הקול שנאלם ביער: פרידה מג'יין גודול
- גור זיו
- לפני יום 1
- זמן קריאה 4 דקות
אתמול (1 באוקטובר), העולם איבד אייקון. ד"ר ג'יין גודול, האישה שגילתה לנו שהשימפנזים משתמשים בכלים ושינתה את האופן שבו אנו מבינים את עולם החי, הלכה לעולמה בגיל 91. היא הייתה המצפן המוסרי שלנו והקול של אלו שאינם יכולים לדבר. סקרנו את חייה המופלאים ומורשתה מעוררת ההשראה במאמר פרידה מרגש.
ד"ר ג'יין גודול, החוקרת ששינתה לנצח את הבנתנו על ממלכת החי ועל מקומנו בתוכה, הלכה לעולמה בגיל 91. לכתה מותיר חלל לא רק בעולם המדע, אלא גם ביערות הגשם של אפריקה, שם הד קריאותיהם של השימפנזים, חבריה הקרובים ביותר, נשמע היום כאילו איבד תו. זהו לא רק הספד לאישה דגולה, אלא קינה על עולם טבע שלם שאיבד את אחת ממגינותיו הגדולות ביותר.
הכל התחיל בחלום. ולרי ג'יין מוריס-גודול, שנולדה בלונדון ב-3 באפריל 1934, לא חלמה להיות נסיכה או כוכבת קולנוע. היא חלמה על אפריקה. בילדותה, העדיפה לקרוא את ספרי "דוקטור דוליטל" ו"טרזן" על פני כל דבר אחר, ובגיל ארבע, כך מספרת האגדה המשפחתית, נעלמה למספר שעות רק כדי להתגלות בלול התרנגולות, שם המתינה בסבלנות כדי להבין "מאיפה בדיוק יוצאת הביצה". הסקרנות הילדותית הזו, הרצון העז להבין את העולם מנקודת מבטן של החיות, היו הניצוץ שהצית להבה שתאיר את עולם המדע. היא לא הייתה מדענית בהכשרתה; היא עזבה את בית הספר בגיל 18 והפכה למזכירה. אך הגורל, או אולי נחישותה העיקשת, הובילו אותה בשנת 1957 לקניה, שם פגשה את הפלאואנתרופולוג המהולל לואיס ליקי. הוא לא ראה מולו מזכירה צעירה ללא תואר, אלא "מוח שאינו עמוס בתיאוריות" וסבלנות אין-קץ - בדיוק התכונות שחיפש עבור משימה מהפכנית: לחקור את קופי האדם בסביבתם הטבעית, בתקווה שהבנתם תחשוף רמזים על האבולוציה של האדם.
בשנת 1960, בגיל 26 בלבד, הגיעה ג'יין, מלווה באמה (כתנאי של השלטונות הבריטיים שחששו לשלומה), אל חופי אגם טנגניקה, אל מה שיהפוך לפארק הלאומי גומבה בטנזניה. היא נכנסה לעולמם של השימפנזים לא כחוקרת מרוחקת עם משקפת, אלא כשכנה סקרנית. בניגוד מוחלט לפרוטוקול המדעי של אותה תקופה, שדרש מהחוקרים למספר את נושאי המחקר, ג'יין העניקה להם שמות. היא למדה להכיר את דיוויד גרייבירד הזקן והחכם, את פלו העקשנית והמניפולטיבית, ואת בנה פלינט. היא לא ראתה מולה "אובייקטים למחקר", אלא אינדיבידואלים עם אישיויות, רגשות, ומערכות יחסים מורכבות. היא תיעדה אותם מנחמים זה את זה בחיבוק, מטפחים קשרים, ומתחרים על מעמד חברתי. היא הייתה האדם הראשון שהתקבל אי פעם לחברה שימפנזית, והתגליות שלה עמדו לנפץ לרסיסים את התפיסה האנושית על עצמה.
באוקטובר 1960, ג'יין צפתה בדיוויד גרייבירד כשהוא לוקח ענף, מסיר ממנו את העלים, ומשתמש בו בזהירות כדי "לדוג" טרמיטים מתוך קינם. מאוחר יותר, היא ראתה אותו ואחרים משתמשים בעלים ספוגים במים כספוגים כדי לשתות. התצפית הזו, פשוטה למראה, הייתה רעידת אדמה מדעית. עד לאותו רגע, ההגדרה המקובלת לאדם הייתה "היצור המייצר כלים". תגליתה של ג'יין אילצה את הקהילה המדעית לבחון מחדש את הגבול הברור כביכול בין האדם לחיה. תגובתו המפורסמת של לואיס ליקי למברק ששלחה לו הייתה: "כעת עלינו להגדיר מחדש את המושג 'כלי', להגדיר מחדש את המושג 'אדם', או לקבל את השימפנזים כבני אדם".
התגלית הזו הייתה רק הראשונה מני רבות. ג'יין גילתה שהשימפנזים אינם צמחונים שלווים כפי שחשבו, אלא אוכלי כל הצדים קופים קטנים יותר. היא תיעדה מלחמות אכזריות בין קהילות שימפנזים, בריתות פוליטיות, ואפילו מעשי רצח ואלטרואיזם. היא הראתה לעולם שהתנהגויות שנחשבו ייחודיות לאדם - מורכבות חברתית, שימוש בכלים, אלימות מאורגנת וחמלה - קיימות גם אצל קרובינו האבולוציוניים הקרובים ביותר. עבודתה אילצה את האנושות להביט במראה ולראות בה את פניו של קוף-אדם, ובכך טשטשה לנצח את הגבול שכה התעקשנו למתוח בינינו לבין שאר ממלכת החי. היא מעולם לא למדה לתואר ראשון, אך על סמך מחקריה פורצי הדרך, אוניברסיטת קיימברידג' העניקה לה דוקטורט באתולוגיה (חקר התנהגות בעלי חיים) בשנת 1965.
במשך 25 שנה, גומבה היה ביתה. אך ככל שעבר הזמן, ג'יין החלה לראות כיצד העולם שמחוץ לשמורה פולש פנימה. יערות נכרתו, אוכלוסיית השימפנזים הצטמצמה, וסחר בבשר שימפנזים ושימוש בהם במעבדות הפכו לאיום קיומי. בשנת 1986, לאחר שהשתתפה בכנס מדעי והזדעזעה מהיקף ההרס, היא הבינה שתפקידה משתנה. היא לא יכלה להישאר עוד רק משקיפה פסיבית ביער. היא הרגישה חובה מוסרית להפוך לקולם של אלו שאינם יכולים לדבר.
היא עזבה את גומבה והחלה במסע בלתי נלאה ברחבי העולם, מסע שנמשך כמעט 40 שנה. היא החליפה את מדי השדה הבלויים בחליפות עסקים, ואת יערות הגשם באולמות כנסים ובפרלמנטים. בגיל שבו רוב האנשים פורשים לגמלאות, ג'יין החלה את הקריירה השנייה והחשובה לא פחות שלה, כשהיא נוסעת כ-300 ימים בשנה כדי להילחם למען שימור הסביבה, רווחת בעלי חיים וצדק חברתי. בשנת 1977 היא הקימה את מכון ג'יין גודול, ארגון עולמי התומך במחקר בגומבה ומוביל פרויקטים של שימור ופיתוח בר-קיימא בקהילות מקומיות באפריקה. היא הבינה שלא ניתן להציל את השימפנזים מבלי לעזור לאנשים החיים סביבם, החולקים איתם את אותם משאבים.
אחת מיוזמותיה החשובות ביותר הייתה הקמת תנועת הנוער "שורשים וזרעים" (Roots and Shoots) בשנת 1991. התנועה, שהחלה עם קבוצה קטנה של תלמידים בטנזניה, הפכה לתנועה עולמית המעצימה צעירים מכל הגילאים לפעול למען הקהילה שלהם, למען בעלי החיים ולמען הסביבה. זו הייתה דרכה להשריש את המסר החשוב ביותר שלה: תקווה. למרות שראתה במו עיניה את ההרס, האכזריות והאדישות, ג'יין גודול סירבה להיכנע לייאוש. היא האמינה בכוחו של הפרט לחולל שינוי, וברוחם של הצעירים לתקן את טעויות העבר. "כל יחיד חשוב", נהגה לומר, "לכל יחיד יש תפקיד למלא. כל יחיד עושה שינוי".
עבודתה זכתה להכרה עולמית, והיא קיבלה אינספור פרסים ותארים, ביניהם תואר "אצילה" ממלכת אנגליה ו"שליחת שלום" של האו"ם. בשנת 2008 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה. ב-2025 הוענקה לה, לצד אישים אחרים, מדליית החירות הנשיאותית בידי הנשיא לשעבר ג'ו ביידן. חייה תועדו ביותר מ-40 סרטים דוקומנטריים, שהביאו את סיפורם של שימפנזי גומבה למיליוני בתים ברחבי העולם והפכו אותה לאחת המדעניות המוכרות והאהובות בהיסטוריה.
ג'יין גודול לא הייתה רק מדענית. היא הייתה מספרת סיפורים, מהפכנית שקטה, ומצפן מוסרי. היא לימדה אותנו להסתכל על בעלי החיים לא כעל מכונות ביולוגיות, אלא כיצורים חשים וחושבים. היא הראתה לנו שהחמלה אינה צריכה להיעצר בגבולות המין האנושי. היום, כשהיא איננה, הרוח שלה ממשיכה לפעום. היא חיה במחקר המתמשך בגומבה, בפעילותם של אלפי צעירים בתנועת "שורשים וזרעים", ובכל אדם שמביט בעיניו של בעל חיים ורואה שם ניצוץ של תודעה.
היערות היום שקטים יותר. השימפנזים, שאת שפתם למדה לדבר ואת חייהם למדה להכיר, איבדו חברה. והאנושות איבדה מורה דגולה, אישה שהזכירה לנו בעדינות ובתקיפות שאנחנו לא לבד על הפלנטה הזו, ושהאחריות לשמור עליה מוטלת על כתפינו. היא תחסר לעולם, אך יותר מכל, היא תחסר לבעלי החיים, שאותם אהבה ושאת קולם נשאה בגאווה עד יומה האחרון. יהי זכרה ברוך.
תגובות