כ–850 צלמיות של אשה התומכת את שדיה בידיה התגלו ביהודה וזמנן הוא סוף תקופת המלוכה. תפוצתן היא בין באר שבע לבית אל. הצלמיות בנויות כעמוד חרס, ללא רגלים, עשוי ביד או באבניים, עם בסיס רחב כדי שאפשר יהיה להעמידן. הראש עשוי ביד או בתבנית ויש לו בדרך כלל פאה עם תלתלים או כובע. העיניים מצוינות בדרך סכמטית. השדיים גדולים וידיים סכמטיות, ללא אצבעות, תומכות אותם. הצלמיות נמשחו בצבע לבן כדי לתת להן מראה חלק, חלקן עוטרו בצבע מעל לחיפוי הלבן, בצבעים של אדום, שחור וצהוב.
צלמיות של אלה?
הצלמיות מתחלקות לשתי קטגוריות עיקריות: פסלונים אנושיים - צלמיות עמוד יהודאיות (Judean pillar figurines - JPF) מהוות את הרוב המכריע בקרב הפסלונים האנתרופומורפיים. גובהן עד 12 ס"מ ולעתים קרובות הן אוחזות בשדיהן. צלמיות זכריות, פרט לרוכבי סוסים, היו נדירות ביהודה. רוב פסלוני החרס היו דמויות של בעלי חיים זואומורפיים (zoomorphic).
נראה כי ייצורן והשימוש בהן, מציין הארכיאולוג ד"ר אהרון גרינר (Dr. Aaron Greener), הופסק לאחר כיבוש בבל והרס ממלכת יהודה בשנת 586 לפנה"ס. בכל החפירות ביהודה המקראית, כמות הפסלונים הזואומורפיים גדולה מזו של האנתרופומורפיים, אך באופן מסורתי צלמיות העמוד הנשיות זכו ליותר תשומת לב. זהותן ותפקידן הם מוקד לדיונים מתמשכים בארכיאולוגיה ובחקר המקרא.
הצלמיות כמעט תמיד נמצאו שבורות ובריבוד משני - בהקשר של אשפה או מילויים (כלומר, לא במקום השימוש המקורי שלהן), ויש חוקרים שייחסו זאת לרפורמות הדתיות של חזקיהו ויאשיהו, בהן הושמדו בשיטתיות סממנים של פולחן זר. אין בצלמיות מאפיינים בולטים - של זהות אינדיבידואלית, אנושית, אלוהית, גיל או מעמד - שעשויים לסייע בזיהוי ובפרשנות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 זיהה החוקר הידוע ד"ר וויליאם אולברייט את הפסלונים הנשיים עם האלה הכנענית עשתורת, אלת פוריון, תשוקה ומלחמה זרה שאינה יהודית, שאומצה מהפיניקים. זיהוי שנותר פופולרי במשך כמה עשורים.
מרבית החוקרים מזהים את הצלמיות עם אשרה – אלת הפריון, בתיאורי המקרא יש לאשרה מעמד חזק והיא מוזכרת רבות לצד הבעל. בכתובת מכונתילת עג'רוד בסיני מוזכרים יהוה ואשרתו. בכתובת זו ניתן לראות עדות לכך שהיה בישראל סינקרטיזם, כלומר שילוב של האמונה ביהוה עם האמונות שרווחו בכנען. אין במקרא תאור מפורט של האשרה, בשמות ובדברים מוזכר שהיא עשויה מעץ. בשופטים היא מתוארת כעץ צומח. במלכים מסופר שהאשרה הוכנסה למקדש על ידי מלכי יהודה. נראה שהיה זה פולחן שלא היה זר או אסור לתושבי יהודה.
השימוש בצלמיות
נראה שהצלמיות היו בשימוש ביתי ויומיומי של מאמינהן, הן היו זולות וקלות להכנה. הייתה להן משמעות כפולה: האחת מאגית, להגן על תושבי הבית, לדאוג לפריון ולשמש כתובת לתפילות, השניה פולחנית - שימוש פולחני אישי יומיומי, לצד פולחן יהוה הרשמי והציבורי. בירושלים עצמה, מקום המצאותו של אתר הפולחן המרכזי – המקדש, היו צלמיות אלה שכיחות ביותר, רובן התגלו בחפירות "הרובע היהודי".
האם זו עדות לפולחן האלילי שלאורך תקופות ממושכות מימי הבית הראשון נהגו בו אפילו במקדש עצמו, ושהתנ"ך נזעק כנגדו פעם אחר פעם? על המלך מנשה, למשל, בנו של חזקיהו, כתוב:
"וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָֽה כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָֽה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית … וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָֽה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם".
(מלכים ב, פרק כא)
יאשיהו, נכדו של מנשה, טיהר את המקדש מסוג הפולחן הזה, שלווה גם בריטואלים מיניים שנרמזו בכתובים בעדינות:
"וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם. וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה".
(מלכים ב, פרק כג)
פרט מעניין הוא שכל הצלמיות שנמצאו בעפר הר הבית אותרו כשהן שבורות. ייתכן שזו תוצאת הריסוק של דחפורי הוואקף, אבל גרינר וחבריו אינם מוציאים מכלל אפשרות שהן נופצו בכוונה עוד הרבה קודם לכן. "העובדה שהן שבורות מחזקת את ההשערה שהן נופצו בכוונה תחילה בהוראת המלך יאשיהו", אומר הארכיאולוג יצחק דבירה. "יש הטוענים שהצלמיות הללו היו בשימוש עד סוף ימי בית ראשון, עד החורבן, כי מצאו אותן גם בשכבות של החורבן, אבל בשכבות האלו הכמות של הצלמיות שנמצאו קטנה. בנוסף, אם היה נכון שהפולחן שלהן הוסיף להימשך עד החורבן, היינו מוצאים גם צלמיות שלמות".
ד"ר אהרן גרינר מסביר שצלמיות העמוד הנשיות רווחו ביהודה בתקופה המדוברת יותר מאשר בשאר האזור, שם נהגו דגמים אחרים. הוא מוסיף שהפיניקים – שחלקו עם הישראלים את האמונה באשרה – נהגו לעצב את צלמיות הנשים שלהם כשהן לבושות, מה שאי אפשר לומר על צלמיות הנשים שנמצאו ביהודה בכלל ובהר הבית בפרט. יתרה מכך, בהר הבית וביהודה בכלל הובלטו האברים הנשיים המוצנעים בדרך כלל יותר מאשר בצלמיות הפלישתיות, למשל. מעצבי הפסלונים הללו התירו לעצמם יותר משהתירו לעצמם מקביליהם שבממלכות השכנות.
פרט מעניין הוא שבעוד שבכלל אזור יהודה מצאו החוקרים מפעם לפעם דוגמאות לאימוץ דגמים של צלמיות בסגנונות זרים – פלשתיים, פיניקיים, עמוניים, מואביים או אדומיים, בעפר הר הבית ובאזורים הסמוכים – מורדות הר הבית והעופל – לא זוהו כלל טיפוסים או סגנונות כאלו. גרינר מסביר זאת באופן מפתיע, ששונה מאוד ממה שנהוג לחשוב על העת ההיא: "ממצא הצלמיות בהר הבית לא שונה מזה שבשאר יהודה, אלא הוא פשוט הכי יהודאי. זה הסגנון היהודאי. צלמיות הנשים וגם אלו של בעלי החיים פשוטות יותר ביהודה מאשר במקומות אחרים ובעלות פחות עיטורים. כאן, בלב הממלכה, שמרו דווקא את סגנון הצלמיות הזה ונזהרו יותר מהשפעות זרות."
קצת מגוחך לדבר על היעדר השפעות זרות, כשמדובר בצלמיות שנמצאו באתר המזוהה יותר מכל מקום אחר בעולם עם האמונה באל אחד. "קודם כול, אמנם זה נמצא בהר הבית אבל מקור הצלמיות לאו דווקא בבית המקדש, אלא אולי למשל מבית המלך. אי אפשר להתחייב שזה הגיע מהמקדש. שנית, אם לקבל את ההצעה שצלמיות העמוד היהודאיות הן למעשה האשרה, התחושה הרווחת אז ביהודה היתה שהאשרה היא 'משלנו', כלומר אלילה מקומית. כמו כל העמים מסביב, גם ביהודה ובישראל היה זוג מלכותי – האלוהים היהודאי ובת זוגו".
גרינר איננו משוכנע שמדובר בפסלים ששימשו לפולחן, ומעלה השערה חלופית שהצלמיות נתפסו כמעין מזוזה, קמיע, חפץ שמביא מזל טוב. "לא בטוח שהתפללו אליהן. ייתכן שייצרו אותן למטרות קצרות מועד. למשל, הניחו אותן ליד החלון או הדלת כשהאישה היתה חולה או עמדה ללדת, ואחרי שבוע, כשהן כבר 'מילאו את יעודן', שברו אותן כחלק מהריטואל ומכיוון שנחשבו כבר כמשומשות. באתר שהוא יהודאי מובהק כמו הר הבית – לב הממלכה – אך טבעי שלא מצאנו בו את הסגנונות האחרים בעלי ההשפעות הזרות שנהגו בכל הסביבה. ככל שמתקרבים למרכז הממלכה הקפידו יותר על אותנטיות. שימוש בצלמיות זרות נחשב כנראה ללא ראוי."
יש המאמינים שצלמיות העמוד היהודאיות מייצגות נשים בהריון שמתפללות לאל שדי ולשכינה למען לידה בריאה, ולחוויה מוצלחת של הנקה. בהתחשב בשיעורים הגבוהים מאד של מקרי מוות של אמהות ותינוקות עד המאה ה-19, אפשר לחוש את ההקלה שהורגשה כאשר צלמיות העמוד היהודאיות נופצו בסוף תקופת ההנקה.
מנהג זה חייב לחזור לתחילת התודעה הדתית, מכיוון שהמחשבה האינטליגנטית של ההומו סאפיינס ידעה את הסכנות שבלידה. שיעורי תמותת התינוקות ברוב השבטים היו יותר מאחד מכל ארבעה, ושיעור תמותת האימהות לכל ארבע לידות היה יותר מאחת מכל עשר. הריון היה מאד רצוי, וללידה המתינו בדאגה. באופן טבעי, נשים בהריון ביקשו את עזרתן הפיזית של אמהותיהן וסבתותיהן, אשר בתורן חיפשו את עזרתן הרוחנית של אמהותיהן וסבתותיהן שמתו.
בין האלים הקדומים ביותר היו אלות לידה. דמויות אבן קטנות של אלות לידה בהריון, המכונות לעתים קרובות דמויות "ונוס", חוזרות 30,000-35,000 שנה לאחור. הן הדוגמאות הראשונות לדת איקונית. פולחן לרוחות של תופעות טבע אינו זקוק לייצוג אייקוני. אך רק לעתים רחוקות לידה והנקה התרחשו בשטח פתוח או בציבור.
אל שדי
אלת הלידה הייתה צריכה להיות נוכחת בצורה מוחשית כלשהי כדי להקל על חרדת הנשים בלידה. גם כיום בחלק ממדינות אפריקה שיעור תמותת האימהות בלידה הוא 3%. לאישה שילדה 8 ילדים היה סיכוי של אחד לארבע למות בלידה. כל עזרה הועילה גם אם נוכחות האלות הפחיתה את שיעור התמותה ב-5% בלבד. גילופי עץ של אלות לידה ככל הנראה הקדימו פסלי אבן באלפי שנים וייתכן שמקורם לפני 50,000-100,000 שנה.
שיעור תמותת התינוקות במהלך השנתיים - שלוש הראשונות היה 30-40%. לאחר מכן הוא ירד לשיעורים הנוכחיים כמעט. עם התפתחות קרמיקת החרס ב-10,000-15,000 השנים האחרונות, ניתן היה ליצור דמות שתשמש מהזמן בו הבטן תפחה עד לסיום ההנקה ואז לנפצה כך שלכל ילד היתה צלמית עמוד משלו.
התורה מספרת לנו שהאל יהוה, אשר נודע כמוסר החוק בכתבי הקודש, לא נודע לפני דור יציאת מצרים:
אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
(שמות ו ’פסוק ג)
אל שדי הוא אל החזה או השדיים. הוא מסמל את הרוח האלוהית בתוך כל אינדיבידואל, ו/או את הנשמה המיסטית האימהית הפועלת ברוב הדתות ההודיות ובחלק מהדתות המזרח אסיאתיות, דתות מיסטיות של הארה פנימית ולידה מחדש או בריחה מההשחתה של העולם החומרי. זו היתה התקדמות מעבר להפעלת רוחות והיררכיה של אלים שמיימים או אל עליון מרוחק. עם זאת, יהוה הוא אל ההיסטוריה והחברה, אל הצמיחה הרוחנית והמוסרית של החברה האנושית. יהוה לא התממש עד הברית של ישראל עם המחוקק האלוהי, שהוא מקור האתיקה והמוסר של החברה המערבית.
אך עד לקראת סוף הבית הראשון אל שדי היה עדיין חשוב מאד לאמהות הרות ומניקות. דימויים אלה נחשבו כשרים ולא נחשבו אליליים, כשם ששמו של אל שדי לא נחשב לאל זר. אך גם שמו של אל שדי וגם צלמיות העמוד היהודאיות נעלמו לאחר סוף הבית הראשון.
מקורות:
