באנגליה קיים אתר מסתורי, עולם תת קרקעי של מנהרות ומעברים מעשה ידי אדם המכוסים לחלוטין בצדפי ים. לפי הערכות, כ-4.6 מיליון מהם מעטרים את הקירות, התקרות והמזבח במערך של דוגמאות אמנותיות וסמלים מופשטים. התיאוריות לגבי השימוש באתר נעות בין מקדש עתיק לתחביב של אדם עשיר וכל מה שביניהם. במציאות אף אחד לא מבין או יש לו אפילו שמץ של מידע היסטורי על מקורותיה, מטרתה או גילה של מערת הצדפים. אין אפילו פולקלור מקומי. מאז גילויה ב-2007 של מערה בעלת כיפת מתחת לגבעת הפאלטין ברומא שבה צדפים, פסיפסים ושיש בדפוסים דומים לאלו שבמערה במרגייט, ניתן חיזוק מסוים לתיאוריה כי מערת הצדפים יכולה הייתה להיווצר על ידי הפיניקים במחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס, כאשר הם הקימו מושבות רבות מבסיסם בקרתגו.
מנהל בית הספר ג'יימס ניולאב (James Newlove) ובנו ג'ושוע פינו אדמה בעיירת החוף מרגייט (Margate), קנט, בשנת 1835 כאשר אבן הוזזה וכתוצאה מכך נפער בור עמוק באדמה. חמוש במנורה וקשור לחבל, הסיפור מספר שג'ושוע הצעיר הורד על ידי אביו כדי לראות מקרוב. וזהו התיאור הידוע הראשון של מה שנודע במהרה כמערת הצדפים.
האתר שצבר פופולריות, הפך לאטרקציה תיירותית בעידן הוויקטוריאני שבו מוזרויות מכל סוג היו הצעקה האחרונה. אך כפי שקורה לעתים קרובות עם תגליות עתיקות, המבקרים הראשונים הללו גרמו ללא כוונה נזק חמור. משקעים כימיים מהמנורות שלהם יהפכו את תיארוך הפחמן של האתר ליקר ביותר. מאכזב באותה מידה הוא הנזק שנגרם מהפיח שהכהה רבים מהצדפים הצבעוניים, שבשטיפה הפכו לבנים פשוטים.
מערת הצדפים מורכבת ממעבר תת קרקעי מתפתל, בגובה של כ-2.4 מ' ובאורך של 21 מ', המסתיים בחדר מלבני, המכונה לשכת המזבח וגודלו כ-4.5 על 6 מטרים. המערה כולה מתחת לאדמה. מדרגות בקצה העליון מובילות למעבר ברוחב של 1 מטר, חצוב גס מתוך הגיר, המתפתל מטה בצורת נחש עד שהוא מגיע לקשת, שקירותיה וגגה מכוסים מכאן והלאה עם פסיפס צדפים. הקשת מובילה למה שמכונה הרוטונדה, עמוד עגול מרכזי, הנפגש בצד הרחוק בכיפה - פיר העולה אל פני השטח, מכוסה כדי לאפשר למעט אור יום לחדור לתוך המבנה.
התוכנית של בסיס הכיפה היא משולשת, שוות צלעות ועם קשת במרכז כל צד. שתי הקשתות בצדדים הן אלו המובילות מהרוטונדה, בעוד שהקשת בבסיס מובילה אל מעבר הסרפנטיין. המעבר הזה, על קירותיו המתעקלים והקמרונות, עשיר בפסיפסים בעיצוב מגוון. בסוף מעבר הסרפנטין, קשת נוספת מובילה אל החדר המלבני. כאן העיטור מקבל אופי רשמי וגיאומטרי יותר, אך עדיין מעוטר ומבוצע דק. הנושאים הם בעיקר צורות כוכבים ושמש. נקודת המוקד, ה"מזבח", היא הנישה הקשתית הפונה אל קשת הכניסה.
בעוד שרוב הצדפים הללו נאספו בקלות מהאזור, מאמינים שאחרים כגון קונכיות המלכה (Queen conches) הגיעו מהאיים הקריביים, מה שרומז שייתכן כי מערת הצדפים הייתה פרויקט גדול שהשתרע על פני מדינות שונות והיה פרי עבודתם של מספר יוצרים.
מוסכם בדרך כלל שהפרויקט גזל זמן רב וזוהי כנראה עבודה של מספר דורות. חפירת מנהרות הגיר ופינוי העפר כנראה לקח זמן רב. איסוף הצדפים עצמם מרחוק לקח אולי עשרות שנים. אבל הזמן שהארוך מכולם היה המאמץ הקפדני שנעשה כדי להדביק ולהציב בחריצות כל אחד ואחד מ-4.6 מיליון הצדפים לתוך שלל הדפוסים הסימטריים, העיצובים המורכבים והפסיפסים הדקורטיביים. עיצובים מסוימים נחשבים לסגנון מצרי או הודי, בעוד שאחרים מעורפלים מספיק כדי לאפשר מגוון פרשנויות; כוכבים, שלד, תנין, ינשוף ופאלוסים.
"יש היסטוריונים המאמינים שהמערה בכללותה מסמלת את המסע מלידה למוות ועד לחיים שלאחר המוות. כשהולכים במסדרונות, עוברים במסע הזה דרך סמלי פסיפס הקונכיות ומסיימים בחדר המזבח של השמים."
יש הסבורים שמערת הצדפים היא פרי יצירתם של אומנים קדומים מאד וקודמת לאימפריה הרומית, שראשיתה לפני 3,000 שנה. ייתכן שהיא היתה לכבוד אל ים יווני, מקדש פיניקי או מקום פולחן או טקס פגאני - יש בו מזבח מוקף בגרמי שמים וכמה פסיפסים מהווים סמלים של חיים, מוות ואהבה. אחרים משוכנעים שזה היה מקום סודי עבור האבירים הטמפלרים, הבונים החופשיים, המיסטיקנים או אגודות סודיות אחרות של המאה ה-18.
חלק מהיסטוריונים מעודדים זהירות עם תיארוך האתר ומאמינים שסביר להניח שזו מסגרת זמן שמרנית יותר של 200 עד 400 שנה. לא ניתן לשלול את הרעיון שהיא הוזמנה על ידי משפחה עשירה כפולי פשוט סביב שנות ה-1700, אבל הבעיה עם זה היא שמיקומה רחוק מכל אדמה פרטית או אחוזה. המערה ממש מוסתרת באמצע שום מקום בשדה, מקום מוזר עבור עשירים לבנות זאת. פולי היו הפגנות של עושר ואמורים היו להיראות, ולא להיות מוסתרים.
הניסיונות לתארך את האתר או את המערה עצמה לא צלחו עקב נזקים שנגרמו בתקופה הוויקטוריאנית. נכון לעכשיו הבעלים ממקדים את תשומת לבם בשימור, ולא בתיארוך.
זה זמן רב היה חשד שהמזבח היה מיושר עם פעילות שמימית ועשוי היה לתפקד כלוח שנה סולארי. וכך זה נחקר על ידי צוות שפתח את כיפת הענק במהלך נקודת היפוך הקיץ. כשהשמש זרחה ישירות למטה דרך הכיפה, אנשים יכלו להשתמש במחזירי אור כדי להסיט את אור השמש דרך המעבר ולהאיר את המזבח.
מקורות:
