top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

כיצד הפכה הכרזת העצמאות לחוקה של ישראל?

מקור: Mosaic


הכרזת העצמאות של ישראל הוקראה בפומבי על ידי דוד בן-גוריון בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ה-14 במאי 1948, יום שישי. הסעיף האחרון, האופרטיבי, הבטיח כי לאחר העצמאות תבוא "חוקה שתאומץ על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מה-1 באוקטובר 1948".


בשעות שלפני הטקס, חברים שונים במועצת העם - הגוף המחוקק הזמני שהכריז על הקמת המדינה - התנגדו לניסוחים מסוימים במסמך. בן-גוריון המעיט בחשיבות המסמך והרגיע את המתנגדים במילים אלה:

"אנחנו מכריזים על עצמאות, לא יותר. זו לא חוקה. לגבי החוקה, נקיים ביום ראשון מושב שבו נעסוק בזה".

אבל הם לא עסקו בזה באותו יום ראשון, היא לא אומצה ב-1 באוקטובר 1948 או לפני כן, והיא לא אומצה עד היום. לישראל אין חוקה. בדיעבד, אליקים רובינשטיין, שופט בית המשפט העליון לשעבר, תהה האם בן גוריון לא שגה בכך שלא הצליח להציג חוקה במקביל להכרזת העצמאות: "במבט לאחור", כתב, מתגנבת לפתע איוושה נוגה ללב. אולי רגע של אמת אבד באותו יום[אחר הצהריים שלפני השבת], ברגע נדיר של אחדות יחסית מול סכנות חיצוניות, שבו ניתן היה לכונן חוקה. אבל אז שוב, הוסיף רובינשטיין, אולי "וויכוח על חוקה אז היה מסיט מהפסים את העברת ההכרזה".


אולי כך, אולי לא. בכל מקרה, השערותיו של רובינשטיין מניחות שבאותה עת לבן גוריון היה למעשה אינטרס בחוקה. אך לא. הוא ניהל מלחמה והתכונן לבנות אומה, והוא לא רצה שום דבר שיסיח את דעתו מהמשימות הללו. אז הוא דחה את החוקה, שפרטיה דרשו דיון, כהסחת דעת בלתי נסבלת.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

שנה לאחר מכן, באמצע 1949, הוא עדיין דחה את זה:

הדיון על חוקה ייקח שנים, ויעסיק את כל ישראל ואת התפוצות. אם תופיע מילה על חופש המצפון, יתפרץ ויכוח על חופש המצפון הזה בניגוד לחופש הדת או כחלק מחופש הדת. בכל העולם היהודי, במקום לדאוג למה שצריך לעשות, יהודים יתווכחו על החוקה. . . . זה עלול לפגוע בנו מאד.

ייתכן שבן-גוריון חשב על כמה מהוויכוחים הפרועים שקדמו להכרזת העצמאות, במיוחד המחלוקת הלוהטת והמתמשכת לגבי אזכור של "צור ישראל" כרמז עמום לאלוהים. האם ישראל הייתה צריכה דברים נוספים מהסוג הזה? בן-גוריון חשב כמובן שלא.


באופן כללי יותר, נראה היה שהוא גם האמין שהחוק בישראל יהיה פשוט מה שהמחוקק יקבע שהוא יהיה בכל רגע נתון, ולפיכך אין צורך ממשי במשפט חוקתי. זה בא לידי ביטוי בחילופי דברים לפני הקמת המדינה עם פליקס רוזנבליט (בהמשך פנחס רוזן - שר המשפטים הראשון) ממנהלת העם - הרשות המבצעת הזמנית - בנושא הגבולות. רוזנבליט טען שעל פי החוק הבינלאומי, מדינה צריכה להגדיר את גבולותיה:

רוזנבליט: זו סוגיה של גבולות בינלאומיים; אי אפשר להתעלם מזה. בן גוריון: הכל אפשרי. אם נחליט עכשיו לא לומר "גבולות", אז לא נגיד את זה. שום דבר אינו אפריורי. רוזנבליט: זה לא מקרה אפריורי. זה עניין משפטי. בן-גוריון: חוק זה עניין שבני אדם מחליטים עליו.

"הכל אפשרי"; "חוק הוא עניין שבני אדם מחליטים עליו"; "שום דבר אינו אפריורי"; ברור שבן-גוריון לא היה מנהיג שעמד להשקיע בכתיבת חוקה.

קהל מקיף את מכוניתו של דוד בן גוריון לאחר הכרזת המדינה 1948

צמיחתם של חוקי יסוד

לכן לא נכתבה חוקה. הכנסת, הפרלמנט הישראלי, שהייתה אמורה בתחילה לתפקד כאספה המכוננת המופקדת על ניסוח החוקה, ניסתה את כוחה אך לא הצליחה להתקדם. במקום זאת, היא החליטה לגבש חוקה באופן חלקי. במידת הצורך תעביר הכנסת "חוקי יסוד" מסוימים; אלה יצטברו לאורך זמן; בסופו של דבר, הם יכוננו לחוקה. חוק היסוד הראשון - חוק המסדיר את הכנסת עצמה - התקבל רק ב-1958, עשר שנים לאחר הקמת המדינה. בהמשך יהיו חוקים הנוגעים לאדמות מדינה, הנשיא, ראש הממשלה ושרים נוספים, צבא, מערכת המשפט ועוד. ("חוק השבות" המפורסם משנת 1950 היה נפרד, לאחר שעבר כשמונה שנים לפני שהכנסת התארגנה להעביר את חוק היסוד הראשון).


אבל "חוקי היסוד" הללו עדיין לא יצרו חוקה שניחנה בעליונות על חוקים אחרים — מהסיבה הפשוטה שהיו, כפי שמציין אתר הכנסת בעדינות, "חילוקי דעות" משמעותיים לגבי כדאיות של כלי כזה. לפיכך, יהיה זה צעד רחוק מדי להניח שחוקי היסוד שחוקקה הכנסת יוכלו אי פעם לתפקד כמו החוקה האמריקאית.


מה, אם כן, לגבי מעמדה המשפטי של הכרזת העצמאות? השאלה הזו עלתה די מהר. בדצמבר 1948 הגיע לבית המשפט העליון תיק שעניינו החרמת דירה פרטית על ידי הממשלה, מהלך חוקי על פי הוראת שעה מהחוק המנדטורי הבריטי. בהסתמך על קטע מההכרזה - כלומר "מדינת ישראל (...) תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" - טען בעל הדירה כי המדינה הפרה את זכויות הקניין שלו. בית המשפט דחה את העתירה במילים אלה:

מטרתה היחידה של ההכרזה הייתה לאשר את עובדת יסוד המדינה והקמתה לצורך הכרה בה במשפט הבינלאומי. היא נותנת ביטוי לחזון העם ולאמונתו, אך אין בה יסוד של משפט חוקתי הקובע את תוקפן של פקודות וחוקים שונים, או ביטולם.

להכרזה, במילים אחרות, הייתה מטרה אחת: תכלית המוגבלת בזמן, שציטט בן-גוריון, של הסברה, דיפלומטיה ציבורית. לא ניתן ליישם אותה באופן שגוי כמשפט חוקתי, ובוודאי היא לא יכולה לשמש בסיס לביקורת שיפוטית. ובכל זאת, הרעיון שההכרזה מגלמת גם את "חזון העם ואמונתו" יצר פתח קטן. ייתכן שהמטרה המיועדת של ההכרזה הייתה מוגבלת בזמן, אבל ההכרזה הצליחה בכל זאת ללכוד את ערכי הליבה של המדינה. מכיוון שאלו אושרו בהצבעה פה אחד, היה להם ערך בלתי מוגדר הצופה קדימה.


מאוחר יותר, בשנת 1953, בית המשפט העליון עסק בתיק שעסק בניסיון של הממשלה לסגור עיתון. צנזורה כזו הייתה חוקית לחלוטין על פי תקנות התקופה הקולוניאלית של המנדט הבריטי. אך האם ניתן להחיל את החוקים הרלוונטיים גם על ידי ממשלת ישראל? בית המשפט החליט כי הם אינם יכולים להיות מוחלים, ובכך קיבלו, לפחות חלקית, את הטענה כי הכרזת העצמאות אכן חשובה. למרות שהיא עדיין לא יכול להוות בסיס לביקורת שיפוטית:

העניינים שנקבעו בהכרזת העצמאות, במיוחד בכל הנוגע לביסוס המדינה על יסודות החירות והבטחת חופש המצפון, פירושם שישראל היא מדינה אוהבת-חירות. . . . באשר [להכרזה] "מבטאת את חזון העם ואמונתו" . . . אנו מחויבים לשים לב לעניינים המפורטים בה בבואנו לפרש ולתת משמעות לחוקי המדינה. . . שכן אקסיומה ידועה היא שיש ללמוד את חוק העם לאור אורח חייו הלאומי.

בכל הנוגע לפרשנות החוק, אפוא, ההכרזה מחייבת תשומת לב, כביטוי לקונצנזוס הלאומי. זה הצביע על כך שככלי המתמשך של "חזון העם ואמונתו", המסמך מקבל מעמד. אך בעוד שניתן להפעיל אותה כדי לבטל חקיקה בריטית ודיקטטורית שקדמה למדינה, איזה קול היה לה בנוגע לחוקים שחוקקה הכנסת עצמה - כלומר, חוקים שהתקבלו על ידי הנציגים הנבחרים של כל אזרחי המדינה? כאן מעמדה של ההכרזה היה חלש הרבה יותר. המצב בשנות ה-80 תואר בתמציתיות על ידי זאב סגל, מומחה למשפט, עיתונאי ופרופסור למשפטים:

הכרזת העצמאות היא אמנם מסמך בעל ערך היסטורי, אך כוחה המשפטי מוגבל. אין בכוחם של עקרונות ההכרזה לעמוד מול חקיקה מפורשת וחד משמעית של הכנסת. הכנסת יכולה לחוקק כאוות נפשה, ואם תהא בחקיקה הפליה, הרי תהא זו הפליה חקוקה, שיש בכוחה לגבור על כל האמור בהכרזת העצמאות.

מסקנת סגל: ישראל עדיין הייתה זקוקה ל"חוקה רשמית וכתובה שההנחיה המפורשת שלה תקבע את עליונותה על פני החקיקה הרגילה, כך שכל חוק שסותר אותה יהיה פסול". אבל ב-1988, השנה שבה הופיע המאמר שלו, אפילו הוא כנראה הבין ש"חוקה רשמית וכתובה" כזו לא הייתה בתכנית. וזה בטוח לומר שזה לא בתכנית גם היום.

"המהפכה החוקתית"

עם זאת, זה לא היה סוף הסיפור. בסביבות 1990, כשהגוש הסובייטי התפרק וברית המועצות נפלה, המדינות הקומוניסטיות לשעבר, שהפכו כעת לדמוקרטיות חדשות או משוקמות, החלו במגוון פרויקטים של כתיבת חוקה. כולן כללו הוראות להבטחה וקיום זכויות יסוד.


פתאום ישראל, לשם השוואה, נראתה מרוששת מבחינה משפטית. לא הייתה לה חוקה, אפילו לא "חוק יסוד" המהווה מגילת זכויות. הגנות כאלו שהיו קיימות הוטמעו בחקיקה רגילה שניתן היה לבטלה בכל עת. השלם נראה מאולתר מדי למה שהפכה עד עכשיו לאחת הדמוקרטיות הרציפות הוותיקות בעולם.


זה היה הרקע למה שמכונה "המהפכה החוקתית" של ישראל בהנהגת שופט בית המשפט העליון אהרון ברק. במהפכה ההיא, הכרזת העצמאות מילאה תפקיד מרכזי, כשהיא משמשת כחוקה וירטואלית. כך היה במיוחד ביחס לסעיפים השלישי והרביעי של המסמך, הרומזים לזכויות וחירויות הפרט.


הכנסת המשיכה לחוקק שני חוקי יסוד חדשים המבטיחים את אותן זכויות הפרט; בכל אחד מהם, התניה המחייבת לפרש את החוק בהתאם להכרזה העצמאות. תחילה הגיע חוק היסוד "כבוד האדם וחירותו" מ-1992, שגם הגדיר את ישראל לראשונה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". כפי שתוקן בשנת 1994, כתוב בחוק כך:

זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין. והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.

אותה פסקה מופיעה בחוק היסוד "חופש העיסוק" משנת 1994. וגם שם, ישראל מוגדרת כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".


השופט ברק תיאר נוסחה זו כמשנה לחלוטין את מעמדה של ההכרזה. לא רק שמסמך זה נהנה כעת מתוקף משפטי, אלא שהזכויות בו לא היו רק "הזכויות המשפטיות" שהופיעו בחוקים אחרים אלא "זכויות חוקתיות", ולכן היא הפכה כעת ל"חובה חוקתית" שיש לכבד ככזו. במילותיו של השופט דב לוין:

חוקי היסוד ['חוק יסוד: חופש העיסוק' ו'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'] הביאו לשינוי דרמטי במעמדה של מגילת העצמאות, בכך שאין היא עוד רק מקור לפרשנות, אלא היא עצמה הייתה למקור עצמאי לזכויות אדם, שהרי יש להעמיד את המחוקק הישראלי בכוננו חוק יסוד בחזקת מי שאינו משחית מילותיו לריק ואינו מאחז עיניים, אלא מבקש ליתן בידי האזרח בישראל מגילת זכויות ברמה חוקתית על חוקית.

במקביל, נוצר הרושם המוטעה שההכרזה עצמה קבעה את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". זה לא כך, המילה "דמוקרטית" לא רק שאינה מופיעה בהכרזה, היא נמחקה במיוחד מאותו מסמך על ידי משה שרתוק (משה שרת), בעל בריתו של בן-גוריון ובהמשך שר החוץ הראשון של ישראל ולאחר מכן ראש הממשלה השני שלה. רק מאז חוק היסוד מ-1992 "כבוד האדם וחירותו" ישראל הוגדרה בחוק כ"יהודית ודמוקרטית", הגדרה שנשענת לא על ההכרזה אלא על חקיקה של הכנסת.


ההרחבה שלאחר מכן של הביקורת השיפוטית על ידי בית המשפט העליון בישראל, שהתאפשרה ומבוססת על שני חוקי היסוד הללו, הייתה שנויה במחלוקת עצומה בישראל, שבה התפיסה שהכל שפיט הייתה בבסיסו של מאבק ממושך בין השמאל ובית המשפט הליברלי וממשלות ימין שמרניות. המאבק הזה ראוי להתייחסות בפני עצמו, אבל הנקודה כאן היא שניתן לומר ששום דבר בהכרזה עצמה מטפח אקטיביזם שיפוטי כזה. להיפך, המייסדים מעולם לא התכוונו שהצהרתם תשמש בסיס לביקורת שיפוטית. אכן, ההכרזה מתנערת מדמותה כחוקה בכך שהיא מחייבת הליך שונה לחלוטין להפקת מסמך כזה. מי שדחף את ההכרזה לרמה החוקתית עשה זאת בהיעדר דבר אחר.

קהל חגיגי מתאסף ליד מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף), שבשדרות רוטשילד 16, בעת הכרזת העצמאות

חוק הלאום

שני חוקי היסוד שהוזכרו לעיל עוסקים בזכויות ובחירויות הפרט. ניתן לטעון כי ניתן לומר שהם ממסדים ומעצימים הבטחות מסוימות שניתנו בחלק השלישי והרביעי של ההכרזה. אבל מה לגבי הזכויות הקולקטיביות בסעיף הראשון והשני - ובאופן ספציפי, הזכויות הקולקטיביות של העם היהודי למדינה יהודית? האם לא יהיה צורך למסד ולהעצים את הסעיפים האלה גם בחוקי יסוד?


אהרון ברק, בתקופת כהונתו הארוכה תחילה כשופט ולאחר מכן כנשיא בית המשפט העליון עד פרישתו לגמלאות ב-2006, טען כי הם כבר מכוסים בהכרזת העצמאות עצמה - אשר, טען וממשיך לטעון, לא ניתן להפעיל באופן סלקטיבי. במקום זאת, הסעיף הראשון והשני מאפשרים את שני הסעיפים הבאים. המדינה היא יהודית ודמוקרטית, ולכן אופייה היהודי הוא יסודי; אם הכנסת, באיזו מקריות מוזרה, תעביר חקיקה שתהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית, זה יהיה בלתי חוקתי. אז אין צורך בחקיקה ספציפית כדי לעגן את ישראל כמדינה יהודית. זה כבר מעוגן.


אולם לא כולם הסכימו; היו שסברו שצריך להיות גם לזה חוק יסוד, בייחוד שכן, אחרי הכל, עלול לבוא היום שבו כל חוקי היסוד יאוחדו בחוקה. זה היה הרציונל מאחורי ניסוח חוק יסוד בשם "ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", שהוגש לראשונה לכנסת בשנת 2011. הטיעון לחוק זה נטען על ידי שרת המשפטים לשעבר איילת שקד:

בספר החוקים שלנו הערכים האוניברסליים, הזכויות, מעוגנים כבר בצורה מאוד רצינית. אבל הערכים הלאומיים והיהודיים לא מעוגנים. בעשרים השנים האחרונות התחדדו יותר בפסיקה הערכים האוניברסליים ופחות הצביון היהודי של המדינה. חוק הלאום נועד להיות כלי שאנחנו רוצים לתת בידי בית המשפט העתיד לבוא.

הצעת החוק הפכה עד מהרה לחלק מהמלחמה הפוליטית של שמאל-ימין בישראל. חלק מהשמאל התעקשו שישראל תקים את עצמה מחדש כ"מדינת כל אזרחיה", בעוד חלק מהימין טענו כי יש להגדיר את ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי". רבים במרכז כבר הבינו שישראל היא מדינת היהודים, אז למה המהומה? אחרי הכל, מה שרוב הישראלים יודעים על יסודות מדינתם מגיע מחלקים זכורים של הכרזת העצמאות. ההכרזה מאשרת את "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". מה לא ברור בזה?


בשנת 2018, לאחר ויכוחים רבים, עבר בכנסת חוק היסוד "ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", אך הצטמצם מטיוטות קודמות עד שעלה ספק כי להעברתו תהיה השפעה משמעותית. כמעט מכל הבחינות הוא עוקב אחר הכרזת העצמאות בשפה פחות עשירה.


בין שלל הסיבות שבגללן חלק מהציבור היהודי חשבו שהחוק חיוני, אחת נותרה לא מדוברת אך מרכזית. הרוב היהודי בישראל הוא מה שמאפשר את הדמוקרטיה הישראלית. בגלל הרוב היהודי המוצק, שעדיין נמצא סביב 75 אחוז, לכל הישראלים יש זכויות פוליטיות שוות. אם הרוב הזה יצטמצם, בכל תהליך צפוי או בלתי צפוי, אזי יגדלו גם הצורך וגם הדרישה להצהרות משפטיות על יהדותה של המדינה.


זאב ז'בוטינסקי הוא ששם את האצבע על הנושא הזה:

אני לא מאמין שחוקה של מדינה כלשהי צריכה לכלול פסקאות מיוחדות המבטיחות במפורש את אופייה ה"לאומי". במקום זאת, אני מאמין שעדיף לחוקה אם יהיו בה פחות פסקאות מסוג זה. הדרך הטובה והטבעית ביותר היא שהצביון ה"לאומי" של המדינה יובטח בעובדה שיש לה רוב מסוים.

אם הרוב היהודי ה"מסוים" של ישראל יאוים אי פעם בכל דרך שהיא, אז ה"יהודי והדמוקרטי", אשר כיום תלויים אחד בשני, אכן יהפכו לסותרים זה את זה, והלחץ יגבר לחקיקת העליונות היהודית. אנחנו רחוקים מזה כיום. אבל אל לנו לקחת את המדינה היהודית, כפי שמתוארת בהכרזת העצמאות, כמובנת מאליה.

הזמנה להכרזת העצמאות

מחלוקת והסכמה

במלאת 60 שנה לישראל בשנת 2008, חבר כנסת קרא לאשרור חגיגי של הכרזת העצמאות. כ-30 חברי כנסת ערבים וחרדים התנגדו לרעיון. אוריאל רייכמן, משפטן ומייסד מכללה למשפטים, היה המום:

לא ניתן לדמיין אף פוליטיקאי אמריקאי שמפנה עורף להכרזת העצמאות של ארצות הברית. בשבילי זה היה סימן רע. זו הייתה עמידה נגד המסר הציוני, נגד עצם המסגרת של החברה שלנו.

אולי זה היה סימן רע, אבל זה לא היה צריך להפתיע. הרב קלמן כהנא שחתם על הכרזת העצמאות אמר מאוחר יותר כי הוא הוסיף את שמו רק כדי ליצור רושם של סולידריות בעיצומו של מצב חירום ומול אויבים פולשים; אחרת, הוא לא היה חותם. היום חבר חרדי עלול לחשוב פעמיים לפני שיכניס את שמו למסמך כזה.


זה דומה לחלק מהערבים. בהכרזה, היהודים הם ה"אנחנו" הפונים לתושבי הארץ הערבים "לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". אבל ההכרזה לא מקמצת במילים על הסיבה להקמת המדינה ועל אופייה היהודי. האם היום צריך לצפות מחבר ערבי לחתום אוטומטית?


אז ההכרזה נותרה שנויה במחלוקת. עם זאת, עבור הרוב המכריע, היא עדיין שומרת על כוחה - אם כי חלק מהאחראים לה לא היו בטוחים שכך יהיה. קחו בחשבון את תגובתו של משה גורארי, מנהל משרדי הסוכנות היהודית בתל־אביב. גורארי עבד בשיתוף פעולה הדוק עם משה שרתוק על טיוטת ההכרזה של האחרון. הטקסט היה ארוך, עם הרבה ביטויים ספרותיים, חלקם גבוהים עד כדי כך שדוברי עברית יומיומית לא היו מבינים אותם. במהלך הלילה שלפני ההכרזה בן-גוריון לקח את הטקסט הזה, קיצץ אותו והכניס בו את הטון שלו, ובצהריים המוקדמות של למחרת הציג אותו בפני מועצת העם כעובדה מוגמרת. גורארי נכח בהמשך אחר הצהריים בקריאה הפומבית, ולאחר מכן תיאר את תגובתו:

כשבן-גוריון החל לקרוא את ההכרזה, הלב שלי צנח: דברים שלא היו בגרסה "שלנו". פרוזה אפורה כזו: "בארץ-ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית. . . " וכולי. בפאתוס מאופק, בלי שום מחוות דרמטיות שעולות מהמאורע, שפך בן-גוריון את ההכרזה על הקמת המדינה, שממנה שלף ללא רחם כל פנינה ששרתוק הטמיע בה באהבה כזו, והסתיר כל ביטוי נוצץ בתוכה.

לאחר הטקס, גורארי שאל את שרתוק מה קרה לטקסט "שלהם". שרתוק "לחש לי, חצי בצחוק וחצי בכעס, מרווח בין מילה למילה: 'הוא - הרג - אותנו - בדם קר!'"


עם זאת, בקריאה חוזרת של ההכרזה שנים רבות לאחר מכן, גורארי גם הודה שבן-גוריון העניק למסמך "פשטות רבת עוצמה". מה הוא קלט ששרתוק לא? שהרגע דרש בדיוק "פשטות עוצמתית" כזו - ואכן, שהאתוס של ישראל, כמו זה של היישוב, יהיה של ישירות משכנעת.


וכך, לא רק שההכרזה חיה כמסמך משפטי, היא גם נכנסה לתודעת ישראל המודרנית. בגלל הדיוק התמציתי שלה, אנשים זוכרים את הקטעים החזקים ביותר שלה, ולו רק כשברים מנותקים. זה נכון במיוחד לגבי הפתיחה שגורארי מצא כה מחפירה: "בארץ-ישראל קם העם היהודי". בן-גוריון הוסיף את זה ברגע האחרון. בדיעבד, זו היתה השראת ברק של גאונות.

אולם ההכרזה (2007). במקור, צבע הווילון מאחור והמפה על השולחן היה תכלת

ההכרזה החיה

בכל זאת, המילים עצמן לא יצרו את המדינה. נחזור לשאר אירועי ה-14 במאי 1948, כפי שמפרט בן-גוריון ביומן באותו יום. כניעת היהודים ללגיון הערבי בכפר עציון הביאה לטבח מגיניו. בלטרון נכפתה נסיגה לאחר ש"אנשינו נפגעו קשות מירי ארטילריה". חטיבת אלכסנדרוני כבשה את החלק הערבי של כפר סבא. היו שיחות עם האצ"ל על השתתפותו בתקיפה מתוכננת ברמלה. יישוב מבודד בערבה היה בסכנה. התקיים דיון עם יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, על אסטרטגיה. מפקד אחר התעקש שיגידו לציבור על "הצורך הדחוף בביצורים ובריקדות". (בן-גוריון הוסיף: "כתבתי הצהרה פומבית [בעניין זה] בשם המטה הכללי"). הוחלט על גיוס כוחות נוספים. הייתה בעיה לספק שריון מספיק לחטיבת הנגב. ובסוף, פסקה לקונית פשוטה:

אחת בצהריים במועצת העם. אישרנו את נוסח ההכרזה. בארבע אחר הצהריים הכרזנו עצמאות. העם צוהל - ואני מתאבל בתוך השמחה. גורלנו נתון בידי כוחות ההגנה.

עצמאות הוכרזה, אך עדיין היה צריך לזכות בה. שנים לאחר מכן, כשנשאל לדעתו על משמעות ההכרזה, השיב בן-גוריון:

לא ייחסתי ערך רב להצהרות. לא שלא היה להן ערך רב, אבל בזמנו לא החזקתי מהן הרבה או ייחסתי להן שום ערך. מיד אחר כך רקדו ברחובות תל אביב. לא רקדתי, הלכתי למפקדה, עשינו הכנות, במהלך הלילה קיבלנו את הבשורה שטור מצרי פלש, טור סורי, טור עיראקי, ואז שום דבר אחר לא עניין אותי.

בשלב זה נסוגה ההכרזה לרקע, והמלחמה חזרה לקדמת הבמה. אפשר אפוא להבין את ההיסטוריונים של מאי 1948 שראו את היום הזה כפי שראה בן-גוריון: נבלע ע"י מלחמת עצמאות, שההכרזה נועדה לתמוך בה.


זה עשה את העבודה. ישראל זכתה להכרה מהירה מארצות הברית וברית המועצות. נשק החל לזרום מחו"ל. המדינה החדשה השתמשה בסמכויות הכפייה שלה כדי לתפוס כלי לחימה וגיוס חיילים, כולל עולים טריים. בהתגייסות המוחלטת הזו, ההכרזה הפעילה את משקלה.


אין זה מפתיע, אם כן, ששנים רבות לאחר מכן, כשנשאל בן-גוריון אם היה משנה את ההכרזה אם יכל, הוא ענה בבוטות: "לא הייתי מוסיף ולא משנה כלום". ביום שבו הכריז, הוא הודה בפני מועצת העם כי טיוטת ההכרזה אינה "שיא השלמות". אבל היא פעלה בסדר גמור; כשהביט בה לאחור, הוא ראה את השלמות עצמה.


כך התפתחה נקודת המבט של בן-גוריון עם הזמן. וזהו היבט מדהים של ההכרזה. למרות שהיא לא השתנתה, הפרספקטיבות משתנות כל הזמן, ובמשך 75 שנה כל דור קרא אותה אחרת.


באשר לחיי ההכרזה לאחר 1948, נגענו כאן בהיבט אחד בעיקר בתחום המשפטי. אבל אפשר לומר הרבה יותר. כיצד פורשה ההכרזה ואז פורשה מחדש על ידי אינטלקטואלים וחוקרים? איזה תפקיד היא מילאה ברטוריקה ובהגות של פוליטיקאים? כיצד היא נמסרה במערכת החינוך בישראל? איך אמנים התייחסו אליה? איך הבינו אותה אויבי ישראל? (מחמוד דרוויש, המשורר שכתב את מה שמכונה הכרזת העצמאות הפלסטינית של 1988, אמר שהוא לקח את ההכרזה הישראלית כמודל שלו).


לא רק שההכרזה חיה חיים רבים בעבר, אלא שיש תוכניות לעתידה. עד כה, המגילה עצמה נשמרה באחסון. אבל היא אמורה להיות מוצגת לציבור באופן קבוע בבית העצמאות של תל אביב, שעובר כעת שיפוץ המתוכנן להסתיים בשנת 2023. בשלב זה, ההכרזה תעבור מתמונה איקונית למושא עלייה ישראלית לרגל. כיצד תשפיע גישה לחפץ המקורי על התפיסה הציבורית של התוכן? איננו יכולים לדעת, אבל עתידה של ההכרזה עשוי להתברר כמשמעותי כמו העבר שלה.


ההכרזה היא כנראה המסמך המשפיע ביותר שחיברו יהודים מאז העת העתיקה. זה לא היה נס, זו הייתה עבודה של אנשים עם העדפות ודעות מוצקות. אבל היא גם ביטאה את החוכמה הקולקטיבית של היהודים הנחושים והמונעים ביותר בהיסטוריה המודרנית, בשעה הטובה והגורלית ביותר של העם היהודי.


ב-1948, כפי שראינו, בית המשפט העליון בישראל מצא שההכרזה "מבטאת את חזון העם ואמונתו". בהתחשב בכל מה שידוע לנו על הניסוח הסבוך של המסמך, על הוויכוחים והביקורות הרבות של המנסחים עצמם לגבי המהות והסגנון, שהוא אכן היה צריך ללכוד בהצלחה את החזון הזה והאמונה הזאת - רוחו של העם הקם - ולאחר מכן המשיכו לבטא זאת בהתמדה, מדהים. אבל הנה זה, ההיסטוריה הבעייתית אך הגאה של היהודים, השאיפות הלאומיות של התנועה הציונית והיישוב, האומץ של עם ישראל: כולם זורחים דרכה.


75 שנה לאחר הכרזת העצמאות של ישראל, מנסחיה וחותמיה כבר אינם מזמן, חתימותיהם החלו לדעוך, וחלק מהשמות נשכחים. אבל המסמך חי: בפוליטיקה, בתרבות ובמשפט הישראלים, ובמחלוקות על עתידה של ישראל. הוא גם חי כי הכרזת עצמאות וזכייה בה אינן מעשים חד פעמיים אלא פעולות חוזרות ונשנות. המאבק לעצמאות הוא תמידי. לכן ההכרזה, שנוסחה בבהילות מול תאריך יעד, על ידי מנהיגים טרודים, בעיצומה של מלחמה, נותרה נצחית. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", קובעת המשנה. בכל דור ודור מזומנת ישראל מחדש להכריז ולהגן על עצמאותה.



431 צפיות0 תגובות

Коментари


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page