מחקר חדש חושף מדוע רשתות חברתיות יקטבו אותנו תמיד

חשבתם שהאלגוריתם של פייסבוק וטוויטר אשם בקיטוב? מחקר חדש ומפתיע הריץ רשת חברתית בלי אלגוריתם ומגלה שהסוף הוא אותו הדבר: בועות וקיצוניות. אז מי האשם האמיתי?

יש לו שם, לאויב הגדול של זמננו. הוא חמקמק, בלתי נראה, ועם זאת נוכח בכל רגע בחיינו הדיגיטליים. הוא מחליט אילו חדשות נראה, אילו חברים ייעלמו מהפיד שלנו, ואילו דעות קיצוניות יצופו ויקבלו במה. אנו קוראים לו "האלגוריתם". הוא הפך לשעיר לעזאזל המושלם, ההסבר המקובל לכל תחלואי החברה המודרנית: הקיטוב הפוליטי, תיאוריות הקונספירציה, "תיבות התהודה" והשבטיות הגוברת.

הסיפור שאנו מספרים לעצמנו הוא פשוט ונוח: מכונות חכמות אך אדישות, שתוכנתו למקסם את תשומת הלב שלנו, דוחפות אותנו במורד מנהרות של תוכן קיצוני יותר ויותר, עד שאנו שוכחים כיצד לדבר עם מי שחושב אחרת מאיתנו. זהו סיפור משכנע, אך מה אם הוא שגוי? מה אם האויב האמיתי אינו הקוד המתוחכם, אלא משהו בסיסי ועמוק הרבה יותר? מחקר חדש מאתגר את הנרטיב המוכר ומציג בפנינו אפשרות מטרידה: ייתכן שהאלגוריתם הוא לא הסיבה למחלה, אלא רק מאיץ של תסמינים שכבר קיימים. ייתכן שהקיטוב אינו באג, אלא תכונה מובנית במבנה של הרשתות החברתיות עצמן.

כדי לבחון את השאלה הזו, צוות חוקרים בראשות מדען המחשב איבן סמירנוב (Ivan Smirnov) החליט לעשות משהו רדיקלי: לבנות רשת חברתית מאפס, ולהסיר ממנה את החשוד העיקרי. הם יצרו סביבה דיגיטלית מינימליסטית, מעין גרסת בסיס של טוויטר או פייסבוק, שהיו בה רק הפעולות הבסיסיות ביותר: היכולת לפרסם פוסט, לראות פוסטים של אחרים, ולעקוב אחריהם. הדבר החשוב ביותר שהם הסירו היה אלגוריתם המלצות התוכן. בסימולציה שלהם, לא היה כוח נסתר שמנסה לנחש מה יעניין את המשתמשים או מה יגרום להם להישאר מחוברים.

הפיד היה פשוט, זרם כרונולוגי של פוסטים מהאנשים שאחריהם בחרת לעקוב. אך במקום להשתמש בבני אדם אמיתיים, על כל מורכבותם הפסיכולוגית, הם אכלסו את הרשת הווירטואלית שלהם ב"סוכני בינה מלאכותית" - ישויות דיגיטליות שתוכנתו עם שתי נטיות אנושיות בסיסיות ומוכרות היטב: הומופיליה, הנטייה שלנו להתחבר לאנשים שדומים לנו וחושבים כמונו, והשפעה חברתית, הנטייה שלנו לאמץ את הדעות והאמונות של האנשים ברשת החברתית שלנו. המטרה הייתה לבודד את המשתנים ולשאול שאלה טהורה: האם רשת חברתית, במבנה הבסיסי ביותר שלה, גורמת לקיטוב, עוד לפני שהאלגוריתם נכנס למשחק?

החוקרים הריצו את הסימולציה, מעין "חוות נמלים" דיגיטלית שבה הסוכנים יכלו לפרסם, לקרוא ולעקוב בחופשיות. התוצאות, כפי שפורסמו בכתב העת Science, היו חד-משמעיות ומטרידות. גם בהיעדר מוחלט של אלגוריתם המלצות, הרשת החברתית התפרקה במהירות לשתי קבוצות מקוטבות ועוינות, שתי "תיבות תהודה" מבודדות שכמעט ולא היה ביניהן קשר. סוכני ה-AI התקבצו באופן טבעי סביב דעות דומות, הפסיקו לעקוב אחרי מי שחשב אחרת, ועם הזמן, דעותיהם הפכו קיצוניות יותר ויותר כתוצאה מההשפעה החברתית בתוך הבועה שלהם.

המבנה הבסיסי של הרשת - היכולת לבחור את מי לשמוע ואת מי להשתיק - הספיק כדי לייצר את הקיטוב שאנו רגילים לייחס לאלגוריתם. "היינו מופתעים מעוצמת האפקט", אמר סמירנוב בראיון. "זה מראה שמכניקת ה'מעקב' וה'שיתוף' היא מנוע חזק להפליא ליצירת קיטוב, עוד לפני שמוסיפים לו שכבה של הגברה אלגוריתמית".

הממצא הזה מהדהד עבודות של סוציולוגים כמו דיימון סנטולה (Damon Centola) מאוניברסיטת פנסילבניה, שטען כי בעוד שהאינטרנט מבטיח לחבר אותנו למגוון רחב של אנשים, בפועל, הארכיטקטורה שלו מאפשרת לנו להתחמק ממגוון דעות בקלות רבה מאי פעם. "המחקר הזה מספק מודל אלגנטי שמחזק את החשש הזה", ציין סנטולה, שלא היה מעורב במחקר. "הוא מאתגר אותנו להסתכל מעבר לאלגוריתם. עם זאת, עלינו להיזהר מלזכות את האלגוריתמים לחלוטין מאשמה; בעולם האמיתי, הם פועלים כמאיץ רב עוצמה על הנטייה הטבעית הזו". וזוהי נקודה קריטית.

המחקר החדש אינו טוען שהאלגוריתמים הם חפים מפשע. אם מבנה הרשת הוא כמו ערימת עצים יבשה, והנטייה האנושית להומופיליה היא כמו רוח יבשה, אז האלגוריתם הוא כמו גפרור בוער שנזרק לתוך התערובת. הוא מזהה את הניצוצות הראשונים של הקיטוב ומלבה אותם, מאיץ את התהליך ומקצין אותו לממדים שלא היו אפשריים קודם. האלגוריתם לומד שאנו מגיבים יותר לפוסטים שמעוררים רגשות עזים, כמו כעס או פחד, ולכן הוא מקדם אותם. הוא מזהה שאנו נוטים להישאר יותר זמן בפלטפורמה כשאנו רואים תוכן שמחזק את דעותינו, ולכן הוא מקיף אותנו במראה שמראה לנו רק את עצמנו.

ההשלכות של המחקר עמוקות. אם הבעיה אינה רק טכנולוגית, אלא מבנית, הרי שגם הפתרון אינו יכול להיות טכנולוגי בלבד. "לתקן את האלגוריתם", סיסמה פופולרית בקרב פוליטיקאים ופעילים, עשויה להיות מטרה חשובה אך לא מספקת. גם אם נצליח להפוך את האלגוריתמים לשקופים ואתיים יותר, ייתכן שהמבנה הבסיסי של הפלטפורמות ימשיך לדחוף אותנו לפינות מבודדות. הפתרון, אם כן, חייב להיות עמוק יותר. אולי עלינו לחשוב מחדש על עצם המבנה של רשתות חברתיות. במקום פיד המבוסס על "מעקב", אולי אנו זקוקים למנגנונים המעודדים חשיפה מקרית לדעות מנוגדות? אולי עלינו לתכנן פלטפורמות שמתגמלות שיח בונה וניואנסים, במקום תגובות רגשיות וקליקבייט?

בסופו של דבר, המחקר הזה מחזיר את המראה אל פנינו. קל ונוח להאשים את המכונה, את הקוד המסתורי שפועל מאחורי הקלעים. קשה יותר להודות שהמכונה הזו בסך הכל חושפת ומעצימה נטיות שקיימות בנו מאז ומתמיד - הנטייה השבטית להתחבר לדומה לנו ולהיזהר מהשונה. הרשתות החברתיות לא המציאו את הקיטוב, הן פשוט סיפקו לו את הסביבה המושלמת לשגשג בה בקנה מידה עולמי. המאבק על עתיד השיח הציבורי אינו רק מאבק נגד חברות טכנולוגיה חמדניות, אלא גם מאבק פנימי נגד הנוחות המפתה של הבועה שלנו. האלגוריתם אולי אינו האויב היחיד, אך הוא בהחלט בעל ברית חזק מאד של השדים הפנימיים שלנו.

המחקר:

Don’t blame the algorithm: Polarization may be inherent in social media