ישנם דיווחים רבים על ממצאי שלדים אנושיים העומדים בסתירה לאמונות האבולוציוניות העכשוויות, השלדים מתוארכים לתקופות גיאולוגיות קדומות באופן חריג, הרבה לפני הזמן המקובל בו בני אדם היו קיימים. דו"ח מסקרן אחד הופיע בכתב עת אמריקאי בשם "The Geologist" בדצמבר 1862:
"במחוז מקופין (Macoupin County), אילינוי, נמצאו לאחרונה עצמות אדם במרבץ פחם מכוסה בשני רגל של אבן צפחה, תשעים רגל מתחת לפני האדמה... העצמות, כשנמצאו, היו מכוסות בקרום או בציפוי של חומר קשיח מבריק, שחור כמו הפחם עצמו, אך כשהוא גורד, העצמות נותרו לבנות וטבעיות."
הפחם בו נמצאו השרידים תוארך בין 286 ל-320 מיליון שנה לאחור, ולמרות היעדר ראיות תומכות ומידע מועט על התגלית, בהחלט היה ראוי להכלילה כאן.
לסת פוקסהול
ממצא חריג המתועד טוב הוא לסת אנושית שהתגלתה בשנת 1855 בפוקסול (Foxhall), אנגליה, הממצא נחפר מתוך מחצבה בעומק של 5 מטר מתחת לפני הקרקע, מה שמתארך את הדגימה לגיל של 2.5 מיליון שנה לפחות. הרופא האמריקני רוברט ה. קולייר (Robert H. Collyer) תיאר את לסת פוקסהול (Foxhall Jaw) כ"שריד העתיק ביותר של הקיום האנושי". הבעיה עם המאובן המסוים הזה הייתה החזות המודרנית שלו. צורת לסת תחתונה דומה יותר לזו של קוף הייתה הגיונית יותר למרות גילה הקדום מאד, אך רבים מהמתנגדים לא האמינו באותנטיות של העצם "כנראה בגלל שצורת הלסת לא הייתה פרימיטיבית", על פי הפלאונטולוג הנרי פיירפילד אוסבורן (Henry Fairfield Osborn).
גולגולת בואנוס איירס
גולגולת אנושית מודרנית לחלוטין נמצאה בבואנוס איירס, ארגנטינה, בתצורת סלע מתקופת הפליוקן המוקדמת, וחשפה את נוכחותם של בני אדם מודרניים בדרום אמריקה לפני 1-1.5 מיליון שנה. אך שוב, החזות המודרנית של הגולגולת אינה תואמת את החשיבה המקובלת על מקורות האדם ולכן התייחסו אליה בביטול רק על רקע זה. כאן אנו רואים דוגמה מובהקת לתארוך לפי מורפולוגיה, והתעלמות ברורה מכל הנתונים האחרים, אמינים ככל שיהיו. החשיבה היא פשוטה, אם זה נראה מודרני - זה חייב להיות מודרני. בני אדם מודרניים לא היו יכולים להתקיים כל כך רחוק בזמן ולכן יש לשלול את הממצא.
גישה זו מפעילה חשיבה לא הגיונית אם לוקחים בחשבון שהגולגולת נמצאה בשכבה טרום פליסטוקן, אשר על פי חישובים גיאולוגיים עכשוויים תחילתה עד לפני 1.5 מיליון שנה. הנתונים המדעיים, כמו עם שלל מקרים ברחבי העולם, אינם תואמים את האנלוגיה הסופית, ובמקום להמשיך את המחקר עד שמגיעים למסקנה מדעית מספקת, התגלית שקעה באופן לא מפתיע באנונימיות.
שלד הקלישי
במחצבה בשדרת קלישי (Boulevard de Clichy) בפריז התגלו בשנת 1868 חלקים מגולגולת אנושית יחד עם עצם ירך, עצם שוק וכמה עצמות כף רגל, על ידי יוג'ין ברטרנד (Eugene Bertrand). השכבה בה נחפר שלד הקלישי הופך את המאובנים הללו לבני 330,000 שנה.
רק לאחר שהניאנדרטלים התקבלו כאבות הפליסטוקן של בני האדם המודרניים, נאלצו האנתרופולוגים הצרפתים להסיר את שלד הקלישי מהקו האבולוציוני האנושי, שכן סוג מודרני של אדם לא יכול היה להקדים את קרובו הניאנדרטלי הקדום יותר לכאורה. באופן קונבנציונלי מוסכם כי ניאנדרטלים היו קיימים לפני 30,000 עד 150,000 שנה, ושלד הקלישי שתוארך לגיל של למעלה מ-300,000 שנה לא היה ממצא שמתקבל על הדעת, למרות הראיות התומכות באותנטיות שלו.
שלד סאבונה
ממצא נוסף מתקופת הפליוקן נמצא בסאבונה (Savona), עיירה בריביירה האיטלקית, כ-50 ק"מ מערבית לג'נובה. סביב שנת 1850, במהלך הקמת כנסייה, גילו העובדים שלד אנושי מודרני בתחתית תעלה בעומק של 3 מטר. השכבה שהכילה את השלד הייתה בת 3-4 מיליון שנה. ארתור איסל (Arthur Issel) העביר את פרטי הממצא של סאבונה לחברי הקונגרס הבינלאומי לאנתרופולוגיה וארכיאולוגיה פרהיסטורית בפריז בשנת 1867. הוא הכריז כי האדם הסאבוני "היה מודרני בשכבה בה הוא נמצא".
דה מורטלט (de Mortillet), לעומת זאת, כתב בשנת 1883 כי שכבות הפליוקן בסאבונה, שנוצרו במי החוף הרדודים, הכילו עצמות מבודדות של יונקים יבשתיים בעוד השלד האנושי היה שלם ברובו. "האם זה לא מוכיח", אמר, "שבמקום שרידי גופה אנושית שנזרקה עם גלי ים הפליוקן, אנו פשוט רואים קבורה מאוחרת יותר של תאריך לא ידוע?"
בקונגרס הבינלאומי לאנתרופולוגיה וארכיאולוגיה פרהיסטורית בבולוניה בשנת 1871, האב דאו גרטיאס (Father Deo Gratias), כומר שנכח בזמן גילוי השלד האנושי בסאבונה, הגיש דו"ח המצביע על כך שלא מדובר בקבורה פולשנית. דאו גרטיאס, סטודנט לפלאונטולוגיה, ציין:
"הגופה התגלתה במצב פרוש, עם הידיים משתרעות קדימה, הראש כפוף מעט קדימה ולמטה, הגוף מוגבה מאד יחסית לרגליים, כמו אדם במים. האם נוכל להניח שגופה נקברה בכזו תנוחה? האם זה לא להיפך, תנוחה של גופה שננטשה לחסדי המים? העובדה שהשלד נמצא בצד סלע במצע החימר, עושה זאת סביר שהיא נשטפה כנגד המכשול הזה."
דאו גרטיאס הצהיר עוד:
"אילו הייתה קבורה היינו מצפים למצוא את השכבות העליונות מעורבבות עם התחתונות. השכבות העליונות מכילות חולות קוורציט לבנים. תוצאת הערבוב הייתה מבהירה באופן מובהק אזור קרוב של חימר הפליוקן, מספיק בכדי לגרום לפקפוק בכך שהגופה קדומה באמת, כפי שהם אישרו. החללים הגדולים והקטנים ביותר של עצמות האדם היו מלאים בחימר פליוקן דחוס. זה יכול היה לקרות רק כשהחימר היה בוצי, בתקופת הפליוקן."
דאו גרטיאס ציין כי החימר היה עכשיו קשה ויבש. כמו כן, השלד נמצא בעומק של 3 מטרים, די עמוק לקבורה.
ניתן להסביר את שילוב המאובנים שנמצאו בסאבונה באופן הבא. האתר היה פעם מכוסה במי החוף הרדודים של ים הפליוקן, כפי שמראה נוכחותן של קונכיות אופייניות. בעלי חיים יכלו למות על היבשה, ועצמותיהם המבודדות היו יכולות להישטף לים ולהשתלב בתצורה. עצמות האדם, שנמצאו מחוברות באופן טבעי, יכולות היו להשתלב באותה תצורה ימית כתוצאה ממישהו שטבע שם במהלך תקופת הפליוקן, אולי לאחר טביעת סירה.
לסת מיראמר
בשנת 1921 דיווח מ.א. ויניאטי (M. A. Vignati) כי התגלתה לסת תחתונה אנושית, עם שתי שיניים טוחנות, בתצורת פליוקן מאוחרת במיראמר (Miramar), ארגנטינה. בעבר התגלו באתר כלי אבן ועצמות יונקים עם ראשי חץ מוטבעים בתוכן. הלסת התגלתה על ידי לורנצו פארודי (Lorenzo Parodi), אספן מוזיאונים. א. בומן (E. Boman) דיווח כי פרודי מצא את הלסת והשיניים הטוחנות שלה "מוטבעות בערוץ, בעומק רב בשכבות הצ'אפדלמלאן (Chapadmalalan), בערך בגובה מפלס הים". הלסת אם כן היא בת 2-3 מיליון שנה.
אולם בומן היה ספקן והצהיר:
"העיתונים פרסמו מאמרים בומבסטיים אודות 'שרידי האדם הקדומים ביותר בעולם'. אך כל מי שבדק את השיניים הטוחנות מצא שהן זהות לטוחנות התואמות של בני האדם המודרניים."
בומן קיבל את זה כמובן מאליו שהטבע האנושי של שבר הלסת של מיראמר קובע באופן חד משמעי את התיארוך המאוחר שלה. אך שום דבר ממה שאמר בומן אינו שולל את האפשרות שמאובן מיראמר מפגין נוכחות אנושית בפליוקן של ארגנטינה.
השלד של איפסוויץ'
בשנת 1911 התגלה שלד אנושי מודרני נוסף מתחת לשכבת אבן חרסית קרחונית, ליד העיירה איפסוויץ' באנגליה, ע"י ג'יימס רייד מויר (James Reid Moir). השלד נמצא בעומק של כ-1.4 מטר בין שכבת חרסית לטיל קרחוני, והשלד עשוי להיות בן 400,000 שנה.
באופן טבעי, החזות המודרנית של השלד היה הגורם להתנגדות העזה, אך אם הממצא היה בחזות ניאנדרטלית, לא היו עולות שאלות בנוגע למיקומו במשקעי הקרחונים. כפי שהסביר חוקר האנטומיה והאנתרופולוג הסקוטי סר ארתור קית' (Sir Arthur Keith):
"מתוך ההנחה שמקורו של הסוג המודרני של האדם הוא גם מודרני, מידה גבוהה של קדמוניות נשללת מדגימות כאלה."
המשקעים שבהם נחפר שלד איפסוויץ' תועדו על ידי הסקר הגיאולוגי הבריטי כשכבה שלמה של אבן חרסית קרחונית שנוצרה בין תחילת קרחון האנגליאן (Anglian glaciation) לבין קרחוני הוקסניאן (Hoxnian glaciations), תקופה שנמתחה בין 330,000 ל-400,000 שנה לאחור. רשויות מסוימות אף העמידו את תחילת קרחון מינדל (Mindel glaciation), שהוא שווה לזה של האנגליאן, לפני כ-600,000 שנה, מה שעשוי לקבוע את גילו של שלד איפסוויץ' ל-600,000 שנה.
עצמות קסטנדולו
במורדות הדרומיים של האלפים, בקסטנדולו (Castenedolo), 10 ק"מ דרומית-מזרחית לברשה, ניצבת גבעה נמוכה הנקראת קול דל ונטו (Colle del Vento), שם נוצרו לפני מיליוני שנים, בתקופת הפליוקן, שכבות של רכיכות ואלמוגים על ידי ים חם ששטף פנימה.
בשנת 1860, פרופ' ג'וזפה רגאזוני (Giuseppe Ragazzoni) נסע לקסטנדולו לאסוף קונכיות מאובנות משכבות הפליוקן שנחשפו בבור בבסיס של קול דה ונטו. בדיווח על ממצאיו כתב רגאזוני:
"כשחיפשתי קונכיות לאורך גדת האלמוגים, הגיע לידי חלק עליון של גולגולת, מלא לחלוטין בחתיכות אלמוגים מוחזקים בחימר כחול-ירוק של אותה תצורה. נדהם המשכתי בחיפושים, ובנוסף לחלק העליון של הגולגולת מצאתי עצמות נוספות של בית חזה וגפיים, שלכאורה שייכות לפרט ממין אדם."
שוב, גיאולוגים ומדענים הגיבו באופן שלילי מכיוון שהם לא היו מוכנים לקבל את עידן הפליוקן כתקופה שהציע רגאזוני לשרידי השלד. הוסבר באופן עיקש כי העצמות, בשל מאפייניהם המודרניים הברורים, חייבות להגיע מקבורה מודרנית ובדרך זו או אחרת מצאו את עצמן בין שכבות הפליוקן. אם יש ספק, פשוט מסבירים זאת בחשיבה הגיונית, גם אם מתעלמים מהעובדות הנראות לעין ומסננים את החלקים שאינם מסתדרים.
רגאזוני, באופן מובן, לא היה מרוצה מהתגובות שקיבל ומההתעלמות מהתגלית הלגיטימית שלו של שלד אנושי קדום באופן חריג, ולכן השגיח על האתר שבו מצא את השרידים, ברגע שנמכרה האדמה לקרלו גרמני (Carlo Germani) בשנת 1875 בעצתו של רגאזוני, שיעץ לו כי ניתן למכור את החימר העשיר בפוספט כדשן לחקלאים.
משנת 1879 ממצאים נוספים רבים התגלו, כאשר גרמני עמד בהבטחתו והודיע לפרופסור מיד לאחר שמצא עצמות נוספות בבור. שברי לסת, שיניים, עמוד שדרה, צלעות, ידיים, רגליים וכפות רגליים נחפרו כולם מתצורת הפליוקן שהגיאולוגים המודרנים קבעו לגיל של 3-4 מיליון שנה.
״כולן היו מכוסות לחלוטין וטבועות בחימר ושברים קטנים של אלמוגים וצדפים חדרו אליהן, והסירו כל חשד שהעצמות היו של אנשים שנקברו בקברים, להיפך, זה אישר את העובדה שהן הגיעו עם גלי הים."
אמר רגאזוני, וב-16 בפברואר 1880 הודיע גרמני לרגאזוני כי התגלה שלד שלם, עטוף במסה של חימר כחול-ירוק, שרידים שהתבררו כשל נקבה אנושית מודרנית.
"השלד השלם נמצא באמצע שכבת החימר הכחול... שכבת החימר הכחול, שעוביה מעל מטר, שמרה על הריבוד האחיד שלו, ואינה מציגה שום סימן של הפרעה... סביר מאד שהשלד היה שקוע במעין בוץ ימי ולא נקבר בתקופה מאוחרת יותר."
לאחר שבחן באופן אישי את השלדים מקסטנדולו במכון הטכני בברשיה בשנת 1883, פרופ' ג'וזפה סרג'י (Giuseppe Sergi), חוקר אנטומיה מאוניברסיטת רומא, השתכנע שהם מייצגים שרידים של בני אדם שחיו בתקופת הפליוקן של השלישון. במכתב הבוז שלו כלפי השוללים מקהילה המדעית אמר סרג'י:
"הנטייה לדחות כל תגלית שעשויה להציג נוכחות אנושית בשלישון על רקע תפיסות קדומות תיאורטיות היא, אני מאמין, סוג של דעות קדומות מדעיות. צריך לנתק את המדע מהדעות הקדומות האלה."
השלדים ג'בל אירהוד
ג'בל אירהוד (Jebel Irhoud) הוא אתר ארכיאולוגי הממוקם צפונית לישוב המכונה איגהוד (Ighoud), כ-50 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר סאפי במרוקו. הוא צוין בגלל מאובני ההומיניניים שנמצאו שם מאז גילוי האתר בשנת 1960. במקור נחשבו כניאנדרטלים, אך מאז הדגימות שוייכו לאדם המודרני, כפי שדווח בשנת 2017, ותוארכו לגיל של 300,000 שנה לערך.
האתר הוא שריד של מערת קרסט המלאה ב-8 מ' של משקעים מתקופת הפליסטוקן, הממוקמת בצד המזרחי של מחשוף קרסטי של גיר בגובה של 562 מטר. הוא התגלה בשנת 1960 כאשר כרו באזור את המינרל בריט. אחד הכורים גילה גולגולת בקיר המערה, חילץ אותה ומסר אותה למהנדס, ששמר אותה כמזכרת לזמן מה. בסופו של דבר היא הועברה לאוניברסיטת רבאט, שבשנת 1961 ארגנה משלחת צרפתית-מרוקאית משותפת לאתר שבראשה עמד החוקר הצרפתי אמיל אנוצ'י (Émile Ennouchi).
אנוצ'י גילה גולגולת שכינה אירהוד 1 (Irhoud 1). כיום היא מוצגת במוזיאון הארכיאולוגי של רבאט. הוא גילה חלק מגולגולת אחרת, שנקראה אירהוד 2 (Irhoud 2), בשנה שלאחר מכן הוא חשף לסת תחתונה של ילד, שמכונה אירהוד 3 (Irhoud 3). בחפירה של ז'אק טיקסייר (Jacques Tixier) בשנים 1967 ו-1969 נמצאו 1,267 חפצים מתועדים כולל גולגלות, עצם זרוע שמכונה אירהוד 4 (Irhoud 4) ועצם ירך שתועדה בשם אירהוד 5 (Irhoud 5).
חפירות נוספות נערכו על ידי חוקרים אמריקאים במהלך שנות ה-90 וכן על ידי צוות שהוביל ז'אן ז'אק הובלין (Jean-Jacques Hublin) בשנת 2004. שרידי בעלי חיים שנמצאו באתר אפשרו לשחזר את האקולוגיה הקדומה של האזור. היא היתה שונה לגמרי מהאקולוגיה של היום וככל הנראה זו היתה סביבה יבשה, פתוחה ואולי דמוית ערבה שבה הסתובבו סוסים, פרים, צבאים, קרנפים וטורפים שונים.
בשנת 2017 תוארכו כלים שרופים שנמצאו במערה לגיל של 315,000 שנה, מה שמעיד על כך שהמאובנים הם באותו הגיל. מסקנה זו אושרה על ידי חישוב מחודש של גיל הלסת התחתונה אירהוד 3, שהצביעה על טווח גילאים התואם לזה של הכלים, 280,000 עד 350,000 שנים. אם תיארוך זה יחזיק מעמד, תאריכים אלה יהפכו את השרידים לדוגמאות המוקדמות ביותר הידועות של הומו סאפיינס.
זה מצביע על כך שבמקום להיווצר במזרח אפריקה לפני כ-200,000 שנה, ייתכן שהאדם המודרני היה נוכח באפריקה 100,000 שנה קודם לכן. על פי מחבר המחקר ז'אן ז'אק הובלין, "הרעיון הוא כי הומו ספיינס מוקדמים שהתפזרו ביבשת ואלמנטים של מודרניות אנושית הופיעו במקומות שונים, ולכן אזורים שונים באפריקה תרמו להופעתם של מה שאנו מכנים כיום בני אדם מודרניים". ייתכן שבני אדם מוקדמים כללו אוכלוסייה גדולה ורב-גזעית שהתפזרה ברחבי אפריקה לפני כ-330,000 עד 300,000 שנה. לפיכך, ייתכן שזריחתם של בני האדם המודרניים התרחשה בקנה מידה יבשתי ולא היתה מוגבלת בפינה מסוימת באפריקה.
גם במקרה הזה, בגלל הגבולות הלא ברורים בין מינים שונים ממין ההומו, והיעדר ראיות גנומיות ממאובנים אלה, יש המטילים ספק בסיווגם של מאובנים אלה כהומו ספיינס. ועדיין נשאלות שאלות לגבי סיווג המאובנים הללו.
מחקר האבולוציה האנושית
למרבה הצער, דעות קדומות אלה שנמשכות עד עצם היום הזה אינן מראות סימנים של שינוי, כפי שפרופ' סרג'י זיהה עוד במאה ה-19, באמצעות דעות קדומות מדעיות רודניות, קראו לזה איך שתרצו, כל תגלית של שרידים אנושיים מהפליוקן הוטלה בספק.
אז מדוע החזות המודרנית גוברת על הגורמים האחרים? לא נראה שזו גישה מדעית מאד להתעלם מממצא ארכיאולוגי פשוט משום שהוא אינו תואם לתזות אבולוציוניות עכשוויות. הדוגמאות המצוטטות במאמר זה הן רק מבחר קטן אשר חולץ מהאפלה על ידי חוקרים עירניים, אך כמה מקרים נוספים סבלו מפסילות דומות בשל נסיבותיהם החריגות?
אם המדע ימשיך לטאטא מתחת לשטיח תגליות חריגות, כיצד אנו אמורים להתקדם כמין, אם אנו מתכוונים לשלול נתונים הסותרים את הפרדיגמות הנוקשות שלנו? נראה כי מסנן הידע קיים כבר זמן מה, לרעת האנושות ולשאיפה שלנו להאיר את עברנו הקדום המעורפל והמסתורי.
כמובן שאיננו יכולים להיות בטוחים בתקפותם של הממצאים החריגים שהוזכרו, אך על ידי התעלמות מהנפח העצום של מקרים המפקפקים בפרדיגמות מדעיות עכשוויות הנוגעות להתפתחות האדם, אנו שוללים את כל הסיפור - דבר שיכול רק להזיק למחקר המתמשך של האבולוציה האנושית.
מקורות:
