אנשים רבים חולמים לטייל בזמן. עם זאת, כאשר חושבים על זה, יש הרבה סיבות מדוע לא תרצו להיות נוסעים בזמן. פחד מרדיפה על ידי ציוויליזציות בורות וחסרות סובלנות - בין אם בגלל גזע, דת, מוגבלות פיזית או נטייה מינית. וכך גם היעדר רפואה מודרנית, שיכולה היום לנטרל מחלות שבמאות הקודמות גבו את חייהם של מיליונים.
סיבה משכנעת נוספת היא הסירחון הבלתי נמנע שאיתו תצטרכו להתמודד. סרטים היסטוריים, שטופים בזוהר של השואוביז, ציירו תמונה מטעה במיוחד של העבר. אמנם הקולנוע לא יכול להעביר ניחוח, אבל הוא כן יכול להערים על הקהל המודרני לחשוב שלהיסטוריה יש ריח אקזוטי ומזמין כמו שהבמאים ההוליוודיים מססיל ב. דה-מיל ועד דייוויד לורי (David Lowery) גרמו לו להצטייר.
אחר צהריים שטוף שמש בפריז. מגיש טלוויזיה חסר פחד עושה את דרכו ברחובות ומבקש מהעוברים ושבים להריח בקבוק שהוא אוחז בידו. כשהם מריחים אותו הם מגיבים בגועל. אישה אחת אפילו יורקת על המדרכה כסמן לסלידה שלה. מה יש בבקבוק? הוא מחזיק, מספרים לנו, את ה"פונג דה פאריס", הרכב ריחות שנועד להריח כמו רחוב פריזאי מהמאה ה-18.
לעומת הקולנוע, הפרשנות של ריחות העבר שאנו מקבלים בטלוויזיה, אולי בהשפעת הרומן של פטריק זיסקינד, "הבושם", נשלטת לעתים קרובות על ידי גועל. זו השקפה שנמצאת לא רק בטלוויזיה אלא גם במוזיאונים. באנגליה, מרכז הוויקינגים יורוויק (Jorvik Viking Centre) ביורק, ארמון המפטון קורט ומוזיאון אוקספורדשייר (Oxfordshire Museum) שילבו ריחות בתערוכות שלהם. הריח היחיד שמאחד את הניסיונות הללו להריח מחדש את העבר: שירותים. שירותים ויקינגיים, ארון מים גאורגיאני, וריח השתן והצואה של רחוב ויקטוריאני, כולם כלולים בדוגמאות לעיל, חוט שמחבר את הגועל מימי הביניים לזמנים מודרניים. התוצאה של תיאורים כאלה היא להציג את העבר כפרלוד ריחני, עם מקצועות מסריחים ותברואה גרועה, לארץ המודרנית הנקייה והנעימה.
המציאות הייתה לא רחוקה מזה. כפי שמציינת קוני צ'יאנג (Connie Y. Chiang), פרופסור להיסטוריה ולימודי הסביבה, בספרה "האף יודע: חוש הריח בהיסטוריה האמריקאית" (“The Nose Knows: The Sense of Smell in American History”), רוב הערים של המאה ה-19 הריחו כמו שילוב של ביוב גולמי, צואת סוסים, ערימות של אשפה שלא נאספה ומתבשלת בשמש, ואחרון חביב, "משחטה מסריחה ועיבוד בעלי חיים" שהרבה מפעלי תור הזהב עסקו בהם.
מלאני קיכל (Melanie A. Kiechle), היסטוריונית ומחברת הספר "בלשי ריח: תולדות הריח של אמריקה האורבנית במאה ה-19" ("Smell Detectives: An Olfactory History of 19th-Century Urban America"), ממשיכה לפרטים נוספים. "סוסים, פרות, חזירים, כלבים, תרנגולות ושלל בעלי חיים אחרים... הפקידו את הצרכים שלהם", אמרה בראיון. "בתי מטבחיים ודוודי עצמות, יצרני דשנים ומעבדי עורות, ספקי שומן... אמריקאים קראו לזה 'מקצועות פוגעניים' (‘offensive trades’) כי הם פגעו באף."
הדברים לא היו טובים בהרבה בפריז, שלמרות המוניטין שלה כעיר האהבה, היה בה ריח של הכל מלבד ורדים. בספרו, "ריחות: היסטוריה תרבותית של ריחות בתקופה המודרנית המוקדמת" ("Smells: A Cultural History of Odors in Early Modern Times"), מסביר ההיסטוריון הצרפתי רוברט מוצ'מבלד (Robert Muchembled) שסירחון ערי אירופה היה תוצר לוואי של התעשייה לא פחות מההרגלים. הפריזאים, למשל, קיבלו בברכה את הניחוח החריף של משתנות ציבוריות שעלו על גדותיהן מתוך אמונה שזה יכול להגן עליהם מפני הדבקה מהאוויר.
ספרים כמו אלה שהוזכרו נכתבים לפעמים כ"היסטוריה מוזרה" או אוספים של פיסות טריוויה סנסציוניות, גסות או יוצאות דופן, במקום יצירות של ניתוח היסטורי רציני ומועיל. אבל זה לרוב לא נכון. בספרו "המטונף והריחני" ("The Foul and the Fragrant"), אלן קורבין (Alain Corbin) קושר את התפתחות התודעה המעמדית בצרפת של המאה ה-18 למשמעות החברתית שייחסו אזרחי צרפת לריחות טובים ורעים.
סיפורו של קורבין מתחיל עם המהפכה המדעית, שהציגה את התפיסה המופרכת, אך המקובלת בעבר, לפיה מחלות מתפשטות באמצעות ריחות רעים כמו אלה הנובעים מבורות שופכין, מערימות אשפה ומפגרי בעלי חיים. הרופאים המליצו למטופליהם להימנע מריחות אלה - שהיו ידועים כ"מיאזמה" - כמו המגפה, והם המשיכו לעשות זאת עד שתאוריית החיידקים הפכה למקובלת יותר במחצית המאוחרת של המאה ה-19.
תיאוריית המיאזמה השפיעה כמעט על כל חלק בציוויליזציה, מפוליטיקה ועד כלכלה. בשמים עשויים ממושק בעלי חיים - שהיו נפוצים באירופה מאז ימי הביניים המוקדמים - נעלמו לטובת ריחות פרחים. במקום להסניף את המשתנות, אנשים כיסו את ביתם בצמחים שונים בעלי ריח מתוק כדי לחסום גזים מזיקים מהעולם החיצון. חלקם עזבו את עריהם בחיפוש אחר אוויר נקי יותר באזורים הכפריים.
ממשלות הערים השיקו תוכניות של חיטוי והפגת ריח. כבישים מרוצפים באבן הוחלפו בגרניט, מה שאפשר למי גשמים וביוב להתנקז בקלות רבה יותר. במהלך השיפוצים ניתנה עדיפות לכיכרות עמוסות ולחצרות בתי חולים, מקומות שבהם התברואה הייתה בעלת חשיבות עליונה. חללים פרטיים וציבוריים אווררו, ווולטר הציע שהממשלה תנקז ביצות באזורים הכפריים כדי להגן על בריאותם של תושבי הכפר.
עד מהרה הפך הריח לסמן מרכזי של מעמד חברתי. רבים מהרפורמים שהובילו את יוזמות בריאות הציבור הללו השתייכו למעמד הבינוני או העליון, והם היו מונעים מהאמונה שהיגיינה אישית מובילה לעושר. סירחון, והאדישות שרוב העובדים הפשוטים גילו במהלך המערכה נגד קיומו, נקשרו בשפל מוסרי כמו גם בסטגנציה כלכלית.
וויליאם טולט (William Tullett), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אנגליה רוסקין, חושב שהמדיה המודרנית אולי הגזימה בצחנה של המאות האחרונות. לכל הפחות, הוא אומר, ייתכן שהאובססיה שלנו עם הסירחון הזה נעוצה באיזו צורה מעוותת של שנאת זרים. "לומר שלסירחון של אנשים שאינם 'אנחנו' יש היסטוריה ארוכה", הוא אומר ומצביע על תוכנית טלוויזיה של ה-BBC "ערים מטונפות" ("Filthy Cities") - המתמקדת אך ורק בצרפתים - כדוגמה.
טולט מעלה גם נקודה מעניינת נוספת. ככל שהוכח כי סירחון היה בכל מקום לאורך ההיסטוריה, האובססיה המודרנית שלנו אליו מונעת מאיתנו לדון בריחות אחרים, חשובים לא פחות. "עסוקים מדי בהפיכת העבר לקרקס של גועל", מדווח אותו מאמר, לעתים קרובות המחקר העכשווי "לא מצליח לשאול איך היה הריח לאלה שגרו שם. עבודה היסטורית חדשה חושפת סיפור מורכב יותר על ריחות העבר".
עד לאחרונה, מחקרים המנסים לשחזר ריחות עבר יכלו להסתמך רק על תיאורים ממקורות ראשוניים. זה תמיד היה מדרון חלקלק, שכן פרשנות הריח, כמו כל אחד מחמשת החושים האחרים, היא במידה רבה סובייקטיבית. כיום, חוקרים משתמשים בהנדסה ביו-מולקולרית כדי לנתח "ארכיוני ריח" בצורה של מבערי קטורת, צלוחיות בושם, סירי בישול, כלי אחסון, שרידים חנוטים ואפילו משטחי רחוב ורצפה.
מחקר כזה מניב תובנות שלעולם לא ניתן היה להפיק מהסרטון הזה של ניו יורק, למשל. ניתוח ביו-מולקולרי של שרף מימי הביניים מתימן גילה שהמוצר לא תורבת מקומית אלא יובא ממדגסקר וממזרח אפריקה. פירוק כימי של מוהל קליפת העצים מאתרים ארכיאולוגיים רבים, מצביע בינתיים על כך שבני אדם קדומים השתמשו בחומר כדי לרענן את נשימתם.
מחקרים עולמיים עדכניים מצביעים על כך שהספרות הנוכחית על ריח בהיסטוריה היא לא רק פשטנית מדי אלא גם אירוצנטרית מדי. בעוד ריחות מסוימים סימנו מעמדים חברתיים מסוימים בצרפת שלפני המהפכה, אותם סטנדרטים לא חלו על מדינות אחרות. בתקופת האצטקים, למשל, רוב המבוגרים המכובדים נמנעו מללעוס קליפת עץ בפומבי שכן הנוהג היה שמור בדרך כלל לזונות.
כדי להבין באמת את התפקיד הניואנסי שמילא הריח במאות האחרונות, אל תחפשו רחוק יותר מטקסי ההלוויה של רומא העתיקה. כאשר, בשנת 1485, נתקלו פועלי בניין בטעות בקברו של אזרח רומי בעת שעבדו על ויה אפיה, הם נדהמו מ"ריח חזק של טרפנטין ומור" שנשמר בתוך הסרקופג, לצד רמזים עדינים של לבונה, אלוורה ושמן ארז.
היסטוריונים שחקרו את הלוויות הרומיות נטו להתמקד בהיבטים החזותיים והשמיעתיים שלהם, תוך צמצום היבטי הריח לתהליכים מכניים שנועדו לכסות את סירחון ריקבון הגופה. ההיסטוריון דייוויד קלנסי (David Clancy) כותב שגישה זו קרובה יותר לזו של אנשים בני ימינו מאשר לרומאים הקדומים, "שבספרותם שמו דגש ניכר על נוכחותם של ריחות קבורה, והוציאו סכומי כסף נכבדים כדי לטפל במתיהם בתבלינים המשובחים ביותר מכל אזורי האימפריה".
כמו שתבליט על קבר מפורסם מתאר, הרומאים טיפלו במתיהם בבשמים, משחות וקטורת כאשר הם שכבו במצבם. עם זאת, ההיגיון מאחורי מסורת זו היה יותר מטפיזי מאשר מעשי. ניחוחות אלו נלחמו ב"זיהום" שבתוך הגופה. אבלים, שנפגעו מזיהום זה, "נמנעו מלשטוף" כדי לסמן את הטומאה שלהם והניחו ענפים של צמח הברוש החריף מחוץ לבתיהם כדי להתריע אחרים על מצבם.
"אם היו אמורים לשרוף את המנוח", ממשיך קלנסי, "אז ההלוויה הגיעה לשיא הריח באתר השריפה. כאן ניתן להציב מגוון חומרים ריחניים (כגון קינמון, זעפרן ומור) לצד הגופה, והמדורה עצמה עשויה להיות בנויה מעצים בעלי ריח מתוק. חומרים אלו הצטרפו אל הגופה כשהם הפכו לאפר, ניחוחותיהם העשירים התערבבו באוויר. לאחר שהשריפה כלתה את עצמה, העצמות והאפר היו ספוגים בבשמים".
בישום המתים היה כה חשוב לרומאים הקדומים, עד שלעתים קרובות הוא קיבל עדיפות על המנהגים החברתיים שדבקו בהם החיים. פליניוס הזקן מתח ביקורת על השימוש המופרז בבושם הלוויה, חומר השמור באופן מסורתי למנחות לאלים. קאטו הזקן, סנטור, התנער מאחיו קאפיו על שימוש בבושם, הרגל שהוא - כמו רבים אחרים מהאסכולה הרומית הישנה - נחשב לנשי. ובכל זאת, כשקאפיו מת, קאטו רכש כמויות עצומות של קטורת, מה שמרמז שהריח המתוק שלה היה "מרכיב מכריע בהענקת הקבורה שהגיעה לקאפיו".
ריחות נוטים להגיע לארכיון, מתועדים במקורות שהיסטוריונים משתמשים בהם, מאחת משתי סיבות: או שהם חריגים (בדרך כלל פוגעניים) או שאנשים החליטו להקדיש להם תשומת לב מיוחדת. ריח אחד שהופיע ביומנים, במכתבים, במגזינים ובספרות של אנגליה של המאה ה-18 היה עשן הטבק. המאה ה-18 ראתה את עלייתן של חרדות חדשות לגבי המרחב האישי. עיסוק בנימוסים במקומות ציבוריים היווה בעיה עבור מעשני מקטרות. טבק הפך פופולרי באנגליה במהלך המאה ה-17. אבל, באמצע המאה ה-18, החלו להתעורר חששות. אמרו שנשים מתעבות את ריח עשן הטבק. שיר סאטירי סיפר את סיפורה של אישה שאסרה על בעלה לעשן, רק כדי לאפשר את גבריותו - היא הבינה שהעישון הפך אותו לאימפוטנט.
מרחבים חברתיים חדשים התרבו בעיירות ובערים, עם צמיחתם של תיאטראות פרובינציאליים, חדרי כינוסים וגני שעשועים. במרחבים החברותיים הללו, כתב ב-The Monthly Magazine, ציין ב-1798, "עישון הוא דבר וולגרי, בהמתי, לא אופנתי, שפל" ו"לא יסבלו אותו באף חלק מעודן של העולם". עישון הטבק הושאר לבתי מאכל, מועדוני עישון ומרחבים גבריים פרטיים.
ענני עשן פלשו למרחב האישי של אנשים, והכניסו אותם לאווירה שלא בחרו. במקום זאת, מכורים אופנתיים לניקוטין מהמאה ה-18 פנו לסנאף (טבק להרחה). למרות הנהימות, הרכילות והיריקות שעודדו, ניתן היה לצרוך את הסנאף מבלי לעטוף את הסובבים אותך בענן של עשן חמוץ. המאה ה-18 הולידה ויכוחים מודרניים על עישון ומרחב ציבורי שעדיין איתנו היום. העובדה שהריח של עשן טבק מכתים את הארכיון של התקופה, באופן מטפורי כמובן, היא עדות לרעיונות החדשים של המרחב האישי שהתפתחו בתוכו.
ומה לגבי העתיד? הביוספרה שלנו בתנופה, ואיתה עושר המורשת החושית שלנו. חישבו על האתגר של שינויי אקלים עם מגוון מינים הולך ופוחת (פרחים וצורות חיים אורגניות רבות אחרות). ריחות, ברגע שאבדו, אי אפשר לשחזר - אלא אם כן ננסה לשמר אותם. שימור היסטורי של ריחות יענה על הצורך שלנו לחוות ולעסוק באופן ישיר בשינויים החומריים של ההיסטוריה שלנו. בעולם המאיץ את הדיגיטציה של הידע ואת התיעוד הווירטואלי של חייהם של אנשים אחרים, אל לנו לשכוח את הרצון שלנו לחוות חושנית. זה חיוני. דברים כמו מציאות מדומה, שיכולה לדמות באופן משכנע תחושות ויזואליות, שמיעתיות ואפילו מישוש, לא ירגישו מספיק משכנעים מבלי לשלב גם ריח, זהו הגבול הבא ואולי האולטימטיבי. אין ספק כי חובבי האזור הכפרי וההיסטוריה העירונית ירצו לחוות ריח קקי של סוס.
מקורות:
