top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

הסיפור האמיתי של יהלום קוהינור - ומדוע הבריטים לא יחזירו אותו

היהלום הגיע ממכרות הסחף של הודו לפני אלפי שנים, נופה מתוך החול. על פי האמונה ההינדית, הוא נערץ על ידי אלים כמו קרישנה - למרות שנראה היה שהוא נושא קללה, אם מזלו הטוב של בעליו היה משהו שאפשר להתעלם ממנו. אבן החן, שתתפרסם בשם יהלום קוהינור, פילסה את דרכה בין תככי החצר ההודית לפני שבסופו של דבר הגיעה לתכשיטי הכתר הבריטיים באמצע המאה ה-19. זה היה כאשר גיאולוג חובב בריטי ראיין גמולוגים והיסטוריונים על מקורות היהלום וכתב את ההיסטוריה של קוהינור ששימשה בסיס לרוב הסיפורים העתידיים על היהלום. אבל לפי ההיסטוריונים אניטה אנאנד (Anita Anand) וויליאם דלרימפל (William Dalrymple), הגיאולוג הזה טעה.


"מצאנו את מה שכל היסטוריון מייחל לו", אומר דלרימפל. "סיפור שחשוב להפליא לאנשים, חפץ מוכר ברחבי העולם, אך שכולו בנוי על מבנה של מיתוס".

רפליקה של יהלום קוהינור

בספרם Koh-i-Noor: The History of the World's Most Infamous Diamond, אנאנד ודלרימפל עוברים דרך של יותר מארבע מאות שנה של היסטוריה הודית כדי ללמוד את האמת על היהלום, "עוברים על המחקר הישן" כמו ההודים שניפו חול נהר עבור יהלומים, אומרת אנאנד. ולהיסטוריה האמיתית יש את חלקה בדרמה. עבור דלרימפל, "זהו אפוס בסגנון משחקי הכס עם תסריט מושלם. כל הרומנטיקה, כל הדם, כל הבלגן, כל הבלינג".


אבל מאחורי הדרמה של היהלום מסתתרת שאלה רצינית יותר שעדיין אין לה תשובה ברורה: כיצד צריכות מדינות מודרניות להתמודד עם מורשת קולוניאלית של ביזה? עם מדינות רבות (כולל הודו, פקיסטן והטליבאן באפגניסטן) שתבעו בעלות על קוהינור, זה נושא תחת מחלוקת נמרצת.


כדי להבין מהיכן הגיע היהלום - והאם הוא יוכל לחזור אי פעם - נדרשת צלילה אל העבר העכור, כשהודו נשלטה על ידי זרים: המוגולים.


במשך מאות שנים, הודו הייתה המקור היחיד בעולם ליהלומים - כל הדרך עד 1725, עם גילוי מכרות יהלומים בברזיל. רוב אבני החן היו מסחף, כלומר ניתן היה לנפות אותן מחולות הנהר, ושליטי תת-היבשת אימצו את תפקידם כמומחי היהלומים הראשונים.


"בחצרות הודיות עתיקות רבות, תכשיטים ולא בגדים היו צורת הקישוט העיקרית וסימן גלוי להיררכיית חצר, כאשר כללים נוקשים נקבעו כדי לקבוע איזו דרגה של איש חצר יכול לענוד איזו אבן חן באיזו סביבה", כותבים דלרימפל ואנאנד בספר שלהם. הטקסטים העתיקים ביותר בעולם בנושא גמולוגיה מגיעים גם הם מהודו, והם כוללים מערכות סיווג מתוחכמות לסוגים שונים של אבנים.


המנהיג טורקי-מונגולי זהיר-א-דין באבור הגיע ממרכז אסיה דרך מעבר ח'ייבר (הממוקם בין אפגניסטן לפקיסטן של ימינו) כדי לפלוש להודו בשנת 1526, ולבסס את שושלת המוגול האסלאמית ועידן חדש של התאהבות באבני חן. המוגולים ישלטו בצפון הודו במשך 330 שנה, וירחיבו את שטחם על פני כמעט כל הודו, פקיסטן, בנגלדש ומזרח אפגניסטן של ימינו, וכל הזמן יתענגו על הררי אבני החן שהם ירשו ויבזזו.


למרות שאי אפשר לדעת בדיוק מאיפה הגיע יהלום קוהינור ומתי הוא הגיע לראשונה לרשות המוגולים, יש נקודה מוגדרת שבה הוא מופיע ברשומה כתובה. בשנת 1628, השליט המוגולי שאה ג'האן הזמין כס מלכות מפואר משובץ באבני חן. המבנה המעוטר בתכשיטים נוצר בהשראת כס המלכות האגדי של שלמה, המלך העברי שמשולב בתולדות היהדות, האסלאם והנצרות. יצירת כס המלכות של שאה ג'האן ארכה שבע שנים, ועלתה פי ארבעה מהטאג' מאהל, שגם הוא היה בשלבי בנייה. כפי שכותב כרוניקן החצר אחמד שאה לאהור בדיווחו על כס המלכות:

"החלק החיצוני של החופה היה מעבודת אמייל משובצת אבני חן, החלק הפנימי היה משובץ בצפיפות באבני אודם, נופך ואבנים אחרות, והיא נתמכה על ידי עמודי אזמרגד. על גבי כל עמוד היו שני טווסים רחבים משובצים באבני חן, ובין כל אחד משני הטווסים עץ משובץ באודם ויהלומים, אזמרגד ופנינים".

בין האבנים היקרות הרבות שעיטרו את כס המלכות היו שתי אבני חן גדולות במיוחד שעם הזמן יהפכו למוערכות מכולן: רובי טימור (Timur ruby) - הוערכה יותר על ידי המוגולים בגלל שהם העדיפו אבנים צבעוניות - ויהלום קוהינור. היהלום היה משובץ בחלק העליון של כס המלכות, בראשו של טווס מאבני חן נוצצות.

נאדר שאה יושב על כס הטווס לאחר תבוסתו של הקיסר המוגולי ה-13 מוחמד שאה

במשך מאה שנה לאחר בניית כס הטווס, האימפריה המוגולית שמרה על עליונותה בהודו ומחוצה לה. זו הייתה המדינה העשירה ביותר באסיה; דלהי, עיר הבירה, היתה ביתם של 2 מיליון איש, יותר מלונדון ופריז ביחד. אבל השגשוג הזה משך את תשומת לבם של שליטים אחרים במרכז אסיה, כולל השליט הפרסי נאדיר שאה.


כשנאדיר פלש לדלהי ב-1739, הקטל עלה בעשרות אלפי חיים ובדלדול האוצר. נאדיר עזב את העיר מלווה בכל כך הרבה זהב וכל כך הרבה אבני חן, עד שהאוצר שנבזז דרש 700 פילים, 4,000 גמלים ו-12,000 סוסים כדי להוביל אותו. נאדיר לקח את כס הטווס כחלק מהאוצר שלו, אבל הסיר את רובי הטימור ואת יהלום הקוהינור כדי לענוד אותן על רצועת זרוע.


הקוהינור יישאר הרחק מהודו - במדינה שתהפוך לאפגניסטן - למשך 70 שנה. הוא עבר בין ידיהם של שליטים שונים בפרקים ספוגי דם אחד אחרי השני, כולל מלך שעיוור את בנו שלו ושליט מודח שראשו המגולח הוכתר בזהב מותך. עם כל הלחימה בין פלגי מרכז אסיה, צמח ואקום של כוח בהודו - והבריטים הגיעו במהרה לנצל אותו.


בתחילת המאה ה-19 הרחיבה חברת הודו המזרחית הבריטית את שליטתה הטריטוריאלית מערי החוף אל פנים תת היבשת של הודו. כפי שדלרימפל ואנאנד כותבים על הקמפיינים הבריטיים, "[הם] בסופו של דבר יספחו יותר שטחים מכל הכיבושים של נפוליאון באירופה". בנוסף לתביעת משאבי טבע נוספים ותחנות מסחר, הבריטים גם שמו עין על פיסת אוצר יקר מפז: יהלום קוהינור.


לאחר עשרות שנים של לחימה, חזר היהלום להודו והגיע לידיו של השליט הסיקי ראנג'יט סינג (Ranjit Singh) ב-1813, שחיבתו המיוחדת לאבן החן חתמה בסופו של דבר את הילת היוקרה והעוצמה שלה. "לא רק שראנג'יט סינג אהב יהלומים וכיבד את הערך הכספי העצום של האבן; נראה שאבן החן החזיקה סמליות הרבה יותר גדולה עבורו", כותבים אנאנד ודלרימפל. "הוא זכה בחזרה משושלת דוראני (Durrani dynasty) האפגנית כמעט בכל האדמות ההודיות שהם תפסו מאז תקופתו של אחמד שאה [שבזז את דלהי ב-1761]."

אחד הסוסים האהובים על ראנג'יט סינג עם מנהל האורוות שלו. התכשיטים שלו מוצגים בקנה מידה, כולל קוהינור (העליון במרכז)

עבור אנאנד, העצמת היהלום ע"י סינג הייתה נקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה שלו. "המעבר הוא מדהים כשהיהלום הופך לסמל של עוצמה ולא של יופי", אומרת אנאנד. "הוא הופך לאבן החן הזו כמו הטבעת בשר הטבעות, טבעת אחת למשול בכֿולן."


עבור הבריטים, לא ניתן היה לעמוד בפני הסמל הזה של יוקרה וכוח. אם הם יוכלו להחזיק בתכשיט של הודו כמו גם במדינה עצמה, זה יסמל את כוחם ועליונותם הקולוניאלית. זה היה יהלום ששווה להילחם ולהרוג עבורו, עכשיו יותר מתמיד. כאשר נודע לבריטים על מותו של ראנג'יט סינג ב-1839, ועל תוכניתו לתת את היהלום ותכשיטים אחרים לכת של כהנים הינדים, העיתונות הבריטית התפוצצה בזעם. "אבן החן העשירה ביותר, היקרה ביותר בעולם הידוע, הייתה מיועדת לפקדון תחת כהונה טמאה, עובדת אלילים ושכירת חרב", נכתב במאמר מערכת אנונימי אחד. מחברו האיץ בחברת הודו המזרחית הבריטית לעשות כל שביכולתם כדי לעקוב אחר יהלום קוהינור, כך שבסופו של דבר הוא עשוי יהיה להיות שלהם.


אבל הקולוניאליסטים נאלצו תחילה להמתין לתקופה כאוטית של חילופי שליטים. לאחר מותו של ראנג'יט סינג ב-1839, כס הפנג'אב עבר בין ארבעה שליטים שונים במשך ארבע שנים. בתום התקופה האלימה, האנשים היחידים שנותרו בתור לכס המלכות היו נער צעיר, דוליפ סינג (Duleep Singh), ואמו, רני ג'ינדן (Rani Jindan). ובשנת 1849, לאחר שכלאו את ג'ינדן, הבריטים אילצו את דוליפ לחתום על מסמך משפטי המתקן את הסכם לאהור (Treaty of Lahore), שחייב את דוליפ למסור את יהלום קוהינור ואת כל התביעות לריבונות. הילד היה רק בן 10.

האימפריה הסיקית תחת המהרג'ה דוליפ סינג בן ה-10.

משם הפך היהלום לנכס מיוחד של המלכה ויקטוריה. הוא הוצג בתערוכה הגדולה של 1851 בלונדון, רק כדי שהציבור הבריטי יתאכזב מכמה שהוא פשוט. "אנשים רבים מתקשים להביא את עצמם להאמין, מהמראה החיצוני שלו, שהוא הכל מלבד חתיכת זכוכית רגילה", כתב ה"טיימס" ביוני 1851.


בהתחשב בקבלת הפנים המאכזבת שלו, הנסיך אלברט, בעלה של המלכה ויקטוריה, דאג לחיתוך וליטוש של האבן - תהליך שהקטין את גודלה בחצי אך גרם לאור להישבר בצורה נוצצת יותר מפני השטח שלה.

תרשים של לפני החיתוך של 1852

בעוד ויקטוריה ענדה את היהלום כסיכה, הוא הפך בסופו של דבר לחלק מתכשיטי הכתר, תחילה בכתר המלכה אלכסנדרה (אשתו של אדוארד השביעי, בנה הבכור של ויקטוריה) ולאחר מכן בכתר המלכה מרי (אשתו של ג'ורג' החמישי, נכדה של ויקטוריה). היהלום הגיע למקום הכבוד הנוכחי שלו בשנת 1937, בקדמת הכתר שענדה המלכה האם, אשתו של ג'ורג' השישי ואמה של אליזבת השנייה. הכתר ערך את הופעתו הפומבית האחרונה בשנת 2002, נח על גבי ארון הקבורה של המלכה האם בהלווייתה.

המלכה ויקטוריה עונדת את הקוהינור כסיכה, ציור מאת פרנץ קסבר ווינטרהאלטר

עדיין אפוף מיתוס ומסתורין (כולל שמועה שהיהלום מקולל) דבר אחד ברור כשזה מגיע לקוהינור: הוא מעורר הרבה מחלוקת.


"אם תשאל מישהו מה צריך לקרות לאמנות יהודית שנגנבה על ידי הנאצים, כולם יגידו כמובן שצריך להחזיר אותה לבעליה", אומר דלרימפל. "ועם זאת הגענו לא לומר את אותו הדבר על שלל הודי שנלקח מאות שנים קודם לכן, גם מול קנה אקדח. מהי ההבחנה המוסרית בין דברים שנלקחו בכוח בתקופה הקולוניאלית?"


עבור אנאנד, הנושא הוא אפילו יותר אישי. נולדה וגדלה בבריטניה, משפחתה היא הודית וקרוביה ביקרו בקביעות. כשהם היו מסיירים במצודת לונדון ורואים את יהלום קוהינור בתכשיטי הכתר, אנאנד זוכרת אותם "מבלים פרקים עצומים של זמן במבטים של עצב בתא הזכוכית עם היהלום".


על פי ריצ'רד קורין (Richard Kurin), החוקר והשגריר המובהק הראשון של סמית'סוניאן, כמו גם מחבר הספר Hope Diamond: The Legendary History of a Cursed Gem, חלק מהסיבה שאבני החן הללו נתפסו כ"מקוללות" היא בגלל איך שהן הושגו.


"כאשר החזקים לוקחים דברים מהפחות חזקים, לחסרי הכוח אין הרבה מה לעשות מלבד לקלל את החזקים", אומר קורין. בדומה לקוהינור, יהלום הופ הגיע מהודו והוצג בתערוכת לונדון בשנת 1851. הוא מוצג כעת במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע, לאחר שנתרם על ידי הארי ווינסטון (Harry Winston), שרכש אותו באופן חוקי.

יהלום קוהינור בצלב הקדמי של כתר המלכה מרי

ולמרות שקורין אומר שחשיפת קו הבעלות על אבן חן כמו קוהינור היא השיטה הטובה ביותר בכל הנוגע להיסטוריה, היא לא בהכרח מובילה למחוייבות משפטית (אם כי חוקרים ועורכי דין אחרים לא מסכימים). הוא ודלרימפל מציינים שניהם שהשליטים שבבעלותם היו פעם אבני החן האלה עמדו בראש מדינות שאינן קיימות עוד. זה אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין חפצים שנלקחו במהלך כיבוש קולוניאלי לבין אמנות ואוצרות שנבזזו על ידי הנאצים - הקושי לברר למי יש את התביעה הראשונה והלגיטימית ביותר לכל דבר.


"אוספים פוסט-קולוניאליים הם נושא גדול בכל מקום", אומרת ג'יין מילוש (Jane Milosch), מנהלת יוזמת המחקר של סמיתסוניאן. "יכולה להיות הערכה מחדש עבור חפצים מסוימים של, 'יתכן שיש לנו בעלות חוקית', אבל האם זה הגיוני לשמור על הדבר הזה?'" היא מצטטת מקרה משנת 2014 שבו המוזיאון הבריטי החזיר שני פסלי ברונזה מבנין לניגריה (הם נלקחו במהלך מתקפה בשנת 1897 לאחר שקצינים בריטיים נהרגו במהלך משימת סחר).


אבל החזרת אמנות ואוצרות שנבזזו במלחמת העולם השנייה, מסובכת ככל שיכולה להיות, היא עדיין הרבה פחות מורכבת מחשיפת ההיסטוריה הקולוניאלית. "עוסקים במדינות שהיו קיימות כשהחפץ הושג, אבל אולי הן לא קיימות עכשיו - ומדינות שהיו לנו איתן הסכמי סחר עשויות להיות בעלות חוקי יצוא שונים עכשיו", אומרת מילוש. "המוצא הוא מאד מורכב ואנשים לא רגילים לעבד שרשרת בעלות. עד שתקלע בבעלים השני או השלישי לאורך זמן, המידע יכול להיות קשה יותר ויותר לחקור. זו הסיבה שאני אומרת שחשוב שהדברים האלה לא יוצאו מהמוזיאונים, כי לפחות שם לאנשים יש גישה והם יכולים לחקור אותם עד שנדע בוודאות אם הם נבזזו".


יהלום קוהינור הוא לא האוצר היחיד השוכן כיום בבריטניה ומתמודד עם מחלוקת. אולי באותה מידה שנויה במחלוקת הוא שיש אלגין, פסלים שנחצבו לפני 2,500 שנה ונלקחו מהפרתנון באתונה על ידי לורד אלגין (Lord Elgin) הבריטי בתחילת המאה ה-19. עד כה, בריטניה שמרה על הבעלות על הפסלים והיהלום, ללא קשר לקריאות להחזרתם.


אנאנד חושבת שפתרון אחד שלא מצריך הוצאת קוהינור מבריטניה הוא להפוך את ההיסטוריה של היהלום לבהירה יותר. "מה שאני מאד אשמח זה שיהיה שלט ממש ברור ליד התצוגה. אנשים לומדים שזו הייתה מתנה מהודו לבריטניה. הייתי רוצה שההיסטוריה הנכונה תוצג על יד היהלום".


דלרימפל מסכים שהפצת ההיסטוריה האמיתית היא חצי מהקרב. "בכל פעם שאנחנו מרצים, אנחנו מוצאים שאנשים בשוק מההיסטוריה. אבל הם לא מתנגדים - הם פשוט לא היו מודעים לה".


היהלום לא צפוי לעזוב את תכשיטי הכתר בקרוב. אנאנד ודלרימפל רק מקווים שהעבודה שלהם תעשה קצת טוב על ידי הבהרת הדרך האמיתית שאבן החן הידועה לשמצה עברה - ועזרה למנהיגים להגיע למסקנות משלהם לגבי מה לעשות איתה הלאה.

מקורות:

287 צפיות0 תגובות

Comments


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page