מאת: Joshua J. Mark
מקור: Ancient History
הפרקטיקה הרפואית במצרים העתיקה הייתה כה מתקדמת, עד שרבות מהתצפיות, המדיניות והנהלים המקובלים שלהם לא השתנו בעולם המערבי מאות שנים לאחר נפילת רומא, ושיטות העבודה שלהם השתלבו גם ברפואה היוונית וגם ברומית. הם הבינו שניתן לטפל במחלות על ידי תרופות, זיהו את פוטנציאל הריפוי בעיסויים ובניחוחות, היו להם רופאים שהתמחו בתחומים מסוימים, והם הבינו את חשיבות הניקיון בטיפול בחולים.
בימינו אנו מכירים בכך שמחלות וזיהומים עלולים להיגרם על ידי חיידקים ואפשר לחשוב שאנשים תמיד האמינו בכך, אך זהו חידוש מאוחר יחסית בהבנה של האדם. רק במאה ה-19 אושרה תאוריית החיידקים כגורמי מחלות על ידי לואי פסטר והוכחה בעבודתו של המנתח הבריטי ג'וזף ליסטר.
לפני שניהם הציע הרופא ההונגרי איגנץ זמלווייס (1818-1865), את ההצעה המוזרה דאז לקהילה הרפואית, לפיה הם יכולים להפחית את שיעורי התמותה פשוט על ידי נטילת ידיים. הרופאים לעגו לו, הם לא ראו סיבה לשטוף את ידיהם, אפילו לפני ההליכים הכירורגיים הפולשניים ביותר, והפכו מתוסכלים ומרים יותר ויותר. בשנת 1865 זמלווייס נכלא במוסד לחולי נפש על שהוא הציע נוהג המוכר כיום כהגיון בריא, שם נפטר לאחר שהוכה קשות על ידי שומרים.
המצרים הקדמונים היו מקבלים את הצעתו של זמלווייס ללא היסוס; לא בגלל שהם הבינו את הקונספט של החיידקים, אלא בגלל שהם העריכו ניקיון. שיעור התמותה בעקבות הליכים רפואיים במצרים העתיקה היה כנראה פחות מזה של כל בית חולים אירופי בתקופה הנוצרית עד אמצע המאה ה-20 לספירה, כאשר ניקיון אישי ועיקור מכשירים הפכו למקובלים.
האג'יפטולוגית ברברה ווטרסון (Barbara Watterson) מציינת כי "הרפואה במצרים העתיקה הייתה מתקדמת יחסית ורופאים מצריים היו מיומנים". ולמרות זאת, עבור ציוויליזציה שניתחה באופן קבוע את המתים לצורך חניטה, לרופאים היה מעט ידע על כיצד רוב האיברים הפנימיים פועלים והם האשימו כוחות על טבעיים במחלות.
פציעה ומחלה
קל היה להבין פציעות במצרים העתיקה; מחלות היו קצת יותר קשות יותר להבנה. כאשר מישהו נפצע הייתה סיבה ותוצאה ברורה שניתן לטפל בה; אולם כאשר אדם היה חולה, הסיבה הייתה פחות ברורה ולכן האבחנה בעייתית יותר.
הסיבה למחלה הובנה בדרך כלל כתוצאה של חטא, וכשנראה שזה לא המקרה, אז האמינו שהמטופל היה נתון להתקף דמוני, נפגע על ידי רוח רפאים זועמת, או שאל כלשהו הרגיש שהוא צריך ללמדו לקח. לכן, מחלה טופלה בדרך כלל באמצעות כשפים על ידי רופא של כשפים. ווטרסון מציינת, "הרופא הקדום ביותר היה מכשף, שכן המצרים האמינו שחולי ומחלות נגרמים על ידי כוח מרושע שנכנס לגוף".
המחלות מהם סבלו המצרים היו רבות ומגוונות, כפי שהן בימינו, וכללו בילהרציה (מחלה טפילית שמתפשטת דרך מים מזוהמים); טרכומה (זיהום בעין); מלריה; דיזנטריה; אבעבועות שחורות; דלקת ריאות; סרטן; מחלות לב; דמנציה; סוכרת; טיפוס; דלקת פרקים; לחץ דם גבוה; ברונכיטיס; שחפת; דלקת התוספתן; אבנים בכליות; מחלות כבד; עקמת; הצטננות וציסטות שחלתיות.
מלבד כשפים, השתמשו המצרים הקדמונים בלחשים, קמיעות, מנחות, ניחוחות, קעקועים ופסלים כדי להבריח את רוחות הרפאים או את השדים, להרגיע את האל או האלים ששלחו את המחלה, או שפנו לכוח עליון להגנה כמניעה. הכישופים והלחשים נכתבו על מגילות פפירוס שהפכו לטקסטים הרפואיים של היום.
הטקסטים הרפואיים
למרות שללא ספק היו הרבה יותר טקסטים זמינים במצרים העתיקה, רק מעטים שרדו עד ימינו. עם זאת, מעטים אלה המספקים מידע רב על האופן שבו ראו המצרים מחלות ועל מה לדעתם יכול היה להקל על תסמיני המטופל או להביא לריפויו. הפפירוסים נקראים על שם האדם שהם היו בבעלותו או על שם המוסד שאיחסן אותם. כולם, במידה זו או אחרת, מסתמכים על כישוף אינטואיטיבי כמו גם על טכניקה מעשית.
הפפירוס הרפואי צ'סטר ביטי (Chester Beatty Medical Papyrus), המתוארך ל-1200 לפנה"ס, רושם טיפול במחלות אנורקטליות (בעיות הקשורות בפי הטבעת ובחלחולת) ורושם קנאביס לחולי סרטן (טרם אזכור הקנאביס בהרודוטוס, שנחשב תקופה ארוכה כאזכור המוקדם ביותר של התרופה).
הפפירוס הרפואי מברלין (Berlin Medical Papyrus), המתוארך לממלכה החדשה, בערך 1570-1069 לפנה"ס, עוסק באמצעי מניעה, פוריות, וכולל את בדיקות ההריון המוקדמות ביותר.
פפירוס אברס (Ebers Papyrus), מתוארך ל-1550 לפנה"ס, מטפל בסרטן (שלדבריו, אין לו טיפול), מחלות לב, סוכרת, אמצעי מניעה ודיכאון.
הפפירוס של אדווין סמית' (Edwin Smith Papyrus), בערך 1600 לפנה"ס, הוא העבודה העתיקה ביותר בנושא טכניקות כירורגיות.
הפפירוס הדמוני-מכושף מלונדון וליידן (The Demotic Magical Papyrus of London and Leiden), מהמאה ה-3 לספירה בערך, מוקדש כולו ללחשי קסם ולניבוי.
הפפירוס הרפואי של הרסט (The Hearst Medical Papyrus), מתוארך לממלכה החדשה, מטפל בדלקות בדרכי השתן ובעיות עיכול.
הפפירוס הגינקולוגי של קאהון (Kahun Gynaecological Papyrus), מתוארך ל-1800 לפנה"ס, עוסק בסוגיות התעברות והריון וכן באמצעי מניעה.
הפפירוס הרפואי מלונדון (London Medical Papyrus), בערך 1782-1570 לפנה"ס, מציע מרשמים לנושאים הקשורים לעיניים, עור, כוויות והריון.
אלה הפפירוסים המוכרים המתמקדים רק ברפואה. ישנם רבים נוספים הנוגעים בנושא אך אינם מקובלים בדרך כלל כטקסטים רפואיים. כל העבודות הללו, בזמן זה או אחר, עלו בהתייעצויות רופאים שביצעו בקורי בית באופן שגרתי. המצרים כינו את מדע הרפואה "האמנות הנחוצה" מסיבות ברורות. רופאים נחשבו לכהנים של פר-ענח', בית החיים, מעין ספרייה או בית ספר מחובר למקדש, אך המושג 'בית החיים' נחשב גם לידע הריפוי של הרופאים.
רופאים, מיילדות, אחיות ורופאי שיניים
רופאים במצרים העתיקה יכולים היו להיות גברים או נשים. "הרופא הראשון", שמאוחר יותר סגדו לו כאל הרפואה והריפוי, היה הארכיטקט אִמחוֹתֶפּ (בערך 2667-2600 לפנה"ס) הידוע בעיקר בתכנון פירמידת המדרגות של ג'וסר בסקארה. אמחותפ זכור גם כמי שיזם "רפואה חילונית" באמצעות חיבוריו, בטענה שמחלה מתרחשת באופן טבעי ואינה עונש מהאלים. נשים במקצוע הרפואה במצרים מופיעות מהתקופה השושלתית הקדומה, כאשר מריט-פְתָח היתה הרופאה הראשית של החצר המלכותית, סביב שנת 2700 לפנה"ס. מריט-פתח היא הרופאה הראשונה בהיסטוריה שנודעה בשמה, אך עדויות מצביעות על בית ספר לרפואה במקדש נית' (Neith) בסאיס (Sais) במצרים התחתונה, שנוהל על ידי אישה ששמה אינו ידוע, סביב שנת 3000 לפנה"ס.
פסשט (Peseshet), בערך 2500 לפנה"ס, רופאה אחרת שהוזכרה לעיתים קרובות כראשונה, הייתה "הגברת המפקחת על הרופאות הנשים", שאולי הייתה קשורה לבית הספר בסאיס, והעידה על נוכחותן של נשים ברפואה בתקופה ההיא. האגדה המפורסמת של אגנודיקה מאתונה (בערך המאה ה-4 לפנה"ס) מספרת, שכשנשללה ממנה הכניסה למקצוע הרפואה בגלל היותה אישה, נסעה למצרים ושם כיבדו נשים בתחום. לא ידוע איך ואיפה רופאים קיבלו את הכשרתם, אם כי התבססה הבנה שהיה בית ספר חשוב באלכסנדריה כמו גם בית הספר בסאיס.
רופא לא רק היה צריך לדעת קרוא וכתוב אלא גם היה צריך להיות טהור בגופו וברוחו. רופאים כונו 'וובאו', היו טהורים פולחנית, וצפוי היה שיתרחצו בתדירות ובזהירות כמו של כהן גדול. לכל רופא הייתה ההתמחות שלו, אך היו שם גם 'סונו' - רופאים כלליים, ו'סאו' שהתמחותם הייתה שימוש בכשפים. גם מיילדות, מעסים, אחיות, סייעות ונביאים סייעו לרופא. לא חושבים שרופאים היו קשורים ללידות, הן טופלו על ידי מיילדות ונשות הבית. האג'יפטולוגית קרולין גרייבס-בראון (Carolyn Graves-Brown) כותבת:
"נראה כי מיילדות היה מקצוע נשי בלבד במצרים העתיקה. כך הדבר מופיע בטקסטים רפואיים, שכוללים מידע גינקולוגי אך אינם דנים במיילדות. בנוסף, גברים מעולם לא מוצגים בסצנות לידה, ובפפירוס ווסטקר, האם נעזרת בלידה בארבע אלות."
אין עדויות להכשרה רפואית של מיילדות. בממלכה הקדומה המילה 'מיילדת' קשורה למילה 'אחות', אחת שסייעה לרופא, אך קשר זה מסתיים לאחר אותה תקופה. מיילדות יכולות היו להיות קרובות משפחה, חברות או שכנות ונראה שהן לא נחשבו כבעלות מקצוע בתחום הרפואה.
אחות יכולה היתה להיות אישה או גבר וזה נחשב מקצוע רפואי מכובד מאד, אם כי, כמו אצל מיילדות, אין שום עדות לבית ספר או להכשרה מקצועית. האחות הכי חיונית הייתה האחות המניקה. גרייבס-בראון מציינת כי "ככל הנראה, בגלל הסבירות הגבוהה לתמותה של אמהות, אחיות מניקות היו חשובות במיוחד". נשים מתו באופן קבוע בלידות ומסמכים משפטיים מראים הסכמים בין אחיות מניקות למשפחות, לטיפול בילוד במקרה של מות האם. האחות, שסייעה בהליכים, קיבלה כבוד כזה שהוא או היא יוצגו בתקופת הממלכה החדשה כקשורים לאלוהי. הקשר של האחות והרופא נראה מבוסס היטב, אך לא כך הקשר שלה עם רופא השיניים.
רפואת שיניים צמחה ממקצוע הרפואה הוותיק, אך מעולם לא התפתחה בצורה כה רחבה. המצרים הקדמונים סבלו מבעיות שיניים לאורך כל ההיסטוריה של הציוויליזציה, ולא ברור מדוע לא היו יותר רופאי השיניים, או שלא תועדו טוב יותר. גם רופאים עסקו ברפואת שיניים אך היו רופאי שיניים כבר בתקופה השושלתית הקדומה. למעשה, רופא השיניים הראשון הידוע בשמו הוא הסי-רא (Hesy-Ra), בסביבות 2600 לפנה"ס, ראש רופאי השיניים ורופא המלך בתקופת שלטונו של ג'וסר (בערך 2700 לפנה"ס). בעיות שיניים היו נפוצות בעיקר בגלל התזונה המצרית של לחם גס וחוסר יכולתם להרחיק חול ממזונם. האג'יפטולוגית וההיסטוריונית מרגרט בונסון (Margaret Bunson) כותבת:
"למצרים מכל התקופות היו שיניים איומות ובעיות חניכיים. אולם עד הממלכה החדשה, ריקבון השיניים היה קריטי. רופאים עטפו שיניים בדבש ובעשבי תיבול, אולי כדי לסלק זיהום או כדי להקל על הכאב. כמה מומיות נמצאו עם גשרים ושיני זהב. לא ידוע אם הם שימשו את האדם בזמן שהוא חי או הוכנסו בתהליך החניטה."
המלכה חתשפסות, 1479-1458 לפנה"ס, מהממלכה החדשה מתה, כמו רבים אחרים, מאַבְּצֶס דנטלי. חשבו כי כאבי שיניים ובעיות שיניים נגרמות על ידי תולעת שיניים שניסו לגרשה על ידי כשפים וקסמים. אמונה זו, ללא ספק, מקורה במסופוטמיה, ובמיוחד בשומר, שם נמצאו לחשים נגד תולעת השיניים בכתובות עתיקות.
אלים מרפאים, תרופות ומכשירים
כמו אצל הרופאים, רופאי שיניים השתמשו בכשפים כדי להבריח את תולעת השיניים מהחולה ואז יישמו את התרופות שהיו להם בכדי להקל על הכאב. רופאים ורופאי שיניים השתמשו לעתים קרובות בעשבים ובתבלינים. תרופה לריח רע כרוני מהפה, למשל, הייתה לעיסת כדור דביק של דבש, קינמון, מור, לבונה וצנובר. ישנן עדויות לעקירת שיניים עם אופיום ששימש כחומר הרדמה. הכירו בחשיבות התזונה והוצעו שינויים בתזונה לשיפור הבריאות. תרופות תמיד יושמו תחילה במקרים של פציעה גופנית ברורה, אך עם כאבי שיניים או מחלות חניכיים, כמו עם כל מחלה, הניחו כי הגורם הוא על טבעי.
אמונה בקסם היתה מושרשת עמוק בתרבות המצרית ונחשבה טבעית ונורמלית כמו כל היבט אחר של הקיום. האקה (Heka), אל הקסם שהיה גם אל הרפואה, נשא מטה השזור בשני נחש. סמל זה הועבר ליוונים שקשרו אותו לאל הרפואה שלהם, אסקלפיוס, וניתן לזהותו כיום כמטה הרמס המסמל את מקצוע הרפואה. אף על פי שללא ספק מטה הרמס הגיע ממצרים ליוון, מקורו בשומר כמטה של נינזו (Ninazu), בנה של אלת הרפואה השומרית גולה (Gula).
מלבד האקה היו מספר אלי רפואה חשובים אחרים כמו סח'מת, סרקת, סובק ונפרטם. הכוהנים של סרקת היו כולם רופאים, אם כי לא כל רופא היה חבר בכת שלה. סרקת וסח'מת הופעלו באופן קבוע בלחשים ובכשפים יחד עם האקה, ובמקרים מסוימים, אלוהויות אחרות כמו בֶּס או תַאוֶרֶת (בדרך כלל בהתמודדות עם פוריות ומחלות ילדים). נראה כי סובק, אל התנין, הופעל לצורך ניתוחים ופרוצדורות פולשניות. נפרטם, אל הבשמים הקשור ללוטוס וריפוי, הופעל בהליכים שהיום מוכרים כארומתרפיה. בפפירוס של קאהון המרשם שנרשם באופן קבוע לנשים הוא הקאה עם קטורת כדי להבריח את הרוח הרעה, ונפרטם היה נקרא במקרים אלה.
לצד כשפים וקסמים, הרופאים המצרים השתמשו בצמחים ותבלינים טבעיים, וגם רקחו את שלהם. בונסון כותבת:
"התרופות של הכהנים-רופאים המצריים הקדומים כללו נוגדי חומצה, מלחי נחושת, טרפנטין, אלום, עוצרי דימום, חומרים משלשלים, תרופות מְשַתֵּנות, תרופות הרגעה, תרופות נגד עוויתות, סידן פחמתי ומגנזיום. הם השתמשו גם בצמחי מרפא אקזוטיים רבים. כל הוצאת תרופה צוינה בקפידה בפפירוס הרפואי, עם הוראות מפורשות לגבי המינון המדויק, אופן נטילת התרופה באופן פנימי (כמו עם יין או אוכל) ויישומים חיצוניים.
הליכים כירורגיים היו נפוצים וזוהו מכשירים רבים אשר נמצאים בשימוש עד היום. למצרים היה איזמל צור ומתכת, צבת שיניים, מסור עצם, גשושים, קתטר, מלחציים להפסקת זרימת הדם, ספקולום, מלקחיים, אזמל לפתיחת ורידים, ספוגים, מספריים, בקבוקונים, תחבושות פשתן ומאזניים לשקילת כמויות נכונות של חומרי גלם לערבוב בתרופות. הניתוחים הצליחו לעיתים קרובות כפי שמעידות מומיות ושרידים אחרים שנמצאו, של אנשים ששרדו במשך שנים אחרי קטיעות ואפילו אחרי ניתוחי מוח. נמצאו גם גפיים תותבות, שבדרך כלל היו עשויות מעץ.
והיו גם כשלונות
לא כל הפרקטיקות הרפואיות במצרים היו מוצלחות כל כך. ברית מילה הייתה טקס דתי שנערך בנערים בגילאי 10 עד 14, שסימנה את המעבר מגיל ההתבגרות לבגרות. היא בוצעה על ידי רופא ששימש גם ככהן מקדש, שהשתמש בלהב צור ואמר דברי כישוף, אך למרות אמצעי הזהירות שלהם הליך זה עדיין הוביל לעיתים קרובות לזיהום. מכיוון שהטבע של זיהום לא היה ידוע להם, הוא נחשב תוצאה של השפעה על טבעית וטופל באמצעות לחשי קסם; זה, ככל הנראה, הביא למותם של גברים צעירים רבים.
בגלל אמונתם שהרחם מחובר לכל חלקי גוף האישה, חיטוי הרחם היה מרשם נפוץ, מלווה בלחשים, שפיספס את הגורם האמיתי לבעיה. בעיות עיניים טופלו במינון של דם עטלף, מכיוון שהם חשבו כי ראיית הלילה של העטלף תועבר לחולה; שום ראיות לא הצביעו על כך שזה היה יעיל.
אף על פי שחונטי הגופות המצרים ללא ספק הבינו כיצד האיברים שהסירו מהגוף פועלים זה עם זה, ידע זה מעולם לא שותף עם הרופאים. שני המקצועות הללו היו תחומים שונים לחלוטין ומה שכל אחד מהם עשה במסגרת המשרה שלו לא נחשב רלוונטי לאחר. מסיבה זו, למרות שלמצרים היו האמצעים לחקור את הרפואה הפנימית, הם מעולם לא עשו זאת.
הלב, אף שהוכר כמשאבה, נחשב גם כמרכז הרגש, האישיות והשכל; הלב נשמר בגופו של המנוח בעוד שהמוח הוצא ונזרק כחסר ערך. למרות שהם זיהו מחלות כבד לא הייתה להם שום הבנה לגבי תפקוד הכבד ובעוד שהם התמודדו בקביעות עם הפלות ועקרות, לא היתה להם שום הבנה במיילדוּת. הסתמכות התרבות על סיוע על טבעי מהאלים מנעה מהם לחקור פתרונות מיידיים ומעשיים יותר לבעיות הרפואיות בהן נתקלו מדי יום.
ובכל זאת, הרופא המצרי זכה לכבוד רב בזכות מיומנותו והידע שלו והוזמן על ידי מלכים של אומות אחרות. היוונים העריצו במיוחד את מקצוע הרפואה המצרי ואימצו מספר מאמונותיהם ושיטותיהם. לימים הרופאים המפורסמים של רומא ויוון - כמו קלאודיוס גָלֶנוֹס והיפוקרטס ("אבי הרפואה המודרנית") חקרו את הטקסטים והסמלים המצריים וכך העבירו את המסורות עד לימינו.
