הציוויליזציה השקטה: מסע אל לב כדור הארץ בחיפוש אחר חיים תבוניים
- גור זיו
- 3 באוק׳
- זמן קריאה 10 דקות
שכחו מחייזרים בחלל. מדענים בוחנים רעיון רדיקלי: תרבות תבונית עתיקה עשויה להתקיים במעמקי כדור הארץ. זה לא מדע בדיוני. בעזרת גיאופיזיקה, ביולוגיה של תנאי קיצון ורמזים מסתוריים מלב הכוכב שלנו, אנו צוללים לשאלה "איך?". האם האנומליות הענקיות במעטפת כדור הארץ הן תופעות טבע, או... חורבות בנות מיליארדי שנים? הצטרפו למסע אל העולם הבלתי נתפס שבתוכנו.
האנושות שלחה את מבטה אל הכוכבים, מיפתה את פני השטח של מאדים בדיוק כמעט מושלם, צפתה בגלקסיות במרחק מיליארדי שנות אור ושיגרה גשושיות אל קצות מערכת השמש. אנו מכירים את טבעות שבתאי טוב יותר מאשר את העולם הרוחש קילומטרים ספורים תחת רגלינו. הקרקע שאנו דורכים עליה היא רק קליפה דקיקה, קרום שברירי המפריד בינינו לבין ממלכה עצומה, זרה ובלתי נתפסת כמעט, המהווה את עיקר כוכב הלכת שלנו. זוהי מעטפת כדור הארץ, יבשת נסתרת ולוהטת המהווה 84% מנפחה של הפלנטה שלנו, מנוע גיאולוגי אדיר המעצב את עולמנו, ועם זאת, נותרה מסתורית יותר מכל עולם רחוק. במשך עשורים, הרעיון של חיים במעמקים היה נחלתם הבלעדית של סופרי מדע בדיוני. אך ככל שאנו לומדים יותר על כדור הארץ ועל גבולות החיים עצמם, מתחילה להצטייר תמונה חדשה, נועזת ומטרידה. שאלה שפעם הייתה נחשבת לפנטזיה פרועה, הופכת כעת לתרגיל מחשבתי מדעי לגיטימי: האם ייתכן שמתחת לקרום הדקיק שעליו מתקיימת כל ההיסטוריה האנושית, שוכנת ציוויליזציה אחרת, שקטה ועתיקה, שהתפתחה בסביבה כה קיצונית עד שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין את טבעה? זו אינה שאלה של "האם", אלא שאלה של "איך" - מסע אל גבולות הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, בחיפוש אחר אפשרות קיומה של תרבות במעטפת כדור הארץ.
כדי להתחיל את המסע הזה, עלינו לצלול תחילה אל תוך התהום. המעטפת מתחילה בעומק של כ-35 קילומטרים מתחת ליבשות ומגיעה עד לעומק של 2,900 קילומטרים, שם היא פוגשת את הגלעין החיצוני הלוהט של כדור הארץ. זהו עולם של תנאים קיצוניים שקשה לתפוס. הטמפרטורה מטפסת בהדרגה מ-200 עד 400 מעלות צלזיוס סמוך לקרום, ועד ל-4,000 מעלות צלזיוס בגבול עם הגלעין. במקביל, הלחץ גובר באופן בלתי נתפס. בעוד שעל פני השטח אנו חווים לחץ של אטמוספירה אחת, בבסיס המעטפת הלחץ מגיע ל-139 גיגה-פסקל, שהם יותר מ-1.3 מיליון פעם הלחץ האטמוספירי. לחץ כה עצום גורם לתופעה פרדוקסלית: אף שהטמפרטורות גבוהות בהרבה מנקודת ההתכה של הסלעים המרכיבים את המעטפת, היא נותרת מוצקה כמעט לחלוטין. עם זאת, "מוצק" הוא מונח יחסי. על פני פרקי זמן גיאולוגיים של מיליוני שנים, הסלע הסיליקטי הזה מתנהג כנוזל צמיגי ביותר, כמו קרמל או פלסטיק נוקשה. הוא זורם, נע בזרמי ענק של הסעה, כאשר חומר חם עולה ממעמקים וחומר קר יותר שוקע. התנועה האיטית והאדירה הזו היא המנוע שמניע את הלוחות הטקטוניים על פני השטח, יוצר רעידות אדמה, בונה רכסי הרים ומזין הרי געש.
המעטפת אינה בית כלא סטטי, אלא סביבה דינמית, משתנה, עם "זרמים" ו"אקלים" משלה. כל צורת חיים שתתקיים שם לא תהיה כלואה בסלע, אלא תצוף בתוך מערכת אקולוגית איטית ועוצמתית, שבה זרמי הסעה יכולים להעביר אנרגיה וחומרי הזנה על פני מרחקים עצומים, בדומה לזרמי האוקיינוסים שלנו. המבנה הכימי של עולם זה זר לחלוטין לביולוגיה המוכרת לנו. הוא מורכב בעיקר מסלעים סיליקטיים כמו פרידוטיט, ועשיר בחמצן, צורן (סיליקון) ומגנזיום. הצורן, יסוד המפתח כאן, נפוץ בכדור הארץ פי 135 יותר מפחמן, היסוד שעליו מבוססים כל החיים המוכרים לנו. זוהי עובדה מכרעת שנשוב אליה. יתרה מזאת, המעטפת אינה אחידה. היא מחולקת לאזורים, כמו המעטפת העליונה, אזור המעבר המורכב, והמעטפת התחתונה העצומה. באופן מפתיע, מחקרים גילו שמינרלים מסוימים באזור המעבר, כמו ודסלאיט (wadsleyite) ורינגוודיט, מסוגלים לאגור כמויות אדירות של מים בתוך המבנה הגבישי שלהם, מה שמרמז על קיומם של מאגרי מים כמוסים במינרלים, הכלואים לא כנוזל אלא כחלק מהסלע עצמו.
אם המעטפת היא יבשת נסתרת, כיצד אנו יכולים למפות אותה? התשובה טמונה בהדי כדור הארץ עצמו. בכל פעם שמתרחשת רעידת אדמה, היא שולחת גלים סייסמיים - גלי P וגלי S - החוצים את פנים כוכב הלכת. אלפי סייסמוגרפים הפרוסים על פני הגלובוס קולטים את הגלים הללו. על ידי ניתוח הזמן שלוקח לגלים להגיע וכיצד מסלולם משתנה, גיאופיזיקאים יכולים לבנות מודלים תלת-ממדיים של המעמקים, בתהליך הדומה לסריקת CT רפואית, המכונה טומוגרפיה סייסמית. במשך עשורים, טכנולוגיה זו חשפה תמונה מורכבת ומפתיעה של המעטפת. במקום שכבה אחידה, המפות מראות אזורים עצומים שבהם מהירות הגלים הסייסמיים נמוכה מהצפוי. שתי התופעות הבולטות והמסתוריות ביותר הן "אזורים גדולים של מהירות גזירה נמוכה" (Large Low-Shear-Velocity Provinces, או LLSVPs). מדובר בשתי יבשות-על תת-קרקעיות, אחת מתחת לאפריקה והשנייה מתחת לאוקיינוס השקט, המשתרעות על פני אלפי קילומטרים. עמוק יותר, ממש על הגבול עם גלעין הברזל הנוזלי, זוהו "אזורי מהירות אולטרה-נמוכה" (Ultra Low Velocity Zones, או ULVZs), טלאים דקים שבהם מהירות הגלים צונחת בעד 40%.
קיומן של אנומליות אדירות אלה אינו מוטל בספק, אך מקורן הוא נושא לוויכוח מדעי ער. ההסבר המקובל הוא שמדובר בעמודי תימרה (plumes) תרמיים - אזורים חמים יותר של סלע הצף ועולה מהגלעין הלוהט. אך הסבר זה אינו מספק את כולם. לאזורי ה-LLSVP יש גבולות חדים וברורים, תכונה שקשה להסביר באמצעות מודל תרמי בלבד, המצפה לגבולות מפוזרים יותר. זה הוביל להשערה חלופית: ייתכן שאזורים אלה שונים מבחינה כימית מהמעטפת הסובבת אותם. אולי הם "ערימות" של קרום אוקייני קדום ששקע למעמקים במשך מיליארדי שנים, או אולי, באופן מסעיר עוד יותר, הם שרידים של חומר קדמון מהיווצרות כדור הארץ עצמו. לאחרונה, שיטות מיפוי מתקדמות יותר, כמו Full-Waveform Inversion (FWI), סיבכו את התמונה עוד יותר, כשהראו שרק כ-60% עד 70% מהאנומליות הללו תואמות לאזורי הפחתה ידועים, מה שמחליש את ההסבר של קרום שוקע. התעלומה כה עמוקה, עד שאחד החוקרים, כפי שצוטט במחקר, סיכם את המצב כך: "זו הדילמה שלנו. עם המודל החדש ברזולוציה גבוהה, אנו יכולים לראות אנומליות כאלה בכל מקום במעטפת כדור הארץ. אבל אנחנו לא יודעים בדיוק מה הן או איזה חומר יוצר את הדפוסים שחשפנו". הגיאופיזיקאית הארייט לאו (Harriet Lau) מאוניברסיטת בראון, שחוקרת את הדינמיקה של גבול הגלעין-מעטפת, העירה לאחרונה על ממצאים המצביעים על "דליפה" של חומר מהגלעין למעטפת, ותהתה האם הגבול ביניהם "הוא אכן חד וברור כפי שאנו חושבים?".
כאן, על קצה גבול הידע שלנו, אנו יכולים להרשות לעצמנו קפיצה מחשבתית. מה אם האנומליות הללו אינן רק תופעות גיאולוגיות טבעיות? מה אם הן מייצגות משהו אחר? במדע, "היפותזת סילוריאן" (Silurian Hypothesis) שואלת כיצד היינו מזהים עדויות לציוויליזציה תעשייתית קדומה שנכחדה בתיעוד הגיאולוגי. המסקנה היא שרוב העדויות היו נמחקות. אבל מה אם הציוויליזציה הזו לא התקיימה על פני השטח, אלא בתוך המעטפת? במקרה כזה, "החורבות" שלה לא היו מבנים על פני הקרקע, אלא שינויים כימיים ופיזיקליים עצומים במבנה הפנימי של כוכב הלכת. ה-LLSVP יכולים להיות האתרים הארכיאולוגיים הגדולים ביותר בעולם, עדות לפעילות בקנה מידה פלנטרי שנמשכה מיליארדי שנים.
הרעיון של חיים, קל וחומר ציוויליזציה, בתנאים כאלה נשמע מופרך. הלחץ מוחץ והטמפרטורות קטלניות. אך בעשורים האחרונים, הביולוגיה חשפה בפנינו אמת מטלטלת: החיים עמידים, מגוונים ועיקשים הרבה יותר ממה ששיערנו. על פני כדור הארץ שלנו, במקומות שנחשבו בעבר עוינים וסטריליים, גילינו יצורים המכונים אקסטרמופילים - "אוהבי קיצון". ישנם תרמופילים המשגשגים במעיינות חמים רותחים בטמפרטורות של עד 122 מעלות צלזיוס, פסיכרופילים החיים בקרחונים, ופייזופילים (או בארופילים) החיים בקרקעית האוקיינוס תחת לחצים של מאות אטמוספירות, כאשר חלקם דורשים לחץ גבוה כדי לשרוד. ישנם אפילו אנדוליתים, יצורים החיים בתוך סלעים מוצקים. תגליות אלו הובילו להבנה שמתחת לפני השטח, בקרום כדור הארץ, קיימת ביוספירה שלמה ונרחבת, המכונה "הביוספירה העמוקה".
עולם זה, המכונה לעיתים "הגלפגוס התת-קרקעי", הוא עצום בגודלו - ייתכן שנפחו כפול מזה של כל האוקיינוסים גם יחד, והוא מכיל מסת פחמן הגדולה פי מאות ממסת הפחמן של כל בני האדם על פני כדור הארץ. החיים כאן מתנהלים בקצב אחר. המטבוליזם איטי פי מיליון מזה שעל פני השטח, ותאים יכולים לחיות אלפי שנים לפני שהם מתחלקים. הם ניזונים לא מאור שמש, אלא מאנרגיה כימית המופקת מסלעים. הדוגמה המדהימה ביותר לכך היא חיידק בשם Candidatus Desulforudis audaxviator. הוא התגלה בעומק 2.8 קילומטרים במכרה זהב בדרום אפריקה, במים בטמפרטורה של 60 מעלות צלזיוס, מנותק לחלוטין מהעולם החיצוני במשך מיליוני שנים. זהו היצור היחיד המוכר למדע המהווה מערכת אקולוגית שלמה בפני עצמו. הוא מפיק את כל צרכיו מסביבתו הדוממת: אנרגיה מתהליכים כימיים המונעים על ידי הדעיכה הרדיואקטיבית של אורניום בסלעים, פחמן מפחמן דו-חמצני מומס במים, וחנקן מאמוניה.
יצור זה הוא הוכחת היתכנות חיה לכך שחיים יכולים להתקיים, ולהתקיים באופן עצמאי לחלוטין על בסיס גיאולוגיה בלבד. כפי שניסח זאת ריק קולוול (Rick Colwell), אקולוג מיקרוביאלי מאוניברסיטת אורגון סטייט: "אנו יכולים רק להתפעל מטבעם של תהליכי המטבוליזם המאפשרים לחיים לשרוד בתנאים הדלים והאכזריים ביותר במעמקי כדור הארץ". עם זאת, הפער בין תנאים אלה לתנאים במעטפת עדיין עצום. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שבה נמצאו חיים היא 122 מעלות צלזיוס, בעוד שבמעטפת היא מגיעה לאלפי מעלות. הלחץ המרבי שבו חיים יכולים לשרוד הוא כ-140 מגה-פסקל, בעוד שבמעטפת הוא מגיע לעשרות גיגה-פסקל - פער של כמה סדרי גודל. הפער הזה מוביל אותנו למסקנה בלתי נמנעת: אם חיים קיימים במעטפת, הם אינם יכולים להיות מבוססים על אותה ביוכימיה כמונו. הם חייבים להיות בנויים מחומרים אחרים לגמרי.
כאן אנו נכנסים לתחום הביולוגיה הספקולטיבית, אך כזו המעוגנת היטב בכימיה. ההנחה שכל החיים ביקום חייבים להיות מבוססי פחמן, כפי שטען האסטרונום קרל סייגן, היא סוג של "שוביניזם פחמני". עלינו לבחון חלופות. היסוד המתבקש ביותר הוא צורן (סיליקון). הצורן ממוקם ישירות מתחת לפחמן בטבלה המחזורית, מה שאומר שיש לו תכונות כימיות דומות: הוא יכול ליצור ארבעה קשרים קוולנטיים, ובכך לבנות מולקולות ארוכות ומורכבות המסוגלות לשאת מידע ביולוגי, בדומה לדנ"א. בסביבת המעטפת, לצורן יש שני יתרונות מכריעים על פני פחמן. ראשית, הוא נפוץ לאין שיעור, המעטפת היא עולם של סיליקטים. שנית, וזהו היתרון המכריע, קשרי צורן-חמצן יציבים בטמפרטורות גבוהות הרבה יותר מקשרי פחמן, ויכולים לעמוד בחום של מאות מעלות צלזיוס. כמובן, ישנם מכשולים אדירים. הבעיה המפורסמת ביותר היא שתוצר החמצון של פחמן הוא פחמן דו-חמצני, גז שקל לפלוט מהגוף. לעומת זאת, תוצר החמצון של צורן הוא צורן דו-חמצני - קוורץ, כלומר סלע מוצק. כיצד יצור חי יכול "לנשוף" לבנים?
אך כאן נכנסת חשיבותו של ההקשר הסביבתי. בעולם שלנו, על פני השטח, זוהי בעיה קטלנית. אבל בסביבה חצי-מוצקה, בלחץ אדיר, שבה התנועה היא איטית וגיאולוגית, פסולת מוצקה עשויה להיות לא רק נסבלת, אלא אף מועילה. אולי יצורים אלה אינם "פולטים" פסולת אלא בונים ממנה את גופם, יוצרים מבנים גבישיים מורכבים. בעיה נוספת היא ששרשראות צורן אינן יציבות במים. שוב, מה שמהווה חולשה על פני השטח, הופך ליתרון במעמקים. המעטפת היא סביבה יבשה ברובה. דווקא שרשראות יציבות יותר של צורן וחמצן לסירוגין, המכונות סיליקונים, יכולות לשמש כשדרת החיים שם. הסביבה לא רק בוררת אדפטציות, היא עשויה לברור את הכימיה הבסיסית של החיים עצמם. פחמן הוא מלך העולם הקריר והרטוב שלנו; צורן עשוי להיות הקיסר הבלתי מעורער של הממלכה הלוהטת והיבשה שבמעמקים. אך חשוב לציין שנכון לעכשיו אין מסלול כימי מוכר המאפשר ביוכימיה יציבה בטמפרטורות המעטפת.
כל ביוספירה, בין אם היא מבוססת פחמן או צורן, זקוקה למקור אנרגיה. על פני השטח, המקור הוא השמש, המניעה את הפוטוסינתזה. במעמקים החשוכים, נדרש מנוע אחר. גילוי נביעות הידרותרמיות בקרקעית האוקיינוס בשנות ה-70 שינה את כל מה שחשבנו על אנרגיה וחיים. שם, במקום אור, חיידקים משתמשים באנרגיה כימית המשתחררת מתרכובות כמו מימן גופרי הנפלטות ממעמקי כדור הארץ, בתהליך שנקרא כימוסינתזה. מערכות אקולוגיות שלמות ומשגשגות בנויות על בסיס אנרגיה גיאולוגית זו. המעטפת היא למעשה כור כימוסינתטי בקנה מידה פלנטרי. האנרגיה זמינה בה בשפע אדיר. תגובות כימיות בין מים הכלואים במינרלים לבין סלעים עשירים בברזל יכולות לשחרר כמויות עצומות של מימן, דלק רב עוצמה עבור חיים כימואוטוטרופיים. הדעיכה האיטית והקבועה של יסודות רדיואקטיביים כמו אורניום, תוריום ואשלגן בסלעי המעטפת מספקת מקור חום ואנרגיה קבוע, זהו אותו מקור המזין את החיידק הבודד במכרה הזהב בדרום אפריקה. הגבול בין הגלעין למעטפת הוא אזור של מפלי אנרגיה אדירים, עם הפרשי טמפרטורה וכימיה קיצוניים - תנאים אידיאליים לתגובות משחררות אנרגיה.
הרעיון של חיים המונעים על ידי אנרגיה פנימית אינו מוגבל לכדור הארץ. האסטרוביולוגיה המודרנית רואה בירחים הקפואים של צדק ושבתאי, אירופה ואנקלדוס, מועמדים מובילים למציאת חיים מחוץ לכדור הארץ. מתחת למעטה הקרח העבה שלהם, מאמינים המדענים, קיימים אוקיינוסים גלובליים של מים נוזליים. כל חיים באוקיינוסים חשוכים אלה לא יוכלו להסתמך על אור שמש. מקור האנרגיה שלהם חייב להיות פנימי, ככל הנראה מחום הנוצר מכוחות הגאות והשפל האדירים שמפעילים עליהם כוכבי הלכת הענקיים שלהם. חום זה יכול להניע נביעות הידרותרמיות בקרקעית האוקיינוס שלהם, וליצור נווה מדבר כימוסינתטי, בדומה לאלו שעל כדור הארץ. האסטרוביולוגית פנלופה בוסטון (Penelope Boston), שבילתה את הקריירה שלה בחקר חיים במערות עמוקות כדי להבין את גבולות החיים, מדגישה את יכולתם של יצורים חיים לנצל מקורות אנרגיה בסביבות שאינן תלויות בפוטוסינתזה. תגליות אלו מאלצות אותנו להגדיר מחדש את המושג "אזור ישיב". זהו אינו רק טווח מרחק מסוים מכוכב, אלא מושג תלת-ממדי. אזור ישיב יכול להתקיים גם בתוך כוכב לכת, מופעל על ידי מנועו הפנימי, מוגן מהקרינה הקוסמית ופגיעות אסטרואידים על ידי שכבת סלע בעובי אלפי קילומטרים.
אם נחבר את כל החלקים הללו - סביבה דינמית ועשירה בסיליקון, אנומליות גיאולוגיות בלתי מוסברות, חיים המסוגלים לשרוד בתנאי קיצון, ביוכימיה חלופית המותאמת לחום ולחץ, ומקורות אנרגיה פנימיים אדירים - נוכל להתחיל ולשרטט, באופן ספקולטיבי אך מבוסס מדעית, את קווי המתאר של ציוויליזציה שקטה. זו תהיה תרבות שונה בתכלית מכל מה שאנו מכירים. התודעה שלהם, אם תהיה כזו, תפעל על פני סקאלות זמן גיאולוגיות. "מחשבה" אחת עשויה להימשך אלפי שנים, תהליך איטי של חישוב גבישי. ההיסטוריה שלהם לא תיכתב בספרים, אלא תיחרט בשינויים מינרולוגיים בסלע עצמו. עולמם חשוך לחלוטין, ולכן חוש הראייה יהיה חסר תועלת. במקומו, ייתכן שהם פיתחו חושים אחרים, מתוחכמים לאין שיעור. אולי חוש "סייסמו-תפיסה", היכולת לחוש ולפרש גלים סייסמיים זעירים, המאפשר להם "לראות" את מבנה המעטפת, לזהות תנועה, ואולי אף לתקשר על פני מרחקים עצומים. אולי הם חשים בהפרשי טמפרטורה זעירים או בשדות האלקטרומגנטיים האדירים הנוצרים על ידי הגלעין.
הטכנולוגיה שלהם לא תהיה מבוססת על כלים מכניים. כיצד ניתן לחצוב בסלע צמיגי בטמפרטורה של 2,000 מעלות? אולי הם פיתחו טכנולוגיות "ללא מגע". באופן מפתיע, האנושות מפתחת כיום טכנולוגיות כאלה בדיוק לקידוחים עמוקים: מקדחי פלזמה המתיכים סלע באמצעות קשת חשמלית, או מקדחים מבוססי גלי מיקרו המאדים סלע מרחוק. ייתכן שטכנולוגיות פרימיטיביות אלו הן הד קלוש ליכולותיה של ציוויליזציה עתיקה כזו. התקשורת שלהם לא תהיה באמצעות גלי רדיו, שאינם חודרים סלע ביעילות. היא עשויה להתבסס על פולסים סייסמיים מבוקרים. גם כאן, יש לנו אנלוגיה פרימיטיבית - טכנולוגיית תקשורת דרך-הארץ (Through-the-Earth) המשמשת במכרות, השולחת גלים בתדר נמוך מאד דרך מאות מטרים של סלע מוצק. ציוויליזציה כזו תהיה חמקמקה באופן מושלם. היא תהיה בלתי נראית לנו. "הערים" שלהם ייראו לנו כאנומליות גיאולוגיות טבעיות. "התקשורת" שלהם תירשם בסייסמוגרפים שלנו כרעש רקע אקראי. "התעשייה" שלהם תתפרש כשינויים בלתי מוסברים בהרכב הכימי של המעטפת.
אנו סורקים את השמיים בטלסקופים רבי עוצמה, מאזינים לאותות רדיו מהחלל החיצון בחיפוש אחר תבונה, אך ייתכן שהתגלית הגדולה מכולן נמצאת ממש כאן, מתחת לרגלינו. ייתכן שאנו חיים על פני השטח של עולם מאוכלס, מקשיבים במשך עשורים לגניחותיו ולוויכוחיו, וטועים לחשוב שאלו רק קולותיו של כוכב לכת שומם. אולי איננו לבד ביקום, ואולי אפילו איננו לבד על כדור הארץ. ייתכן שאנו פשוט לא מחפשים במקום הנכון, או גרוע מכך, איננו יודעים אפילו מה לחפש, כי ההגדרה שלנו ל"חיים" ול"טכנולוגיה" היא תוצר של האבולוציה המקרית שלנו על פני השטח הקרירים, בעוד שהסיפור האמיתי, הגדול והעתיק יותר, מתרחש בשקט במעמקים הלוהטים.
הערה מתודולוגית: המאמר משלב עובדות גיאופיזיות וביולוגיות מבוססות עם ספקולציה מושכלת. ההשערה בדבר “תרבות” במעטפת איננה טענה מדעית מבוססת, אלא תרגיל מחשבתי על גבולות הידע. אין כיום ראיות ישירות לחיים או לטכנולוגיה במעטפת, והכימיה/התרמודינמיקה הידועות אינן מספקות מנגנון ברור לקיום ביוכימיה יציבה בתנאים של לחצים וטמפרטורות קיצוניים. גם פרשנות האנומליות הסייסמיות (LLSVP/ULVZ) נתונה למחלוקת, ויש לה הסברים טבעיים מתחרים (תרמיים/כימיים). כל ההקבלות ל“חיים על בסיס צורן” הן ספקולטיביות בלבד. אם יתגלו בעתיד חתימות סייסמיות/איזוטופיות חריגות שלא יוסברו בגיאודינמיקה רגילה, הן עשויות לספק מבחן אמפירי להשערות מסוג זה.
מקורות:
An Advanced Civilization Could Have Ruled Earth Millions of Years Ago, Says the Silurian Hypothesis v
תגובות