דמיינו שאתם בליסבון, פורטוגל, ביום שבת ה-1 בנובמבר 1755. זו שעת בוקר מוקדמת ביום כל הקדושים, יום חג שחוגג את כל הקדושים של הכנסייה הקתולית. היום היה צריך להיות יום של הנצחה חגיגית עם תפילות בכנסיות וביקורים בבתי הקברות כדי להניח פרחים; שילוב של מסורות ישנות יותר עם מנהגים נוצריים סטנדרטים. העם התכונן ליום קדוש - אבל האירועים שיבואו היו רחוקים מלהיות קדושים.
בסביבות השעה 9:40 בבוקר הכל החל לרעוד כששלושה סטים של רעידות פקדו את העיר במשך 3-6 דקות. אנשים ברחובות נמלטו לכיוונים שונים בזמן שהתעוררה בהלה. חלקם נמלטו לרציפים, בעוד שאחרים תפסו מחסה בבתיהם. עם זאת, מכיוון שזה היה יום חג, אנשים רבים כבר נדחסו לכנסיות כדי להשתתף במיסה. המבנים הישנים הללו מימי הביניים לא תוכננו לעמוד ברעד, ולכן רבים מהם התמוטטו, הרגו או פצעו קשה את המתפללים.
במקביל פרצו שריפות ברחבי העיר כאשר להבות ששימשו לבישול ולפנסי הרחוב ונרות (בעיקר בכנסיות) נפלו והציתו רסיסים שהתפזרו. כשהלהבות התרוממו, הן התפשטו במהירות למבנים אחרים על ידי הרוח. על פי עדות ראייה של הכומר צ'ארלס דייווי, שהיה בעיר באותה עת, רעידת האדמה אפפה את העיר בענן אבק שהחשיך את השמים בעוד האוויר התמלא בקולות של אנשים שצורחים "!Misericordia meu Dios ” (רחמים, אלוהים!).
עד שהרעידות הסתיימו, העיר כבר הייתה בכאוס וחיים רבים אבדו. אבל גרוע יותר עוד יגיע. בסביבות 40-45 דקות לאחר סיום רעידת האדמה, אלה שהצטופפו ליד הרציפים היו עדים למשהו מטריד. הגאות נסוגה - ואנשים, כך טוען דייווי, התחילו לצעוק "הים מגיע, כולנו נמות". צונאמי בגובה 6 מטר בלע אז את החוף כשהוא שועט במעלה נהר הטחו, שגבה מאות הרוגים.
ההשפעה של מה שמכונה כיום רעידת האדמה הגדולה של ליסבון הייתה הרסנית. ייתכן ש-50,000 (אם כי יש המעריכים נתונים נמוכים בהרבה) אנשים נהרגו כתוצאה מהאירוע והצונאמי שבא בעקבותיו. אלפי אנשים נמלטו מהעיר לאחר מכן, בעיקר מכיוון שכל כך הרבה מבנים ובתים שוטחו. אפילו הארמון המלכותי נהרס, יחד עם כמויות אדירות של חומרים היסטוריים ותרבותיים בצורת אמנות, ספרות ואדריכלות.
על פי מחקר מודרני, רעידת האדמה התרחשה אי שם באוקינוס לאורך שבר בגבולות הלוחות הטקטוניים של אמצע האוקיינוס האטלנטי, אם כי המיקום המדויק עדיין במחלוקת. הצונאמי שהרס את ליסבון עבר גם מערבה על פני האוקיינוס האטלנטי, שם, 10 שעות לאחר מכן, גל בגובה 4 מטר פגע באי מרטיניק בים הקריבי. על פי ההערכות, הרעידה החמורה ביותר מהשלוש היתה בעוצמה של 8.5 עד 9.0, אך כמובן, זהו רק רעיון גס בהתחשב בכך שהסיסמולוגיה המודרנית לא הייתה קיימת באותה תקופה.
למרות שהסיפור של ליסבון ידוע, זה לא היה המקום היחיד שסבל כתוצאה מרעידת האדמה. גם אזורים אחרים בחלק הדרומי של חצי האי האיברי נפגעו ברעידת האדמה, וכך גם חלקים מצפון אפריקה, כמו מרוקו ואלג'יריה. למעשה, ייתכן שהרעש הרג עוד 10,000 איש במרוקו.
לטענת כמה חוקרים, רעידת האדמה הגדולה בליסבון נחשבת כיום כאסון הטבע המודרני הראשון, בו בני זמננו הכירו בסיבותיו כקיימות בעולם הטבע ולא בעל-טבעי. זה עדיין אחד מאסונות הטבע הקשים ביותר שפקדו את אירופה ב-500 השנים האחרונות.
