המדרגות לשום מקום: התגלית המפתיעה שחיכתה לי בסמטה חשוכה באטרני
- גור זיו
- 1 בינו׳
- זמן קריאה 6 דקות
לפני יומיים עמדתי בתוך כנסייה עתיקה בעיירה אטרני בחוף אמלפי. בחוץ חורף איטלקי קריר, בפנים אנחנו בהכנות אחרונות לקונצרט של אחינועם ניני ורביעיית המיתרים הנאפוליטנית סוליס. הראש שלי היה בתוך הפנסים ומחשב התאורה. עבודה. אבל אז, בהפסקה קצרה, יצאתי החוצה לסמטה צרה וחשוכה כדי לנשום אוויר. על הקיר, במקום שאף תייר כמעט לא רואה, הייתה תלויה תמונה בשחור-לבן. קפאתי. זיהיתי את הקווים האלה מיד. זה היה מ.ק. אשר. המאסטר של האשליות אותו אני מעריץ מאז ילדותי. ואז נפל האסימון: אני לא עומד סתם ב"סמטה יפה". אני עומד בתוך הסטודיו שלו. הצטרפו אלי למסע כפול: בין ההפקה של 2025 לבין הרישומים של 1931. בין האור שאני יצרתי בכנסיה, לאור שאשר לכד על הנייר. זהו מפגש אישי עם מקום, יצירה והיסטוריה - מסה שמחברת בין עובדות מתועדות לבין חוויה סובייקטיבית של אור, זיכרון ופרשנות.
יש רגעים נדירים במקצוע שלנו, אנשי ההפקה והבמה, שבהם ה"לוקיישן" מפסיק להיות רק תפאורה והופך לשחקן הראשי. בדרך כלל, אני מגיע, מעצב את הבמה, מתכנת את התאורה לקונצרט, עושה את הקסם ונעלם. אבל לפני יומיים, ב-29 בדצמבר 2025, בעיירה האיטלקית הזעירה אטרני (Atrani), המקצוע שלי זימן לי מפגש עם רוח רפאים. מפגש ששינה את הדרך שבה אני מסתכל על ארכיטקטורה, על אור, ועל אשליות.
הייתי שם במסגרת ההפקה של אחינועם ניני (Noa). הלוקיישן לקונצרט שלה יחד עם רביעיית המיתרים סוליס (Solis String Quartet) היה בכנסיית סנטה מריה מדלנה (Collegiata di Santa Maria Maddalena) - כנסייה יפהפייה שתלויה על צוק מעל הים הטירני, עם כיפה צבעונית שבוהקת בשמש. בחוץ חורף איטלקי קריר ובפנים יצרנו בועה חמה של מוזיקה ואור. אבל הגילוי האמיתי התרחש דווקא ברגע של שקט. באחת ההפסקות, כשירדתי מהכנסייה אל תוך המבוך של העיירה כדי לנשום אוויר, נכנסתי לאחת מה-Sottoportici - אותן סמטאות מקורות, חשוכות וצרות שמאפיינות את אטרני. על אחד הקירות הלבנים, במקום שבו בקושי נכנס אור יום, הייתה תלויה רפרודוקציה ישנה בשחור-לבן. עצרתי. זיהיתי את הסגנון מיד. הקווים הגיאומטריים, הפרספקטיבה שמשחקת במוח, המעבר הבלתי אפשרי בין מציאות לדמיון. זה היה ציור של המאסטר ההולנדי מ.ק. אשר. וממה שהבנתי באותו רגע, הציור הזה לא סתם תלוי שם. הוא צויר בדיוק שם.
מסתבר שלא הייתי סתם ב"עיירת חוף יפה". הייתי בתוך המעבדה שבה פוצח סוד האינסוף.
כדי להבין את הקשר, צריך לחזור אחורה בזמן. מאוריץ קורנליס אשר חי באיטליה במשך 12 שנים, בין 1923 ל-1935. אלו היו השנים המאושרות והפוריות בחייו, לפני שהפשיזם המתחזק אילץ אותו לעזוב. רוב התיירים שמגיעים לחוף אמאלפי נמשכים לפוזיטנו (Positano) הצבעונית והמצועצעת או לאמאלפי ההיסטורית. אבל אשר היה שונה. הוא היה אמן שחשב כמו מתמטיקאי. הוא לא חיפש "נוף יפה"; הוא חיפש בעיות גיאומטריות לפתור.
אטרני היא אנומליה ארכיטקטונית. זוהי העיירה הקטנה ביותר באיטליה בשטחה (פחות מקילומטר רבוע אחד), והיא דחוסה לתוך ערוץ נחל צר בין שני צוקים אנכיים. בגלל המגבלה הגיאוגרפית הזו, הבתים לא נבנו לרוחב, אלא לגובה, אחד על גבי השני, במין "טטריס" עתיק יומין. הגג של השכן מלמטה הוא המרפסת של השכן מלמעלה, והרחובות הם למעשה גרמי מדרגות אינסופיים שמתפתלים כמו נחשים בתוך המבנים עצמם. עבור אשר, שחקר את נושא הריצוף של המישור, אטרני הייתה התגלמות החלום. היא הייתה הוכחה חיה לכך שסדר וכאוס יכולים לדור בכפיפה אחת. ביומניו מאותה תקופה הוא כתב על "הקסם הגיאומטרי" של דרום איטליה, על האופן שבו האור הים-תיכוני החד חותך את הצורות ומגדיר את הנפח שלהן.
השיא של הרומן בין אשר לאטרני מגולם ביצירה המונומנטלית שלו: "מטמורפוזה 2" (Metamorphosis II). זוהי יצירה פנורמית באורך של כמעט ארבעה מטרים, שנחשבת לאחת הפסגות של יצירתו. הנושא שלה הוא "שינוי צורה" - הרעיון שכל דבר ביקום קשור לדבר אחר דרך רצף של שינויים מתמטיים. מי שמביט ביצירה משמאל לימין רואה מסע הזוי: המילה "Metamorphose" הופכת לריבועים שחור-לבן, שהופכים ללטאות, שהופכות למשושים, שהופכים לחלת דבש, לדבורים, לציפורים... ואז מגיע הרגע המכריע. להקת הציפורים המעופפת מתחילה להתגבש. הכנפיים הופכות לגגות, הגופים הופכים לקירות, והציפורים הופכות לקוביות תלת-ממדיות שבונות את... אטרני.
החלק המסיים של המטמורפוזה הוא ציור מדויק להפליא של העיירה כפי שהיא נראית מהצוק. ובלב הציור, הנקודה שאליה מתנקזת כל היצירה, עומדת הכנסייה שבה עבדתי - כנסיית סנטה מריה מדלנה. אשר מצייר בדייקנות את מגדל הפעמון המרובע שלה ואת הכיפה המצופה באריחי מיוליקה (Majolica) צהובים-ירוקים. אבל אז הוא עושה עוד צעד אחד, גאוני ומטריד: הוא הופך את מגדל הפעמון של הכנסייה לצריח של שחמט. הים שלפני העיירה הופך ללוח שחמט ענק, והמציאות חוזרת להיות משחק מופשט של שחור ולבן.
כשעמדתי שם השבוע, מכוון את התאורה מתחת לאותו מגדל פעמון, הרגשתי צמרמורת. פתאום הבנתי שאני לא עומד בתוך כנסייה קתולית, אלא בתוך כלי שחמט על הלוח של אשר. ההופעה, הקהל, הכבלים, הציוד - כולנו היינו לרגע חלק מהמטמורפוזה האינסופית שלו.
כאיש מקצוע שעובד עם אור, החיבור לאשר הוא כמעט אינטואיטיבי. רוב האנשים חושבים שאשר צייר "צורות", אבל למעשה - אשר צייר "אור". הטכניקה המועדפת עליו הייתה חיתוך עץ וליתוגרפיה. אלו טכניקות בינאריות: או שיש דיו (שחור) או שאין דיו (לבן). אין אפורים באמצע, אלא אם כן יוצרים אותם באמצעות רשת צפופה של קווים. המשמעות היא שהאמן חייב להבין את האור ברמה האבסולוטית. הוא לא יכול "למרוח". הוא חייב להחליט איפה נופל הצל ואיפה פוגעת השמש.
הציור שראיתי במסדרון, "Covered Alley in Atrani" (סמטה מקורה באטרני, 1931), הוא מופת של הבנה כזו. אשר מצייר שם את המעברים המקורים שבהם הלכתי. הוא מתאר כיצד קרן שמש בודדת חודרת מבעד לקשת אבן, פוגעת בגרם מדרגות שחוק, ויוצרת דרמה שלמה של נפח ועומק. בעבודה שלי על הבמה, אני מנסה לעשות את אותו הדבר בדיוק. כשאני מאיר את המוזיקאים בתוך כנסייה עתיקה, אני לא מנסה רק "שיראו אותם". אני מנסה לפסל את החלל. אני משתמש בצל כדי להסתיר את מה שלא רלוונטי ובאור כדי להבליט את הרגש. אשר לימד אותנו שהעין האנושית ניתנת לתכנות. אם נשלוט באור ובפרספקטיבה, נוכל לגרום לצופה להאמין שהמים זורמים במעלה ההר, או שמדרגות מובילות בו זמנית למעלה ולמטה. בהפקה, זו בדיוק המטרה שלי: לייצר אשליה שתגרום לקהל לשכוח את המציאות שבחוץ.
יש עוד רובד לסיפור הזה, אישי יותר. אשר לא רק צייר באמאלפי, הוא גם אהב שם. ממש מעל אטרני, בעיירה רוולו (Ravello) שיושבת על קצה המצוק, אשר פגש את ג'טה (Jetta Umiker), האישה שתהפוך לאשתו. הם התחתנו ב-1924. אפשר רק לדמיין את הזוג הצעיר הזה, מטפס במדרגות האינסופיות (יותר מ-1,500 מדרגות מחברות בין אטרני לרוולו), עוצר לנשום אוויר, ומביט למטה אל העיירה שנראית כמו ציור קוביסטי. הנופים האלה נצרבו בתודעה שלו. גם שנים רבות אחר כך, כשהוא חזר להולנד הקרה והשטוחה, אשר המשיך לצייר את אטרני מהזיכרון. העיירה הפכה עבורו לסמל של יופי אידיאלי - מקום שבו חוקי הפיזיקה מתכופפים בפני האסתטיקה.
העולם השתנה מאוד מאז 1931. טכנולוגיות קמו ונפלו, משטרים התחלפו, ואנחנו הגענו לאטרני עם מחשבי תאורה ופנסים משוכללים. אבל אטרני עצמה? היא כמעט לא השתנתה. אותן אבנים, אותן קשתות, אותה פסטה, אותו ריח מלוח של ים מעורבב בריח עץ בוער מארובות הבתים. ה-Sottoportici עדיין שם, מספקות מחסה מהגשם ומהשמש, והכנסייה עדיין עומדת על הצוק, מביטה אל האופק.
ההופעה של אחינועם וסוליס הייתה מרגשת במיוחד. היה משהו סמלי בחיבור הזה שבין זמרת ישראלית, רביעייה נאפוליטנית, קהל איטלקי ורוחו של אמן הולנדי, כולם נפגשים בנקודה אחת קטנה על המפה. הקול שלה, שמתמחה בלחבר בין עולמות ותרבויות, הדהד בחלל בצורה מושלמת. וכשיצאנו משם בלילה, אחרי הקונצרט, כשהעיירה כבר ישנה והאור היחיד הגיע מפנסי הרחוב הצהובים שהשתקפו על המדרגות הרטובות, הרגשתי שאני מבין את אשר. הוא לא צייר את אטרני רק כי היא הייתה יפה. הוא צייר אותה כי היא הזכירה לו שהעולם הוא חידה. שכל דבר יכול להפוך למשהו אחר - ציפור לבית, מגדל לצריח שחמט, ועבודה טכנית קשה לרגע של התעלות רוחנית.
בפעם הבאה שאתם נתקלים בציור "הבלתי אפשרי" של אשר, עם המדרגות שלא נגמרות, תזכרו: המקום הזה קיים. הוא אמיתי. הוא נמצא במרחק טיסה קצרה ונסיעה מפותלת אחת. ואם תהיו בשקט ותקשיבו טוב בסמטאות של אטרני, אולי תשמעו בין רחש הגלים את ההד של צעדיו של אשר, ואולי, רק אולי, גם את ההד של השירה של אחינועם.
תגובות