מקפת שיירי הגז אקסו מארס (ExoMars Trace Gas Orbiter) של סוכנות החלל האירופית (ESA) זיהתה את מה שהם מכנים "סימני עכבישים ממאדים". תצלומי אזור הקוטב הדרומי של הכוכב האדום מציגים את מה שנראה כמו עכבישים ענקיים על פני כוכב הלכת. הם כמובן לא, אלא מאפיינים שנוצרו בקרח כשהחורף של מאדים הופך לאביב של מאדים.
"המאפיינים הקטנים והכהים הללו נוצרים כאשר שמש אביבית נופלת על שכבות של פחמן דו חמצני שנוצרו במהלך חודשי החורף האפלים", מסבירים ב-ESA. "אור השמש גורם לקרח פחמן דו חמצני בתחתית השכבה להפוך לגז, שלאחר מכן מצטבר ופורץ דרך לוחות של קרח המונחים מעל. הגז מתפרץ לחופשי באביב של מאדים, גורר חומר כהה אל פני השטח תוך כדי שהוא הולך ומנפץ שכבות קרח בעובי של עד מטר".
כשהגז מגיח, דוחף אבק וחול כלפי מעלה תוך כדי תנועה, הוא יוצר מזרקות ענק שנופלות בחזרה אל הפלנטה. כאשר הוא שוקע, הוא יוצר את הכתמים הכהים הנראים בתמונה, ברוחב של בין 45 מטר ל-1 קילומטר.
אז למה אנחנו רואים את הדפוסים האלה, בעצם שילוב של אבק והסדקים בקרח, בתור עכבישים? התופעה של ראיית דפוסים מוכרים באובייקטים נקראת פראידוליה. מבחינת האבולוציה שלנו, הגיוני שנזהה דפוסים שעלולים להוות סכנה עבורנו (למשל נחש או דוב רעב) מהר ככל האפשר. זו הסיבה שאנחנו רואים פרצופים במקומות שבהם פרצופים בהחלט לא שייכים.
קרל סייגן הסביר בספרו 'עולם רדוף שדים', שהיכולת לזהות איומים חשובה להפליא להישרדותנו. בני אדם מוקדמים שברחו ממה שהם חשבו שהוא אריה המסתתר בשיחים שרדו. מי שלא יכול היה לזהות את "דפוס" האריה הזה נאכל על ידו. ע"י האריה, לא הדפוס, כמובן. ואם הם ברחו אבל התברר שהאריה היה למעשה רק סלע, זה בסדר; אותם בני אדם שרדו בכל מקרה והעבירו את הגנים שלהם לדור הבא.
"המוח שלנו כל הזמן מנסה להבין את העולם החיצון. אחת הדרכים שבהן המוח משיג את המטרה הזו היא על ידי זיהוי ולמידה של דפוסים, שהם בעצם חוקיות סטטיסטית בסביבה, מכיוון שהדפוסים האלה עוזרים למוח להחליט איך להגיב או להתנהג כדי לשרוד", לפי ד"ר ג'ס טאוברט (Jess Taubert), מאוניברסיטת קווינסלנד.
כפי שסייגן ציין, מציאת דפוסים (היכן שדפוסים קיימים או לא) הייתה מיומנות הישרדותית חיונית כאמצעי זהירות, אך עלולה להוביל לפירוש שגוי של תמונות אקראיות או דפוסי אור כפרצופים ואובייקטים מוכרים. במקרה הזה, לראות נשורת מפוזרת כעכבישי מאדים עצומים.
