מחקר חושף את האישיות האפלה של הטרולים שהורסים את השיח הפוליטי

תמיד תהיתם מי האנשים שמרעילים כל דיון פוליטי ברשת? מחקר חדש חושף את האמת המטרידה: עבור רבים מהם, זו לא אידיאולוגיה, זו פסיכולוגיה. מסתבר שלנרקיסיסטים, פסיכופתים וסדיסטים יש מניעים שונים מאד להרוס את השיח.

כל מי שגלש אי פעם לקטע התגובות תחת פוסט פוליטי מכיר את התחושה. היא מתחילה בסקרנות, אולי ברצון כן להבין דעה אחרת, ומתחלפת במהירות במפח נפש. במקום דיון ענייני, הזירה הדיגיטלית הופכת לשדה קרב רעיל של עלבונות אישיים, האשמות חסרות בסיס, הפצת מידע שקרי בזדון, ורמת אלימות מילולית שרובנו לא היינו מעזים להפגין פנים אל פנים. קל לפטור את התופעה כ"רעש רקע" של העידן הדיגיטלי, או לייחס אותה לקומץ קיצונים חסרי חיים. אך מה אם מאחורי המקלדת מסתתר משהו עמוק ומטריד יותר? מה אם חלק ניכר מהרעל המבעבע בשיח הציבורי שלנו אינו נובע כלל משכנוע פוליטי, אלא מונע על ידי תכונות אישיות אפלות?

מחקר חדש ומקיף שפורסם בכתב העת Humanities & Social Sciences Communications, מספק לראשונה תשובות מדעיות לשאלות הללו. הוא לוקח אותנו למסע אל הצד האפל של הפסיכולוגיה האנושית, ומשרטט מפה מדאיגה של האופן שבו נרקיסיזם, פסיכופתיה וסאדיזם מעצבים את הפעילות הפוליטית בזירה הדיגיטלית.

החוקרים, בראשות מגדלנה ואן זאלק (Magdalena J. A. van Zalk), התבססו על מודל פסיכולוגי מוכר המכונה "רביעיית האופל" (Dark Tetrad). מודל זה מתאר ארבע תכונות אישיות שלרוב נחשבות זדוניות או מזיקות חברתית: נרקיסיזם, המאופיין בתחושת חשיבות עצמית מנופחת, צורך עז בהערצה וחוסר אמפתיה; פסיכופתיה, המתבטאת באימפולסיביות, חוסר חרטה, קור רגשי ונטייה לחיפוש ריגושים; מקיאווליזם, המתאר נטייה למניפולטיביות, ציניות וראיית אחרים ככלים להשגת מטרות; וסאדיזם יומיומי, הנטייה ליהנות מגרימת סבל (פיזי או נפשי) לאחרים.

בעוד שבעבר תכונות אלו נחקרו בעיקר בהקשרים של פשיעה או ניהול ארגוני, הצוות ביקש לבדוק כיצד הן באות לידי ביטוי במרחב שבו כולנו מבלים חלק ניכר מזמננו: הרשתות החברתיות, ובמיוחד בזירה הפוליטית הטעונה. לשם כך, הם העבירו שאלונים מפורטים למדגם רחב של אנשים, שבהם נמדדו רמות ה"אופל" באישיותם לצד הרגלי הפעילות הפוליטית המקוונת שלהם. החוקרים הבחינו בין פעילות "בונה", כמו חתימה על עצומות, שיתוף מאמרים חדשותיים והבעת תמיכה במועמדים, לבין פעילות "הרסנית", כמו הטרלה, הפצת מידע כוזב, בריונות רשת והטרדה. הממצאים היו ברורים ומטרידים, וחשפו כי לכל אחת מהתכונות האפלות יש "טביעת אצבע" התנהגותית ייחודית.

הקשר החזק והמובהק ביותר נמצא בין פסיכופתיה וסאדיזם לבין ההתנהגויות ההרסניות ביותר. אנשים שקיבלו ציון גבוה במדדים אלו נטו באופן מובהק לעסוק בהטרלות, להפיץ תיאוריות קונספירציה, להעליב משתמשים אחרים ולהתענג על הכאוס שהם יוצרים. המניע שלהם, כפי שהמחקר מבהיר, אינו אידיאולוגי. הם לא מנסים לקדם אג'נדה פוליטית או לשכנע בצדקת דרכם. עבורם, הזירה הפוליטית היא פשוט מגרש משחקים, זירה מושלמת לספק את הדחפים האפלים שלהם.

הפסיכופת, המחפש ריגושים וחסר כל אמפתיה, מוצא בהתנגשות הדעות הזדמנות לזרוע הרס מבלי לשאת בתוצאות. הסאדיסט, מצידו, מקבל סיפוק ישיר מהכאב ומהתסכול שהוא גורם לאחרים. כפי שניסחה זאת ד"ר לינדה קיי (Linda Kaye), פסיכולוגית סייבר מאוניברסיטת אדג' היל שלא הייתה מעורבת במחקר, "עבור הטרול הסאדיסט, התגובה הרגשית של הקורבן היא הפרס. המטרה אינה לנצח בוויכוח, אלא לגרום לסבל". הזירה הפוליטית, על רגישותה ונפיצותה, פשוט מספקת את המטרות הקלות והיעילות ביותר להשגת המטרה הזו.

בעוד שהפסיכופת והסאדיסט הם "החיילים הרגליים" של הצבא הרעיל ברשת, המחקר מצא שלנרקיסיסטים יש תפקיד מורכב יותר. אנשים עם רמות גבוהות של נרקיסיזם היו פעילים מאד בזירה הפוליטית המקוונת, הן בפעילויות בונות והן בהרסניות. המוטיבציה שלהם שונה לחלוטין: הם אינם מחפשים כאוס, אלא תשומת לב והערצה. הרשת החברתית היא במה, והם רוצים להיות הכוכבים. הנרקיסיסט ישתף מאמרים, יחתום על עצומות ויביע תמיכה נלהבת במטרה מסוימת, לאו דווקא מתוך שכנוע עמוק, אלא כי זה גורם לו להיראות נאור, מעורב ומוסרי בעיני עוקביו - תופעה המכונה "איתות סגולה". אך באותה נשימה, הוא לא יהסס להיכנס לוויכוחים אגרסיביים, להשפיל יריבים ולהציג את דעותיו כעליונות המוחלטת, כל זאת כדי לחזק את תחושת החשיבות העצמית שלו. בעוד שהסאדיסט רוצה לראות את העולם בוער, הנרקיסיסט רוצה לראות את עצמו משתקף בלהבות כמנהיג הדגול של הכבאים. התוצאה הסופית, הקצנת השיח, דומה, אך המניע שונה בתכלית.

החוקרים מדגישים כי האינטרנט מהווה חממה מושלמת לשגשוגן של תכונות אלו. הסביבה הדיגיטלית מספקת את מה שהפסיכולוג ג'ון סולר (John Suler) כינה "אפקט הדיס-אינהיבציה המקוון" - השילוב של אנונימיות, היעדר קשר עין, ותחושת ריחוק מהאדם בצד השני, גורם לאנשים להרגיש חופשיים להתנהג בדרכים שלא היו מעזים לנהוג בהן בעולם האמיתי. עבור אדם עם נטיות סאדיסטיות או פסיכופתיות, זהו תנאי אידיאלי. אין השלכות מיידיות למעשיהם, והם יכולים לפגוע ולזרוע הרס ללא חשש. עבור הנרקיסיסט, הרשת מעניקה גישה לקהל בלתי מוגבל, במה גלובלית שבה הוא יכול לצבור לייקים, שיתופים ותגובות שמזינים את הצורך הבלתי נדלה שלו באישור.

השלכות המחקר חורגות הרבה מעבר לזיהוי "האישיות של הטרול". הן מאירות באור חדש את האתגרים העומדים בפני הדמוקרטיות בעולם הדיגיטלי. הממצאים מצביעים על כך שחלק ניכר מהשיח הפוליטי המקוטב והרעיל ביותר ברשת אינו באמת "שיח" במובן הקלאסי - כלומר, ניסיון להחליף דעות ולהגיע לאמת או לפשרה. במקום זאת, מדובר בהתנגשות של דחפים פסיכולוגיים. הוויכוח אינו על מהות המדיניות, אלא על סיפוק צרכים אישיותיים אפלים. הבנה זו קריטית. היא מלמדת אותנו שאסטרטגיות המבוססות על היגיון, עובדות או ניסיונות גישור, נידונות לכישלון כאשר הצד השני אינו מעוניין בדיון כלל. "אי אפשר לנצח בוויכוח לוגי עם מישהו שמטרתו היא לא להגיע לאמת, אלא ליהנות מהתסכול שלך", מסבירה ואן זאלק.

אם כן, מה ניתן לעשות? המחקר אינו מציע פתרונות קסם, אך הוא מצביע על כיוונים חשובים. ראשית, הוא מדגיש את חשיבותה של המודעות. ההבנה שחלק מהתוקפנות המופנית כלפינו אינה אישית, אלא נובעת ממניעים פתולוגיים של התוקף, יכולה לעזור לנו לפתח חוסן נפשי ולהימנע מלהיגרר למלכודות הרגשיות שהטרולים טומנים לנו. האסטרטגיה הישנה והטובה, "אל תאכילו את הטרול", מקבלת כאן חיזוק מדעי.

שנית, הוא קורא לפלטפורמות המדיה החברתית לפתח מנגנוני ניטור והתערבות מתוחכמים יותר, כאלה שמבוססים על דפוסי התנהגות ולא רק על מילות מפתח. לבסוף, הוא מזכיר לכולנו את האחריות האישית שלנו. בעידן שבו כל אחד יכול להפוך למשפיען בזעיר אנפין, ההבנה של המניעים האפלים שיכולים להסתתר מאחורי המקלדת היא צעד ראשון וחיוני בדרך ליצירת שיח ציבורי בריא יותר, שיח שבו רעיונות נשפטים על פי ערכם, ולא על פי רמת הרעש והזעם שהם מייצרים.

המחקר:

Dark personalities in the digital arena: how psychopathy and narcissism shape online political participation