כסדום היינו, לעמורה דמינו? חטא, צדק וחוסן חברתי בישראל 2025

מהו באמת חטאה של סדום? האם ייתכן שהסיפור המקראי המוכר ביותר על חורבן אינו עוסק במה שחשבנו, אלא במשהו קרוב ומאיים הרבה יותר? סיפור חורבנן של סדום ועמורה אינו רק אירוע מקראי קדום, אלא ארכיטיפ תרבותי רב עוצמה המהדהד עמוקות בשיח הישראלי, במיוחד בעתות משבר. המשל הסדומי, כפי שיפורט, אינו עוסק בעיקרו בחטא מיני, אלא בקריסה מוחלטת של המרקם החברתי והמוסרי. הוא מתאר חברה המאבדת את חוסנה הפנימי עקב שחיתות ממסדית, התפוררות הסולידריות, אטימות כלפי החלש והזר, והעדפת אינטרסים צרים על פני טובת הכלל.

ניתן להגדיר את "הפרדיגמה הסדומית" כמודל לחברה שבה המוסדות החברתיים - המשפט, הכלכלה והממשל - מתרוקנים מתוכנם המוסרי ומגויסים לשרת אג'נדה של אנוכיות ואכזריות. זוהי חברה שבה החוקים נאכפים, אך הם משרתים את העוול; שבה קיים שפע, אך הוא שמור לקבוצה קטנה תוך התעלמות ממצוקת האחר; ושבה "הזר" אינו רק מושא לאדישות, אלא אויב שיש לדחוק ולהרחיק.

מטרת מאמר זה אינה להכריז על חורבן מתקרב או לנבא נבואות זעם, אלא להציב מראה נוקבת ולעורר דיון ציבורי דחוף בשאלות של אחריות, צדק והחוזה החברתי המאחד - או מאיים לפרק - את אזרחי המדינה.

האנטומיה של קריסה חברתית

החטא המרכזי

הבנה מעמיקה של סיפור סדום מחייבת לחרוג מהפרשנות המצמצמת המתמקדת בפריצות מינית, ולצלול אל שורשי הרוע כפי שתואר במקורות. הנביא יחזקאל מציג אבחנה חברתית-כלכלית נוקבת:

"הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֺן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה."

(יחזקאל ט"ז, מ"ט).

הפסוק מעביר את מוקד האשמה מהמיטה אל השולחן, מהחדר הפרטי אל הכיכר הציבורית. החטא הוא גאווה הנובעת משפע, אשר מובילה לאדישות ממוסדת לסבלו של הזולת. חז"ל דורשים את הפסוק מקהלת, "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע", על סדום, וממחישים כיצד מערכת המשפט עצמה הפכה לכלי למיסוד הרוע. המדרשים מתארים מציאות אבסורדית שבה שופטים פסקו כי אדם שהוכה על ידי חברו חייב לשלם לתוקף עבור "שירותי הקזת דם". אין מדובר בהיעדר חוק, אלא במצב חמור בהרבה: שימוש ציני במעטה החוק כדי לאכוף נורמות בלתי מוסריות.

הביטוי הקיצוני ביותר של קריסה זו היה שנאת הזר. דרישת אנשי העיר מלוט "וְנֵדְעָה אֹתָם" אינה רק ביטוי לתאווה, אלא שיא של עוינות כלפי כל מי שאינו חלק מהקולקטיב הסגור. המדרשים מרחיבים ומספרים על "מיטת סדום" - שבה היו מקצרים אורחים כדי שיתאימו לגודלה - ועל רצח הנערה שהעזה להאכיל עני בסתר. מעשים אלו ממחישים כיצד החברה הסדומית פעלה באופן אקטיבי כדי למנוע כל קשר עם העולם החיצון ולהבטיח שהשפע יישאר בתוך החומות.

הפילוסופיה של האנוכיות

כדי להבין את עומק השבר, פיתחו חז"ל את המושג ההלכתי-פילוסופי "מידת סדום". המשנה במסכת אבות קובעת:

"הָאוֹמֵר 'שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ'... יֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם."

על פניו, זוהי אמירה הוגנת של איש הישר בעיניו יעשה, אך חז"ל זיהו בה את הגרעין הארסי של ההתפוררות החברתית. רבי עובדיה מברטנורא מסביר כי גישה זו מובילה בהכרח למצב שבו אדם מסרב להועיל לחברו "אפילו בדבר שחברו נהנה והוא אינו חסר". זוהי צרות עין לשמה, הרצון למנוע טובה מהזולת גם כשאין בכך כל עלות. תובנה עמוקה יותר מציע הרב משה אביגדור עמיאל, המבחין בין היחיד לכלל. כאשר יחיד אומר "שלי שלי ושלך שלך", זוהי "מידה בינונית". אך כאשר הגישה הופכת לנחלת הכלל - כפי שמרמזת לשון הרבים "יש אומרים" - "זו מידת סדום", וחברה כזו אינה יכולה להתקיים.

האנטיתזה למידה זו היא העיקרון המשפטי "כופין על מידת סדום", שלפיו לבית הדין יש סמכות לכפות על אדם התנהגות שאינה אנוכית, במיוחד במקרים של "זה נהנה וזה לא חסר". עיקרון זה מבטא תפיסה הפוכה: חברה אינה יכולה להתקיים ללא מידה בסיסית של ערבות הדדית, ויש לה את הזכות והחובה לאכוף אותה.

השורש של חטא סדום, אם כן, אינו כאוס, אלא סדר מעוות. סדום לא הייתה חברה אנרכית; היו לה חוקים ושופטים. הטרגדיה הייתה שהמערכות החברתיות עצמן גויסו כדי לשרת אכזריות. הדרך מ"שלי שלי, שלך שלך" לחורבן מתחילה בהתנערות מאחריות, מתפתחת לאדישות, ומסתיימת בעוינות אקטיבית כלפי האחר. הבנת האנטומיה של הקריסה הסדומית אינה תרגיל היסטורי בלבד. היא מספקת לנו מודל מדאיג לבחינת החוסן החברתי שלנו, כאן ועכשיו, בישראל 2025.

הקבלות בין סדום הקדומה לישראל העכשווית

"מקום המשפט, שמה הרשע"

כשם שבסדום המערכת המשפטית שירתה את החזקים, כך בישראל המודרנית קיים משבר אמון עמוק במניעי המנהיגות. סקרים עדכניים (למשל, סקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה) מראים כי רוב הציבור סבור ששחיתות שלטונית פוגעת בשוויון, וכי החלטות ביטחוניות קריטיות מונעות מ"שיקולים פוליטיים". פער זה בין האינטרס הלאומי הנתפס לבין האינטרס הפוליטי הצר של המנהיגות שוחק את הלגיטימיות של השלטון.

בדומה ל"צעקת הנערה" במדרש שהפרה את קשר השתיקה, סוגיית 50 החטופים שנותרו בשבי מהווה פצע פתוח וזעקה מוסרית המופנית כלפי ההנהגה. התפיסה הרווחת היא ששיקולים פוליטיים של הישרדות קואליציונית מעכבים עסקה. תחושה זו מעמיקה את תחושת הבגידה של אזרחים רבים כלפי מנהיגיהם. אובדן אמון זה בא לידי ביטוי גם בציונים הנמוכים שהציבור מעניק לתפקוד ראש הממשלה ושרים בכירים מהימין הקיצוני במלחמה, בניגוד מוחלט לציונים הגבוהים יותר הניתנים לראשי מערכת הביטחון.

אידיאולוגיה משיחית והיחס ל'אחר'

עוינותה של סדום כלפי ה"זר" מהדהדת באידיאולוגיות המקדשות התבדלות ודחיית האחר. פלגים משיחיים דומיננטיים בציונות הדתית, המיוצגים במפלגות מרכזיות בקואליציה, רואה בהתיישבות בכל חלקי "ארץ ישראל המקראית" יעד דתי עליון, לעיתים קרובות תוך התעלמות או דחיקה של האוכלוסייה הערבית והתנגשות עם אינטרסים ביטחוניים ומדיניים רחבים.

החוקר גרשם שלום תיאר את המשיחיות היהודית כ"תורת קטסטרופה", המדגישה את היסוד המהפכני וההרסני שבמעבר מההווה ההיסטורי לעתיד המשיחי. תפיסה זו עלולה להוביל למדיניות המתעלמת מהשלכות ריאליות ומעדיפה עימות על פני פשרה, מתוך אמונה שהדבר מקרב את הגאולה. התפיסה, המיוחסת לתלמידי הרב צבי יהודה קוק, לפיה יש להכפיף את המדיניות הלאומית לשיקולים דתיים-משיחיים, נתפסת על ידי רבים כאיום על זהותה הדמוקרטית והליברלית של המדינה.

סוגיית גיוס החרדים ושבר החוזה החברתי

סוגיית אי-גיוס החרדים היא אולי ההתגלמות המודרנית והמושלמת ביותר של "מידת סדום". למרות פסיקת בג"ץ מיוני 2024, שקבעה כי אין עוד בסיס חוקי לפטור גורף מגיוס, הממשלה ממשיכה לקדם חקיקה המבקשת למסד את אי-השוויון. נתוני הגיוס בפועל נמוכים באופן דרמטי על פי נתונים רשמיים (מערכת הביטחון, אפריל 2025) מתוך כ-10,000 צווים שנשלחו, התגייסו רק 205 צעירים חרדים - והמדינה עצמה מודה כי יעדי הגיוס שהציבה אינם עונים על צורכי הצבא.

העלות הכלכלית של "מידת סדום" זו היא אדירה. מחקרים (למשל, של בנק ישראל) מעריכים את ההפסד השנתי למשק כתוצאה מאי-גיוס החרדים בסכומים הנעים בין 4.2 ל-8.5 מיליארד שקלים. מנגד, גיוסם יביא לתועלת כלכלית עצומה. הטיעון החרדי לפיו לימוד התורה הוא שותפות בנטל הביטחוני נשמע באוזני רבים כיישום מובהק של העיקרון הסדומי: "שלי שלי (ההגנה הרוחנית והפטור מסיכון), שלך שלך (ההגנה הפיזית, המימון והסיכון)". יש להכיר בכך שההתנגדות לגיוס נובעת גם מפחד אותנטי מאובדן זהות רוחנית, אך הפחד הזה אינו יכול להצדיק את קריעת החוזה החברתי.

שלושת המשברים הללו - השחיתות הנתפסת, האידיאולוגיה המשיחית ומשבר הגיוס - אינם נפרדים, אלא קשורים ומשפיעים זה על זה. הממשלה נשענת על המפלגות המשיחיות והחרדיות כדי לשמור על יציבותה הפוליטית. בתמורה, היא מעניקה להן פטור מגיוס, תקציבי עתק, ומקדמת את האג'נדה ההתיישבותית שלהן. כך נוצר מעגל הרסני שבו ההישרדות הפוליטית של המנהיגות תלויה בחיזוק הכוחות המפרקים את הסולידריות הלאומית. "זעקת הארץ" העולה מישראל כיום, בדומה לזו שעלתה מסדום, אינה רק על הכאב והאובדן, אלא על תחושת אי-צדק עמוקה ועל כך שהנטל הכבד ביותר - בדם, בנפש ובכסף - נופל על כתפי קבוצה אחת, בזמן שקבוצות אחרות, הנהנות מחסות פוליטית, פטורות ממנו.

החברה המשרתת על סף קריסה

המשא ומתן של אברהם עם אלוהים על גורלה של סדום - "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" - משמש משל רב עוצמה למצבה של החברה הישראלית. אברהם אינו מגן על הרשעים, אלא טוען כי קיומם של צדיקים, ולו מעטים, אמור להציל את הכלל. השאלה המודרנית העולה מן המשל היא: מה קורה כאשר העומס על אותם "צדיקים" - האזרחים הנושאים בנטל - הופך לבלתי נסבל?

כדי להמחיש את הפער הדרמטי, ניתן לרכז את הנתונים בטבלה המשווה את תרומת המגזרים השונים לחברה ולביטחון.

מגזר	אחוז מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת	אחוז ממשרתי המילואים (ממוצע חודשי, מלחמה)	תרומה שלילית נטו למשק (בשל אי-גיוס, במיליארדי ש"ח)
חילוני/מסורתי	כ-75%	כ-85%	0
דתי-לאומי	כ-15%	כ-15%	0
חרדי	כ-10%	<1%	8.5 - 11.8

הטבלה מציגה תמונה חדה של חוסר שוויון. העומס על משרתי המילואים הוא חסר תקדים (גידול של כ-1,500% בממוצע ימי המילואים ללוחם). שחיקה פיזית ונפשית זו מלווה במחיר כלכלי כבד למשרתים ולמשפחותיהם, ובהשפעות נפשיות קשות על בני הזוג והילדים. הנתונים מראים כי עיקר הנטל נופל על המגזר החילוני והמסורתי, המהווה את עמוד השדרה של מעמד הביניים.

מעמד הביניים הישראלי, הכוח המניע של הכלכלה ומערך המילואים, נשחק תחת הלחץ. מחקרים מראים כי מעמד זה אינו מקשה אחת, והמעמד הבינוני-נמוך הופך עני יותר ביחס למעמד הבינוני-גבוה. יוקר המחיה הגובר והנטל הכלכלי של המלחמה מאיימים על יציבותו. קריסת מעמד הביניים, אותם "צדיקים" במשל, אינה רק בעיה כלכלית; היא מהווה איום אסטרטגי על חוסנה של המדינה. זוהי הנקודה שבה החוזה החברתי נקרע לחלוטין, והמוטיבציה לשרת ולתרום עלולה להיעלם.

בדיאלוג עם אלוהים, אברהם לא ביקש צדק במובן של שכר ועונש, הוא ביקש קיום. הוא טען שהשמדת הצדיקים יחד עם הרשעים היא מעשה שיפגע במהות הצדק האלוהי ("הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂ המִשְׁפָּט?"). במשל המודרני, קריסת החברה המשרתת אינה רק "לא צודקת" כלפיה, היא מערערת את עצם יכולת הקיום של המדינה כולה. "השמדת הצדיקים" היא השמדת החוסן הלאומי. המשא ומתן של אברהם נעצר בעשרה. ניתן לטעון באופן סמלי, שמדינת ישראל מתקיימת כיום על חוסנה של קבוצת מיעוט קריטית. השאלה אינה אם יש מספיק צדיקים, אלא האם המערכת כולה מכירה בתרומתם ומגנה עליהם, או שמא היא מפקירה אותם ומובילה אותם לנקודת שבירה, ובכך חורצת את דין העיר כולה.

על סף תהום?

ההשוואה לסדום אינה נועדה להיות נבואת חורבן דטרמיניסטית, אלא קריאת השכמה דחופה. סיפור סדום במקורותינו מתפקד כסימן אזהרה מפני "כָּלָה" - נקודת האל-חזור המוסרית והחברתית. ישראל, יש לקוות, עדיין לא הגיעה לנקודה זו, אך הסימנים המדאיגים מחייבים התבוננות אמיצה וכנה.

ה"תשובה" הנדרשת אינה דתית, אלא אזרחית. היא כוללת שיקום החוזה החברתי באמצעות חקיקת חוק גיוס שוויוני ואכיפתו הנחרצת; חידוש האמון באמצעות מנהיגות המציבה את טובת המדינה ואזרחיה מעל שיקולי הישרדות פוליטיים; ריסון קיצוניות ודחיקת אידיאולוגיות משיחיות מסוכנות אל מחוץ למוקדי קבלת ההחלטות; והכרה והוקרה באמצעות מתן תמיכה כלכלית, חברתית ונפשית חסרת תקדים לחברה המשרתת, מתוך הבנה שהיא משמר החוסן הלאומי.

בסופו של יום, יש להציב שאלות נוקבות בפני כל מגזר בחברה הישראלית:

• לציבור החילוני והמסורתי: האם הביקורת המוצדקת מובילה לייאוש והתנתקות, או למעורבות אזרחית נחושה הדורשת שינוי?

• לציבור הדתי-לאומי: היכן עובר הגבול בין אהבת הארץ לבין אידיאולוגיה המסכנת את שלמות העם, המדינה וערכיה הדמוקרטיים?

• לציבור החרדי: האם ההתבדלות וההימנעות מנשיאה בנטל אינן מהוות, בטווח הארוך, סיכון רוחני ופיזי גדול יותר מאשר ההשתלבות בחברה הישראלית?

גורלה של ישראל, בניגוד לגורלה של סדום, עדיין נתון בידי אזרחיה. השאלה אינה האם יימצאו עשרה צדיקים, אלא האם החברה כולה תתעשת ותבחר בדרך של צדק, שוויון וערבות הדדית, לפני שיהיה מאוחר מדי.