מעבר לחמשת החושים: ה"חושים" האנושיים הנשכחים
- גור זיו
- לפני 7 דקות
- זמן קריאה 16 דקות
כבר ביוון העתיקה הגדיר אריסטו את חמשת החושים הקלאסיים - ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש - כדרכי הקליטה העיקריות של בני־אדם מהעולם. אולם במסורות קדומות ובקרב תרבויות ילידיות, תועדו יכולות חישה נוספות שחורגות מעבר לחמישה הללו. בשנים האחרונות גם המדע המודרני מתחיל לבחון ברצינות יכולות כאלה, הנראות לעיתים כמו "חוש שישי" או פשוט הרחבה מעודנת של חושים מוכרים. אנו נסקור מספר "חושים" אנושיים לא־שגרתיים: החל מיכולת הגששות של ציידים מסורתיים, עבור בתחושת כיוון מגנטית וחישת תנודות עדינות בין אנשים, ועד אינטואיציה לסכנה ואמפתיה גופנית. נבחן את הבסיס המדעי והתרבותי לכל תופעה, וכיצד מפגש בין עבר להווה שופך אור חדש על גבולות החוויה האנושית.
חוש הגששות - בין ראייה לאינטואיציה סביבתית
בתרבויות ציידים־לקטים ועמים ילידיים ברחבי העולם, גששים מומחים מפגינים יכולת מדהימה באיתור עקבות טרף או אדם בשטח, יכולת שנדמית לעיתים כעל-חושית. אצל האבוריג'ינים באוסטרליה, הסן (בושמנים) במדבריות אפריקה, ילידים בצפון אמריקה, וגם בקרב הבדואים בנגב ובסיני, הגששות המסורתית הייתה אומנות נעלה. הגשש נדרש "לקרוא" את הסביבה: עקבות רגליים עמומים בחול, ענף שבור או אבק שהוסר מעל אבן.
במיוחד בקרב הבדואים, פותחה תרבות גששות עשירה - אומנות זיהוי תנועה, עקבות, ושינויים סביבתיים עדינים. גששים בדואים בישראל, כולל כאלו שמשרתים ביחידות צבאיות, מתארים פעמים רבות תחושות גופניות מוקדמות של נוכחות - תחושה שאדם או חיה נמצאים בקרבת מקום, עוד בטרם ראו סימנים ברורים. מדובר בשילוב של קריאה מיידית של עקבות, ניתוח התנהגות הקרקע, תחושת קרבה לא חזותית ולעיתים גם שימוש בתחושת הריח והקול.
גם הבדואים, כמו הסן והאבוריג'ינים, אינם מסתמכים רק על ראייה. למשל, ישנם המתארים הקשבה לרטט הקרקע דרך הרגליים היחפות - כלי חישה שבמערב לא נחשב כלל לחוש עצמאי. הגששות הבדואית היא גם קוגניטיבית מאד: שימוש בידע של מסלולים מדבריים, עונות שנה, תוואי מים עתיקים, והרגלי תנועה של עדרים ובני אדם כאחד.
אך האם זו יכולת חזותית טהורה בלבד? עדויות אתנוגרפיות ופסיכולוגיות מרמזות שחוש הגששות הוא רחב ועשיר מגירוי ויזואלי בלבד. גששים ותיקים מתארים לעיתים את החוויה כתחושה הוליסטית של הסביבה. למשל, גששי סן בקלהארי מספרים שבמהלך המרדף הם יכולים "להרגיש" את נוכחות החיה הניצודה עוד לפני שגילו את עקבותיה. הסבר אפשרי הוא שהגשש קולט באופן תת-מודע סימנים עדינים - רשרוש ציפור מרוחק, ריח עמום באוויר, ענף זעיר שנע - המאותתים לו שהטרף בסביבה. מוחו המעורה בניסיון רב מנתח סימנים מורכבים וייתכן שחלק מהניתוח מתרחש באופן אינטואיטיבי ולא מודע.
במילים אחרות, מה שנראה כ"תחושת נוכחות" מסתורית עשוי להיות תוצאה של תפיסה רב-חושית ופרשנות מהירה של רמזים סביבתיים. מחקרי שדה מאשרים שגששות מוצלחת דורשת שילוב של חוש ראייה חד לפרטים עם ידע אקולוגי נרחב. במסגרת תוכנית שימור ידע גששות בקרב בני וורלפרי (Warlpiri) באוסטרליה, מלמדים זקני השבט את הצעירים להתבונן ולהקשיב: החניכים לומדים לא רק לזהות עקבות בחול, אלא גם להכיר צליל של בעל חיים מסוים כשהוא נע בין עשבי העונה הרטובה.
הגשש המיומן משרטט בדמיונו תמונה מרובדת - הוא "קורא בין השורות" של מה שכתבו עקבות הקרקע, ומשלים את החסר באמצעות דמיון מודרך והזדהות עם בעל החיים הנעקב. חוקרי גששות כמו לואי ליבנברג (Louis Liebenberg) אף טענו שהאומנות הזו היא מעין מדע קדום: הגששים מעלים השערות על סמך רסיסי ראיות ובודקים אותן מול השטח - תהליך הדומה לשיטת המדע המודרנית.
ראוי לציין שהיבטים מיסטיים שיוחסו לגששים זוכים לעיתים להסבר טבעי. סיפור ידוע מדבר על "חוש שישי בשיער ארוך" של גששים ילידים שגויסו לצבא האמריקאי - כביכול, לאחר שגולחו, אבד להם כושר הגששות הייחודי. אמנם אנקדוטה זו הופרכה כמיתוס, אך היא ממחישה את הנטייה לראות ביכולת הגששות משהו על-טבעי. בפועל, ניתוח מדעי של הגששות מצביע על מיומנות אנושית עילאית אך מוסברת: חדות חושים מאומנת לצד עיבוד מוחי מהיר (לעיתים לא מודע) של דפוסים בסביבה. כך הופך הגשש ל"קורא עקבות" מומחה המסוגל לנצל כל רמז - חזותי, שמיעתי או ריחני - כדי לפענח את הסיפור המתרחש סביבו.
הגשש הבדואי
תרבות הגששות של הבדואים במזרח התיכון, ובעיקר באזור הנגב, חצי האי סיני וערב הסעודית, מהווה אחת מהמסורות החושיות המרשימות ביותר שנשתמרו באזור. גששים אלו אינם רק מאתרים עקבות - הם מזהים מצבי רוח, קצב תנועה, והאם מדובר באדם נינוח, פצוע, או ממהר לברוח. לפי עדויות מהשטח, גששים בדואים יכולים לעיתים לזהות לפי עקבה אחת בלבד - מתי עבר אדם, מה משקלו, והאם הוא נושא ציוד כבד. הכשרה בגששות עוברת מאב לבן, ומבוססת על עשרות שנות תרגול ותצפית. אחת מתכונות המפתח היא מהירות העיבוד - הגשש מרגיש לפני שהוא חושב. התחושה היא לעיתים תת הכרתית, אך מתורגמת מיידית לפעולה. לא אחת, גששים מספרים על "הרגשה מוקדמת" או "תחושת רטט בגוף" כאשר משהו חורג מהרגיל במרחב. בצה"ל, נעשה שימוש נרחב בגששים בדואים לגילוי תנועות חבלניות או הסתננויות. עם השנים, חלקם תיעדו ירידה בתחושת הגששות בעקבות הסתמכות מוגברת על טכנולוגיה - דבר המדגיש את חשיבות האימון הפיזי-חושי לשימור היכולת. כיום, ישנן יוזמות לשימור הידע הבדואי המסורתי, ולהעבירו לדורות הבאים - לא רק לשם שימוש בטחוני, אלא כידע תרבותי עמוק על הקשר בין גוף, קרקע ותנועה. החיבור הזה בין רגישות חושית עמוקה, ידע סביבתי, ותחושת נוכחות - הופך את הגששות הבדואית לאחד הביטויים העמוקים של חושים נשכחים. לא מדובר רק בזיהוי עקבה - אלא בקריאה אינטימית של השטח, כמעין שיחה שקטה בין האדם למדבר.
תחושת מגנטיות – המצפן הפנימי החבוי
מדי שנה ציפורים נודדות אלפי קילומטרים, דבורים מוצאות את דרכן חזרה לכוורת, וכלבי-ים חוזרים בדיוק לחופי לידתם - והכול באמצעות יכולת ניווט מרהיבה החורגת מהבנתנו האנושית. ידוע שבעלי-חיים רבים משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ לצורכי ניווט: לציפורים וחיות נוספות יש חוש מגנטי מפותח, הנשען על מנגנונים ביולוגיים כמו גבישי ברזל (מגנטיט) באיבריהן או חלבוני קריפטוכרום בעיניהן. אבל האם לאדם יש שמץ מאותו חוש מגנטי עתיק?
במשך שנים רעיון ה"מצפן הפנימי" אצל בני אדם נחשב ספרותי ותו לא, אך מחקרים עדכניים מתחילים לחשוף ראיות מרעישות לקיומו של מגנטורצפטור אנושי. ב-2019 פורסם מחקר פורץ דרך שבו נחשפו אנשים לשדות מגנטיים מבוקרים בעוצמת השדה הטבעי של כדור הארץ. החוקרים גילו תגובה מובהקת במוח: בכל פעם שהשדה המגנטי סבב בכיוון מסוים, חלה ירידה בעוצמת גלי האלפא במוח הנבדקים. תגובת דה-סינכרוניזציה של אלפא (Alpha ERD) זו ידועה כאופיינית לעיבוד גירויים תחושתיים (כמו הבזק אור או צליל פתאומי). במילים אחרות, שינוי זעיר בשדה המגנטי גרם למוח "להגיב" כאילו קלט גירוי מבחוץ - רמז לקיום חישה מגנטית תת-מודעת בבני אדם.
יתרה מזו, התגובה הופיעה רק כאשר כיוון השדה תאם את הקוטביות הטבעית בחצי הכדור הצפוני (שדה אנכי כלפי מטה), ונעלמה כאשר כיוון השדה היה הפוך. עובדה זו מראה שהמוח מגיב באופן מושפע מאקולוגיית סביבתו (בדומה לבעל חיים החי בחצי כדור מסוים) ולא סתם לאנרגיה פיזיקלית כללית. החוקרים גם שללו הסברים חלופיים - למשל, שמדובר בהשראה חשמלית פשוטה - והעלו שקיימים במוחנו קולטני מגנטיות זעירים, ייתכן מבוססי גבישי מגנטיט ברקמות עצביות.
עדויות נוספות מחזקות את ההשערה שלבני אדם פוטנציאל לחוש שדות מגנטיים. בבני אדם התגלו חלבוני קריפטוכרום בעין (ברשתית), המקבילים לאלו שבציפורים ומשמשים כ"מצפן כימי" הרגיש לאור כחול. ניסוי אלגנטי הראה שבזבוב פירות מהונדס גנטית, החלפת החלבון שלו בחלבון הקריפטוכרום האנושי החזירה לו יכולת לנווט מגנטית - מה שמעיד שלחלבון האנושי יש כשירות מולקולרית לחוש שדה מגנטי (באמצעות מנגנון קוונטי רגיש לאור).
ואכן, מחקר מ-2022 מצא ראיות התנהגותיות מרתקות: גברים (אבל לא נשים) שהורעבו קלות הצליחו לבחור בכיוון הנכון של "צפון מגנטי" במתקן ניסוי - אך רק כשאור כחול הגיע לעיניהם. תחת אור כחול, אותם נבדקים למדו לקשר כיוון מגנטי מסוים עם הימצאות מזון, ואחר כך יכלו להצביע באופן לא מודע על אותו כיוון בחושך מוחלט. אם הוסר אור כחול, היכולת נעלמה - רמז מובהק לכך שהחיישנים נמצאים בעין ופועלים תודות למנגנון תלוי-אור (כנראה קריפטוכרום). במקביל, אישוש לנתיב מגנטיט הגיע מתגובת האלקטרואנצפלוגרם (EEG): שינוי כיוון השדה שהיה רגיש לקוטביות (צפון/דרום) מתאים למנגנון מבוסס מגנטיט, בעוד שמנגנון קריפטוכרום "מצפן קוונטי" רגיש רק לזווית ולא לכיוון מוחלט.
אמנם בני אדם אינם מודעים באופן ישיר לשדה המגנטי כמו שאנו מודעים לאור או צליל, אך הצטברות הממצאים מרמזת שיש לנו חוש מגנטי רדום או לא מודע. ייתכן שבאבולוציה של האדם המודרני, בעת שהיגר וצד, חוש זה מילא תפקיד בציד וניווט והצטמצם עם הזמן. מעניין לציין שמסורות ניווט פולינזיות למשל מתארות "תחושת כיוון פנימית" של הנווט, אם כי קשה לנתק זאת מידע אסטרונומי וזרמי אוקיינוס. גם בשפת היומיום יש המון ביטויים לכך - "יש לי מצפן בראש" או "חוש כיוון טוב" - אולי שריד עממי להבנה שהתמצאות אינה רק עניין של ראייה ושמיעה. היום, כאשר המדע מתחיל להחזיר עטרה ליושנה ולגלות מחדש חושי אדם שנשכחו, נפתחת שאלה מסקרנת: האם נוכל לעורר מחדש את חוש המגנטיות אצל בני־אדם (ואולי אף לאמנו ככלי ניווט טבעי)?
קליטת תדרים עדינים - שדות ורטטים כגשר בין אנשים
האם בני אדם קולטים שדרים אחד מהשני שלא באמצעות ראייה, שמיעה או שאר הערוצים המוכרים? הרעיון של "אנרגיה" או "רטט" העובר בין אנשים נפוץ בתרבויות רוחניות - דיבור על "הילה", "צ'י" או "השדה האורגוני" (Orgone) במזרח ובמערב. בשנים האחרונות מצטברות עדויות בביולוגיה לכך שגופנו מייצר שדות אלקטרומגנטיים ותנודות בתדרים נמוכים, שעשויים לשמש כאמצעי להעברת מידע עדין בין אנשים. הדוגמה המוחשית ביותר היא הלב. לב האדם מייצר במהלך פעימותיו שדה חשמלי ומגנטי חזק בהרבה משל המוח. למעשה, העוצמה החשמלית של פעימות הלב (כפי שנמדדת באק"ג) גדולה פי 60 מזו של פעילות המוח (גלי EEG), והשדה המגנטי של הלב חזק פי 100 ויותר מזה של המוח. שדה מגנטי זה הוא הגדול ביותר שמופק בגוף - הוא מקיף את כל תאי הגוף ואף נמדד מספר מטרים מחוץ לגוף באמצעות מכשירים רגישים (מגנטומטרים מסוג סקוויד).
מכון HeartMath, החוקר אינטראקציות לב-מוח, מצא שרצף הפעימות של הלב (הקרוי גם קצב הלב המשתנה) משתנה בהתאם למצבי רגש, ושינויים אלו נרשמים גם כסיגנלים אלקטרומגנטיים הנישאים בשדה הלב. הם מציעים שהשדה המגנטי של הלב משמש כנשא מידע רגשי: רגשות כמו שלווה, אהבה או לחץ משנים את דפוס התנודות של הלב, ותנודות אלו מקרינות לסביבה ויכולות להיקלט ע"י הלב או המוח של אנשים אחרים קרובים. במילים אחרות - ייתכן שקיים מנגנון פיזיקלי שבו "הלב מדבר אל הלב" ללא מילים, באמצעות תדרים נמוכים ותנודות.
רעיונות כאלה עשויים להישמע ספקולטיביים, אך מחקרים מתחילים לאשש לפחות חלק מהתופעות. מדענים תיעדו מצבים של סינכרון פיזיולוגי בין אנשים במהלך אינטראקציה: למשל, נמצא שקבוצת אנשים הפועלת יחד בהרמוניה מראה סינכרון בקצב הלב בין הפרטים, וסנכרון זה אף ניבא הצלחה גבוהה יותר בביצוע המשימה המשותפת. מחקרי מוח מצביעים שגם גלי מוח עשויים להסתנכרן חלקית בין שני אנשים כאשר יש ביניהם קשר רגשי או שיתוף פעולה ממוקד.
כך למשל, אימהות ותינוקות או זוגות קרובים יכולים להראות דפוסי מוח ופעילות לב דומים בעת אינטראקציה קרובה, במה שנקרא "קו-רגולציה פיזיולוגית" או תהודה בין-אישית. יתכן שהסינכרון הזה נובע בחלקו מאותות הניתנים לקליטה בחושים הרגילים - למשל, אנו שומעים את קצב הנשימה אחד של השני ומתאימים את עצמנו, או רואים הבעות זעירות. אולם לא מן הנמנע שגם השדות החשמליים והמגנטיים של הגוף משחקים תפקיד. אחרי הכל, כל תא עצב ושריר בגופנו יוצר שדות חשמליים חלשים; הלב והמוח כאמור מקרינים שדות מדידים; וגופנו רגיש לשינויים אלקטרומגנטיים (הוכחה אחת היא מערכת הראייה - העין היא חיישן אלקטרומגנטי לאור).
מחקרים אף גילו שכשאדם נמצא בקרבת אדם אחר, ניתן למדוד במכשירים עדינים את אות הלב של האחד משתקף בגלי המוח של השני - סימן אפשרי לאינטראקציה אלקטרומגנטית ישירה. האם המוח שלנו מפרש מידע מתוך השדות הללו? גישת "השדה הביולוגי" (biofield) גורסת שאורגניזמים חיים רגישים לשדות הדדית, ומחפשת ראיות לאותם "רטטים" בין אנשים. בחיי היום־יום, אנו מרבים להשתמש בביטויים כמו "יש לי וויברציות טובות ממנה" או "האווירה בחדר טעונה". ייתכן שחלק מתחושות בטן אלה קשור לקליטה של אותות שאינם מילוליים: פרומונים וחומרים כימיים באוויר, תנוחות גוף זעירות, וגם שדות חשמליים שאנו חשים דרך עורנו. ידוע למשל שחלק מהאנשים רגישים לאינפרה-סאונד - קול בתדר נמוך מיכולת השמיעה. תנודות כאלו (בסביבות 10-20 הרץ) יכולות לגרום אי-נוחות או חרדה ללא סיבה נראית לעין. כך, דיווחים על "בתים רדופים" התבררו לעיתים כנובעים מרעש אינפרה-סאונד ממכשירים, שגרם לאנשים להרגיש נוכחות מאיימת.
ייתכן שהגוף שלנו הוא מקלט לכל מיני תנודות סמויות שאיננו מודעים להן, אבל הן משפיעות על מצב רוחנו ותחושותינו. בנוסף, גמישות החושים האנושית ניכרת במקרים של אובדן חוש אחר: אנשים עיוורים או חרשים יכולים לפתח רגישות מוגברת לתדרים תחושתיים חלופיים. עיוורים רבים מחדדים מאד את חוש השמיעה והמישוש שלהם - יש מי שלומדים איכון הד (התמצאות באמצעות השמעת קליקים ושמיעת ההדים כמו עטלף) או חשים ברטט צעדים דרך הרצפה. מחקרים מצאו שלאנשים עיוורים יש חדות מישוש גבוהה מזו של רואים, הודות לנוירו-פלסטיות - המוח "מקדיש" יותר משאבים לעיבוד מגע בהיעדר ראייה.
כלומר, במידה מסוימת אנו יכולים לאמן את עצמנו לקלוט תדרים אחרים אם חוש מסוים נחסם. הדבר מעורר מחשבה: האם במכוון, באמצעות טכניקות מדיטציה או טכנולוגיה, נוכל להרחיב את טווח החישה שלנו לחוש יותר את אותם רטטים עדינים? כבר כיום יש "ביוהאקרים" המתקינים לעצמם מגנטים זעירים באצבע כדי להרגיש שדות מגנטיים בסביבתם כהרחבת חוש. אולי בעתיד הכשרה מוחית או התקנים לבישים יאפשרו לכל אחד לפתח "חוש שישי" חדש - אבל למעשה, ייתכן שפשוט נחזיר לארסנל התחושות את מה שקיים בנו בפוטנציאל רדום מילדות.
אינטואיציה ותחושת סכנה - כשהגוף יודע לפני התודעה
מי לא חווה פעם "תחושת בטן" חזקה - ידיעה פתאומית שמשהו לא בסדר או שצריך לפעול באופן מסוים, בלי הסבר הגיוני ברור? תרבויות רבות דיברו על חוש שישי במובן של אינטואיציה: היכולת לקלוט סכנה מתקרבת או לקבל החלטה נכונה בהרגשה בלבד. היום, מדעי המוח והפסיכולוגיה מכירים בכך שמה שאנו מכנים "אינטואיציה" הוא חלק בלתי נפרד מתהליך החשיבה האנושי - והמפתיע הוא כמה הוא קשור לגוף הפיזי, עוד לפני שהמוח המודע הגיע למסקנה כלשהי.
אחת ההדגמות המפורסמות לתופעה זו היא ניסוי הימורים הידוע כמשימת איווה (Iowa gambling task). בניסוי, משתתפים מושכים קלפים מארבע חפיסות במטרה לזכות בכסף. בלי ידיעתם, שתי חפיסות הן "רעות" (רווחים גבוהים אבל הפסדים גבוהים עוד יותר בסופו של דבר) ושתי חפיסות "טובות" (רווח קטן אך יציב). באופן טיפוסי, רק אחרי כמה עשרות בחירות אנשים מבינים במודע אילו חפיסות טובות. אבל המחקר הראה שהגוף מקדים את המוח: כבר בשלבים מוקדמים, כשמשתתפים מתקרבים לחפיסה "רעה", אפשר למדוד עליית מוליכות חשמלית בעור (סימן להזעת מתח קלה) - סימן לפעילות רגשית/גופנית של אזהרה. זאת עוד לפני שהאדם עצמו דיווח שחשד במשהו.
במילים אחרות, "תחושת הבטן" התריעה מפני בחירה גרועה רגעים לפני שהמודעות השיגה אותה. תופעה זו מכונה על ידי הנוירולוג אנטוניו דמסיו "השערת הסמן הסומטי" ("Somatic marker hypothesis"): הגוף יוצר סימן (סומטי - גופני) הקשור לניסיון עבר שלילי, וכשאנחנו ניצבים מול החלטה דומה - אפילו אם טרם זיהינו אותה בתודעה - הגוף מאותת לנו (למשל, בדופק מואץ או מועקה מוזרה בבטן) ומשפיע על בחירתנו באופן לא מודע.
כיצד הגוף "יודע" לפני התודעה? הסיבה היא שהמוח מפענח גירויים ומקבל החלטות בשכבות - חלקן לא מודעות. למשל, האמיגדלה - מבנה מוחי קדום - מזהה סימני סכנה בחושים מהר יותר מהקורטקס המודע. בניסויים, הראו לאנשים תמונות מפחידות בהבזק כה מהיר עד שלא דיווחו שראו דבר, ובכל זאת סריקות מוח חשפו פעילות באמיגדלה ותגובות פיזיולוגיות של פחד. כך שאם אנחנו הולכים ברחוב חשוך ו"קופץ עלינו פחד" ללא סיבה נראית - ייתכן שהעיניים הבחינו בצל לא ברור, או האוזניים קלטו צעד חרישי, והאמיגדלה כבר דרכה את מערכת ה"הילחם או ברח" לפני שהצלחנו בכלל לחשוב. זה מתבטא כדופק מואץ, רעידה קלה או רצון מיידי לשנות כיוון, ואז אנו מפרשים זאת כתחושת בטן על סכנה.
כפי שתואר בכתבה בגארדיאן: "מלהחליט איפה לאכול צהריים ועד הבחירה להתרחק מסכנה שעדיין לא זיהית בבירור - האינטואיציה משחקת תפקיד בחיינו". כולנו מכירים סיפורים של אנשים שאומרים "משהו בי אמר לי לא לעלות לטיסה הזו", או "היה לי חשש לא מוסבר אז לא נכנסתי לסמטה ואז הסתבר ש...". לא כל הסיפורים נכונים, ובוודאי יש גם אינטואיציות כושלות, אבל הגיוני אבולוציונית שפיתחנו מנגנון אזעקה מוקדמת בלתי מודע - עדיף "להרגיש שמשהו לא בסדר" ולנקוט זהירות, מאשר לנתח באיטיות בשכל בעוד הנמר מתקרב.
מעבר לכך, מתברר שתחושות הבטן אינן סתם ביטוי סמלי - הבטן שלנו באמת מדברת עם המוח. במערכת העיכול קיים מערך עצום של תאי עצב - מערכת העצבים המעית (ENS) - המכונה גם "המוח השני". רשת זו מונה כ-500 מיליון נוירונים, כמחצית אחוז ממספר תאי העצב במוח (וכ-5 פעמים יותר מתאי העצב בחוט השדרה כולו!). מערכת עצבים זו, השולטת בעיכול, יכולה לפעול באופן עצמאי ויש לה קישור עצבי הדוק למוח דרך עצב הוואגוס.
חוקרים גילו קשרים הדוקים בין המעי למוח בתחום הרגשי: למשל, 90% מהסרוטונין (מוליך עצבי של מצב רוח) מיוצר בכלל במעי; חיידקי המעי משפיעים על חרדה; והרבה אנשים מרגישים בחילה או שלשול תחת לחץ נפשי. לא פלא שאנו אומרים "תחושת בטן" - הבטן היא איבר חישה רגשי! כאשר אנחנו עומדים בפני החלטה מלחיצה, ציר תחושות עובר הלוך ושוב בין הקרביים למוח. הבטן יכולה להתכווץ מסטרס עוד לפני שהבנו מה מטריד אותנו, והאותות מהבטן (דרך עצבים והורמונים) מעלים לתודעה את תחושת חוסר הנוחות שדוחפת אותנו לפעול.
ומה לגבי לצפות את העתיד ממש, כמו טענות על פרפרים בבטן רגע לפני שאירוע דרמטי מתרחש? בתחום הפאראפסיכולוגיה נעשו ניסויים על "תחזית פיזיולוגית" או Presentiment, בהם נבדקים חוברו למכשירי מדידה וראו הבזקים אקראיים של תמונות - חלקן ניטרליות וחלקן מזעזעות. יש הטוענים שבממוצע, גופם של אנשים מראה שינוי מדיד (למשל בדופק או מוליכות עור) כשנייה או שתיים לפני הופעת תמונה מזעזעת, יותר מאשר לפני תמונה ניטרלית. התוצאות שנויות במחלוקת והאפקט, אם קיים, הוא חלש מאד. רוב המדענים הסקפטיים סבורים שאם יש משהו, זו אולי רגישות לסימנים זעירים בהתנהגות המכשיר או הצגה לא באמת רנדומלית. אך עצם קיום מחקרים כאלה מעיד עד כמה הרעיון של "הגוף צופה מראש" מסקרן את החוקרים. גם צבא ארה"ב עסק בעבר בחקר "חוש סכנה" אצל חיילים, בתקווה לנבא מארבים - ללא מסקנות יישומיות חד-משמעיות.
בסופו של דבר, אינטואיציה כנראה אינה קסם ולא נבואה, אלא צירוף עשיר של ניסיון עבר, עיבוד תת-סף של אותות, וקשרי גוף-מוח הדוקים. היא מלמדת אותנו שיעור בענווה: ההכרה המודעת שלנו היא רק חלק קטן מקבלת ההחלטות. תרבויות שונות העניקו לאינטואיציה שמות - "חוש שישי", "לב שומע", "קול פנימי" - אך בכולן הכירו בערכה. כיום, המגמה המחקרית אינה לדחות אינטואיציה כלא רציונלית, אלא דווקא לחקור כיצד להשתמש בה בחוכמה. פסיכולוגים מנסים להבין מתי לסמוך על תחושות הבטן (למשל בהחלטות מהירות בתחום מומחיות) ומתי הן מוטות על ידי פחדים או משאלות. היכולת לאמן את האינטואיציה - למשל, על ידי מודעות גבוהה יותר לתחושות הגוף (מיינדפולנס) - היא נושא מחקר עדכני. כך מתמזגים החדש והקדום: כלים מדעיים מודרניים חוקרים את ה"חוש" העתיק ביותר של האדם - תחושת החיים והסכנה - שטבוע בבשרו ובמעיו.
אמפתיה חושית – לחוש את הזולת בגוף ראשון
אחד המפתחות להישרדות ולהתפתחות המין האנושי הוא אמפתיה - היכולת להבין ולהרגיש את רגשותיו וכאבו של האחר. באופן מסורתי חשבו שזו יכולת פסיכולוגית טהורה, אך בשני העשורים האחרונים התגלה לה גם בסיס עצבי וגופני מפתיע. ב-1990 התגלה במקרה קיומם של נוירוני מראה בקופי מקוק - תאי מוח שירו לא רק כשהקוף ביצע פעולה, אלא גם כשראה קוף אחר עושה אותה. מאז נמצאו עדויות למערכת דומה בבני אדם: בעת שאנו צופים באדם אחר זז, חלק מאזורי המוח המוטורי והחושי שלנו מופעלים כאילו אנחנו מבצעים או חווים את הפעולה. מדענים שיערו שמערכת זו מסייעת לנו "לשים את עצמנו בנעלי האחר" באופן אוטומטי וכך לתפוס את כוונותיו ורגשותיו. פרופ' מרקו יאקובוני (Marco Iacoboni) ועמיתיו אף טענו שנוירוני מראה הם הבסיס העיצבי ליכולת שלנו לחוש רגשות כמו אמפתיה.
ישנן תופעות מדהימות שמדגימות עד כמה הגוף שלנו יכול להשתתף בחוויות של אחרים. כחמישה אנשים מכל אלף חווים מצב נדיר שנקרא סינסתזיה מגע-מראה (Mirror-touch synesthesia): כאשר הם רואים אדם אחר ננגע או נפצע, הם מרגישים על גופם ממשית את המגע או אפילו כאב "מראה" מקביל. למשל, סינסטז מסוג זה שצופה במישהו מקבל חיבוק עשוי לחוש לחץ פיזי קל בידיו, או אם רואה מחט דוקרת אצבע של אחר - יחוש עקצוץ באצבע שלו. מחקרים מאשרים שאכן כ-1.6% מהאוכלוסייה מדווחים על חוויות "כאב מראה" במידה מסוימת. אנשים כאלה נוטים גם לציוני אמפתיה רגשית גבוהים מהממוצע.
תופעת המראה הזו יכולה ללמד על המנגנון שפועל בכולנו: גם אם רובנו לא ממש מרגישים פיזית את כאב הזולת, המוח שלנו כן מפעיל באופן חלש את רשתות הכאב שלו בעת שאנו רואים אדם אחר סובל - מעין הד קלוש לכאב בתוך עצמנו. זו למעשה אמפתיה גופנית: החיבור לאחר אינו רק רעיון שכלי, אלא חוויה חלקית שלו בתוך גבולות גופנו. אפילו בלי סינסתזיה מיוחדת, אנו חווים השפעות גופניות בין-אישיות רבות. דוגמה מאלפת: מסתבר שבני אדם יכולים להריח רגשות כמו פחד או סטרס של אחרים, ולהגיב להם באופן לא מודע.
בניסוי, אנשים הריחו דגימות זיעה שנלקחו מאנשים בזמן פחד (קפיצת בנג'י) לעומת זיעה רגילה בזמן פעילות ספורט. ללא ידיעת הנבדקים, ריח "פחד" הפעיל אצלם אזורי מוח הקשורים בפחד וגרם להתנהגות דרוכה יותר. באופן יומיומי, ייתכן שכשמישהו בסביבתנו מפוחד או לחוץ, גופנו קולט את ההפרשות הכימיות שהוא מפיץ (מה שנקרא לפעמים פרומונים אנושיים) - ואנו עצמנו נעשים חרדים מעט בלי להבין למה. זה מעניק רובד ביולוגי לביטוי "הפחד באוויר". בדומה, צחוק מדבק לא רק כי שמענו קול, אלא גם כי גופנו מגיב להבעות ולעוררות של האחר.
קשרים הדוקים במיוחד מדווחים לא פעם אצל תאומים זהים או בין הורה לילד: סיפורים על תאום שחש כאב חד בדיוק בזמן שאחיו נפצע רחוק משם, או אם שמרגישה "משהו לא בסדר" עם ילדתה המרוחקת. המדע מתקשה לאשש טלפתיה כזו בניסויים מבוקרים, וייתכן שחלק גדול ממנה מוסבר בצירופי מקרים וזיקה רגשית חזקה (שגורמת לאם לדאוג בדיוק כשבאמת קרה משהו). עם זאת, ברור שקשר רגשי עמוק מגביר את הרגישות שלנו לסימנים עדינים.
בני זוג שחיים שנים יחד יכולים "לקרוא" זה את זה במבט או מתנוחת כתפיים. אנו קולטים שינויים מיקרוסקופיים בקול או בפנים של הקרובים אלינו שזרים לא היו מבחינים בהם. המוח גם מתאים את עצמו: מחקרי דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) של זוגות אוהבים הראו שכשאחד חווה כאב, אצל השני מופעלים חלק ממרכיבי "רשת הכאב" במוח כאילו הוא סובל - במיוחד אזורים רגשיים (אמיגדלה, אינסולה) ולא אזורי חישה סומטיים. כלומר, האמפתיה "מדביקה" את החוויה הרגשית, אם כי לא תמיד עד כדי תחושת הכאב הפיזי ממש.
מעבר להסברים עצביים וכימיים, בתרבויות רוחניות דובר מזה דורות על אחדות החוויה בין אנשים: מורים רוחניים, שמאנים ומיסטיקנים יהודים (למשל בחסידות) תיארו מצבים של הזדהות כה עמוקה עד ש"נשמות מתערבבות" או "כאב הזולת מורגש בלב כאילו הוא שלך". כיום המדע נותן כיוון להבנת תופעות אלו במסגרת מחקר ההתנהגות והנוירולוגיה של אמפתיה. בסיכומו של דבר, מתברר שהאדם מצויד במערכות משולבות של תפיסה והבנה חברתית גופנית. המושג "לב רחב" הוא לא רק מטאפורה: הלב ממש משחק תפקיד בהרגשת הזולת (דרך הורמונים וקצב לב), והמוח מגיב ישירות למראות וריחות של רגשות אחרים. אמפתיה היא אולי אחד ה"חושים" החשובים ביותר להווייתנו כבני אנוש - היא מאפשרת לנו ליצור קהילות, לתמוך, ללמד ולהעביר ידע. אפשר לראות בה "החוש השישי" האמיתי, שמחבר בין כל החושים האחרים לבין עולם הערכים והרגש.
בין המדע למסתורין - הידוק הקשרים אל החושים שמעבר
המסע בין חמשת התחומים הללו - גששות, מגנטורצפטיה, רטט עדין, אינטואיציה ואמפתיה - מגלה חוט שני משותף: בני האדם ניחנו במגוון יכולות חישה ותפיסה שעולות על מה שמקובל בהגדרה הצרה של "חמשת החושים". יכולות אלו זכו להכרה והערכה בתרבויות עתיקות וילידיות, לעיתים בלבוש מיסטי או רוחני, וכעת הן שבות לתשומת הלב המדעית במאה ה-21. חוקרים מתחומים בין־תחומיים - נוירולוגיה, פסיכולוגיה קוגניטיבית, אנתרופולוגיה ואפילו פיזיקה - משתפים פעולה כדי לבדוק באובייקטיביות את גבולות החוויה האנושית.
מעניין לראות כיצד המדע המודרני לעיתים מאשר טענות עתיקות: למשל, הרעיון השמאני שחלק מבני האדם "חשים" את כיוון הצפון מתיישב עם גילוי התגובה המוחית לשדה מגנטי; האימרה ש"הלב מקרין אהבה" מתכתבת עם מדידת השדה המגנטי של הלב והשפעתו על אנשים אחרים; ו"תחושת בטן" לסכנה מגובה בהבנת ציר מוח-מעי והתגובות הלא מודעות. כמובן, המדע גם מכניס פרופורציות ומפריד בין אמיתי למוגזם: לא, כנראה שאין לנו יכולת לראות ממש את העתיד או לתקשר טלפתית למרחקים (לפחות לא שהתגלתה), ויכולות כמו גששות עילאית דורשות אימון אדיר ולא מופיעות כשלעצמן באופן קסום.
שאלת האימון והפיתוח של חושים אלה מרתקת בפני עצמה. האם ניתן לאמן אדם מודרני לחוש את השדה המגנטי כמו יונה נודדת? ניסויים טכנולוגיים, כמו חגורות רוטטות המורות תמיד על כיוון צפון, הראו שאחרי תקופה אנשים מתחילים "להרגיש" אוריינטציה מרחבית חדשה - מעין חוש מגנטי נרכש. באופן דומה, תרגולים מנטליים כמו מדיטציית מיינדפולנס או יוגה טוענים לשיפור רגישות האדם לאותות גופניים עדינים, מה שיכול לחזק את האינטואיציה והאמפתיה.
שילוב של טכנולוגיה ומודעות עשוי לפתוח בפנינו אפיקים לחידוד חושים רדומים. כבר כיום, שתלי רשתית מאפשרים לעיוורים "לשמוע צבעים" (המרת צבע לצליל) - בעצם הוספת חוש חדש דרך ערוץ קיים במוח. מי יודע, אולי יום אחד יפתחו מכשור שמעביר למוחנו תחושת שדה מגנטי או רטט רגשי של אחרים באופן מודע, ונזכה להרחיב את התפיסה האנושית. בסופו של דבר, ההתבוננות בחושים שמעבר לחמשת הקלאסיים מחברת בין מדע לחוויה אנושית בצורה מעמיקה. היא מזכירה לנו שהידע אינו מגיע רק דרך מחשבה לוגית או ראייה ושמיעה מודעת, אלא גם דרך הגוף, הרגש והתת-מודע.
מגמה מחקרית עכשווית אכן מחזירה עטרה ליושנה בהתייחסות לתחושה כצורת ידע: חוקרי קוגניציה מדגישים את גישת הקוגניציה המגולמת (embodied cognition) הרואה בתחושות הגוף חלק מהחשיבה; פסיכולוגים חוקרים "למידה אינטואיטיבית" ו"חוכמת הגוף"; ואנתרופולוגים מעלים על נס ידע ילידי שחבוי בתחושות ובהתנסות ולא בטקסטים. כך, בדיוק כפי שהגשש קורא עקבות בין השורות, המדע לומד לקרוא בין השורות של החוויה האנושית - לגלות את אותם חושים נשכחים ולהבין מה הם יכולים ללמד אותנו על עצמנו ועל עולמנו.
מקורות:
קטעים מהמחקר- Human magnetic sense is mediated by a light and magnetic field resonance-dependent mechanism מאת Nature Scientific Reports.
קטעים מ- Go with your gut: the science and psychology behind our sense of intuition מאת the Guardian שנכתב ע"י: Bianca Nogrady.
קטעים מ- The Art of Tracking מאת Louis Liebenberg.
קטעים מ- Warlpiri 'master trackers' develop new teaching methods to keep ancient knowledge alive מאת ABC שנכתב ע"י: Charmayne Allison.
קטעים מהמחקר- Transduction of the Geomagnetic Field as Evidenced from alpha-Band Activity in the Human Brain מאת eNeuro.
קטעים מהמחקר- Human cryptochrome exhibits light-dependent magnetosensitivity מאת Nature Communications.
קטעים מ- Exploring the Role of the Heart in Human Performance מאת Heartmath.
קטעים מהמחקר- How our hearts beat together: a study on physiological synchronization based on a self-paced joint motor task מאת Nature Scientific Reports.
קטעים מהמחקר- The perception of affective and discriminative touch in blind individuals מאת Behavioural Brain Research.
קטעים מ- Feeling the Future: Experimental Evidence for Anomalous Retroactive Influences on Cognition and Affect מאת Daryl J. Bem.
קטעים מ- The smell of fear is real, say scientists מאת the Guardian שנכתב ע"י: James Randerson.
