אֶבְּלָה (Ebla), השוכנת בצפון-מערב סוריה של ימינו, ליד חלב, הייתה עיר-מדינה חשובה בשלהי האלף ה-3 לפנה"ס וכן בערך בין 1900 ל-1650 לפנה"ס. האתר נקרא כיום תל מַרדִיך, והוא נודע בעיקר בשל לוחות אבלה – גנזכים שבהם מעל 11,000 לוחות של כתב יתדות, בשומרית ובאֶבְּלָאִית, המתוארכות ל-2250 לפנה"ס לערך, ובהם מופיעים לראשונה שמות שונים של אישים ומקומות, שהופיעו לאחר מכן במקרא, כמו אבראום (אברהם), איסראיל (ישראל), אסאו (עשו), אישמאיל (ישמעאל), שאול, דאוד (דוד), סדום, עמורה ועוד. לגבי הפרשנויות והקשר למקרא מתחולל ויכוח רב שנים, מאז שהתגלו הלוחות, המערב ארכיאולוגיה, דת ופוליטיקה. אך לזה נגיע בהמשך.
דברים מדהימים התרחשו במסופוטמיה בתקופה שאנו מכנים תקופת הברונזה הקדומה, בעיקר בחלקה הדרומי, המכונה בדרך כלל בבל. כאן התפתחה הציוויליזציה השומרית העשירה והמתוחכמת, צמיחתה ושגשוגה הואצו מאד בעקבות המצאת הכתב. מבחר מרשים של פריטים מעובדים להפליא, כמו אלה שנחשפו בקברים המלכותיים של אוּר ומוצגים כעת במוזיאון הבריטי, מעיד על הרמה הגבוהה של האומנות בשיאה של הציוויליזציה השומרית.
בעקבות התקופה של השושלת השומרית הקדומה (2900–2334 לפנה"ס), קמה בדרום מסופוטמיה האימפריה הגדולה הראשונה בתולדות המזרח הקרוב - האימפריה האכדית (2334–2193 לפנה"ס) שנוסדה על ידי סרגון, שבשיאה התפשטה לאורך מסופוטמיה כולה, וצפון מערבה לכיוון דרום מזרח אנטוליה. שרידיה הארכיאולוגיים של מסופוטמיה מתקופת הברונזה הקדומה וממצאי הלוחות הרבים מספקים מרחב מחקר עשיר ומרגש לארכיאולוגים, היסטוריונים ובלשנים כאחד.
אך מעבר לפרת, בסוריה, נראה היה שהתמונה הייתה עגומה בהרבה. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 נחשבה בדרך כלל סוריה של האלף ה-3 לפנה"ס לאזור של קהילות קטנות, שלא ידעו קרוא וכתוב, הרחק מההתפתחויות התרבותיות הגדולות שהתרחשו במסופוטמיה ובמצרים. אך כנראה שהיה הרבה מעבר לזה. ואכן, בהחלט יתכן שהתלים הרבים שלא נחקרו ברחבי האזור כוללים שרידי יישובים מסוגים שונים שהתפתחו עם הצוויליזציות הגדולות הראשונות של מסופוטמיה.
אך תשומת הלב הופנתה לאזורים אחרים שהציעו סיכויים גבוהים יותר לממצאים משמעותיים - מסופוטמיה, מצרים וישראל. אף על פי כן, ארכיאולוג איטלקי, פאולו מתיאיה (Paolo Matthiae), האמין כי אסור להזניח את סוריה. והוא בחר אתר בצפון סוריה, שנקרא כיום תל מַרדִיך, כ-60 ק"מ דרומית-מערבית לחלב, להמשך מחקריו.
הסודות של אבלה
חרסים שנמצאו מפוזרים על פני השטח נתנו אינדיקציה לתיארכו המוקדם, והממדים הגדולים באופן יוצא דופן של התל שסימן את האתר שכנעו את פרופסור מתיאיה שכדאי לבחון אותו מקרוב. התוצאה הייתה שבשנת 1964 הוא הוביל את משימת המחקר הראשונה, מתוך רבות בתל מַרדִיך, כראש המסע הארכיאולוגי האיטלקי של אוניברסיטת 'לה ספיינזה' (La Sapienza) ברומא. עד מהרה התברר כי למעשה יש יישוב מרכזי במקום מתקופה שנקראה 'התקופה הנידחת' (backwater period) בסוריה. אך עברו עוד ארבע שנים עד שניתן היה לזהות את האתר בפועל.
זה קרה בשנת 1968 כשנמצא חלק מפסל עם כתובת. הפסל הוקדש לאלה אִשְתָר, על ידי אדם בשם איבית-לים (Ibbit-Lim), מלך אבלה. אז תל מַרדִיך הייתה למעשה העיר הקדומה אבלה - עיר שהייתה מוכרת לנו ממגוון רחב של טקסטים. הקדום שבהם מתעד את כיבוש אבלה בידי מלכי אכד, סרגון ונכדו נרם-סין, והעיר מופיעה מאוחר יותר בטקסטים כלכליים של אימפריית אור 3 (כלומר האימפריה של השושלת השלישית של אור; 2112-2004 לפנה"ס).
רשומות אלה ביססו בבירור את קיומה של אבלה כבר במאה ה-24 לפנה"ס. על קיומה לאחר מכן, לאחר אימפריית אור 3, מעידים טקסטים מאללח' בצפון סוריה, המתוארכים למאה ה-17 וה-15 לפנה"ס, ובמאה הבאה היא מופיעה ברשימת הכיבושים הסורים-פלשתיניים (Syro-palestinian) של פרעה תחותמס השלישי.
אז האתר של אבלה נחשף, ומידע עליו היה זמין ממגוון מקורות חיצוניים. אך האם גם אבלה יכולה היתה לדבר בעד עצמה? התשובה לשאלה זו הגיעה בשנת 1974, כאשר מתיאיה וצוותו חקרו בסבלנות את שכבות האתר. עד אז אבלה לא עוררה עניין מחוץ לעולם הארכיאולוגיה של המזרח הקרוב, ועוררה עניין מועט יחסית גם בתוכו. חפירות 1974 שינו הכל באופן דרמטי. כבר שנה לפני כן, בזמן חפירתו במדרון המערבי של האקרופוליס, צוותו של מתיאיה נתקל בסימנים של מתחם מבנים מרכזי, ממש מתחת לפני השטח של התל.
מלוא היקפו ומשמעותו של מתחם זה התבררו בחפירות של 1974. זה היה מבנה גדול ורחב ידיים, שקירותיו, שבחלקם עדיין הגיעו לגובה של שבעה מטרים, נבנו משני צידיו של שטח פתוח גדול שכיום נקרא 'חצר הקהל', עם במה מוגבהת העשויה לבני בוץ על הקיר הצפוני שלה. האם זה היה בסיסו של כס מלכות? לא היה ספק שהמבנה היה ארמון מלכותי. כיום הוא נקרא, באופן פרוזאי למדי, 'ארמון G', ובמונחים ארכיאולוגיים הוא שייך למה שמכונה תקופת מרדיך או אבלה IIB1.
כשלעצמו, המתחם העצום ורב החדרים היה תגלית ארכיאולוגית חשובה - המבנה הקדום ביותר מסוגו שנמצא בכל סוריה הצביע בבירור על אבלה כמרכז אזורי חשוב. אך ההיבט המדהים ביותר של הגילוי היה אוסף מאסיבי של אלפי לוחות חרס, לעתים קרובות בשברים, עם כתובות בכתב יתדות, שנמצאו בחדרי הארמון השונים. מעבר לכל הגילויים, ממצאי הלוחות שנחפרו בין 1974 ל-1976 (מאז היו רק תגליות מזדמנות), הציבו את אבלה במוקד תשומת הלב העולמית.
מתוארכים למאה ה-24 לפנה"ס, הם מספקים לנו עדויות מוקדמות לכתיבה בסוריה. מעניינת במיוחד העובדה שרבים מהם כתובים בשפה שמית מקומית, המכונה כיום 'אבלאית' ('Eblaite’), ולכן הם העדויות המשמעותיות העתיקות ביותר שיש לנו לכל שפה שמית כתובה. ישנם גם מספר טקסטים שומריים, כולל מזמור, וכמה רשימות מילוניות עם מקבילות אבלאתיות ושומריות, הנחשבים כמילונים העתיקים ביותר הידועים לנו.
התוכן הממשי של הרוב הגדול של הלוחות הוא יומיומי למדי. מלבד ה'טקסטים הספרותיים' המעטים (מזמורים וכו') והטקסטים המילוניים, הם במידה רבה מסמכים אדמיניסטרטיביים, המסודרים במספר ארכיונים שונים, וקשורים לניהול אבלה והסביבה. הם מצביעים על קיומה של ביורוקרטיה מלכותית עצומה, המאוישת על ידי פקידים רבים וכוח עבודה רחב של אומנים ועובדים, המתועדים כולם ברשומות הארמון יחד עם מנות המזון למחייתם.
חלק ניכר מעושרה של אבלה היה מבוסס על חקלאות ובא לידי ביטוי ברישומי הארמון המעידים על עדרי הכבשים הגדולים שבבעלות המלך (200,000 כבשים), ותעשיית הטקסטיל המשגשגת הקשורה בייצור צמר. הלוחות מספרים לנו על הפצת מוצרים אלה, הן לפקידים מקומיים באזור אבלה והן לזרים חשובים. אף על פי שהם עשויים להיות יומיומיים, אנו לומדים הרבה מהלוחות על הארגון היעיל של מדינת אבלה ועל ההיררכיה המינהלית והחברתית הקפדנית שלה.
אבל הלוחות חשובים יותר במה שהם מספרים לנו על התנאים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים בצפון סוריה באמצע האלף ה-3 לפנה"ס, כלומר באמצע תקופת הברונזה הקדומה, והצורה של מדינות העיר באזור בזמן הזה, עם מלך, פקידי מלוכה ו'זקני השבט' בראש ההיררכיה. מבחר גדול של טקסטים כלכליים, אדמיניסטרטיביים, משפטיים, מילוניים, ספרותיים, דיפלומטיים ואֶפִּיסְטוֹלָרִים מספקים תובנות בעלות ערך על הממשל, חיי היומיום והתרבות של אבלה ויחסיה עם האזורים שמסביב, כולל המתחרים שלה. עם מארי על על גדתו המערבית של נהר הפרת.
מספר ממצאים אחרים מארמון G מספקים עדויות נוספות לעושר בשלב זה בהיסטוריה של אבלה. על היחסים עם מצרים מעידים שברי כלי אלבסטר ודיוריט מארץ הנילוס, וכמויות גדולות של לפיס לזולי מעידות על קשרי מסחר שהגיעו עד אפגניסטן.
הרמה הגבוהה של האומנות האבלית בתקופה זו באה לידי ביטוי בפסלון שור בעל ראש אנושי העשוי מסטיאטיט ורדיד זהב המחובר לליבת עץ, אבני גיר ששובצו בלוחות עץ ששימשו לקישוט הקירות. יצירות מרשימות מעוצבות בזהב, לפיס לזולי ושנהב, שנמצאו בארמון הם במקור בבליים, או בהשראה בבלית.
באופן כללי, אין ספק שהתפתחותה של אבלה כמרכז פוליטי, מסחרי ומפותח מבחינה תרבותית, התקיימה הודות לקשרים התרבותיים החזקים שלה עם מספר ערים בנות זמנה בבבל. ממקורות כתובים וארכיאולוגיים, אנו יכולים לבנות תמונה של אבלה כממלכה החזקה ביותר מבחינה פוליטית ומסחרית בצפון סוריה בתקופת הברונזה הקדומה.
באבלה סגדו למספר אלים שמיים ידועים (דגון, אשתר, רשף, קניש, בעל) ולמספר אלים לא ידועים (קורה, נידקול). בנוסף, ישנן עדויות לאמונה באלים שומריים (אנכי ונינקי) ובאלים נוספים. מבחינה ארכיאולוגית, אבלה חשובה מאד להבנתנו של ההתפתחות העירונית והמסחרית של סוריה בתקופה זו. עד אז סוריה הכילה קומפלקס של ערי-מדינה, שכל אחת מהן נשלטה על ידי מלך, שיחסיו עם שליטי אבלה מתועדים בארכיון ארמון G.
השטח שעליו השתלטה אבלה היה ללא ספק שטח מהותי - כפי שהיה צריך להיות, לאור המיעוט היחסי של הגשמים באזור והצורך בשטח גדול לרעיית הצאן שהפיק כמויות גדולות של צמר לתעשיית טקסטיל פורחת. ברור גם שהעושר והחשיבות של אבלה נבעו ממרכזיותה ברשת מסחר בינלאומית, עם קשרים עם דרום סוריה, מרכז אנטוליה, מסופוטמיה ואזורים ממזרח.
לזמן קצר, אבלה הייתה בחסותה של מארי, אך היא חזרה לעצמאותה לאחר כ-15 שנה והפכה ליריבה הפוליטית והמסחרית הראשית של מארי. זאת אנו למדים מארכיוני הממלכה, המספרים לנו על שלושה מלכים ששלטו באבלה בתקופת שלושת הדורות המתועדים בלוחות - איגריס-חלב (Igrish-Halam), אירקב-דאמו (Irkab-Damu) ואיסר-דאמו (Išar-Damu).
אבל היו עוד הרבה מלכים אבלאיים. רשימת מנחות (offering-list) שנמצאה בארכיונים נותנת לנו את שמותיהם של עשרה מהם, איסר-דאמו היה האחרון בהם. היו עוד שמות. גרסה מורחבת של רשימת המנחות התגלה בארכיונים של מארי, וגרסה זו מונה לא פחות מ-26 מלכים אבלאיים. זה מספר לנו ששושלת המלוכה באבלה, ומכאן עיר המלוכה עצמה, התקיימה לפחות 300 שנה לפני שיא כוחה במאה ה-24 לפנה"ס. כלומר, מקורות השושלת והעיר מתוארכים לפחות למאה ה-27 לפנה"ס.
המאות ה-24 עד ה-21 לפנה"ס
סופה של תקופה גדולה זה של קיומה של אבלה נבע מהשמדתה על ידי מלך אכדי, סרגון כמעט בוודאות, אף שנכדו של סרגון, נרם-סין, נטל אחריות. בהחלט יכול להיות שאחד מהשליטים האלה האמין שהממלכה מתחזקת מדי, עד לנקודה בה היא מאיימת על שאיפות טריטוריאליות אכדיות ממערב לפרת, או לפחות שסירבה לשתף פעולה עם האכדים בשאיפות המערביות שלהם.
אך תוחלת החיים של אבלה הייתה רחוקה מלהסתיים. הייתה לה תחיה מחודשת ראשונה כאשר בחלקו הצפוני של האתר נבנה יישוב חדש וצנוע, שנקרא מרדיך (Mardikh IIB2), לאחר ההרס האכדי. הבניין המשמעותי ביותר של שלב זה, שנקרא כיום 'הארמון הארכאי' (‘Archaic Palace’), היה ככל הנראה מקום מגוריהם של שורה חדשה או מחודשת של מלכים מקומיים, אולי משתפי פעולה או כפופים לשליטי אימפריית אור 3, היורשת של האימפריה האכדית.
אבל העיר החדשה שרדה תקופה קצרה. גם היא נהרסה, בערך בשנת 2000 לפנה"ס, עם סוף האימפריה של אור 3, ואולי על ידי אותם גורמים. אבלה תזרח שוב, כפי שנראה, היתה עוד תחיה גדולה אחת לפחות לפני שקיעתה ונטישתה הסופית.
האֶמוֹרִי
בשלב זה, עלינו לומר משהו על האֶמוֹרִי, אשר יופיעו באופן בולט, בדרך זו או אחרת, בחלק גדול מהמשך סיפורנו. הם ידועים כיום כאחד מעמי המקרא, שם הם מופיעים בלוח העמים בקרב קבוצות השבטים הכובשים חלקים מכנען, אותם אלוהים הורה לבני ישראל להשמיד:
"רַק, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה--לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה. כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי--כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ."
(דברים כ טז–יז)
כדוברי השפה השמית הצפון-מערבית, האמורי כללו במקור מספר קבוצות נוודים שהתגוררו בחלקים מסוריה וארץ ישראל. במאה ה-24 לפנה"ס, חלקם עברו לאבלה והתיישבו שם, כפי שידוע משמות אמוריים בארכיוני העיר. אין ספק שהסביבה הבטוחה, המשגשגת והמתוחכמת מבחינה תרבותית שהציעה אבלה, כמו גם מקומות דרומיים יותר כמו קטנה וחמת, שככל הנראה היו גם בהם אוכלוסיות אמוריות בתקופה הזו, המריצו את הרועים המסורתיים להחליף את אורח חייהם הנוודי למיושב יותר, עירוני.
אך כאשר בני דודיהם השבטיים התמקמו בנוחיות ובביטחון של קיום עירוני סורי-ישראלי, קבוצות אמוריות אחרות ששמרו על אורח חייהם המסורתי החלו להתפשט מזרחה לדרום מסופוטמיה. אולי תנאי הבצורת אילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים ברחבי הפרת עבור עדריהם .
ככל שמספרם מזרחית לנהר גדל, כך גדל האיום שהם היוו על הממלכות ומדינות העיר של מולדתם החדשה. אמורי מופיעים כעת בטקסטים שומריים, תחת השם מאר-טו (MAR.TU), שפירושו 'מערב' (כלומר, הם הגיעו ממערב), וההתייחסויות אליהם עוינות באופן מובהק. חיבור ספרותי שומרי מדבר עליהם כגסי רוח, פראיים, חסרי שורשים, ולא תרבותיים:
"המאר-טו שלא מכירים שום דגן. . . שום בית וגם לא עיר, בורי ההרים. המאר-טו שחופר כמהין. . . שאינו מכופף את ברכיו (לעבד את האדמה), שאוכל בשר נא, שאין לו בית במהלך חייו, שאינו נקבר לאחר מותו. . ."
לא ברור מה הקשר בין האמורי המתואר כאן לאלה המופיעים בטקסטים האבליים של אותה תקופה. בכל מקרה, המלכים האכדים סרגון ונארם-סין הסתבכו בסכסוכים עם הפולשים. נרם-סין הביס אותם לבסוף כאשר מחץ את 'המרד הגדול', התקוממות נרחבת של ערי החסות שלו, במקום שנקרא 'ההר (הארץ) של מאר-טו' (ג'בל בישרי המודרני). אבל האיום האמורי נמשך.
לאחר נפילת האימפריה האכדית, קבוצות אמוריות ניסו להשתלט בעקביות על שטחים שנתבעו על ידי המפקדים החדשים של בבל, מלכי שושלת אור 3. בניסיון לשמור על ארצותיהם נקיות מהאמורים, בנו המלכים שרשרת ביצורים או מגדלי שמירה ברחבי צפון בבל. מאמציהם נכשלו. אבל אימפריית אור 3 תגיע בקרוב לסופה בכל מקרה.
בסביבות 2004 לפנה"ס היא נהרסה - לא ע"י האמורי אלא על ידי פולשים מדרום מערב איראן המכונים העילמים. המצב היה בשל לניצול. ראשי האמורי עברו במהירות למלא את הריק שהותיר הניצחון העילמי באזור, והציבו עצמם כשליטים במספר ערים בבבל שהיו כפופות בעבר למלכי אכד ואור 3, כולל לרסה, בבל, כיש, מראד, וסיפר. כשהם מתעלמים ממוצאם הנוודי של אבותיהם, נטמעו כעת האמורי לחלוטין בחברה העירונית.
אבלה - המחלוקת המקראית
מאז שנות ה-70 קיימים חילוקי דעות בין החוקרים ביחס לקשר אפשרי בין העיר אבלה לתנ"ך. בתחילת תהליך פענוח הלוחות מאבלה, טען ג'ובאני פטינטו (Giovanni Pettinato) טענות בדבר קשר כזה. עם זאת, הרבה מההמולה התקשורתית הראשונית לגבי הקשר כביכול של אבלה עם התנ"ך, שהיה מבוסס על ניחושים ראשוניים והשערות של פטינטו ואחרים, מתואר כיום כ"טענות יוצאות דופן ולא מבוססות" ו"כמויות גדולות של דיסאינפורמציה שהודלפו לציבור". במחקר של אבלה המיקוד הוסט מהשוואות עם התנ"ך, וכעת נלמדת אבלה כציוויליזציה בפני עצמה. חלוקי הדעות הפכו לסכסוך אישי ואקדמי מר בין המדענים המעורבים, וכללו גם התערבות פוליטית לכאורה של הרשויות הסוריות.
פטינטו, בפגישה של אגודת הספרות המקראית (Society of Biblical Literature) בסנט לואיס, ב-29 באוקטובר 1976, אמר שהוא זיהה את שמות סדום, עמורה וצוער בלוחות אבלה, מקומות המוכרים מספר בראשית פרק יד. הוא חזר על טענה זו בנאום בדצמבר ובמאמר סקר בשנת 1977. אלפונסו ארצ'י (Alfonso Archi) התנגד בחריפות לממצאים אלה בשנת 1979 ובשנת 1981. פרשנויות אלה ללוחות אבלה התבססו על לוחות שהכתובות שלהם לא הופצו לחוקרים אחרים, וכמה מממצאיו של פטינטו השתנו. לדוגמא, פטינטו טען כי מצא אזכורים לסדום ועמורה, אך חזר בו מקריאת צוער. הוויכוח השתולל ב-Biblical Archaeology Review ובקרב חוקרים אחרים באותה תקופה.
מכיוון שחלק מהכתובות האיבליות פורסמו כבר בשנת 1978, חוקרים ניסו לתרגם חלק מהם. כאשר פורסם לוח TM 75.G.2231, הוא תואר כ"אטלס הגאוגרפי האבלאי", מכיוון שהוא הכיל 289 מיקומים כולל שמות מקומות, תצורות גאוגרפיות כמו יער, עמק ונהר, וכיווני מסע. הלוח היה למעשה שכפול של טקסט שנמצא באבו סלביק (Abu Salabikh) בעירק, וסייע בשחזור הטקסט המקוטע שם. לדוגמא, בשנת 1983 פרסם ויליאם ה. שיי (William H. Shea) מחקר על כ-80 משמות המקומות הללו כדי לנסות לזהות אותם בארץ ישראל.
מבין האתרים מה'אטלס הגאוגרפי האבלאי' שנחקרו, רבים סווגו על ידי ויליאם שיי כ"אזכור טוב", כגון: מכה, אפק החדשה, רגבה, דמיה, אבילה, גבעון, גיבתון, ינוע, חלחול, אדמה, סדום, סייר ועקבה. הן אדמה והן סדום זכו לבדיקה מיוחדת בגלל המחלוקת סביב עבודותו של פטינטו בנוגע ללוח אחר. שמות מקומות שהיו במחלוקת מה'אטלס הגאוגרפי האבלאי' כללו בין היתר את אבל-שיטים, אשדוד, גשור, לוד, יבנה וגלעד.
אותו 'אטלס גאוגרפי אבלאי', המכונה כיום "רשימת השמות הגיאוגרפיים" על ידי חוקרים עדכניים יותר, פורש בצורה שונה כשמות של מקומות במסופוטמיה ולא בישראל. לדוגמא, אותה עיר ברשימה, מספר 172, מפורש כביירות במאמר של שיי, בעוד שלפחות חוקר מודרני אחד מאמין שהיא אבודן (Abudan), ומאתר אותה בעירק המודרנית ליד אבו דוארי (Abu Duwari).
שמות וטקסים עבריים
דווח כי שמות עבריים קדומים רבים שלא נמצאו בשפות אחרות מהמזרח הקרוב, הופיעו בצורות דומות באבלאית - אדם, חווה, יבל, אברהם, בלהה, ישמעאל, ישראל, עשו, מיכאל. שאול, דוד. בין טענותיו של פטינטו, טקסים כמו שעיר לעזאזל, טקסי היטהרות מטומאה הקשורים לחתונה וטקסי מלוכה זוהו מיד כמקבילות קדומות של המזרח הקרוב למנהגי העברים באלף הראשון, שמופיעים בספר ויקרא יט. טענות אחרות כללו את הבחירה של מלכים מקומיים, שנטען כי הם מזכירים באופן ייחודי מנהגים בישראל הקדומה. עם זאת, אבלה הייתה מונרכיה שושלתית, ובניגוד לטענות רבות קודם לכן, הקונצנזוס הנוכחי הוא ש"אבלה אינה קשורה לנביאים, לדיוק ההיסטורי של האבות המקראיים, לפולחן יהוה, או לסדום ועמורה ".
יהוה
בין טענותיו השנויות במחלוקת של פטינטו, הוא הציע כי חל שינוי בשמות התיאופוריים המוצגים ברבים מהלוחות מ-אל' ל-'יה'. שינוי זה מיוצג על ידי סימן התפילה NI (בשומרית: 𒉌), שפטינטו קורא כ-'יה', והוא רואה בכך עדות לשימוש מוקדם בשם האלוהי 'יה'. אולם, פטינטו אינו מסיק שהוא זהה לאל ישראל יהוה. ז'אן בוטרו (Jean Bottéro) הציע כי שינוי זה עשוי לציין במקום זאת את האל האכדי אֶאָה.
מיתוס הבריאה
נמצאו שלוש לוחות המכילים כמעט אותו טקסט. לפי פטינטו, הם מתארים מזמור בריאה אבלאי, והם תורגמו על ידו כך:
"אדון שמים וארץ: האדמה לא הייתה, אתה יצרת אותה, אור היום לא היה, אתה יצרת אותו, אור הבוקר שעדיין לא יצרת, קיים."
נראה כי לשורות אלה יש נקודות משותפות הן עם סיפורי הבריאה השומריים והן עם הסיפור המקראי. אף על פי כן, ארצ'י התנגד לכך וטען שהטקסט המקורי אינו ברור עד כדי היותו בלתי מובן. (טקסטים מאבלה קשים לקריאה באופן כללי), וזה הביא אותו למסקנה ש"אין סיפור בריאה בראשיתי" בלוחות.
הקשרים האבלאיים לכאורה עם התנ"ך נתפסים כיום כבלתי מבוססים. המחקרים על אבלה מתמקדים בציוויליזציה של העיר. המחלוקת התקררה מעט לאחר סכסוכים מדעיים רבים ועם מה שרבים מתארים כהפרעה על רקע פוליטי מצד הרשויות הסוריות.
גם כאן החוקרים רחוקים מהסכמה ונראה כי לאבלה יש עוד הרבה מה לספר לנו וכנראה שהיא תמשיך להלהיט את הרוחות.
Comentários