הליכת חלל במסלול סביב כדור הארץ - כל הליכת חלל - מצריכה עבודה בוואקום קטלני במשך שש שעות בחליפת חלל קשיחה. זהו אתגר פיזי ומנטלי מתיש, וזה אם הכל הולך כשורה. אבל כשבוב סטיוארט (Bob Stewart) יצא החוצה ממעבורת החלל צ'לנג'ר עם ברוס מקנדלס ב-7 בפברואר 1984 כדי לבחון את יחידת התימרון המאוישת של נאס"א (MMU) במשימה STS-41B, לא היה לו מושג עד כמה מקוללת הליכת חלל עשויה להיות.
הצרות התחילו עוד לפני שהאסטרונאוטים אפילו פתחו את הצוהר כדי לצאת החוצה. כשהאוויר יצא ממנעל האוויר של המעבורת, סטיוארט פעל לפי נוהל סטנדרטי, פיהק כדי להשוות את הלחץ בין האוזן התיכונה לאטמוספירה בחליפת החלל של 4.3 פאונד לאינץ' רבוע (0.29 באר). הפעולה הפשוטה הזו שברה את ההצמדה של רצועת הסנטר שאחזה במנשא התקשורת שלו - "כובע סנופי" המוכר מבד הנחבש בתוך הקסדה.
"עכשיו כרית הסנטר של הרצועה ריחפה מול העיניים שלי... המקום הכי גרוע שהיא יכולה להיות בו", נזכר סטיוארט. הוא כיווץ את שפתיו ונשף, והקפיץ את הרצועה בין אפו למשטח הקסדה. "כשהיא הגיעה, תפסתי אותה עם הלשון שלי והתחלתי לתחוב אותה בתוך [טבעת צוואר הקסדה] כדי למנוע ממנה להפריע לי".
בזמן שהוא היה עסוק בלהזיז את הרצועה עם הלשון, סטיוארט לא שם לב שכובע הסנופי שלו, שבדרך כלל התאים היטב, זז על ראשו, לוקח איתו את המיקרופונים והאוזניות שלו. "הפעם הראשונה שגיליתי את זה הייתה כשהרגשתי לחץ על תנוכי האוזניים שלי. ואז הרמתי את מבטי... המיקרופונים בשלב זה כבר עלו לגובה האף", במקום להתכופף לעבר פיו של סטיוארט היכן שהם היו אמורים להיות.
"הטלתי את ראשי על הרפידה האחורית כדי למנוע מהמנשא לזחול", הוא אומר. עכשיו הייתה לו דאגה גדולה עוד יותר. "לא רציתי שבקרת המשימה תדע על הבעיה הזו, כי הם היו עלולים לבטל את הפעילות החוץ-רכבית (EVA)". בזמן שצ'לנג'ר לא היתה בקשר עם בקרת המשימה, הוא סיפר למקנדלס ולמפקד ואנס ברנד, בתוך המעבורת, מה קורה. "דיברנו על זה והחלטתי שאני רוצה ללכת. אז ואנס אמר, 'בסדר, אנחנו נלך'. יצאנו אל מחוץ למנעל האוויר כשראשי תקוע במשטח האחורי כדי למנוע מהמנשא להתנתק".
הוא ידע שהליכה בחלל עם ראשו תקוע בגב הקסדה לא יהיה כיף, אבל טייס הניסוי לשעבר, עם מאות משימות קרב של מסוקים בויאטנם, חשב שהוא יכול להתגבר.
כשמקנדלס לבש את יחידת התימרון המאוישת להליכת חלל הראשונה בהיסטוריה ללא כבל מעגן - אחד הרגעים הדרמטיים ביותר של עידן המעבורות - סטיוארט התחיל לעבוד במסוף המטען. "הלכתי לעשות את המשימה הראשונה שלי... ולא הצלחתי להיכנס למעצור הרגלים. יכולתי להכניס את הבוהן שלי לתוך הלולאה, כמובן, אבל לא יכולתי לסובב את העקב מתחת לנעילת העקב". הוא לא יכול היה לראות את זה, אבל הבד החיצוני על המגפיים שלו החליק מעל סוליות העקב, ומנע ממנו להינעל למשטח הרגלים. "זה אומר שהייתי צריך לעגן את עצמי למקום עם יד שמאל, מה שעכשיו לקח ממני חצי מהכלים. ואני אצטרך להגיב נגד כל המומנטים שאני מייצר דרך הזרועות שלי, ולא הרגליים. זה כאב בצורה בלתי נסבלת, עם התכווצויות בזרועותיי". כשנשאל מה הייתה רמת התסכול שלו, בקנה מידה של אחד עד עשר, הוא אומר, "אוי, בן אדם, זה היה בערך תשע וחצי".
בינתיים, בקרת המשימה הייתה בקשר הרדיו עם מקנדלס המעופף בחופשיות, שתיאר את הנופים המדהימים מהעמדה שלו מעל מסוף המטען. ואז הם פנו לשותפו להליכת החלל. "ברוס, שמענו מספיק ממך. בוב, מה שלומך?" המיקרופונים המופעלים בקול של סטיוארט היו עכשיו למעלה בגובה העיניים. "אז אני צורח בשיא הקול שלי...'הו, אני מסתדר! בוא נדבר על זה אחר כך." מה שהוא באמת התכוון זה שיש לי בעיה עם החליפה, אבל אני מתמודד איתה. תעזבו אותי בשקט לעזאזל.
הבקרה לא קלטה את הרמז.
המתח של הצעקות תוך כדי נשימת החמצן היבש והטהור בתוך הקסדה יבשה את גרונו של סטיוארט. אבל הוא לא העז להוריד את סנטרו כדי ללגום מים מהקש שעל טבעת הצוואר שלו: "אם הייתי מזיז את ראשי כדי להגיע לבקבוק המים, הייתי מאבד את מנשא התקשורת. ואני יודע לאן זה הולך להגיע - ממש מול הפנים שלי".
בעוד מקנדלס המשיך במעוף על שטיח הקסם שלו, ונסק עד 90 מטר מצ'לנג'ר, סטיוארט התמודד עם הבעיה הבאה שלו. הסובלימטור בתרמיל חליפת החלל שלו, שצינן את המים שזרמו דרך צינורות בבגד הקירור הצמוד לעורו, נסתם מקרח. רשימת הביקורת המצורפת לשרוול החליפה שלו המליץ להגדיר את בקרת הטמפרטורה של החליפה לקור מלא. "זה מכניס מקסימום מים קרים סביב הגוף שלך כדי שהחום שלו יוכל להמיס את הקרח בסובלימטור", הוא מסביר. "ובכן, כשהדלקתי את הדבר הזה על קור מלא זה היה בדיוק כמו לקפוץ לאוקיינוס הארקטי. לא יכולתי להחזיר את הדבר הזה ל'חם' מהר מספיק!"
כעת, כשהוא מאלתר, מכיוון שלא היו עוד עצות ברשימת הביקורת, סטיוארט חשב שהוא יכול לפתוח את החסימה על ידי כיבוי המאוורר ומשאבת המים של החליפה, לעצור את זרימת המים כך שהקרח יוכל להתרחק לוואקום. עם זאת, כשהמאוורר כבוי, רמות הפחמן הדו חמצני בקסדה שלו החלו לעלות. כשהוא חש את נשימתו מעמיקה בתגובה, הוא הפעיל את המאוורר בחזרה. במשך שאר ההליכה בחלל הוא סבל חצי תריסר מהקפיאות הללו, האחרונה בדיוק כשחזר למנעל האוויר.
"זו הייתה פעילות חוץ-רכבית מתסכלת מאד", הוא אומר, במאסטרפיס של אנדרסטייטמנט.
יומיים לאחר מכן, הולכי החלל יצאו שוב החוצה, והפעם סטיוארט יזכה להטיס את יחידת התימרון המאוישת בעצמו. תוך כדי לבישת החליפה, הוא "לבש את מנשא התקשורת, ואז לקח סרט רפואי... ועטף אותו סביב ראשו כדי לשמור על [כובע סנופי] בשליטה מסוימת". הוא עדיין לא יכול היה להשתמש במעצורי כף הרגל, אבל "לאחר הטיסה הבנו שהבגד המיקרו-מטאורואיד התרמי [TMG] על החליפה שלי החליק מעל פסי העקב [במגף]" והמהנדסים המציאו תיקון פשוט כדי שהולכי חלל עתידיים לא יסבלו מאותה בעיה.
סטיוארט מצא שהטיסה ביחידת התימרון המאוישת היא חלומו של טייס ניסוי. הוא נתן לתרמיל הריחוף דירוג שליטה גבוה, "מכונת הטיסה היחידה שאי פעם חשבתי לתת לה '10'. הדרך היחידה שתוכל להקל על הטיסה של יחידת התימרון המאוישת תהיה לחבר אותה ישירות למוח שלך, אז אתה רק צריך לחשוב על [ביצוע] תמרון. זו הייתה פשוט מכונה מענגת..."
"בזמן שהייתי שם בחוץ, הסתכלתי על החללית והסתכלתי על כדור הארץ, התחלתי לחשוב: 'איך זה יהיה להיות האדם היחיד ביקום?' אז סובבתי את יחידת התימרון המאוישת למקום שבו לא יכולתי לראות את כדור הארץ , ירח או שמש - יכולתי לראות רק את השחור של החלל."
"משכתי רק כחמש עשרה שניות, וחשבתי, 'טוב, בוא פשוט נסתובב ונוודא שהכל עדיין שם'. זו הייתה תחושה מעניינת שלא ציפיתי לה".
זה היה פינוק שהוא הרוויח ביושר אחרי אחת מהליכות החלל הראשונות, הגרועה ביותר שיכולה להיות לכל אסטרונאוט מעבורת.
מקורות:
