יותר מ-2000 שנה לפני שהמהפכה הצרפתית הציגה את הצהרת זכויות האדם והאזרח, מלך קדום מהמזרח הקרוב הנפיק מסמך שנחשב כהצהרה העתיקה ביותר לזכויות אדם. הצהרה זו מכונה כיום הכרזת כורש (Cyrus Cylinder).
גליל החימר הידוע בשם "כתובת הגליל" או "הגליל של כורש" או "הגליל של כורש הגדול", ועליו גרסה של ההכרזה החקוקה באכדית, התגלה בשנת 1879 על ידי האשורולוג הבריטי יליד מוסול הורמוזד רסאם, ביסודות מקדש אסגילה המקדש של האל מרדוך. הגליל נמצא כיום במוזיאון הבריטי בלונדון. הממצא העתיק, עשוי חימר אפוי, ואורכו 22.5 ס"מ. על הגליל מופיעה הכרזה המפרטת את כיבוש בבל בשנת 539 לפנה"ס. מאת המלך הפרסי כורש הגדול, מייסד האימפריה האחמנית, שיסד את האימפריה הגדולה ביותר של התקופה. ההכרזה גם מתארת את לכידתו של נבונאיד, המלך האחרון של בבל. ההכרזה חקוקה בכתב יתדות ומתוארכת בין השנים 539 - 530 לפנה"ס.
בשנת 586 לפנה"ס בית המקדש הראשון הוחרב על ידי מלך בבל נבוכדנצר השני, יהודים רבים נשלחו לגלות בארצות שונות. היהודים אומנם השתלבו בארצות השונות אך הם תמיד הרגישו זיקה חזקה לארץ מולדתם. האימפריה הבבלית הייתה בשלטון במשך שלושים שנה אחרי חורבן בית המקדש הראשון.
כאן נכנס סיפור מקראי מוכר על משתה בלשאצר המתואר בספר דניאל. המלך בלשאצר ערך סעודה גדולה ובה שתו הוא ומקורביו מתוך גביעי זהב וכסף קדושים שנבזזו מבית המקדש על ידי אביו, נבוכדנצר מלך בבל. לפתע יצאו אצבעות יד אדם וכתבו כתובת מסתורית על הקיר בהיכלו של המלך, "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסֵין". המלך, החוויר ונבהל, ושאל לעצת החכמים והקוסמים, אך אף אחד לא הצליח לפתור את משמעות הכתובת. לבסוף קרא המלך לדניאל שפירש אותה כנבואת חורבן לבבל. הסיפור מסתיים בכך שמלבישים את דניאל ארגמן ועונדים רביד זהב על צווארו, ובאותו בלילה נהרג בלשאצר.
בבל נכבשה בשנת 559 לפנה"ס על ידי האימפריה הפרסית אשר התחילה לכבוש שטחים עצומים וביניהם ארץ ישראל, סוריה ועוד. כיבוש זה מציין את תחילתה של תקופה חדשה בחיי היהודים- תקופת שיבת ציון. בראש האימפריה הפרסית עמד המלך כורש, כורש היה מלך סובלני שכיבד את האמונה של כל עם אשר כבש. כורש הרחיב את האימפריה וכבש שטחים נרחבים וגדולים.
ליהודים שהוגלו לבבל בחורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס כורש איפשר שיבה ל"יהוד מדיתנא", רשות אוטונומית יהודית שהתקיימה בתקופה הפרסית בחבל יהודה בארץ ישראל, החל מהמאה ה-6 לפנה"ס. כורש האמין בתפיסה הפוליתאיסטית, אמונה בכל האלים. אמונתו של כורש הביאה לכך שהותר לעמים שבשליטתו לקיים את פולחנם כרצונם, כורש האמין בכל האלים בהם העמים תחת מלכותו האמינו.
מדיניותו של כורש הייתה שונה משל השליטים הקודמים לו, המלך כורש הרשה ליהודים לחזור לפולחנם ולקיים את מצוותם, כלומר, הוא נתן להם אוטונומיה דתית ועזר להם להשתקם, לעומת השליטים בעבר שנהגו להגלות את העמים שכבשו. שלטונו של כורש נמשך כ-230 שנים עד לכיבושו של אלכסנדר מוקדון. הצהרת כורש ניתנה ב"בִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס" (עזרא, א', א') כלומר, שנה לאחר שכורש הקים את האימפריה הפרסית, ב-538 לפנה"ס. בהצהרה כורש לא חייב את היהודים לשוב לארץ מולדתם. אך, הוא הוסיף כי מי שבוחר להישאר בבבל מחויב לתרום כסף וזהב ליהודים שרוצים לחזור לארצם. עם זאת, כורש החזיר ליהודים את הפריטים מבית המקדש שנגנבו על ידי מלך בבל לשעבר נבוכבדנצר.
הכיתוב על הגליל מדבר על קידום החופש הדתי, הגזעי והלשוני ועל הרשאתו של כורש לאלו שהוגלו על ידי הבבלים לחזור לארצם. הוא מהלל את כורש כמיטיב עם אזרחי בבל ששיפרו את חייהם, וכמשקם של מקדשים ומרחבי פולחן ברחבי מסופוטמיה ובמקומות אחרים באזור. וזוהי ההרכזה:
אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול, מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן, יוצא חלציו של שִשפִּש המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים, אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו. כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי. צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל, לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד. דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש. בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם. את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם. מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי - את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי, ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה. כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם, היושבים ב[...] כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים, הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי. למן [...] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחדקל, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן, החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם.ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים - בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם - מושב שמחתם.
היהודים אינם נזכרים בכתובת הגליל, לא במישרין ולא ברמיזה. על כן, היה מי שהניח שהכרזת כורש כלל לא נכתבה, או שמא התנסחה באופן שונה. לשיטה זו, השימוש שהנהגת שבי ציון עשתה בהכרזה, על מנת לבסס את שליטתם בפחוות יהודה אל מול הנהגת האוכלוסייה היהודית הגדולה שנשארה בארץ, הפך אותה, בחלוף הזמן ועם העברת מוסרות השלטון הדתי לידי השבים מבבל, למסמך היסטורי.
עם זאת, כאמור לעיל, אין להכחיש אפשרות סבירה כי אכן נתנסחה הכרזה כזו במותאם לעם היהודי, ולצדה ההיתר והזכות לקומם את המרכז הדתי-פולחני בירושלים. על פי זאת, התלווה למהלך כזה גם אספקט פוליטי "אוניברסלי" של שליטת המרכז הפרסי על הממלכה הגדולה באמצעי נועם ולא במקל חובלים, וגם אספקט פוליטי מצומצם יותר - הישענות על גורם נאמן (במקרה זה יהודה) אל מול מצרים, היריבה המסורתית שבארץ הנילוס.
אופן הצגת הכרזת המלך כורש בספר עזרא כייחודית לעם ישראל ותיאור כורש כשליח אלוהי ישראל הפתיע חוקרים רבים, שטענו שאין אפשרות שתעודה זו היא היסטורית, שכן לא יעלה על הדעת שמלך זר יכתוב תעודה בנוסח כה אוהד לשאיפות היהודים. אולם, מתעודות שהתגלו (ובהן "הגליל של כורש"), התברר כי כורש הצהיר לאחר כיבוש בבל ב-539 לפנה"ס כי הוא החזיר עמים רבים לארצם והתיר לעמים השונים לעבוד את אלוהיהם. ככל הנראה, הציג כורש את עצמו, בפנותו לכל עם ועם, כמלך שנבחר על ידי האל של אותו עם, והגיע להסכם עם כל אומה במסגרת הסובלנות הדתית של הממלכה הפרסית, וכניסיון ליצור מוקד תמיכה בממלכה האחמנית הן בקרב שבי ציון ליהודה, שהייתה חיץ וגשר גאוגרפי בין יבשות אירופה, אפריקה ואסיה, והן בקרב האליטה היהודית שנותרה בפרס - ומשום כך חשיבותה האסטרטגית.
וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
(ספר עזרא, פרק א', פסוקים א'-ד')
לפי ספר עזרא והמסורת היהודית הכרזת כורש הייתה בשנת ג'שצ"א (370 לפנה"ס). תעודות הרישיון שניתן ליהודים על ידי כורש לבנות את בית המקדש השני והתוכניות לבנייתו נשמרו בבית גנזיא של הממלכה באחמתא.
כמה מבקרים טענו שהאמונה כי הצהרת כורש היא האמנה הראשונה לזכויות האדם בעולם היא אנכרוניזם, והיא מתעלמת מהקשר המסמך. לטענתם, נראה כי כורש מודאג יותר מהשקפות האלים, ונקט בצעדים רק כדי לפייס אותם, ולא למען טובת העם. למשל:
"למן [...] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחדקל, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן, החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים."
בתמורה, האלים היו אמורים להחזיר חסד לכורש:
"מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי - את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי, ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה."
יתר על כן, לטענתם, העובדה שההצרה התגלתה ביסודות של מקדש אסגילה מעידה על כך שהקהל המיועד של כורש היו האלים השונים של הממלכה, ולא בני תמותה.
חוקרים אחרים טוענים כי ההכרזה היא מעשה זיוף של סופר יהודי שרצה להציג בסיס חוקי לבניית בית המקדש. לטענתם, לא ייתכן שכורש האמין באלוהי ישראל ונשמע לו כפי שיכול אולי להשתמע מן ההכרזה המקראית. לעומתם, יש חוקרים הסבורים כי ההכרזה אמינה כי היא חלק ממדיניות כוללת של כורש: כורש נתן זכויות דומות לעמים נוספים, כמו הבבלים, כמו שמתואר ב"כתובת הגליל". על פי ההיסטוריון יוחנן אהרוני: "כורש שאף לקנות את לב התושבים של ממלכתו הגדולה על ידי סובלנות דתית ולאומית והתיר חידושם של פולחנים שבוטלו ודוכאו על ידי הבבלים.
לא משנה איזו נקודת מבט תבחרו, הצהרת כורש היא ללא ספק מסמך מדהים המביא לחיים את האירועים שהתרחשו לפני למעלה מ-2,500 שנה ופותח צוהר למחשבותיו ולרצונותיו של מלך רב עוצמה ששלט פעם באימפריה.
