מאת: Vincent Bridges
לדברי זוסימוס מפנופוליס (Panopolis), אלכימאי אפולוגטיקן מהמאה ה-4, "בני האלוהים" שהוזכרו בקצרה בספר בראשית לימדו מאהבות אנושיות את אומנות האלכימיה כהכרת תודה על קיום יחסי מין איתם. טרטוליאנוס (Tertullian), אחד מאבות הכנסייה המוקדמים, הסכים עם זה וחשב של"נפילים" ("fallen angels") היתה כוונה מרושעת לפתות נשים אנושיות למטרת "עינוג ארצי". זוסימוס רק חזר על חוכמתם המקובלת של חכמי היהודים והנוצרים באותה תקופה. בזמן שנכנס לנושא, זוסימוס קישר את הסיפור לאלכימאי הראשון, כמס (Chymes), שכתב את תורתם של הנפילים בספר בשם 'כמה' (Chema). הנפילים השתמשו בספר זה כדי להדריך את בנות האדם באמנויות הספגירי (Spagyric) ולכן האמנות עצמה נקראה כימיה (Chemia). זו אכן המילה היוונית לאלכימיה, אליה הוסיפו הערבים את ה-אל (al), של שפתם.
עד כמה שההסבר הזה שנון, כמו כל האמירות במחקר האלכימיה, אין להתייחס אליו באופן מילולי מדי. אם ניקח את זה כמשל עטוף באגדה המתחפש לאלגוריה, נהיה קרובים יותר לאמת.
"אל כימיה", כשם חומר התעלומה, גם חושף וגם מסתיר את טבעה האמיתי של העבודה. "אל-חמי" (“Al-khemi”), נגזרת ערבית נוספת של המילה המצרית "שחור", מתייחסת גם לאפלה של התת מודע, הראשית האבסולוטית, אם כל החומרים ((prima material, ול"ארץ השחורה" של מצרים. במובן זה, אנו יכולים לראות את כמס ("Khemes") של זוסימוס פשוט כ"השחור האחד", או אוסיריס. אולי זה אפילו לקוח מהתואר המקורי של אוסיריס, ח'נטי-אמנטי (Khenti-Amenti), "אדון החושך המערבי". ה'כמה' (“Khema”) שלו הוא לא רק ספר, אלא הציוויליזציה של מצרים עצמה, המונומנטים, ההיסטוריה והספרותה שלה. נראה שמה שהאגדה של זוסימוס מספרת לנו הוא זה:
טרום פרה-ההיסטוריה של האנושות, גזע אלוהי של ישויות השתלב עם האנושות ולימד אותה צורות יצירתיות וגֶּנֶרָטִיבִיות של חוכמה תרבותית. המאסטר האנושי הראשון של מדע זה קידד את קָנוֹן הידע שלו (נוכל לומר כי כתב עליו את הספר) שממנו יצרו בני האלוהים ובני האדם תרבות מתקדמת. כידוע מהתנ"ך, המבול הגדול מחק את הציוויליזציה הזו. אך חוכמתה שרדה כדי להתחיל צורה חדשה של ציוויליזציה במצרים, הארץ השחורה של אוסיריס החכם. זוסימוס מציע אפוא כי האלכימיה היא בליבתו של מדע קדום מלפני מבול, כזה שהתגלה לאנושות באמצעות מגע מיני עם ישויות אלוהיות למחצה. לפני שנפסול את זה על הסף כפאראפיליה דתית כלשהי, בואו נסתכל על מה שהוא אולי כתב היד האלכימי הקדום ביותר ששרד, "איזיס הנביאה לבנה הורוס" (“Isis the Prophetess to Her Son Horus”) שנמצא בקודקס מרקיאנוס (Codex Marcianus), אוסף של קטעים יוונים מימי הביניים (המאה ה-11). נראה כי עבודה זו היא תערובת ייחודית של מיסטיקה עברית ומיתולוגיה מצרית שיכולה הייתה להגיע רק מאלכסנדריה בתחילת המאה ה-1 של התקופה הנוצרית. איזיס מספרת להורוס שבזמן שהוא היה רחוק, לחם והביס את סת, היא הייתה בהרמופוליס (Hermopolis) ולמדה כישוף מלאכי ואלכימיה. היא מספרת כי:
"לאחר חלוף זמן מסוים והתנועה הנדרשת של הכדור השמימי, קרה שאחד המלאכים ששכנו ברקיע הראשון ראה אותי מלמעלה...”
המלאך, ישות מהמישור התחתון בין כדור הארץ לירח, משולהב מתשוקה, אך אינו יכול לענות על שאלותיה בנוגע לאלכימיה. הוא מתמקח על מפגש נוסף בכך שהוא מציע להביא מלאך עליון יותר שיספר לה את כל מה שהיא רוצה לדעת. המלאך הראשון מראה לאיזיס את הסמל המכושף של המלאך העליון יותר, קערת מים זוהרים וסמל ירח הדומה לסמל של אל הירח ח'ונסו מתבאי.
בצהרי היום למחרת המלאך חוזר עם המלאך העליון יותר, הנקרא כאן אמנאל (Amnael), שגם הוא מוצא את איזיס נחשקת ומוכן להחליף מידע תמורת מין. הוא חושף את התעלומה של הסמל שלו ואז משביע אותה בשבועה גדולה. בשבועה זו אנו מוצאים הדים של התעלומה הגדולה והמפתחות להבנתה:
לאחר השבועה הזו, איזיס לעולם לא תגלה את הסוד לאיש מלבד לבנה, הורוס, חברה הקרוב ביותר. הידע יהפוך אותם לאחד, כפי שהידע הפך כעת את איזיס והמלאך לאחד.
ואז מתרחש דבר מוזר. כשהתעלומה נחשפת, היא נראית שטוחה באופן מוזר, כאילו משהו לא נאמר בתשובה. נאמר להורוס להתבונן באיכר, שאולי היה או לא הספן אקרונטוס, ואז הוא מקבל הרצאה על "כמו שאתה זורע, כך תקצור". הורוס מתבקש להבין:
"שזו הבריאה כולה וכל תהליך ההתהוות, ולדעת שאדם מסוגל ליצור רק אדם, ואריה אריה, וכלב כלב, ואם קורה משהו בניגוד לטבע, אז זהו נס והוא לא יכול להמשיך להתקיים, כי הטבע נהנה מהטבע ורק הטבע מתגבר על הטבע."
איזיס ממשיכה ומספרת שהיא תמסור כעת את סוד הכנת "חול" מסוים. היא אומרת:
"חייבים להישאר עם הטבע הקיים והחומר שישנו בהישג יד כדי להכין דברים. בדיוק כמו שאמרתי קודם, חיטה יוצרת חיטה, אדם מוליד אדם וכך זהב יאסוף זהב, דומה מייצר דומה. עכשיו גיליתי לך את התעלומה.”
כעת ההנחיה עוברת לעבודת מעבדה מעשית בהתכת והכנת מתכות כמו כסף, נחושת, עופרת וכמובן זהב. בתום ההכנות הארוכות הללו, איזיס קוראת:
“עכשיו תבין את התעלומה, בני, השיקוי, שיקוי האלמנה".
מה עלינו להבין מהסיפור המוזר הזה על גילוייו השטחיים? הטקסט האלכימי המוקדם ביותר שלנו מציג בפנינו את אותן הבעיות ואת העמימות שנמצא בכל הקורפוס האלכימי. נראה שיש משהו בעצם הנושא שכופה את דימוייו לעבר הסוריאליזם של המטאפורה הפתולוגית. האם זה רק דמיון חולני או שיש משמעויות תחת הפנטזיה?
מארי לואיז פון פרנץ (Marie-Louise von Franz), מתלמידותיו של קרל יונג, חשבה שסיפור זה מייצג בעיקר את האנימה (היסוד הנקבי באישיות הזכרית) המתהווה, של הפרט ושל העולם עצמו. בהרצאתה, במכון יונג בשנת 1959, בנושא אלכימיה מציינת גב' פון פרנץ כי "אנו יכולים לזהות את הסמליות של האנימה, שכן סיפור חוה נכון עוד יותר לאנימה מאשר רק לנשים, וכאן יש את אותו רעיון המובע באופן סמלי מן התת מודע. לצידה של האלה איזיס יש את סמל הירח. בזמן מאוחר זה איזיס זוהתה עם חתחור, אלת הפרה ואלת הירח, ואלת השמים נות."
גב' פון פרנץ ממשיכה בהרחבה לפרש את הכח מעניק החיים של הנשיות האלוהית, ומציירת קשר בין יצר לארכיטיפ. מהדיון שלה קשה שלא לראות את האלכימיה הבסיסית של התהליך הפסיכולוגי, האפלה הפנימית של "השחור", שהיא איכשהו פסיכוסקסואלית. במובן זה, אנו יכולים לזהות את המרכיב הפנימי של האלכימיה, המפתח למדע האבוד של העידן האחרון, כמיני במהותו. אולי זה מסביר את העמימות של המטאפורה, את ההתעקשות על ההתגשמות של הרגיל לקדוש. אפילו גב' פון פרנץ גולשת מדי פעם לסוג של שמירה על עמימות, כאילו היא לא העזה לומר זאת באופן גלוי מדי.
עם לקחת את כל זה בחשבון, אנו יכולים לראות כי "אלכימיה" מצביעה על המדע העתיק, כפי שחודש על ידי המצרים, ועל האפלה של התת מודע שבו ניתן להיתקל בכוחות פסיכוסקסואליים רבי עוצמה ולהשתמש בהם בתהליך הטרנספורמציה. המדע המצרי, עם עיסוקו בתנועות הכוכבים כרקע לדרמות מיתיות, מצביע לנו על צעד נוסף בדרך לפיתרון התעלומה.
כפי שצוין, קטע "איזיס הנביאה" הוא במובנים רבים נקודת המוצא של האלכימיה במובן המודרני שלה. זהו הטקסט הראשון בו המיסטיקה מתערבבת עם תהליכי מעבדה. למרות זאת, בטקסט ברור שאיזיס מקנה תחילה הבנה פילוסופית, ואז מבצעת פעולה פיזית, כביכול יחד עם הורוס, במטרה להדגים את העיקרון ולהמחיש את שליטתה בתהליך ההתמרה.
אנו עשויים אפילו לחשוב על זה כעל השיטה האלכימית: התגלות, הדגמה והתמרה. המפתח הופך אז למקור ההתגלות. מאיפה מגיע הידע? בקטע של איזיס, הידע מגיע ממסדר גבוה של מלאך, המרמז לפחות על יישות ברמה הפלנטרית, הנושא את הסמלים של נות וח'ונסו ומכונה "אמנאל". המלאך הזה הוא כמובן ייחודי, ולא מופיע בשום מקום אחר בתורת המלאכים העברית. יש דמיון קל בשם למלאך של ונוס, הניאל או אנאל. עם זאת, השערה זו מגיעה במהירות למבוי סתום; איזיס היא כוכב הבוקר, האם היא לומדת מעצמה?
פיתרון קל יותר, מבלי להתאמץ באיות מלאכי, הוא לקחת את השם כפי שהוא: אמנ-אל, המלאך אמון. זה הגיוני עם הרקע המצרי של הקטע, נותן לנו תמונה של האלוהות המשולשת של תבאי העתיקה. איזיס למדה את סודות האלכימיה מהוויה מלאכית מורכבת ששילבה את האספקטים של הכוכב - נות, הירח - ח'ונסו והשמש - אמון-רא. האיות העברי נותן לנו רמז לאופי ההוויה המורכבת הזו. השם המאוית במלואו מסתכם ב-123, מספר שמו של אלוהים בן שלושת החלקים, המיוחס לשלושת הספירות הראשונות על עץ החיים - בינה, חוכמה וכתר. אם נפרוס את השם ל"אמנ" ול"אל", נקבל 91 ו-32, שניהם מתייחסים לעץ החיים בכללותו. ניתן לראות את ההוויה המורכבת הזו כסכום של כל הידע בקבלה, עצם רוח ההתעלות. אבל לפני שישתף את איזיס בסוד, הוא משביע אותה בשבועה גדולה. החלק הראשון של השבועה יוצר את קוביית המרחב, מעין מטריצה למציאות. ואז המלאך הגדול אומר: “אני מכשף אותך בשם הרמס ואנוביס, יללתם של קרקורוס והדרקון השומר; אני מכשף אותך בשם הספינה והספן שלה, אקרונטוס; ואני מכשף אותך בשם שלושת הצרכים והשוט והחרב.”
הרמס ואנוביס זה פשוט למדי; הם תות' ואנוביס, שתי צורות אלים מצריים המנהיגים את מעשה הדין של אוסיריס. "היללה של קרקורוס" מציעה את קרס (Keres), צורה דמוית כלב של ולקיריה היוונית. 'קר' זהו פחד או זדון, ו'קורוס' ניתן להפוך לצלב (Cross). זה הופך את כישוף השבועה של "צלב הרשע" והדרקון השומר, לשילוב מעניין. הסירה והספן הם הרכב והמדריך, מוטיב שלימים יהפוך לאחד המוטיבים היסודיים של כמה מסדרים סופיים. שלושת הצרכים והשוט והחרב מרמזים על אינספור טקסי חניכה של הבונים החופשיים. אחרי השבועה הזו, שהיא למעשה טקס חניכה, ההוויה הגדולה מספרת לאיזיס את הסוד: "רק הטבע יכול להתגבר על הטבע." היא מדגימה זאת בפני הורוס באמצעות תהליך פיזי, טרנספורמטיבי. ההתמרה מוצלחת והיא מייצרת את "השיקוי, שיקוי האלמנה."
מכאן אנו יכולים לקבוע שהסוד האלכימי הוא משולש, או ליתר דיוק שלוש טרנספורמציות באחד. ההתמרה הפנימית כוללת זיקוק מודע של האנרגיות והנוזלים הפסיכוסקסואליים. החיצוני הוא היכולת להשתמש באנרגיות אלה כדי לבצע התמרות של מצבים פיזיים, כולל האלמנטים. ההתמרה השלישית היא זו של הזמן עצמו, מאפלת תקופת הברזל לפאר של תור הזהב. כזכור, איזיס לא יכלה להתחיל בתהליך עד שהכוכבים לא היו במיקומים הנכונים.
כעת אנו מוכנים לראות את אופי ההתמרה בליבת האלכימיה. זו לא רק התמרה הכרוכה באפקט אישי או מקומי בסביבה שלנו. זה גלובלי ואוניברסלי וכורך את טבע הזמן והזמנים, באופן ייחודי לחלוטין. הטקסט האלכימי הקדום ביותר שלנו מאשר את ההשקפה הזו. חלק גדול מהסוד כרוך בזמן: "...לאחר חלוף זמן מסוים והתנועה הנדרשת של הכדור השמימי..."
כשהסוד הועבר דרך הצורות השונות של חברת בן האלמנה, המידע היה מקוטע. באופן זה, כמה חניכים קיבלו רק את התהליכים הפנימיים וההתמרתיים ללא הבנה מלאה כיצד החלקים קשורים לכלל המדע העתיק. הסוד השמור ביותר היה זה של הזמן עצמו, וסוד כל הסודות, על פי הטקסטים של הבונים באדפו, כלל את ההתחלה ואת הסוף של "הזמן".
