאות מדינית.

ההיסטוריה מלמדת שמי שנכנס למלחמה מתוך אשליות משיחיות, עלול לגרור את עמו ואחרים לתהום. על כן, העולם ניצב בפני אתגר כפול: להכיר בקיום המימד הדתי במלוא רצינותו, אך בה בעת לפעול כדי שלא יהיה הוא שיכתיב את מפת הדרכים לעתיד. רק כך אולי ניתן יהיה למנוע מעימות גיאופוליטי להפוך, חלילה, למלחמת קודש משיחית שבה כולם יפסידו.

רות:

• קטעים מ-Israel is enabling Iran’s war of attrition מאת ASPI Strategist שנכתב ע"י: Shlomo Ben-Ami.

• קטעים מ- Mahdism: The Apocalyptic Ideology Behind Iran’s Nuclear Program מאת The Middle East Forum שנכתב ע"י: Raymond Ibrahim.

• קטעים מ- Gaza and the Apocalypse מאת Project Syndicate שנכתב ע"י: Shlomo Ben-Ami.

• קטעים מ- American Evangelicals Await the Final Battle in Gaza מאת the Nation שנכתב ע"י: Chris Lehmann.

• קטעים מ-‘This war is prophetically significant’: why US evangelical Christians support Israel מאת the Guardian שנכתב ע"י: Adam Gabbatt.

• קטעים מ- Far-right minister: Past few months have been ‘like a time of miracles’ for settlement movement מאת The Times of Israel שנכתב ע"י: Sam Sokol.

•