"אף חזקיה מלך יהודה ביקשו לעשות לו כן אלא שסכתו אמו סלמנדרה".
(סנהדרין סג, ב)
במהלך דיון על עבודת אלילים, התלמוד מציין שכמה מנהגי כת דרשו מהורים להקריב את ילדיהם על ידי שריפתם בחיים. אפילו אביו של חזקיהו מלך יהודה רצה להקריב אותו בדרך זו (להעלות אותו למולך), אך אמו הצילה אותו בכך שכיסתה אותו בדם הסלמנדרה. כך מסביר זאת רש"י:
"סלמנדרא - חיה קטנה שיוצאה מתנור שהאש בוערת בו שבע שנים, והסך מדמה אין האור שולט בו, ובאחז מצינו כתוב גם את בנו העביר באש ולא מצינו לו בן אלא חזקיהו".
מהיכן הגיע לרש"י הרעיון שהסלמנדרה יוצאת משריפה שבוערת כבר שבע שנים? אולי ממדרש תנחומא, שם היא בוערת לא שבע שנים אלא שבעה ימים.
"בריות הגדלות באור ואין גדלות באויר ואיזו זו סלמנדרא. כיצד הזגגין העושין את הזכוכית כשהן מסיקין את הכבשן שבעה ימים ושבעה לילות רצופין, מכובד האור יוצא משם בריה הדומה לעכביש (ס"א לעכבר) והבריות קורין אותה סלמנדרא. אדם סך ידו מדמה או אחד מאיבריו, אין האור שולטת באותו מקום. למה על שתחילת בריאתה מן האור, מכאן אחז"ל ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן ק"ו מסלמנדרא ומה סלמנדרא על שתחלת בריאתה מן האור הסך מדמה אין האור שולטת בו"
(מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ג)
מה שנכתב כאן הוא שיש יצורים המשגשגים באש ולא באוויר, כמו הסלמנדרה. איך היא נוצרת? כאשר יצרני זכוכית משאירים תנור דולק במשך שבעה ימים ושבעה לילות ברציפות, מתוך האש יוצא יצור הדומה לעכביש (או עכבר). היצור הזה נקרא סלמנדרה. אם אדם יכסה את זרועו או כל איבר בדם הסלמנדרה, המקום הזה יהפוך מוגן מאש. מדוע לסלמנדרה יש את היכולת הזו? כי היא נוצרה מאש.
במקומות אחרים בתלמוד משתמשים בתכונות חסינות האש של הסלמנדרה כאמצעי לשון הרע:
"אבהו אמר ר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן קל וחומר מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ח שכל גופן אש דכתיב. הלא כה דברי כאש נאם ה' על אחת כמה וכמה".
(חגיגה כז , א)
מה שנכתב כאן הוא שאש הגיהנום אינה שורפת לומדי תורה, קחו לדוגמא את הסלמנדרה שנוצרת מאש ודמה מגן מאש. על אחת כמה וכמה מוגן לומד תורה, כי כל גופו אש, כמו שכתוב "כי אין דברי כאש, אומר ה'".
כל זה די מוזר. מאיפה האגדה הזו, והאם למדע יש מה לומר על סלמנדרה חסינת אש?
"[לסלמנדרה] אין איברי עיכול, ואינה מקבל מזון אלא מהאש, שבה היא מחדשת כל הזמן את עורה הקשקשי".
(לאונרדו דה וינצ'י, ספר XX)
למעשה קיים זן אירופאי של סלמנדרה בשם סלמנדרת אש (Salamandra salamandra) שיש לה סימנים בהירים המשמשים כדי להזהיר את הטורפים שהיא רעילה (ולכן עליהם לעזוב אותה לנפשה). אבל זו לא יכולה להיות הסלמנדרה שמתייחסים אליה בתלמוד, כי היא מצויה במרכז ובדרום אירופה, ולא במזרח התיכון שבו נכתב התלמוד. הסלמנדרה התלמודית היא סלמנדרה מצויה (Salamandra infraimmaculata), המצויה בישראל, איראן, עיראק, סוריה ולבנון.
הסלמנדרה היא דו-חיים שאורכה יכול להגיע עד שלושים סנטימטרים וניזונה מחרקים וזחלים. צבעה שחור עם כתמים כתומים או צהובים. דגם הכתמים שונה בין פרטים, ומשתנה מעט מאד במהלך חייו של פרט, כך שהדגם מהווה מעין "טביעת אצבע" ולפיו ניתן לזהות פרטים באופן אישי. לסלמנדרה הבוגרת בלוטות רעל שבעת סכנה מופרש מנקבוביות המצויות על עורה לאורך הגב. לא ידוע על טורפים טבעיים של הבוגרים, כנראה הודות לרעילותם. אורך חייהן של הסלמנדרות עשוי להיות ארוך מאד. במוזיאון הגרמני להיסטוריה של הטבע ע"ש אלכסנדר קניג חיה סלמנדרה אף יותר מ-50 שנה.
הסלמנדרות חיות ליד בריכות ונחלים, למרות שהן מבלות את רוב חייהן הבוגרים מחוץ למים. הן יכולות להפריש רעלן כאשר הן מאוימות, מה שיכול לגרום באדם לגירוי בעור אך לא הרבה יותר מזה. מכיוון שאין להן ריאות הן נושמות דרך העור שלהן, שיש לשמור עליו לח. והן מטילות את ביציהן במים. לא בתנורים. אז מאיפה קיבלו רבני התלמוד את הרעיון שהן יצורים חסיני אש, שנולדו מתוך להבות? הם קיבלו את זה מהתרבויות הסובבות שלהם שם היו סיפורים דומים על מקורות הסלמנדרה.
לפי החוקר מרקו פולו, הנוסע הוונציאני הקדום, שמו של היצור מגיע מהמילה "סם" בפרסית שמשמעותה "אש", ו"אנדאר" שמשמעותה "בפנים". מרקו פולו, שמספר על הרבה דברים מוזרים ונפלאים שנראו ונשמעו במסעותיו, לא האמין בסיפורים המופלאים על הסלמנדרה, שכן הוא מבטל את הנושא בהערה הקצרה, "כולם יודעים שזה לא יכול להיות שטבעה של חיה לחיות באש". סופר הרלדי מוקדם מתקופה מעט מאוחרת יותר, עם אמינות רבה יותר, נשאר מציאותי, ובתיאור היצור מצהיר שבעצם היה לו חלק מהשיער או הפלומה של הסלמנדרה. "זה", הוא ממשיך ואומר, "הכנסתי כמה פעמים לאש שהלהיטה אותו לאדום בוהק, ואחר כך הוצאתי; ובהיותו קר, עדיין נשאר צמר מושלם, או שיער פלומתי עדין".
מרקו פולו מבטיח לקוראיו בהמשך שהסלמנדרה האמיתית אינה אלא חומר בלתי דליק שנמצא בכדור הארץ, "כל השאר הן שטויות נהדרות". הוא מספר על הר בטרטריה (Tartary), "שם או בסביבה", שבו נמצא "עורק" של סלמנדרה; וכך אנו מגיעים לעובדה ש"צמר של סלמנדרה" לא היה אלא מינרל ה"אזבסט". קל להבין מדוע האזבסט נודע בשם "צמר סלמנדרות". השם נבע מהצבת רעיונות זה לצד זה, ומראה עד כמה עמוק השתרשה האמונה בכוחותיה המסתוריים של הסלמנדרה.
בספר חסידים (תתריד) מובא סיפור שיתכן ומתייחס לאזבסט:
"מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע. מעשה היה והביא נכרי אחד חלוק ואמר לנכרים שהוא היה חלוק מופלא. אמר: אם אינכם מאמינים תראו מה אעשה. השליך החלוק באש ולא נשרפה. ואמרו הנכרים ליהודים הרי תדע כי יש קדושות בחלוק. אמר החכם: תנו אותו אלי ואני אראה לכם מה יש בו. לקח חומץ חזק ובורית וכבס החלוק לעיניהם. אמר: השליכוהו עתה באש ותנסו, והשליכוהו באש ונשרף. אמרו לו: מה ראית לכבסו? אמר להם: מפני שהיה משוח בסלמנדריא והוצרכתי לכבס הבגד וכשלא היה על הבגד נשרף הבגד וכו'".
ונחזור לבעל החיים, סופר מאוחר מספר לנו שחלק ממשפחת הלטאות ידועים כמי שנהנים מחום, ואומרים שאליגטורים מתענגים על מים חמים. היה צריך רק למצוא חבר זניח מהגנוס בין הגחלים הכבויות של שריפה כדי להוכיח מיד את חוסר הפגיעות של הזוחל ואת יכולתו לכבות את הלהבות.
ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן כתב כי הסלמנדרה הייתה "קרה כל כך עד שכיבתה את האש במגע איתה, בדיוק כפי שעושה קרח", מה שמוכיח שסיפור הסלמנדרה חסינת האש חוזר אחורה הרבה לפני תקופת התלמוד.
"ליצורים רבים אפילו בין הולכים על ארבע יש מוצא סודי ומסתורי. למשל הסלמנדרה שהיא חיה דמויית לטאה בעלת גוף שכולו זרוע "כוכבים" נחשפת רק בזמן גשמים עזים ונעלמת מיד כשהם פוסקים. הסלמנדרה קרה מאד ומסוגלת לכבות אש במגעה. היא יורקת מפיה נוזל חלבי הגורם לנשירת שיער בכל חלק מגוף האדם בו הוא פוגע. העור החשוף נראה כמו נגע צרעת... בשרם של חזירי הבר של פמפיליה (Pamphylia) והחלקים ההרריים של סיציליה הופך לרעיל לאחר אכילת סלמנדרה אך הדבר לא מורגש משום שאין שינוי בריחו וטעמו. הסלמנדרה עלולה להרעיל מים או יין שבתוכם טבעה ואפילו נוזל ששתתה ממנו הופך לרעיל".
(תולדות הטבע, 10, 67; 86, 11, 53, 116)
האגדה מצויה גם בכתביו של איזידורוס הקדוש מסביליה שחי בתקופה שבה התלמוד נערך:
"הסלמנדרה נקראת כך כי היא חזקה כנגד אש... היא נלחמת בשריפות ובודדה בין יצורים חיים, מכבה אותן. כי היא חיה בתוך להבות בלי כאב ובלי להתכלות ולא רק שלא נשרפת, אלא היא מכבה את האש".
(אנציקלופדיה של ימי הביינים; איזידור מסביליה, מאת ארנסט ברהוט)
עוד כתב איזידור שבעוד בעלי חיים רעילים אחרים מכים את קורבנותיהם בנפרד, הסלמנדרה קוטלת "הרבה מאוד בו זמנית; כי היא זוחלת במעלה עץ, מדביקה את כל הפירות ברעל וקוטלת את האוכלים אותם; ויותר מכך, גם אם היא נופל לבאר, כוחו של הרעל קוטל את מי ששותה ממנה."
אז הסלמנדרה הפכה למיתולוגית גם כשורדת מופלאה וגם כמאיימת. ואכן, מאוחר יותר במאה ה-12, סופר אנגלי סיפר על אחת שהחריבה את צבאו של אלכסנדר מוקדון רק ממי נהר ששתו. בסך הכל, 4,000 חיילים ו-2,000 סוסים נספו לכאורה לאחר שצרכו את מי הנהר המורעלים של הסלמנדרה. מה שהיה די מביך, אם זה היה נכון.
הסלמנדרה של האמונות הטפלות של ימי הביניים הייתה יצור בצורת אדם, שחי באש (ביוונית סלמבנדר - איש-ארובה), כלומר אדם שחי בארובה. הוא תואר על ידי הקדמונים כמי שגדל באש וקיים בלהבות, מרכיב שחייב בהכרח להוכיח שהוא הרסני לחיים. פליניוס מתאר אותו כ"מעין לטאה שמחפשת את האש הלוהטת ביותר להתרבות בה, אך מרווה אותה בקור קיצוני של גופה".
גרגוריוס מנזיאנזוס (Gregory of Nazianzen) אמר שהסלמנדרה לא רק חיה בלהבות והתענגה עליהן, אלא גם כיבתה אש. אפיפניוס הקדוש (St. Epiphanius) משווה בין סגולות היקינתון והסלמנדרה. "היקינתון", הוא קובע, "אינו מושפע מאש, ואף יכבה אותה כפי שעושה הסלמנדרה". הסלמנדרה והיקינתון היו סמלים של אמונה מתמשכת, המנצחת את להט התשוקות. היקינתון כשמוכנס לאש דוהה והופך לבן. "אנו עשויים לתפוס כאן", אומר מ' פורטל (M. Portal), "סמל לאמונה מתמשכת ומנצחת".
יצור דמיוני זה מיוצג בדרך כלל כדרקון קטן חסר כנפיים או לטאה, מוקף ונושף להבות. לפעמים זה מיוצג קצת כמו כלב נושם להבות. סלמנדרה מוזהבת מיוצגת כך על צלחת הבירית (garter-plate) של ג'יימס, רוזן דאגלס (James, Earl of Douglas, K.G), האציל הסקוטי הראשון שנבחר למסדר הבירית (Order of the Garter), ומת בשנת 1483.
פרנסואה הראשון, מלך צרפת, אימץ כעיטור שלו את הסלמנדרה בתוך הלהבות, עם האגדה, "Nutrisco et extinguo" ("אני מזין ומכבה"). המוטו האיטלקי שממנו הושאלה אגדה זו היה, "Nudrisco il buono e spengo it reo" ("אני מזין את הטוב ומכבה את הרע;" "אש מטהרת מתכת טובה, אבל צורכת אשפה"). בטירת שאמבור שלו, בגלריות של ארמון פונטנבלו, ובמלון סנט בורג ת'ורולד (Hôtel de Bourgtheroulde) ברואן, הסמל האהוב הזה של הסלמנדרה המוכתרת, עם המוטו, עשוי להיראות בכל מקום.
האגדה נמצאת גם בכמה מקומות עכשוויים יוצאי דופן. ברומן הדיסטופי 'פרנהייט 451' של ריי ברדבורי (Ray Bradbury), ספרים אסורים וכבאים לא עובדים בלכבות שריפות. במקום זאת, מוטלת עליהם המשימה לשרוף כל ספר שנמצא. ומה השם של מכוניות הכיבוי שלהם? נכון – קראו להם סלמנדרות. למכבי האש היה גם סמל רשמי, שהיה סלמנדרה.
אנו יודעים שרעיון השתלב עמוק בתרבות הפופולרית כאשר הוא מופיע במשפחת סימפסון. ובפרק שנקרא 'See Homer Run', הומר לוקח עבודה בתור סלמנדרת הבטיחות, מלמד תלמידי בית ספר על בטיחות אש. ומה הומר צריך ללבוש בשביל העבודה? חליפת סלמנדרה. כמובן.
אבל זו סיפורת. הסתכלו על הלוגו של האיגוד הבינלאומי של עובדי חום וכפור (International Association of Heat and Frost Workers). זו סלמנדרה על אש, ומבודדת כמה צינורות.
אז האגדה התלמודית של הסלמנדרה חסינת האש היא גרסה יהודית של אגדה שנמצאה בהיסטוריה הרומית והנוצרית - אגדה המהדהדת עד היום. אבל למרות שהרומי פליניוס סיפר על המיתוס, הוא גם היה סקפטי לגביו. ישנן התייחסיות רבות ברשת שמספרות על פליניוס המשליך סלמנדרה לאש, כדי לראות מה יקרה. הסלמנדרה מתה. אבל לא ניתן למצוא מקור ראשוני לסיפור הזה, אז נלך עם התצפיות של פליניוס מיצירתו 'תולדות הטבע' ('Natural History'):
"לגבי מה שאומרים הקוסמים, שהיא מוגנת נגד אש, בהיותה, כפי שאומרים לנו, החיה היחידה שיש לה את התכונה של כיבוי אש, אם זה היה נכון, היא הייתה עומדת לניסוי ברומא הרבה לפני זה. סקסטיוס (Sextius) אומר שסלמנדרה, ששומרה בדבש ונלקחת עם האוכל, לאחר הסרת המעיים, הראש והרגליים, פועלת כאפרודיזיאק: הוא גם מכחיש שיש לה תכונה של כיבוי אש".
נשאיר את תכונות האפרודיזיאק של הסלמנדרה לפעם אחרת, ונתמקד במקום זאת בתצפית של פליניוס שבדיקה פשוטה תאשר או תפריך את האגדה. כל מה שצריך זה כמה סלמנדרות ואש... וזה לא ניסוי שלהרבה מאיתנו יהיה את הלב לבצע. אבל למלומד הנוצרי, פייריוס (Pierius) כן. בעבודתו, שצוטטה על ידי המלומד הבריטי סר תומאס בראון (Thomas Browne), פייריוס כתב:
"בעוד שנהוג לומר שסלמנדרה מכבה את האש, מצאנו מניסוי, שהיא כל כך רחוקה מכיבוי גחלים לוהטות, עד שהיא מתה בהם מיד".
וזה אמור להסדיר את העניין. הרב ד"ר נתן סליפקין הידוע גם כ"רב של גן החיות", לא השליך סלמנדרה למדורה, אבל הוא השאיר בטעות אחת קרובה מדי למנורת חימום. "אני בעצמי מצאתי פעם סלמנדרת אש ששמרתי בוויוריום", כתב בספרו המרתק 'Sacred Monsters', "וכשהשארתי בטעות מחמם קרוב מדי לכלוב שלה, הסלמנדרה לא התחמקה ללא פגע, אלא התכווצה. לגופה קמלה!"
מסתבר שקיים בסיס עובדתי לתאור נוזל המופרש על ידי הסלמנדרה. תומס בולפינץ' (Thomas Bulfinch) כתב בספרו The Age of Fable ( 1913) את הדברים הבאים:
"האגדות שתוארו לעיל מבוססות על כך שהסלמנדרה באמת מפרישה מנקבים על פני גופה נוזל חלבי שכאשר היא מוטרדת מיוצר בכמות ניכרת. נוזל זה עשוי, ללא ספק, להגן על גופה במשך כמה דקות. הסלמנדרות מתכרבלות במהלך שינת החורף בחללים בגזעי עצים או מקומות אחרים עד האביב. ייתכן שפרטים המגיעים לאש בתוך גזעי העצים מתעוררים ומצליחים לנצל את תכונה זו על מנת להספיק להמלט משריפה".
הרב ד"ר סליפקין מתייחס גם לדו"ח ממהדורת 1997 של 'Herpetological Review' (כל הדו-חיים, כל הזמן!) מאת מארק סטרומברג (Mark Stromberg) בשמורת ההיסטוריה של הטבע הייסטינגס בקליפורניה (Hastings Natural History Reservation - חלק מאוניברסיטת ברקלי). הוא דיווח שראה טריטונים (California Newt - Taricha Torosa) נעים מעל נשורת עלים מול אש מבוקרת שבערה לפחות שלוש שעות. ואז הגיע זה:
"כל טריטון נכנס ישירות לחזית הלהבה ולא עצר תוך כדי הליכה בין העלים הבוערים. הריר שכיסה את גופם קצף, דומה לקציפת ביצים. תוך 20-30 שניות הם עברו את הלהבות והיו על האפר הקר והשחור של מצע נשורת העלים. בבדיקה מדוקדקת, המעטה הלבן הקשיח כעת נמחה בקלות מגופם הרטוב. לא ראיתי שלפוחיות בעור וצבע העור נראה תקין. הטריטונים הוחזרו אל מצע נשורת העלים והם המשיכו ללכת בירידה. הם לא עצרו או התקפלו אלא הלכו כרגיל, ממשיכים במהירות שיא של טריטון. כשהם עברו דרך כתמי עשב שלא נשרפו, העלים והמצע הסירו כמעט את כל הקרום הדק והלבן. הם הלכו מתחת לבולי עץ נרקב בתוך מצע עלים צפוף ואני לא עקבתי אחריהם הלאה. שריפות נפוצות במרכז קליפורניה, באזורי החוף, שם טריטונים (T. torosa) נפוצים. הקצפה של הפרשות העור תפזר חום ועשויה להיות מנגנון המשמש את המין הזה כדי להימלט משריפות משתוללות".
הדיווח הזה מרתק, אבל כמעט ולא מוכיח שסלמנדרות חסינות אש. במקרה הטוב, לטריטונים עשויה להיות היכולת לעכב את ההשפעות המזיקות המהירות של שריפת יער (מה שבהחלט יהיה הגיוני אבולוציונית).
רוב הזואולוגים בני זמננו שוללים גם את ההסבר הזה מלבד הדיווח של סטרומברג שצוטט על זוג טריטונים (קרובי הסלמנדרות). אמנם המחקר המתואר עסק בטריטונים אך התופעה של הפרשת חומרי סיכה, בעלי פונקציות שונות, מעור הגוף נפוצה מאד בדו-חיים וניתן לשער שהיא קיימת גם בסלמנדרה. חובה להדגיש שניסויים בתחום זה חורגים מכללי האתיקה ולכן ניתן להסיק מסקנות רק בעזרת ארועים לא מתוכננים כפי שאירע לסטרומברג.
הסלמנדרה מבלה רק כ-1.25% מחייה הבוגרים בבריכות. בשאר הזמן היא חיה בבולי עץ נרקבים ובמצע עלים. זה עשוי להסביר את מקור האגדה. כאשר אבותינו, יהודים, רומאים או נוצרים, היו אוספים בולי עץ ומבעירים אותם כדי להדליק אש, הם היו עלולים לאסוף איתם בלי משים סלמנדרה או שתיים. כשהעלים והבולים האלה הוצתו, הסלמנדרות היו נמלטות מהאש מהר ככל שיכלו, ונראה כאילו הן נולדו מהלהבות. אולי כך התחיל כל העניין הזה של אש הסלמנדרה.
ניתן לסכם שאמנם הסלמנדרה איננה מוגנת מפני אש אך היא עמידה באופן יחסי משום שההגנה הקצרה שעומדת לרשותה מאפשרת לה להמלט או להתחבא מתחת לנשורת (עלים וענפים על גבי הקרקע) יער בוער. מאידך גיסא קשה להניח שנוזל המופרש על ידי יצור כה קטן עשוי להגן על גופו של אדם ולכן קשה להבין את הסיפור על חזקיהו והבגד בספר חסידים. ייתכן ומדובר בהפקה של כמות גדולה של "שמן סלמנדרות" מפרטים רבים לאורך זמן שאמנם בעיני בני תקופתנו נראה תמוה אך ייתכן והיה קיים בעת העתיקה. לגבי הסלמנדרה עצמה, ייתכן ובגלל כושר הרגנרציה שלה היא יכולה לחדש איברים שאיבדה במהלך שריפה. ייתכן ותופעה זו הביאה להתפתחות המיתוס אודות שרידותה בתוך אש. ייתכן ומכאן גם האמירה שהיא נולדה בתוך האש.
אגדת הסלמנדרה חסינת האש היא בת כמעט 2,000 שנה, ובוודאי קודמת למשנה ולתלמוד. זה סיפור נהדר לספר סביב מדורה בלילה. רק אל תתפלאו אם תראו סלמנדרה מגיחה מהאפר, ללא פגע.
מקורות:
Comments