הטעות היפה בעולם: למה המוח שלנו מתמכר למוזיקה

יש רגעים שבהם מוזיקה שוברת את חוקי ההיגיון. תו אחד, שינוי בלתי צפוי בהרמוניה - והגוף מתמלא זרם חשמלי, צמרמורת מחספסת את העור, והלב מתרחב כאילו נזכר באמת עתיקה ששכח. זה לא רק רגש או זיכרון - זו תגובה נוירולוגית עוצמתית, כמו פיצוץ מבוקר של דופמין במוח. עכשיו המדע סוף-סוף יודע להסביר למה. מחקר חדש חושף שהקסם המוזיקלי אינו טמון ביופי הצלילים עצמם, אלא בטעות - ברגע המדויק שבו המוח, בטוח שידע מה עומד לקרות, מגלה שטעה.

כולנו מכירים את זה - יש רגעים כאלה, כמעט מיסטיים, שבהם המוזיקה חודרת מעבר לאוזניים ומרעידה משהו עמוק בנפש. זו יכולה להיות התפתלות הרמונית מפתיעה בפזמון של שיר ישן, קרשנדו דרמטי ביצירה קלאסית, או רגע של שקט פתאומי אחרי סערת תופים. הגוף מגיב עוד לפני שהמחשבה מספיקה לעבד: עור ברווז, צמרמורת נעימה שעוברת בעמוד השדרה, תחושת עונג טהורה ובלתי מוסברת.

במשך מאות שנים, ניסינו לתאר את הקסם הזה במילים - השראה, רגש, יופי. אך מה באמת מתרחש בתוך המוח שלנו באותם רגעים של אקסטזה מוזיקלית? מדוע פיסות מסוימות של צלילים מאורגנים גורמות לנו עונג כה עז? מחקר חדש מספק תשובה מפתיעה, כזו שחושפת את המוח שלנו לא כמאזין פסיבי, אלא כמהמר בלתי נלאה, מכונת ניבויים מתוחכמת שההנאה הגדולה ביותר שלה אינה טמונה בניחוש נכון, אלא דווקא ברגע המופלא שבו היא מגלה שהיא טעתה.

התפיסה המקובלת בעבר גרסה שההנאה ממוזיקה קשורה לזיהוי תבניות מוכרות. המוח אוהב סדר, והוא מתגמל אותנו כשאנו שומעים מנגינה שאנו מכירים ויכולים לזמזם יחד איתה. אך גישה זו אינה מסבירה מדוע אנו נהנים כל כך משיר חדש, או מדוע אפילו בשירים האהובים עלינו ביותר, ישנם רגעים ספציפיים שמרגשים אותנו יותר מאחרים. התשובה, כך מתברר, מורכבת הרבה יותר וטמונה במתח המתמיד שבין ציפייה להפתעה.

כדי לחקור את הריקוד העדין הזה, צוות חוקרים בינלאומי, בראשותו של וינסנט צ'ונג (Vincent Cheung) ממכון מקס פלאנק בקלן, החליט לבחון את פעילות מוחם של מתנדבים באמצעות דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) בזמן אמת, בעודם מאזינים למוזיקה. אך בניגוד לניסויים קודמים, הם ביקשו לנתח לא רק מה אנשים שומעים - אלא כיצד המוח מנבא את הצליל הבא. לשם כך השתמשו במודל חישובי מתוחכם שיכול “להאזין” לקטע מוזיקלי ולחשב, צליל אחר צליל, עד כמה הוא צפוי או מפתיע.

כאן טמון לב המחקר. המוח שלנו, כך אנו מבינים כיום, הוא "מכונת ניבויים". הוא לא רק מעבד מידע מהחושים, אלא מנסה כל הזמן לחזות מה יקרה ברגע הבא על סמך ניסיון העבר. כשאנו מאזינים למוזיקה, קליפת המוח השמיעתית (Auditory cortex) שלנו מזהה את התבניות - את הסולמות, המקצבים וההרמוניות שלמדנו להכיר לאורך חיינו - ובונה מודל ציפיות. "הצליל הבא יהיה כנראה דו", המוח מנחש, "והאקורד הבא יהיה סול מז'ור". המודל החישובי של החוקרים עשה בדיוק את אותו הדבר: הוא "האזין" לקטע מוזיקלי וחישב עבור כל צליל את רמת ההפתעה שלו ואת רמת אי-הוודאות של המאזין. התוצאות מהסריקות המוחיות, כשהוצלבו עם הניתוח החישובי, היו לא פחות ממהפכניות.

החוקרים גילו שהאזור במוח שאחראי על תחושת העונג, גרעין האקומבנס - חלק מרכזי במערכת התגמול הקשורה לשחרור דופמין - אינו מגיב למוזיקה צפויה, וגם לא למוזיקה אקראית לחלוטין. הוא נדלק בעוצמה הגדולה ביותר כאשר המוח של המאזין בטוח לחלוטין בניבוי שלו לגבי הצליל הבא - ואז מגיע צליל שונה, מפתיע, אך עדיין הגיוני מוזיקלית. במילים אחרות, העונג הגדול ביותר נובע מ"שגיאת ניבוי" מושלמת: הפתעה שמתרחשת בדיוק בגבולות ההבנה. ככל שהמוח בטוח יותר בניחוש שלו, וככל שההפתעה גדולה יותר (אך עדיין נשארת בגבולות ההיגיון המוזיקלי), כך שחרור הדופמין חזק יותר, והצמרמורת נעימה יותר. "המוח נהנה לשחק את משחק החתול והעכבר הזה עם המוזיקה", הסביר צ'ונג. "זוהי הפרת הציפייה, המגיעה ברגע של ודאות גבוהה, שמייצרת את התגובה הרגשית העוצמתית".

זוהי תובנה מבריקה שמסבירה תופעות רבות. חשבו על המתח שנבנה בקטע רוק קלאסי לפני סולו גיטרה. המוח שלנו לומד את התבנית החזרתית, הוודאות שלנו גוברת, ואז, ברגע הנכון, הפריצה המפתיעה של הסולו יוצרת פרץ של עונג. חשבו על "קדנצה מדומה" בג'אז או במוזיקה קלאסית, שבה המלחין מוביל אותנו לצפות לאקורד הסיום הטבעי והמרגיע, וברגע האחרון מנגן אקורד אחר, מפתיע ומלא מתח, שרק מגביר את תחושת הסיפוק כשהפתרון הנכון מגיע לבסוף.

סטפן קלש (Stefan Koelsch), מדען מוח וחוקר מוזיקה מאוניברסיטת ברגן, שלא היה שותף למחקר, אמר כי "זוהי הוכחה נוירוביולוגית יפהפייה למה שמוזיקאים ומלחינים ידעו באופן אינטואיטיבי במשך מאות שנים. הכוח הרגשי של המוזיקה טמון ביכולת שלה לשחק עם הציפיות הנלמדות של המאזין, לבנות אותן, ואז להפר אותן באופן יצירתי".

התיאוריה הזו גם מסבירה מדוע אנו יכולים ליהנות משיר ששמענו כבר מאות פעמים. אף על פי שבמודע אנו יודעים בדיוק איזו הפתעה עומדת להגיע, מערכת הניבויים העמוקה במוחנו עדיין מופעלת בכל פעם מחדש. המוח עדיין "מהמר" על התו הבא, ועדיין חווה את פרץ הדופמין כשההפתעה המוכרת מגיעה. יתרה מכך, הממצאים עשויים להסביר הבדלים בטעם המוזיקלי. אדם שגדל על מוזיקה קלאסית פיתח מודל ציפיות שונה מאדם שגדל על פופ או היפ-הופ. לכן, "הפתעה" מוזיקלית שנשמעת גאונית לאחד, עשויה להישמע כרעש צורם לאחר. כל אחד מאיתנו נושא בראשו מודל סטטיסטי ייחודי של עולם המוזיקה, וההנאה שלנו היא פונקציה של האופן שבו אמנים מאתגרים ומפתיעים את המודל האישי הזה.

מעבר להבנת חוויית ההאזנה, למחקר יש השלכות פוטנציאליות מרתקות. הוא יכול לסייע בפיתוח טיפולים המשתמשים במוזיקה כדי לווסת מצבי רוח, על ידי התאמה אישית של רמת ההפתעה המוזיקלית למצבו של המטופל. בתחום הבינה המלאכותית, הבנת הקשר בין ניבוי להנאה יכולה לאפשר יצירה של אלגוריתמים שיולחנו מוזיקה "אנושית" ומרגשת יותר, כזו שיודעת בדיוק מתי לספק לנו את הצפוי, ומתי לנפץ את הציפיות שלנו באופן שישלח צמרמורת במורד הגב.

המחקר הזה מקרב אותנו צעד נוסף לפענוח הקסם. הוא מלמד שהמוח שלנו אינו מחפש ביטחון במוכר, אלא ריגוש בבלתי צפוי. אותה צמרמורת, אותו רגע שבו הכל מסתנכרן ומתנפץ באותו זמן, היא לא רק רגש - היא חתימת הניצחון של מערכת ניבוי מופלאה שחוגגת את עצמה. המוזיקה, כך מסתבר, היא השפה שבה המוח שלנו מדבר עם עצמו - ומגלה, שוב ושוב, כמה יפה לטעות.

המחקר:

Predictability and the pleasure of music