ההיסטוריה של כדור הארץ רצופה בקטסטרופות גדולות והכחדות המוניות שככל הנראה חיסלו קטגוריות שלמות של צורות חיים. אך רק אחת מהדהדת במילים ובסיפורים של תריסר עמים וגזעים שונים. אין לנו סיפור אוניברסלי שמתחיל ב- "ואז מזג האוויר נעשה קר יותר ויותר". עם זאת, בשלב מסוים במהלך הזיכרון הסיפורי החי של המין האנושי, מים איימו על קיומו השברירי מאד של האדם. הדבר הכי קרוב שיש לנו לסיפור אוניברסלי שיש לאנושות, ממנו ההיסטוריון לא יכול להתעלם, הוא המבול הגדול.

מלבד האזכור הקצר של המבול ברשימת המלכים השומרית, סיפור המבול שלהם מגיע אלינו רק בעקיפין, כשתורגם אלפי שנים לאחר האירוע לאכדית ונשמר בספרייה אשורית. בספר זה, אנליל, מלך האלים, מתעצבן כי הרעש שאנשים עושים עלי אדמות מונע ממנו לישון. כדי לעצום יותר את העיניים, הוא משכנע את האלים האחרים לחסל את האנושות. עם זאת, האל אאה, שנדר נדר להגן על האנושות, לוחש ומספר על המזימה לאדם החכם אותנפישתים בחלום. ואז: "אלי התהום קמו, סכרי המים שמתחתם נשברו, שבעת שופטי הגיהנום הדליקו את הארץ בלפידיהם, אור היום הפך ללילה, הארץ נופצה כספל, מים נשפכו על האנשים כגאות הקרב". אותנפישתים, שהוזהר מבעוד מועד, בורח בסירה עם משפחתו, מספר חיות ועוד כמה שהוא יכל להציל.
הגרסה הבבלית של הסיפור הזה נקראת "שיר האתרה-האסיס" (Atra-Hasis). אתרה-האסיס, המלך החכם ביותר עלי אדמות, מוזהר מפני האסון המתקרב. הוא בונה תיבה, אבל בידיעה שהוא יכול להעלות רק מספר מצומצם של אנשים על הסיפון, הוא מזמין את שאר הנתינים שלו למשתה גדול כדי שיהיה להם יום אחרון של שמחה לפני הסוף. הם אוכלים ושותים, ומודים לו על נדיבותו, אבל אתרה-האסיס עצמו, ביודעו שהסעודה היא סעודת מוות, צועד הלוך וחזור, חולה מיגון ואשמה. "אז הם אכלו מהשפע שלו, ושתו את המשקה שלהם, אבל הוא לא עשה דבר מלבד להיכנס ולצאת, להיכנס ולצאת, מעולם לא ישב, כל כך חולה ונואש היה." אפילו המלך החכם ביותר עלי אדמות לא תמיד יכול להציל את עמו.

אבל סיפור המבול המוכר ביותר הוא ללא ספק זה שסופר בספר בראשית. אלוהים מחליט לטהר את בריאתו משחיתות, ולכן הוא אומר לנח, "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו", לבנות תיבה שתציל אותו ואת משפחתו מהשמדה. גשם יורד, ו"נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ.", והמים בולעים את הארץ.
שלוש תרבויות, שלושה סיפורים: הרבה יותר מדי צירופי מקרים של פרטים מכדי להתעלם מכך.
גיאולוגים במאה ה-19, עם ספר בראשית כמדריך, חיפשו עקבות של המבול הגדול ולעתים קרובות מצאו אותם: שכבות גיאולוגיות לא מסודרות, קונכיות על ראשי הרים. אבל התנועה האיטית של יריעות קרח על פני היבשה, תיאוריה שהוצעה לראשונה על ידי לואי אגאסי ב-1840, הסבירה גם רבות מאותן תצורות גיאולוגיות שיוחסו בעבר לשיטפון אוניברסלי.
אולם הסיפורים על המבול הגדול נשארו. חוקרי מסופוטמיה המשיכו לדגול בקיומו של מבול אמיתי - לא מבול אוניברסלי, שכן זה כבר לא היה מכובד מבחינה פילוסופית, אלא מבול מסופוטמי הרסני מספיק כדי להיזכר במשך אלפי שנים. הארכיאולוג לנרד וולי, הידוע בחפירותיו באור, כתב, "ההשמדה המוחלטת של המין האנושי כמובן אינה מעורבת, ואפילו לא ההשמדה המוחלטת של תושבי הדלתא, אבל יכול היה להגרם מספיק נזק כדי ליצור ציון דרך בהיסטוריה וכדי להגדיר תקופה". בחיפוש אחר עדויות לשיטפון כזה, מצא אותם וולי באופן לא מפתיע: שכבת סחף באורך עשרה מטרים, המפרידה בין יישובים מוקדמים של מסופוטמיה למאוחרים יותר.
כ-70 שנה מאוחר יותר הציעו הגיאולוגים וויליאם ריאן (William Ryan) וולטר פיטמן (Walter Pitman) שסיפורי השיטפונות מייצגים, לא שיטפון הרסני של מסופוטמיה, אלא הצפה קבועה, "מבול שמעולם לא שכך, שגירש עם ממולדתו לשעבר ואילץ אותם למצוא מקום חדש לחיות בו". כשהקרח נמס והים התיכון עלה, מצר הבוספורוס, עד אותה נקודת זמן פקק יבשה מוצק, נפרץ. הים השחור עלה על גדותיו והתקבע בקרקעית חדשה, והטביע לעד את הכפרים שעל גדותיו, האנשים שנמלטו נדדו דרומה ולקחו איתם את זיכרון האסון הנורא.

הוצעו גם תשובות פחות מרהיבות. אולי סיפור המבול מייצג סוג של חרדה כללית מפני הצפה, שללא ספק הייתה תופעה קבועה ליד שני הנהרות שעברו דרך מסופוטמיה. או אולי הסיפור של המבול ששינה את הארץ שיקף את עיצובה מחדש של המולדת השומרית כשהמפרץ התגנב צפונה, בולע כפרים בגאותו המטפסת.
לכל ההסברים הללו יש אתגרים משלהם. שכבת הסחף של לנרד וולי, כפי שחפירה נוספת גילתה, הייתה הרבה יותר מדי מקומית מכדי לפגוע בתושבי מסופוטמיה כמשמידתה של הציוויליזציה. זה גם מתוארך לסביבות 2800 לפנה"ס, מה שמציב את האירועים ממש באמצע הציוויליזציה השומרית. קשה לראות כיצד מאות שנים של שיטפונות עולים ויורדים, שכל אחד מהם נסוג ואז הגיע שוב, יכלו להפוך לאירוע אסון אחד ששינה לעד את פני הארץ. ולמרות שעליית המפרץ הציפה ככל הנראה כפרים, המים התגנבו בקצב של 30 ס"מ כל עשר שנים בערך, מה שלא סביר שיצר כמות עצומה של פאניקה.
התיאוריה של פיטמן וריאן - המבוססת על דגימות שנלקחו מקרקעית הים השחור - מסקרנת יותר. אבל המבול שלהם מתוארך לשנת 7000 לפנה"ס בערך, מה שמותיר שאלה ללא מענה: כיצד עשו סיפורים על מבול אוניברסלי את דרכם למסורות שבעל פה של עמים רבים כל כך, שלפי כל הערכה, היו רחוקים ממסופוטמיה בשנת 7000 לפנה"ס?
סיפור המבול היווני מספר על זאוס, מלך האלים, שלא היה מרוצה מהאוכלוסיה האנושית, או הפלסגים (שהוא כינוי כולל לכל הילידים של האזור האגאי). זאוס אמר לדאוקליון, בנו של פרומתאוס, לבנות תיבה עבורו ועבור אשתו פירה, שהייתה גם בת דודתו של דאוקליון. לאחר תשעה ימים של שיטפונות, נחרב העולם, והתיבה נחה על ראש הר פרנסוס. כשהמים נסוגו, דאוקליון ואשתו יצאו מהספינה והקריבו קורבן הודיה לזאוס. הם הבחינו במקדש קטן שהיה מכוסה בצדפים וצמחי מים בגלל השיטפון. מקדש שהיה שייך לאלה תמיס, אליו הם נכנסו והתחננו בפניה שתעזור להם. זאוס שמע את תחינתם, והורה לתמיס לעזור לדאוקליון ופירה להחזיר את האנושות לארץ. תמיס שמעה לזאוס, ומסרה להם את המסר הבא: ”כסו את ראשיכם, לכו קדימה וזרקו את עצמות אימכם לאחור”, דאוקליון ופירה הבינו שהכוונה לאמא אדמה, ועצמותיה הן האבנים. הם מילאו את הוראותיה של תמיס והלכו לפנים בזמן שראשם מכוסה והם זורקים אבנים אחורנית. האבנים שזרק דאוקליון נהפכו לגברים והאבנים שזרקה פירה נהפכו לנשים, כך מילאו בני האדם את הארץ כמקודם. זו הייתה דרך מסודרת יחסית (וקסומה) להסביר את האכלוס מחדש של הארץ תוך עקיפת כל סוגיית גילוי העריות.
בסין, שבה צמחו שתי תרבויות חקלאות עצמאיות - היאנג-שאו (Yangshao) והלונגשאן (Longshan) - צמחו במהלך מאות השנים שבהן בנו השומרים את עריהם, מיתוס מספר את הסיפור על מנהיג לוחם בוגדני שקורע את חופת השמים ומים זורמים דרכה, מכסים את כל הארץ ומטביעים את כולם; השורדת היחידה היא מלכה אצילה שמוצאת מחסה על פסגת הר יחד עם קבוצה קטנה של לוחמים.
בהודו, דג מזהיר את המלך החכם מאנו (Manu) כי שיטפון עצום מגיע, וכי עליו לבנות ספינה ולטפס לתוכה ברגע שהמים מתחילים לעלות. "המים סחפו את כל שלושת הרקיעים", מספר לנו הריג ודה, "ומאנו לבדו ניצל."

לבודהיסטים יש סיפור מבול מורכב בשם סמודה ואניג'ה ג'אטאקה (Samudda-vāṇija Jātaka). בכפר הודי חיו 1000 משפחות של נגרים לא ישרים. הנגרים האלה היו אומרים לאנשים שהם יכולים לבנות כל דבר, מבתים ועד כיסאות, והם היו לוקחים את הכסף ולעולם לא מספקים שום סחורה או עושים עבודה כלשהי. בגלל זה הם היו, באופן לא מפתיע, נרדפים בכפר, ונזקקו למצוא במהירות מקום מגורים חדש. הם בנו ספינה והפליגו עד שמצאו אי יפהפה. האי היה מאוכלס באדם שנסחף אליו מספינתו הטרופה. האיש אמר להם שיש אוכל בשפע, החיים על האי נוחים, והנגרים מוזמנים להישאר. המלכוד היחיד היה שהאי רדוף על ידי רוחות. הכלל היחיד של הרוחות היה שבכל פעם שאדם צריך לעשות את צרכיו, הוא היה צריך לחפור בור ולכסות אותו כשהוא מסיים. הרוחות רצו לשמור על האי שלהן נקי ומי יכול להאשים אותן.
הנגרים אהבו את האי והחליטו לערוך מסיבה גדולה כדי לחגוג את ביתם החדש. עם זאת, הם השתכרו מקנה סוכר מותסס, התעלמו במהירות מהכללים ועשו את צרכיהם והטילו שתן בכל רחבי האי. הרוחות זעמו והחליטו להציף את האי בגל ענק, בזמן הירח המלא. בעוד הרוחות כעסו, הן לא רצו להרוג את הנגרים, הן רק רצו שיעלמו. רוח אחת הפכה לכדור אור בשמים ואמרה לאנשים שבגלל חוסר הזהירות שלהם, האי יוצף ושעליהם לברוח על נפשם. רוח אחרת כעסה יותר על הנגרים ורצתה להערים עליהם. אז היא הופיעה בשמים והודיע שהאזהרה הקודמת על שיטפון הייתה שקר. היא אמרה שאין מה לדאוג, הכל בסדר, תמשיכו לחגוג ולא יהיה מבול. זה רק בצחוק.
1000 משפחות הנגרים הללו נשלטו על ידי שני גברים, אחד חכם ואחד טיפש מאד. הנגר השוטה האמין לרוח האחרת ואמר לאנשים להישאר, להירגע וליהנות מהמסיבה. הנגר החכם אמר לאנשיו לבנות ספינה, למקרה שזה לא צחוק. בעוד החכם בנה ספינה, האיש השוטה נשאר והמשיך לשתות. ביום הירח המלא, כפי שהבטיחו הרוחות, עלה גל ענק והציף את כל האי. החכם הפליג עם אנשיו בעוד הטיפש ואנשיו מתו.
מה שמעניין בסיפור הזה הוא שהמבול הוגבל לאי אחד, לא לכל העולם. אמנם יש תיבה או ספינה, אבל לא היה צורך באיכלוס מחדש, שכן רק מספר קטן של אנשים נהרגו, ולא הרבה אדמה נהרסה. וזה אולי סיפור המבול היחיד עם קשרים הדוקים לתפקודי הגוף.
סיפור המבול הנורדי שונה לחלוטין מהאחרים בכך שהעולם הוצף, אבל לא במים. כאשר אודין ואחיו וילי ו-וה הרגו את יימיר הענק, הדם שנשפך מגופו הציף את כדור הארץ. נכון, העולם טבע בדם. במרחץ הדמים המילולי הזה, ענק כפור יחיד בשם ברגלמיר (Bergelmir) ואשתו הכינו תיבה, ניצלו ואיכלסו את כדור הארץ מחדש.
לתרבות האבוריג'ינית יש היסטוריה עשירה בסיפורים, ולסיפור המבול שלהם יש חוסר בולט של המרכיבים המשותפים. לא אלוהות כועסת ולא תיבה. אבל הסיפור כל כך משעשע שיש כמה ספרי ילדים על הצפרדע שהציפה את העולם. צפרדע בשם טידליק (Tiddalik) הייתה צמאה מאד ושתתה את כל המים בארץ, מה שגרם לבצורת חריפה. הנחלים היו יבשים, צמחים קמלו ובורות השקיה התייבשו. לאחר שחיות רבות מתו, כל החיות הנותרות התכנסו במועצה גדולה כדי לתכנן תוכנית. הן החליטו שהדרך היחידה להשיג את המים מהצפרדע היא להצחיק אותה. כל החיות ניסו והתחלפו לפי תור, הקנגורו, האמואים, הדובים והאופוסומים, כולן ללא מזל. לבסוף, צלופח התפתל ורטט וקיפל את עצמו לצורות מצחיקות וטידליק לא יכול היה להתאפק יותר. הצפרדע התחילה בצחוק נמוך שנשמע כמו רעם רחוק, וכשפתחה את פיה, זרמו מים והציפו את הארץ. השיטפון שכך בהדרגה, והארץ חזרה להיות ירוקה ושלווה.
מסקרנים עוד יותר הם סיפורי המבול מאמריקה, שחלקם מציגים דמיון מדהים לסיפורי מסופוטמיה. בגרסת המאיה, "400 בנים" שורדים את המבול כשהפכו לדגים; לאחר מכן, הם חוגגים את הגאולה שלהם בהשתכרות, ובשלב זה הם עולים לשמיים והופכים לפליאדות. כפי שרבים ישימו לב, יש לזה דמיון ספציפי לסיפור נח, שבו גם מופיעים סימנים בשמיים, ובו נח משתכר בצורה חסרת היגיון ברגע שהוא על היבשה. בפרו, הלמה מסרבת לאכול. כאשר בעליו שואל מדוע, הלמה מזהירה אותו שבעוד חמישה ימים יעלו מים ויציפו את הארץ. האיש מטפס על ההר הגבוה ביותר, שורד ומאכלס מחדש את הארץ. שבטים אינדיאנים בצפון אמריקה סיפרו סיפורים כדי לשמר את שפתם, וללמד ערכים ולקחי מוסר. כזה הוא הסיפור של ווינאבוז'ו (או Nanabozho) והמבול הגדול. סיפור זה סוקר את הזמן שאינו נפוץ לחקור, את התקופה שבין המבול לבין נסיגת המים. הסיפור מספר שהרוח הגדולה לא הייתה מרוצה מהאדם ויצרה מבול גדול. הניצול היחיד היה אדם בשם ווינאבוז'ו שהכין רפסודה של בולי עץ ומקלות לעצמו ולבעלי חיים אחרים. הם צפו מסביב במשך יותר מחודש, אבל המים לא ירדו. ווינאבוזהו החליט שהוא יצטרך לבנות מחדש את הארץ, והוא זקוק לבוץ מה'עולם הישן' הקבור עמוק מתחת למים.

תחילה ניסה צוללנאי (Loon), אבל המים היו עמוקים מדי. גם בונה לא הצליח. בזמן שהם התווכחו מי הבא שינסה, קון (ברווז קטן) בשם אאג'יגדה (Aajigade) אמר שהוא ינסה. כל החיות אמרו לו להסתלק, שהוא קטן מדי. אחר כך הם המשיכו להתווכח עד שהשמש שקעה. לפתע מישהו הבחין בגופו של הקון הקטן צף על פני המים. ווינאבוז'ו הרים אותו וראה חתיכת בוץ קטנה במקור שלו. הוא החיה את אאג'יגדה, שעף משם. ווינאבוז'ו עיצב את הבוץ, והוא נעשה גדול יותר ויותר. הוא היה צריך מקום לשים אותו, וצב נשכן, מיקינאק (Mikinaak), הציע את גבו. הארץ גדלה וגדלה עד שהיתה בגודלה של כל הארץ.
אם סיפורי המבול האמריקאים האלה קשורים לסיפורי מסופוטמיה, המבול לא יכול היה להתרחש בשנת 7000 לפנה"ס, כפי שמציע ההיסטוריון ג'ון ברייט (John Bright), האסון המשותף בוודאי התרחש לפני 10,000 לפנה"ס, כאשר ציידים נדדו על פני מצר ברינג.
אז מה קרה?
מים הציפו את עולמו של האדם, אבל מישהו, או כמה אנשים, חשדו לפני המבול שהאסון בדרך והתכוננו. אחרי המים, האדמה התייבשה. האדם היה צריך להתחיל מחדש, בעולם מדמם ואלים יותר ממה שהיה קודם. אבל משהו אבד. בבראשית נאמר לנח שעכשיו מקובל להרוג בעל חיים בשביל בשרו; בסיפור המבול השומרי, האלים מקוננים על חורבן העולם שהיה פעם: "האם הרעב הזה יחסל את העולם, במקום המבול. האם המגיפה הזו תחסל את האנושות, במקום המבול."
אין זה מקרי שסיפורי הבריאה של עמים רבים כל כך מתחילים במים כאוטיים שחייבים לסגת כדי שהאדם יוכל להתחיל את קיומו על יבשה. בסיפור הבריאה האכדי, שהתגלה על לוחות מקוטעים יחד עם אפוס גילגמש, העולם יכול להתחיל רק לאחר שיצור הים תיאמת נהרג ומחצית מגופו מושלך לשמים כך שהמים המלוחים "מביאי המוות" לא יכסו את האדמה היבשה החדשה. "בשנה וביום העננים", מתחילה אגדת הבריאה של מיקסטק (Mixtec), "העולם שהה בחושך. כל הדברים היו חסרי סדר, ומים כיסו את הרפש והנוזל שהיה אז הארץ".
"אכן", הסאטפטה ברהאמאנה (Shatapatha Brahmana) ההודית מספרת לנו, "בהתחלה היו מים, רק ים של מים". בהתחלה, בחושך, לא היה דבר מלבד מים", מתחיל מיתוס הבנטו. ואולי המוכר ביותר לאלו מאיתנו שנולדו ביהדות או בנצרות, דברי בראשית: "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם".

אין דרך לדעת מה הושמד על ידי המים. אבל כמו עמים רבים אחרים, לשומרים היה סיפור על גן עדן אבוד. בשיר השומרי הקדום מאד "אֶנְכִּי ונינחורסג", גן העדן הזה מתואר כמקום שבו:
"האריה לא הורג, הזאב לא תופס את הכבש, כלב הבר, זולל הילדים, אינו ידוע, מי שעיניו כואבות לא אומר: "כואבות לי העיניים". מי שכואב לו הראש לא אומר "כואב לי הראש"."
אבל עולם החלומות הזה, של עצים מלאים בפירות ומים שלא מושחתים ממלח, אבד לאדם לנצח.
אנחנו עדיין מוקסמים ממים, ומהצפתם של המרחבים היבשים והמסודרים שבהם אנו חיים. עדים לאובססיה המתמשכת שלנו עם הטיטאניק. סיפורים על מים עמוקים עדיין מפחידים ומושכים אותנו; כאילו, טוען הפילוסוף ריצ'רד מואו (Richard Mouw), "לתמונות הקשורות ל'עומק הזועם' יש כוח מתמשך בדמיון האנושי שיש לו קשר מזערי לגיאוגרפיה שלנו."
עם זאת, זוהי הטריטוריה של תיאולוגים ופילוסופים. ההיסטוריון יכול רק להבחין שנראה כי בישול הבירה נמשך מאז שיש חקלאות, וכי היין העתיק בעולם (נמצא באתר באיראן של היום) מתוארך לאלף ה-6 לפנה"ס. נראה שכל עוד האדם גידל תבואה, הוא ניסה לכבוש מחדש, ולו באופן זמני, את העולם הוורוד והחביב יותר שכבר לא ניתן למצוא על המפה. ההיסטוריות שלנו קשורות זו לזו, כנראה קרובות יותר ממה שאנחנו יודעים.
מקורות:
“The Primeval Flood Catastrophe: Origins and Early Development in Mesopotamian Traditions” by Y. S. Chen
“Flood Legends: Global Clues of a Common Event” by Charles Martin
“Cleansing the World: Flood Myths Around the World” by Blake A. Hoena
Commentaires