משה – האנטי-מנהיג הגדול בהסטוריה

עודכן ב: מרץ 27

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים; לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ; וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל.

(ספר דברים, פרק לד, פס' י-יב)


משה, גדול נביאי ישראל וגדול המנהיגים שקמו לאנושות הוא גיבור הסיפור המסופר ביותר בהיסטוריה האנושית. משה, אדם שנולד לעם העבדים העברי אך גדל כנסיך מצרי, הרג מצרי שהתעלל בעבד עברי ובעקבות כך ברח לארץ מדיין. התבודד במדבר כרועה צאן עד שאלוהים נגלה אליו והטיל עליו את שליחות גאולת ישראל ממצרים. משה שב למצרים, בגיל 80, על מנת להיאבק במנהיג האימפריה החזקה ביותר באותה תקופה, הצליח לשחרר עם מעבדות, העניק לו תורה, חוק ומשפט והוביל את העם 40 שנה במדבר אל הארץ המובטחת, אך ברגע השיא, על סף הכניסה לארץ, משה לא זכה להשלים את חזונו ולהיכנס לאותה ארץ ומת על הר נבו כאשר הוא צופה בה מרחוק. איזה מנהיג היה משה? מה גרם לו להזכר כמנהיג הגדול בהיסטוריה?


המונח ’מנהיגות‘ שב בעוצמה רבה לשיח הציבורי בישראל ובעולם. בכל מקום קמות מדרשות למנהיגות, ובמוסדות רבים נלמדים קורסים ונכתבים מאמרים בנושא. אך דפוס המנהיגות הכובש את הדמיון הציבורי מושפע ממודל המנהיגות הכריזמטית. כשמדברים על מנהיגות מדמיינים את דמויותיהם של צ‘רצ‘יל ובן-גוריון. נראה שבכוחו של עיון מחודש בדמותו של משה להעשיר את השיח הציבורי על מנהיגות באמצעות הדיוקן של המנהיג האנטי-כריזמטי שלא הניע את דורו, אך ממשיך להניע את הדורות כולם.


לדמותו החידתית של משה רבנו יש מקום מרכזי בדמיון הלאומי. הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים יש סדרה של מאפיינים משותפים:

  • מנהיג שאינו מאמין בכוחו לא יזכה באמונו של הציבור.

  • האמון של המנהיג בחזונו מדביק את הציבור וסוחף אותו להתמסר לו.

  • מנהיגים קלאסיים מכירים את כוחה של השפה ואת סודות הפעלתה. הדיבור הוא הכלי החזק ביותר העומד לרשותו של מי שמבקש להניע אנשים לפעולה.

באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. המאמר יסקור מספר סצנות בהן אנו פוגשים את מנהיגותו יוצאת הדופן של משה המדגים בהתנהגותו במקרים רבים את ההיפך מהאופן בו אנו מגדירים כיום מנהיג.


משה בארמון פרעה

20 שנה חי משה בביתו של מלך מצרים כבנה המאומץ של בתיה בת פרעה. כנסיך מצרי זכה משה לכבוד השמור לבני מלכים. המובחרים שבחכמי מצרים לימדו אותו את חכמות העולם, הרוחניות המצרית, אוכל ושתייה לא חסרו על שולחנו והיה לו את כל מה שאדם יכול לבקש. משה הוא גם עברי מלידה וגם מצרי מזכות חינוכו ותפקידו. כך נמשכו חיי משה בארמון פרעה, עד שהתגלה בו הרצון לרוחניות והחיבור לשורש. מרגע זה ואילך השתנו חייו ללא היכר.


דחף בלתי מוסבר הניע אותו לצאת מהארמון ולחפש איך הוא יכול לממש את הרצון הזה. הוא רואה את בני עמו, במקרה ראשון רואה מצרי מכה עברי והוא הורג את המצרי, כך בעצם הורג משה את המצרי שבו ומחליט על היותו עברי, הוא בוחר צד. במקרה שני רואה שני עברים רבים, מנסה להפריד בינהם ומבין שהם לא מקבלים את מרותו ואף מאיימים בהלשנה וכך משה מגלה שהרג המצרי ידוע לכל ונס מהממלכה. משה פועל כמנהיג, כלפי חוץ במלחמה, תוך הגנה על עמו וכלפי פנים, מול בני עמו במשפט. בהמשך, בבאר מדיין, הוא גם מנחיל צדק בקרב גרים, הוא מושיע את בנות כהן מדיין, שגורשו על ידי רועי מדיין. כאן ניתן לראות את דחיית השררה והמנהיגות, מוסריות, חמלה, רדיפת הצדק וכבוד לאחר. צדק וחמלה לא אפיינו מנהיגים, כח ושררה אפיינו מנהיגים.

משה התינוק מוצג בפני פרעה / ויקטור אורסל (1830)

משה בארץ מדיין

משה מבלה במדיין 60 שנה, שבהן הוא מכין ומכשיר את עצמו למאבק פנים מול פנים נגד פרעה. הליכתו של משה אל המדבר מבטאת את רצונו לוותר על עולם גשמי, להתעלות ולדבוק בעולם רוחני. כאן הוא לומד להילחם נגד האגו של עצמו, פרעה מייצג את האגו. משה למד במשך 20 שנה כיצד בנויה חכמת מצריים, כלומר כיצד בנוי המנגנון האגואיסטי שמנהל את הרצונות שלו, ששואפים לקבל לעצמם הכל על חשבון אחרים, זאת יכל ללמוד רק מחוץ לארמון פרעה.


משה חי בבית יתרו, כהן מדיין, בית שיש בו חופש רוחני, משה לומד מיתרו - ונושא את ציפורה, בת יתרו, לאשה. יום אחד, תוך כדי רעיית הצאן במדבר, משה שם לב למראה משונה. "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". משה סר מדרכו, מהגשמיות היומיומית אל הרוחניות, הוא סר לראות, הוא הסכים לצאת מתפיסת-העולם הרגילה שלו, ולבדוק את התופעה החדשה מקרוב. הוא מתקרב אל הסנה, ומתוך הסנה בוקע קול ומתחיל דו-שיח בין אלוהים למשה. "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" – זוהי אדמת קודש, אדמה שמייצגת את החיבור לטבע ולבריאה.


אלוהים אומר לו שהשליחות הגדולה של הוצאת בני ישראל ממצרים מוטלת עליו. משה מצטנע ומנסה לטעון כי הוא לא מתאים לתפקיד, הוא מגיב בחוסר ביטחון שנובע אולי מחוסר ניסיון בהנהגה, משה עדיין טירון בנבואה ובהנהגה. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שאנו פוגשים היא דימויו העצמי הנמוך, הרושם הראשוני של משה עלינו הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה.


על מנת לעזור למשה, אלוהים נותן לו שלושה אותות. באות הראשון מטהו של משה נהפך לנחש, באות השני ידו של משה הופכת מצורעת ובאות השלישי מים מהיאור הופכים לדם. משה ממשיך לנסות לא לקחת עליו את השליחות ואלוהים מצרף לשליחות גם את אהרון. אחיו של משה, שנמצא במצרים, גם הוא חלק מעם ישראל וממשיך שושלת מכובדת משבט לוי, הוא יהיה דוברו של משה. אלוהים עדיין מדגיש כי הוא יגיד למשה ולאהרון מה לעשות והם יעבדו ביחד ומזכיר לו לקחת את המטה. כך מסתיימת ההתגלות הגדולה ושליחותו של משה החלה. משה מחליט לשנות את חייו ובאומץ ואמונה יוצא למצרים עם משפחתו, בברכת יתרו חתנו.

משה מגן על בנות יתרו / יוג'ין רוג'ר (1837)

שלח את עמי

פעולתו הראשונה של משה, ביחד עם אהרון אחיו, היתה לשכנע את זקני בני ישראל לקבל את שליחותו, הנובעת מרוחו של האל, משה נעזר לשם כך בצורך ההשפעה של האותות. בפגישה הראשונה אצל פרעה, משה ואהרון אחיו נתקלו בסירוב מוחלט ולא די בזה, גם בהכבדה של העבודה הקשה על בני ישראל, מצב זה הוביל את ראשי בני ישראל להעביר ביקורת קשה על משה. בפגישה השנייה אצל פרעה המחיש משה את רצינות הפגישה בעשיית אותות. בפגישה השלישית משה הכה ביאור שהפך לדם לאחר מכן באו עשר המכות.


לאחר המכה האחרונה, מכת בכורות, פרעה דרש ממשה שבני ישראל יצאו מיד ממצרים. במערכה זו משה נאבק בפרעה, איתו גדל כאח, הוא מבקש שישחרר את עם ישראל אך אלוהים מקשה את לב פרעה ומשה נאלץ לראות את אחיו וממלכתו מוכים באכזריות. משה במצב רגשי מאד מורכב, כאוהב אדם וכמי שגדל וחונך בארמון עם פרעה. הוא מתייסר, אך מבצע את שליחות האל עד שמשיג את מבוקשו.


אחרי שמשה ואהרון מבקשים מפרעה לראשונה שישלח את ישראל ממצרים ונתקלים בסירובו, הם שוקעים במשבר עמוק. הדבר בא לידי ביטוי בהתפרצות של משה כלפי אלוהים, חוקרי מנהיגות נוהגים לומר שמנהיגות היא היכולת להתמודד עם קשיים. אך זהו דפוס התמודדותו של משה, לאחר הקושי הראשון הוא מפסיק להאמין בשליחותו. משה הוא משיח שאינו מאמין בגאולה.


בראיה פנימית יותר "משה" מסמל את הכוח הרוחני שקיים בכל אחד מאיתנו, "פרעה" לעומתו מסמל את כוח האגו ששולט על האדם ומדכא את הרצון שלו לרוחניות. המאבק בין פרעה למשה הוא כמאבק פנימי המתרחש בתוך האדם. זהו מאבק איתנים בין הרצון לרוחניות שמתעורר לפתע ומתפתח לאט לאט לבין האגו האכזרי, הדורסני, שמדכא את הרצון הרוחני פעם אחר פעם. המאבק בין שני הכוחות הללו הוא מאבק שיכריע לשם איזו מטרה האדם יחיה. האם הוא יידבק ב"משה" וייפתח את החלק הרוחני הנצחי שבו או יידבק ב"פרעה" ויקדיש את חייו לשירות האגו שלו. כל עוד ידו של פרעה על העליונה, האדם נשאר במצרים, אולם כשכוחו של משה גובר, האדם זוכה לצאת לחופשי. יציאת מצרים מסמלת את היציאה משליטת האגו אל החופש.

משה ואהרון בפני פרעה / ג'וזפה דיזיאני (1890)

יציאת מצרים

בני ישראל עוזבים את חייהם הקודמים ויוצאים לדרך בחיפזון ובצידה דלה, מבלי לדעת מה העתיד טומן בחובו. לפני קריעת ים סוף, נוכח מראה צבא פרעה הקרב, בני ישראל מטילים ספק במשה ורוצים לסגת. תחילתו של המסע ממצרים לארץ כנען במעמד הר סיני, שהתרחש שבעה שבועות לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, ובו התגלה אלוהים לבני ישראל בהר סיני, ונתן להם את התורה. משה מתבודד על הר האלוהים 40 יום ללא מזון ומשקה ומקבל את התורה מאלוהים. כשיורד אל העם עם התורה ורואה שעמו סר מדרך האל, הוא שובר את לוחות הברית.


משה שובר את לוחות הברית לאחר חטא העגל. משה עשה מעשה משמעותי ביותר של שבירת הלוחות בלי שנצטווה ובלי שנועץ באלוהים קודם לעשייתו. פעולת שבירת הלוחות אינה נובעת מכעס וזעם גרידא, אלא מהבנתו שעליו לעשות מעשה חריג ועצמתי אשר יזעזע את העם המתפרע, ויהא בסיס לשינוי התנהגות העם, שינוי שיאפשר את היציאה מהמשבר. משה המנהיג נמצא עצמאי, מעז כמעט למרוד באלוהים ובהמשך אף מייצג את העם מול אלוהים בבקשתו לחון את העם מחרון אפו של האל. משה עולה אל ההר ל 40 יום נוספים. הוא יורד עם לוחות הברית החדשים, פניו קורנות עד כדי כך שהוא בוחר להסתיר אותן בכדי לא להפחיד את העם.


במדבר סיני קשורים זיכרונותיו הדתיים הנשגבים ביותר של עם ישראל. אבל זכר לכתו במדבר נשתמר בלבו כזכר שעת צרה, מצוקה ומחסור. בני ישראל קרועים בין שתי הארצות, בין זיקתם העמוקה למצרים לבין תשוקתם לבקש להם ארץ אחרת. על אופיו של העם הרך ועל עתידו מתנהל משא ומתן בין האנשים, משה ואלוהים, משא ומתן של הרבה תלונות. הדרך ליעד ‘נזרעה’ מטרות ביניים כמו ההגעה ל’הר האלוהים’ כדי לכרות ברית בין האל לבין בני עמו, וכמו עיצוב אגוד שבטי ישראל לכדי עם מלוכד, מטרות שהיו לרבות משמעות ולמכוננות זהות. משה מנהיג את עמו להגשמת כל המטרות. האירועים והדמויות כולם מייצגים תכונות שונות באישיות האדם. אישיות היוצאת למסע המנתק אותו מתוך ההרגל המוכר, מתוך המבנה הגשמי והרוחני שמרכיב את זהותו ואת תפיסת עולמו. משה מניח את התשתית לחוק ומשפט שאת רובו תאמץ האנושות כולה מאז ועד היום.


תכונותיו של משה כמנהיג באות לידי ביטוי במנהיגותו בפועל במדבר. משה עומד בין העם ובין האל. העמדה הזאת, לא רק שאינה פשוטה, אלא נראית כבלתי אפשרית. לכאורה אדם כמו משה צריך להיות לצדו של האל, הרי הוא מונה על ידו, והאל הוא שנתן לו את הכוח לעשות נסים ולהוציא עם שלם ממצרים. אם האל אומר לו: "רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל", משה היה צריך להסכים לכך, ומי כמוהו יודע שהם אכן חטאו. אך לא כך פעל משה. זוהי מנהיגות יוצאת מן הכלל הכוללת עצמאות, כושר החלטה והכרעה, וענווה כלפי כל אחד מישראל.

משה יורד מהר סיני / ג'ון רוג'רס הרברט (1872)

משה על הר נבו

משה, "איש האלוהים", מוציא את בני ישראל ממצרים והופך אותם לעם אחד, נותן לעם ישראל תורה, מוביל אותם 40 שנה במדבר אל הארץ המובטחת אך לא זוכה להגשים את חזונו ולהיכנס אליה. אהרון נענש על הר-ההר בגין חטא עגל-הזהב, ומשה נענש על הר נבו בגין חטא שבירת הלוחות.


כאשר מתבשר משה מפי האלוהים על סופו הקרוב, פעולתו הראשונה והמידית היא לדאוג לכך שיהיה מנהיג אחר במקומו. הביטוי המופיע כאן: "וידבר משה אל ה'" נועד להעצים את חשיבות הדברים בעיניו של משה כשהוא מצווה כביכול על אלוהים שלא להשאיר את העם כצאן בלי רועה. זו ראיה פרו-אקטיבית המביאה את משה לדרוש מינוי של מנהיג במקומו. משה סבור שעם ישראל אינו יכול להישאר ללא מנהיג בשר ודם, והוא אינו ממתין לראות כיצד יפעל אלוהים בעניין זה. הוא נוקט יזמה, ומבקש בתקיפות מאלוהים למנות מנהיג תחתיו.


לפני מותו משה נפרד מעמו על הר נבו בנאום שיתווה את דרכו של העם מעתה ועד עולם. בנאום זה הוא מדריך את עמו, דואג למנהיג שיוביל את העם אל תוך הארץ המובטחת וחוזר על התורה כולה, שתבטיח את עתיד העם, אם יקפיד על קיומה. אך משה כנביא גם צופה את הבאות ויודע שהעם יזכה להיכנס לארץ המובטחת אך גם יגורש ממנה בהמשך דרכו. זהו רגע טראגי של פרידת המנהיג מעמו ומחזונו אותו לא זכה להגשים עד סופו.

צוואתו ומותו של משה / סיגנורל לוקה (1481)

מנהיגותו של משה

בארבעים שנות הנהגתו של משה היו אירועים רבים שבהם פעל כדי למלא את המשימות שהטיל עליו אלוהים. הוא פעל מדעתו בלי שקיבל מאלוהים הנחיות מפורשות כיצד לנהוג ומה לומר. כמנהיג מסורתי, ידע משה לתגמל, לנהל לפי חריגים, ולשים דגש על מנהיגות אינסטרומנטלית. כמנהיג מעצב, העניק משה השראה, הציב חזון ופיתח בקרב מונהגיו אמונה ביכולותיהם ובמסוגלות העצמית שלהם. משה פעל לעיצוב מחדש של נורמות ההתנהגות של עמו, הצטיין בדאגה לצורכיהם של מונהגיו והיה פרואקטיבי בחשיבתו ארוכת הטווח על תמונת המצב העתידית, גם זו שלאחר מותו.


מסתבר שסגנון המנהיגות של משה היה רחב ומגוון מאוד. הוא ניצל עד תום את כל טווח הכלים המנהיגותיים העומדים לרשות מנהיג, מתוך שאיפה למלא באמונה את שליחותו האלוהית להביא את עמו אל הארץ המובטחת. הספקות שהביע משה בדבר כישורי מנהיגותו לפני שהסכים לקבל על עצמו את השליחות מלווים אותו לאורך כל תקופת ההנהגה. משה הוא אנטי-מנהיג. הוא אינו רטוריקן אלא ערל שפתיים, הוא אינו מאמין בכוחו, ולעתים קרובות הוא אף אינו מאמין בגאולה שהוא עצמו מוביל. היפוכם המלא של כל אחד מהקריטריונים למנהיגות הכריזמטית מתנקזים אל דמותו של משה.


השאלה כיצד מנהיג אנטי-כריזמטי מצליח להנהיג אומה שלמה למסעותיה במדבר, נתקלת בתשובה פשוטה: הוא לא מצליח. בני ישראל אינם מפסיקים למרוד במשה ולערער על סמכותו. במילים אחרות, בני ישראל מעולם לא צייתו לדבריו של משה. מנהיגותו של משה נחשפת בפרספקטיבה של ההיסטוריה היהודית כולה. לאורך כל שנות ההיסטוריה משה נתפס כדמות המכוננת של האומה, שלחוקיו יש להישמע ומדיוקנו יש לשאוב השראה. בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“.


משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.


מנהיגות כריזמטית מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו.

צ'רלטון הסטון בתפקיד משה מתוך "עשרת הדיברות" (1956)

התקווה

תמיד יש מדבר. מדבר צחיח, שנראה אינסופי, שכולם אומרים שאין דרך לחצות אותו, שאין מה לעשות ועדיף לא לנסות. בכל דור ודור עומדים כל הידענים ובעלי הניסיון ומסבירים שאין דרך. ובכל זאת אנחנו פה. עם שאמור היה להיכחד כבר לפני שנים, שרבים ניסו לחסל אותו, שאין סטטיסטיקה בעולם שמאפשרת את קיומו ובכל זאת הוא קיים. עם שיש לו מדינה משלו, צבא משלו, חירות מן הפחד.


יציאת מצרים היא סיפור אופטימי. סיפור על כוחה של מנהיגות שאומרת מה אפשר, לא מה קשה. סיפור על אנשים שבמקום להסביר למה לא לעשות דברים, מוצאים את הדרך לעשות אותם. הדרך ארוכה, יש לא מעט מכשולים, אבל היא אפשרית. אין דבר כזה בלתי אפשרי. אין גבול למה שיכולה לעשות קבוצה נחושה של אנשים שיש לה חזון, אמונה ומנהיגות אמיצה. יציאת מצרים היא לא רק סיפור על העבר, היא גם סיפור על איך יכול להיראות העתיד.

מקורות:

הנאום האחרון של משה

משה רבינו מנהיג מסורתי או מנהיג מעצב?

מנהיגות אותנטית- משה רבנו כמנהיג

משה - הרועה הנאמן

438 צפיות0 תגובות