המזרח התיכון על סף שינוי: מה תוליד המלחמה בין ישראל לאיראן

העימות הישיר המתמשך בין ישראל לאיראן, נכון ליוני 2025, משנה את פני המזרח התיכון. לראשונה בהיסטוריה מתנהלת מלחמה גלויה בין שתי המדינות, מלחמה המאופיינת במתקפות טילים, מבצעים נרחבים בעומק שטחי איראן, ומעורבותם של כוחות פרוקסי אזוריים. ההתפתחויות בתקופה האחרונה היו דרמטיות: איראן שיגרה מטחי טילים בליסטיים ישירות לעבר ישראל באפריל ובאוקטובר 2024, ובתגובה ישראל הרחיבה את המערכה הצבאית לעומק איראן בשורת תקיפות אוויריות נועזות. במקביל, חזיתות משניות בהובלת חזבאללה, המורדים החות'ים בתימן, מיליציות בעיראק וכוחות משמרות המהפכה בסוריה סיפקו את "רעש הרקע" האזורי. הקהילה הבינלאומית מגיבה בחשש הולך וגובר, מגינויים ועד ניסיונות תיווך. מלחמה זו, שפרצה על רקע מתיחות מצטברת של עשרות שנים, טומנת בחובה פוטנציאל לשינוי סדרי הביטחון והפוליטיקה האזורית, עם השלכות גלובליות מרחיקות לכת.

ממתיחות למלחמה גלויה

העוינות בין ישראל לאיראן איננה חדשה. מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, שתי המדינות מצויות במסלול התנגשות, תחילה בזירה הדיפלומטית והרטורית, ובהמשך בעימות עקיף דרך שליחים וארגוני פרוקסי. איראן ביססה את עצמה כגורם מוביל ב"ציר ההתנגדות" באמצעות תמיכה בארגונים כמו חזבאללה בלבנון וחמאס ברצועת עזה, ופיתוח תוכנית גרעין וטילים בליסטיים שהדירה שינה מעיני ישראל. ישראל, מצידה, פעלה לבלימת ההתבססות האיראנית: תקיפות אוויריות על משלוחי נשק ויעדים של כוח קודס בסוריה היו לשגרה בעשור האחרון, ויחד עם מהלכים חשאיים (כגון חיסול מדעני גרעין וחבלה במתקני גרעין) נוהל עימות "בין המלחמות". ואולם, כל אלו קרו מתחת לסף מלחמה רשמית, ללא עימות צבאי ישיר וגלוי בין צה"ל לכוחות איראן.

המתחים האזוריים הסלימו במיוחד לאחר פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין ב-2018 והגברת הסנקציות על טהרן, לצד המשך ההתבססות האיראנית בסוריה ותמיכתה בחזבאללה וחמאס. היה זה רק עניין של זמן עד שניצוץ ידליק את חזית ההתגוששות הישירה. הניצוץ הגיע באוקטובר 2023: מתקפת הפתע של חמאס מרצועת עזה על יישובי הדרום ופתיחתה של מלחמת חרבות ברזל טלטלו את האזור. ישראל יצאה למלחמה נרחבת נגד חמאס בעזה, אך גם הבהירה כי היא רואה באיראן, פטרונית חמאס, אחראית עקיפה. טהרן מצדה הזהירה את ישראל "לא לחצות קווים אדומים" בעזה, ורמזה שאיראן ובעלות בריתה לא יישבו בחיבוק ידיים אם המתקפה בעזה תימשך.

כחלק מהלחץ האזורי, חזבאללה הגביר חיכוך בגבול הצפון; במהלך אוקטובר-נובמבר 2023 התרחשו תקריות יומיות של חילופי אש מוגבלים בין צה"ל לחזבאללה. אף שישראל ואיראן עדיין לא התעמתו ישירות, המתיחות האזורית הגיעה לנקודת רתיחה, והחשש מפני מלחמה אזורית כוללת החל להתממש. בחורף 2024 הלכה והתגבשה קואליציית כוחות פרו-איראניים סביב ישראל, בעזה, בלבנון, בתימן, בעיראק ובסוריה, שנכונו לפעול אם יתקבל האות מטהרן.

הסלמה למלחמה ישירה: מאפריל 2024 ועד אוקטובר 2024

ההתנגשות הישירה פרצה באביב 2024. לאחר חודשים של לחימה אינטנסיבית בעזה (שבה ישראל הנחילה מכה קשה לחמאס) והתגברות העימות עם חזבאללה בצפון, התרחש אירוע חסר תקדים: בלילה שבין 13 ל-14 באפריל 2024 שיגרה איראן מטח כבד של טילים בליסטיים וכטב"מים ישירות משטחה אל עבר מטרות בישראל. הייתה זו הפעם הראשונה שאיראן תוקפת את ישראל בגלוי ובאופן ישיר. מערכת ההגנה האווירית הישראלית ושל כוחות הקואליציה נאלצו להתמודד עם כ-300 איומים אוויריים בו-זמנית לפי הערכות, מספר אדיר של מטרות באוויר. אזעקות יללו בבת אחת ברוב חלקי הארץ, ומראה פסי האור של הטילים המיירטים והשברים הנופלים מילא את שמי הלילה. כל טילי השיוט והכטב"מים יורטו מחוץ לישראל על ידי ישראל ועל ידי קואליציית המדינות ארה״ב, ירדן, בריטניה וצרפת. הרוב המוחלט של הטילים הבליסטיים יורט וטילים בודדים נפלו בשטח ישראל וגרמו נזק קל. אירוע חריג שזעזע את העורף הישראלי.

באחת, הפכה התיאוריה למציאות: איראן וישראל נמצאות במלחמה ישירה. המתקפה האיראנית באפריל 2024 לא באה בחלל ריק. היא התרחשה על רקע הסלמה מהירה בחזית הלבנונית. משמרות המהפכה של איראן פרסמו הודעה לאחר מתקפת הטילים שבה הודו למעשה באחריות: "בתגובה לתקיפת הקונסוליה האיראנית בדמשק שבועיים לפני כן על-ידי ישראל ירינו ללב ישראל. אם המשטר הציוני יגיב לתקיפה האיראנית הוא יעמוד בפני התקפות אלימות". ההודעה חשפה את הרקע למתקפה: נקמה על חיסולו של בריגדיר גנרל מוחמד רזא זאהדי, מפקד כוח קודס בסוריה ובלבנון, ובכיר במשמרות המהפכה.

מבחינת איראן, ישראל חצתה קווים אדומים כאשר פגעה בראשי ארגוני פרוקסי ואף בחיילי משמרות המהפכה בשטח סוריה ולבנון; משם הדרך לתגובה איראנית ישירה הייתה קצרה. התגובה הישראלית למטח האיראני של אפריל לא איחרה לבוא. בתוך זמן קצר התברר שישראל מוכנה לעבור ממגננה להתקפה. לראשונה, ובעקבות המתקפה האיראנית הישירה, התקבלה בירושלים ההחלטה להגיב בתקיפה ישירה על אדמת איראן. ימים ספורים לאחר מתקפת הטילים, ב-19 באפריל 2024 התקיפה ישראל בסיס חיל האוויר באספהאן שבאיראן, וכן את שדה התעופה א-ת'עלה באזור "א-סווידא" בסוריה הדרומית, זו הוגדרה כ"תקיפה הישראלית הראשונה באיראן".

מבחינה מדינית, חצתה ישראל סף היסטורי: היא העבירה את המערכה אל שטח האויב בצורה מוצהרת. אף שהיקף התקיפה היה מוגבל, המסר היה ברור, כללי המשחק השתנו, וישראל לא תהסס לפגוע בלב הטריטוריה האיראנית אם תותקף. וושינגטון עודכנה בצעד הישראלי מראש; הנשיא האמריקני ג’ו ביידן אף הזהיר את טהרן כי ארה"ב תטיל סנקציות כבדות אם איראן לא תרסן את פעולותיה. ואולם, טהרן מצדה לא הורתעה בקלות: לאחר אפריל 2024 נשמרה מתיחות גבוהה, וכל צד נערך לסבב הבא. ואכן, הסבב הבא הגיע כעבור כמה חודשים. במהלך הקיץ שררה מתיחות, ישראל המשיכה במאמציה לחסל גורמי טרור ומפקדים בכירים המזוהים עם איראן. דוגמה בולטת הייתה ההתנקשות הנועזת: ב-31 ביולי 2024 חוסל איסמאעיל הנייה בעת ביקור חשאי בטהראן. חיסול זה פגע לא רק בחמאס אלא גם ביוקרת המשטר האיראני, שנראה כמי שאינו מסוגל להגן אפילו על בכירים אורחים בלבה של הבירה.

המבנה שבו לפי הדיווחים חוסל הנייה

איראן הבטיחה להגיב "במועד ובמקום המתאים". בראשית הסתיו, לאחר חודשים של לחימה בלבנון שבה ישראל דחקה את חזבאללה והסבה לו אבדות כבדות, הבשילה הקרקע לסיבוב התנגשות נוסף. ב-1 באוקטובר 2024, בשעות הערב, שיגרה איראן מתקפת טילים בליסטיים שנייה ישירות לעבר ישראל, מה שהיה למעשה "מבצע הבטחת האמת 2" (על שם הצהרה איראנית ישנה לנקום בישראל). המתקפה כללה שיגור של 201 טילים בליסטיים. בעוד מערכות ההגנה מיירטות את רוב הטילים באוויר. המתקפה התרחשה פחות מיממה לאחר תחילת התמרון הקרקעי של ישראל בלבנון, וכחצי שעה בלבד לאחר פיגוע ירי ביפו שבו נרצחו שבעה ישראלים. היא הוגדרה כתגובה איראנית למבצע "סדר חדש" ארבעה ימים קודם לכן, במהלכו חיסלה ישראל את מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה ואת הגנרל האיראני עבאס נילפורושאן. איראן הצהירה כי המתקפה היא גם תגובה להתנקשות באסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס. במתקפה נהרג פלסטיני מעזה ששהה ביריחו, וכן פעיל חמאס בטולכרם שנהרג במהלך צעדת חגיגות לירי האיראני. בנוסף, נפצעו מספר ישראלים, ונגרמו נזקים קלים לבסיסי נבטים ותל נוף, כמו גם למבנים ולרכוש בערים הוד השרון, גדרה וצפון תל אביב. המשק הישראלי הושבת זמנית: נתב"ג סגר את המרחב האווירי לנחיתות והמראות במהלך המתקפה, ותושבים התבקשו להישאר בקרבת מרחבים מוגנים.

היה ברור שהסלמה משמעותית התרחשה, איראן מוכנה להסתכן בתגמול ישראלי כבד כדי ללמד את ירושלים לקח כואב. ישראל, מצדה, התייחסה למתקפת אוקטובר כקאזוס בלי מחודש. "תהיה תגובה חריפה, מה שאיראן חטפה עד היום זה פרומיל", אמר גורם ישראלי בכיר מיד לאחר המטח. ואכן, כעבור מספר שבועות יצאה ישראל למבצע "ימי תשובה", מתקפת נגד אווירית נרחבת על מטרות אסטרטגיות באיראן בסוף אוקטובר 2024. בליל ה-26 באוקטובר התרוממו עשרות מטוסי קרב ישראליים (בסיוע מטוסי תדלוק ומלטי"ם מודיעיניים) ותקפו מתחמים צבאיים, מערכות הגנה אוויריות, מתקני פיתוח וייצור כטב"מים, ובסיסי שיגור של טילים בליסטיים. הפגיעה הישראלית במערך ייצור הטילים של איראן הובילה להאטה משמעותית בקצב ייצור הטילים האיראני. התקיפות היו מדויקות וקטלניות: גורמי מודיעין העריכו כי מבצע ימי תשובה הביא להשמדת תשתיות וטכנולוגיות שיאטו בכשלוש שנים את ייצור הטילים החדשים של איראן.

התיאום עם וושינגטון התברר גם כאן: דווח כי הקבינט הביטחוני הישראלי אישר את התקיפה בדיון טלפוני, והבית הלבן עודכן על כך מראש. ארה"ב למעשה נתנה "אור ירוק" שבשתיקה, ואפילו סייעה במודיעין, אך העדיפה להישאר רשמית מחוץ לזירה. איראן ספגה במבצע "ימי תשובה" מכה קשה, אך לא מכריעה. טהראן הגיבה בזעם: המנהיג העליון עלי חמינאי התחייב שישראל "תשלם מחיר כבד". ואולם, בפועל נמנעה איראן מלתקוף מיד שנית באותו היקף, ייתכן שבשל ההלם והנזק שספגה.

בין אוקטובר 2024 לאביב 2025 שרר מעין איזון מרתיע: שני הצדדים היו פצועים אך נחושים. ישראל הצליחה, לפחות זמנית, להסיר מעליה את איום הטילים המיידי (בעקבות הפגיעה במערך הטילים האיראני), וחזבאללה בלבנון גם הוא עבר למגננה לאחר אובדן מנהיגו ונסיגת כוחותיו מדרום הלבנון. מנגד, איראן ניצלה את החודשים הללו להתאוששות, חידוש הייצור הצבאי, והאצת תוכנית הגרעין שלה, אולי מתוך הבנה שהעימות הישיר כבר החל, ואם ברצונה לשרוד, עליה לקרב את עצמה לסף הגרעיני במהירות האפשרית. במהלך חודשים אלה דווח על העשרת אורניום איראנית לרמות חסרות תקדים, ועל ניסויים בטילים בליסטיים ארוכי טווח חדשים. ישראל, בעיניים פקוחות, ראתה בכך התפתחות קיומית מסוכנת. התרחישים שנחשבו קיצוניים בעבר, מתקפה ישראלית כוללת על תוכנית הגרעין האיראנית, הפכו פתאום לאפשרות ריאלית ומדוברת במסדרונות בירושלים.

מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה עם עלי חמינאי משמאל ומפקד כוח קודס קאסם סולימאני מימין

הזירות המשניות: חזבאללה, תימן, עיראק וסוריה

מלחמת ישראל-איראן לא התקיימה בוואקום, לכל אורכה היא לוותה במערכה אזורית רחבה עם חזיתות משניות, שבהן שיחקו גורמי פרוקסי של איראן תפקיד משמעותי. חזבאללה בלבנון היווה את החזית המשנית החשובה ביותר. כבר מראשית עימות חרבות ברזל הפך גבול הצפון לחם, והסלים למלחמה של ממש בחודשים שלאחר מכן. ישראל תקפה מאות מטרות של חזבאללה בלבנון מן האוויר והשמידה מערכי רקטות, בונקרים ותשתיות פיקוד. חזבאללה ירה אלפי רקטות לעבר הגליל והעמקים, תוך ניסיון לגרור את ישראל ללחימה רבתי בלבנון במקביל למבצע בעזה. בספטמבר 2024, כאמור, הגיע העימות לשיא עם חיסול נסראללה על ידי ישראל, מכה אנושה לארגון. חזבאללה ניסה להגיב בהמטחת רקטות כבדה וחדירה של כוחות מיוחדים, אך ללא הצלחה אסטרטגית.

בלחץ ממשלת לבנון ומתוך הבנה שהמשך הלחימה עלול להביא לחורבן לבנון, נכנס הארגון בחודשי הקיץ 2024 למגננה. בסוף 2024 הושגה הפסקת אש בין ישראל לחזבאללה בתיווך בינלאומי (בתיווכו של עמוס הוכשטיין ובהסכמתה של איראן). הפסקת האש הזאת, אף שהיא שברירית, החזיקה נכון ליוני 2025, ואפשרה לישראל להפנות משאבים לחזית האיראנית הישירה. חזבאללה, תחת הנהגה חדשה (סגנו של נסראללה, נעים קאסם), טיפל בשיקום ארגונו מצפון לליטני. למעשה, איראן נותרה במידה רבה ללא יכולת ממשית להפעיל את חזבאללה ככוח התקפי מכריע נגד ישראל, גורם שהחליש את קלפי המיקוח של טהרן במלחמה.

בזירה הדרומית הרחבה יותר, המורדים החות'ים בתימן ביצעו מספר מהלכים כחלק מהחזית הפרו-איראנית. עוד במהלך מלחמת עזה 2023 שיגרו החות'ים לראשונה טילים ארוכי-טווח וכטב"מים לעבר ישראל, חלקם יורטו בידי צבא ארה"ב מעל ים סוף, וחלקם נפלו בשטחים פתוחים בישראל. עם פתיחת העימות הישיר עם איראן, גברה מעורבות החות'ים: באוקטובר 2024, במקביל למתקפת הטילים האיראנית, הם שיגרו מספר כטב"מים לעבר אילת ואניות סוחר ישראליות בים האדום. רוב ההתקפות הללו סוכלו על ידי מערך ההגנה האווירית הישראלי וצי ארה"ב, אך הן הוסיפו לחץ פסיכולוגי וערבו נתיב סחר עולמי חיוני.

במרץ 2025 אף ניסו החות'ים לשגר טיל שיוט לעבר מתקני גז באשדוד, מהלך שנכשל כאשר הטיל יורט מעל סיני. וב-4 במאי טיל חות'י נחת בנתב"ג וגרם לפגיעה בפעילות חברות תעופה בינלאומיות בנמל התעופה בן גוריון. לאחר מספר תקיפות בנכסי החות'ים בתימן ישראל הגיבה באופן ממוקד: לפי הדיווחים, ב-14 ביוני 2025, במקביל לפתיחת מבצע העומק באיראן, בוצע ניסיון חיסול ישראלי בצנעא, תימן, שבה נפגע רמטכ"ל כוחות החות'ים. ניסיון חיסול זה המחיש את הגעת זרועו הארוכה של צה"ל אפילו לזירה התימנית, ואת נחישותה של ישראל לשתק כל מקור איום טילי בעורף. פעילים חות'ים המשיכו גם לאחר מכן לנסות ולשגר מל"טים לעבר ישראל, אך לפי דיווחי צה"ל רובם יורטו או התרסקו ללא נזק.

ביירות 2024

גם בעיראק ובסוריה נרשמה תסיסה פרו-איראנית במסגרת המערכה. מיליציות שיעיות פרו-איראניות בעיראק, דוגמת עסאיב אהל אל-חק, הגבירו החל מסוף 2023 את התקפותיהן על יעדים אמריקניים באזור, בעיקר בסיסים של צבא ארה"ב במערב עיראק ובמזרח סוריה, כ"תגמול" על תמיכת וושינגטון בישראל. החל מאוקטובר 2023 אירעו עשרות שיגורי רקטות ופצמ"רים לעבר מתחמים אמריקניים בעיראק וסוריה, ונרשמו מספר נפגעים בקרב כוחות הקואליציה. ארה"ב הגיבה בתקיפות אוויריות נקודתיות נגד מחסני תחמושת של אותן מיליציות, אך התקפותיהן לא נפסקו לחלוטין.

במהלך המלחמה הישירה, בחשאי או בגלוי, ניסו אותן מיליציות לאיים גם על ישראל, למשל באמצעות ניסיון לשגר כטב"מים ממערב עיראק לעבר שטח ישראל. בנובמבר 2024 הופל כטב"מ חשוד כזה באזור כרכור בישראל, וחקירת שרידיו הצביעה שמקורו בעיראק. ישראל הגיבה בהעברת אזהרה נוקבת לממשלת עיראק דרך גורמים אמריקנים, ואף תקפה מספר יעדים בסוריה ששימשו מעבר ללוגיסטיקה איראנית מעיראק (כמו שיירות נשק בבוכמאל). מסמכים מודיעיניים חשפו כי איראן שקלה באותה עת לאפשר ואף לעודד מתנדבים מעיראק, סוריה ותימן להצטרף ללחימה ישירה נגד ישראל, תרחיש שסוכל הודות לכוחות אמריקניים ומקומיים שבלמו תנועות חשודות בגבולות.

לאורך שנות מלחמת האזרחים בסוריה, שימשה המדינה זירה אסטרטגית להתרחבות השפעתה הצבאית של איראן באזור. יועצי משמרות המהפכה, בעיקר מכוח קודס, לצד מיליציות שיעיות זרות כזינביון, פאטמיון ולוחמי חזבאללה, ביססו נוכחות בולטת במרחב הסורי, במיוחד לאורך הציר שבין דמשק לגבול הישראלי. ישראל, מצדה, הובילה במשך שנים מערכה עקבית לסיכול התבססות זו, שבאה לידי ביטוי במאות תקיפות, מהבולטות שבהן הייתה "מבצע בית הקלפים" ב-2018.

אולם במערכה הנוכחית, המצב בסוריה השתנה באופן דרמטי. בעקבות הלחץ המאסיבי של ישראל על יעדים איראניים ופרו-איראניים בשטחה, וכשברקע הלחץ הכלכלי והחברתי שהלך וגבר בתוך סוריה עצמה, המשטר הסורי בראשות בשאר אל-אסד קרס באופן מפתיע במהלך דצמבר 2024. הקריסה לא נבעה רק מהשפעות חיצוניות, אלא גם מתסיסה עממית מחודשת, שבחלקה זכתה לתמיכה שקטה מצד מדינות ערביות מתונות.

הוואקום שנוצר בעקבות נפילת המשטר שיבש את היכולות של איראן לפעול משטח סוריה. בסיסים איראניים שהוקמו לאורך השנים נהרסו או ניטשו, חלקם בהפצצות מדויקות של חיל האוויר הישראלי, וחלקם בעקבות התפוררות המערך הלוגיסטי המקומי. האיראנים ניסו להגיב, כך למשל במהלך מתקפת הטילים האיראנית הישירה על ישראל באוקטובר 2024, כוח משמרות המהפכה שיגר מספר רקטות לעבר רמת הגולן, אך תוך דקות ספג תגובה ישראלית מוחצת, שכללה את השמדת סוללת השיגור סמוך לדמשק. מאז, ניכר ירידה תלולה ביכולת המבצעית של איראן בסוריה. כיום, יוני 2025, הגזרה הסורית אינה עוד זירת עימות פעילה. קריסת המשטר הותירה אחריה כאוס, אך גם פתחה פתח לסדר חדש, אולי אף להזדמנות נדירה למניעת הישנותה של זירה רוויית פרוקסי והתנגשות.

ניתן לומר כי עד אמצע 2025, ישראל הצליחה לנטרל חלק ניכר משלוחותיה האזוריות של איראן: חמאס בעזה הובס ומנהיגיו חוסלו או הסתתרו, חזבאללה הוכה ושקט בעקבות הפסקת האש, והכוחות האיראניים בסוריה ובקרב המיליציות בעיראק ובתימן ספגו מהלומות כואבות. אמנם איומים לא חסרו – לחזבאללה עדיין עשרות אלפי רקטות ואם הפסקת האש תקרוס, החזית הצפונית עלולה להתלקח שוב; החות'ים המשיכו לנסות להטריד מרחוק; ובאיראן עצמה קראו משמרות המהפכה לנקמה, אך דפוס הפעולה של טהרן, להילחם בישראל "עד טיפת דמם האחרונה של אחרים", הפך מוגבל יותר. איראן נאלצה כעת להסתמך יותר ויותר על כוחה העצמי הישיר במאבק מול ישראל.

מבצע "עם כלביא" ומתקפת הנגד האיראנית

לאחר תקופת המתנה מתוחה, הגיעה נקודת מפנה נוספת, אולי הדרמטית ביותר, במלחמה בין ישראל לאיראן: מבצע "עם כלביא" שיזמה ישראל בעומק שטח איראן. מבצע זה, שהחל במפתיע בלילה שבין 12 ל-13 ביוני 2025, היה תגובתה של ישראל לאיום הגובר מצד איראן, הן תוכנית הגרעין שהתקדמה במהירות לקו האדום, והן ההתעצמות המחודשת באיום הטילים הבליסטיים על ישראל. ההערכה בירושלים הייתה שאיראן מתקרבת לנקודת פריצה לגרעין, ואולי אף שוקלת להשתמש בטילי שיוט כבדים או בטילים בליסטיים ארוכי טווח נגד ישראל בטווח הזמן הקרוב. על רקע זה התקבלה החלטה דרמטית: לצאת במכה מקדימה, רחבה ומכריעה על לב התשתיות הצבאיות והגרעיניות של איראן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, יחד עם שר הביטחון וראשי צה"ל והמוסד, תכננו את המבצע בחשאי במשך שבועות, תוך תיאום חלקי עם ארה"ב. בליל הפתיחה של "עם כלביא" תקפה ישראל שורה ארוכה של יעדים באיראן. התקיפה הייתה מקיפה וגובשה כך שתשיג אפקט הלם: גלי מטוסים נכנסו ממספר כיוונים, חלקם דרך המפרץ הפרסי, חלקם דרך אזרבייג'ן (על פי דיווחים זרים). בין היעדים שהושמדו: מתקני גרעין, בסיסי טילים ומשגרי קרקע-קרקע, מערכי הגנה אווירית ומכ"מים ברחבי המדינה, ומפקדות של משמרות המהפכה.

המרכיב הדרמטי ביותר היה חיסול ממוקד של צמרת הצבא והביטחון האיראניים: גל התקיפות הראשון כוון למקומות המסתור והשהייה של בכירי משמרות המהפכה. כך, אושר רשמית כי מפקד משמרות המהפכה, הגנרל חוסיין סלאמי, נהרג בתקיפה יחד עם כמה מעמיתיו. כמו כן חוסלו ראש מטה הכוחות המזוינים האיראניים מוחמד באקרי, מפקד חיל האוויר של משמרות מהפכה אמיר עלי חאג'יזאדה, וראש תוכנית הטילים האיראנית עבדולרחִים מוסאווי. אלה שמות בכירים שהיו אחראים באופן ישיר להובלת המערכה נגד ישראל; סילוקם במכה אחת הותיר את ההנהגה הביטחונית האיראנית בהלם ובבלבול. התקיפה הצביעה על עומק החדירה המודיעינית הישראלית, העובדה שישראל ידעה היכן שוהים בכירים אלה ברגע האמת, והצליחה לפגוע בהם, הפתיעה את טהראן והשאירה אותה "בשלב של גיבוש תגובה וארגון מחדש".

השמדת משגרים בלב טהראן (יוני 2025)

מקורות באיראן הודו כי "חלק מקובעי המדיניות חוסלו" ושרבים בצמרת נותרו מנותקים זה מזה בשעות שלאחר המתקפה. פעימת הפתיחה של מבצע "עם כלביא" ארכה כיומיים, שלאחריהם נמשכו תקיפות נוספות בקצב נמוך יותר. ישראל תקפה מטרות נוספות כמו תחנות כוח מרכזיות, רשתות תקשוב צבאיות ומתקני דלק, מתוך כוונה לשתק את יכולת איראן לנהל מלחמה ממושכת. במקביל, ננקטו צעדים הגנתיים בעורף הישראלי: פיקוד העורף הכריז על מצב חירום בכלל הארץ, המקלטים נפתחו, והלימודים והעבודה הושבתו. ההבנה הייתה שמכה כזו על איראן תוביל כמעט בוודאות לתגובת נגד איראנית כואבת. מערכת הביטחון בישראל העריכה כי איראן תגיב בעוצמה לתקיפה על אדמתה באמצעות טילים בליסטיים וכטב"מים, ואף חששה מתרחיש של "מתקפה משולבת" ממספר זירות בו-זמנית (איראן יחד עם שלוחותיה בתימן, לבנון ומוקדים נוספים). בהתאם לכך נערכו בפיקוד העורף ובכוחות ההצלה לתרחיש חמור של הרוגים והרס נרחב בעורף.

ברחבי ישראל נפרסו סוללות כיפת ברזל וקלע דוד בכמות שיא, מערך החץ הועמד בכוננות מפני טילים כבדים, ומטוסי קרב הוחזקו באוויר למתן כיסוי הגנתי 24/7. ואכן, התגובה האיראנית לא איחרה לבוא. כבר בשעות הבוקר של 13 ביוני 2025 (יום שישי) החלו האיראנים בשיגור מטחי טילים בליסטיים לעבר ישראל כתגובה לפתיחת המבצע. טהראן ניסתה לגבות מחיר ולהראות שהמערכה דו-כיוונית. במהלך סוף השבוע (13–15 ביוני) ירו האיראנים ארבעה גלי מטחים משמעותיים: כל גל כלל עשרות טילים, שחלקם כוונו לגוש דן, חלקם לחיפה וצפון הארץ, ואחרים לאזור דרום הארץ. האיראנים טענו כי "מאות טילים" שוגרו, אך צה"ל העריך שמספרם בפועל היה נמוך ממאתיים בכל המתקפות גם יחד - עדיין, הכמות הגדולה ביותר מאז מתקפת אוקטובר אשתקד.

ישראלים בכל רחבי הארץ מיהרו למקלטים פעמים רבות בסוף השבוע, בעוד שמי שצפו לשמיים ראו מחזות חריגים: עשרות יירוטים ו"כדורי אש" של יירוטים מוצלחים בשמי הערים, ופטריות עשן באתרי נפילה. מערך ההגנה האווירית רשם הצלחה גבוהה, אך לא מלאה. כמה טילים הצליחו לחדור את מעטה היירוט ופגעו ישירות באזורים מיושבים: בטמרה שבגליל נפגע בית מגורים באופן קטלני וקרס. בראשון לציון ובאזור רמת גן נגרם הרס כבד למבנים במספר אתרים בשל פגיעות ישירות (או נפילות חלקי טילים), והדבר גרר שריפות מקומיות וחילוץ לכודים מהריסות על ידי פיקוד העורף. סך הכל בגלי התגובה הללו נפגעו בישראל יותר מ-200 אזרחים, כשיותר מ-20 נהרגו.

אתר הרס בישראל מפגיעת טיל איראני (יוני 2025)

אין ספק שהיכולת האיראנית הסבה נזק לא מבוטל, אך בהשוואה לפגיעות שספגה איראן עצמה, נראה שמאזן הכוחות נטה בבירור לידי ישראל. משמרות המהפכה ניסו במקביל להפעיל את מעט נכסיהם שנותרו באזור: סירות נפץ איראניות ניסו לשבש את השיט במפרץ, מל"טים שוגרו מכיוון עיראק (אך יורטו במרחב הירדני), והחות'ים בתימן שיגרו שוב רקטות לעבר אילת, ללא נפגעים. עם זאת, החששות בישראל מתרחיש של "מטח משולב" ממספר חזיתות התבדו חלקית, חזבאללה, כבול בהפסקת האש, נמנע מלהיכנס מחדש ללחימה; בעזה לא נותר כמעט איום לאחר חורבן שלטון חמאס שם; ובגדה המערבית דוכאו הפרות סדר במהירות. כך, עיקר המעמסה נותרה על כתפי איראן עצמה.

לאחר סוף השבוע ההרסני, הלחימה גלשה למעין דפוס של "מכה תחת מכה". ישראל, שפתחה בעליונות ברורה, ממשיכה במתקפות כירורגיות באיראן ובסביבתה: דווח שבליל ה-14 ביוני ישראל תקפה ופוצצה מאגר דלק בשכראן ליד טהראן, צעד שהכניס את הבירה האיראנית להחשכה חלקית. במקביל, מטוסים ישראליים השמידו שדה גז מרכזי בדרום איראן, המייצר חלק ניכר מהחשמל במדינה, כמסר אזהרה, המתקפה הוסברה כתגובה לכך שאיראן ירתה טילים על מטרות אזרחיות בישראל. עוד פורסם כי בוצעו סיכולים נוספים נגד אישים איראניים המעורבים בתוכנית הגרעין: מספר מדעני גרעין בכירים נהרגו בפיצוצים מסתוריים בטהראן ובאיספהאן במהלך 15–16 ביוני.

איראן, מנגד, אמנם הואטה מאוד ביכולתה הצבאית, אך לא הרימה דגל לבן: היא עדיין מצליחה לשגר טילים לעבר ישראל, אם כי בהיקף הולך וקטן, ככל הנראה בשל השמדת חלק ניכר ממערך המשגרים והייצור שלה. ביום החמישי ללחימה (17 ביוני) דיווחו גורמי מודיעין במערב כי איראן "במצב של מכירת חיסול", היא יורה את יתרת הטילים שברשותה אך ללא יכולת לחדש מערכה ממושכת. מצב זה, אם נכונה ההערכה, מציב את איראן בפני דילמה קשה: להמשיך בעימות שעלול למוטט את משטרה, או לחפש מוצא מדיני.

תגובות ועמדת הקהילה הבינלאומית

מלחמה בהיקף כזה בין ישראל לאיראן הובילה מטבע הדברים להתעניינות ולהתערבות בינלאומית. ארצות הברית, כבעלת בריתה הקרובה של ישראל ויריבתה הוותיקה של איראן, עמדה מלכתחילה בצומת רגיש. בתקופת הנשיא ביידן (עד ינואר 2025) הביעה וושינגטון תמיכה זהירה בזכותה של ישראל להגנה עצמית, וגיבתה אותה מדינית בעקבות המתקפות האיראניות באפריל ובאוקטובר 2024. דוברי הממשל הדגישו כי איראן היא התוקפן וכי לישראל זכות להגיב, ואף הטילו סנקציות חדשות על גורמים במשמרות המהפכה. עם זאת, ממשל ביידן גם הפעיל בלמים: הוא קרא להרגעת הרוחות ולמניעת הסלמה שתצית אזור שלם, ונמנע מלספק לישראל נשק התקפי ארוך-טווח שעלול לגרור את ארה"ב למלחמה ישירה מול איראן.

אחת החוליות המרכזיות בהבנת הדינמיקה האזורית היא עמדת ארצות הברית, במיוחד לאחר העברת השלטון בינואר 2025 חזרה לידי הנשיא דונלד טראמפ. טראמפ, שבקדנציה הראשונה שלו נסוג מהסכם הגרעין עם איראן והוביל קו תקיף במיוחד, חזר לבית הלבן עם אג'נדה חידשה אך מורכבת יותר: להקרין עוצמה, אך להימנע ממלחמות.

בפברואר-מרץ 2025, ארה"ב ניהלה מגעים עם איראן, ככל הנראה באמצעות גורמים שלישיים כגון עומאן וקטר. המו"מ התמקד בצמצום פרובוקציות הדדיות, חידוש גישה לפקחי סבא"א, ובחינת אפשרות להסכם גרעיני חדש בתמורה להקלות סנקציות. אולם, ההתקדמות הייתה איטית ומוגבלת, וקריסת האמון ההדדי, לצד לחץ פוליטי פנימי הן בוושינגטון והן בטהראן, הביאו את השיחות למבוי סתום.

בעת שישראל יצאה למבצע "עם כלביא", טראמפ הפתיע בתגובה פושרת יחסית. במשך שעות ארוכות הוא שמר על שתיקה, ולבסוף, בשיחה טלפונית עם תוכנית ב"פוקס ניוז", אמר: "אני מקווה שנחזור לשולחן המשא ומתן", אך מיד הוסיף באירוניה: "יש כמה אנשים בצמרת האיראנית שלא יחזרו". האמירה נתפסה כרמיזה מרוצה לסילוקם של בכירים איראנים בתקיפה הישראלית. מזכיר המדינה החדש, הסנאטור מרקו רוביו, מיהר להבהיר שארצות הברית לא הייתה מעורבת בפעולה, והגדיר אותה כ"חד-צדדית". בחירה זו נועדה לשדר מסר כפול: מחד, ארה"ב איננה מעורבת ישירות, אך מאידך, אין לה כוונה לגנות את ישראל. הממשל מעדיף לשמור את קלפי התגובה קרוב לחזה, תוך שימוש בלחץ צבאי עקיף ובקווי דיפלומטיה מאחורי הקלעים.

ממשל טראמפ אף טרח להבהיר בסוף של אותה תקיפה כי לארה"ב "לא היה שום קשר למתקפה באיראן". יחד עם זאת, טראמפ הזהיר: אם איראן תתקוף אינטרסים אמריקניים במזרח התיכון, ארה"ב תגיב בעוצמה רבה. במילים אחרות, הממשל אותת: אנחנו לא בפנים, אבל אם תגררו אותנו, נגיב ללא היסוס. ביממה שלאחר מכן עבר טראמפ לטון אופטימי באופן מפתיע. הוא פרסם הודעה ברשת החברתית שלו Truth Social, שבה קרא לאיראן ולישראל להגיע להסכם שיסיים את המלחמה. "איראן וישראל צריכות להגיע להסכם, והן יגיעו להסכם, בדיוק כפי שגרמתי להודו ופקיסטן להגיע להסכם... יהיה שלום, בקרוב, בין ישראל לאיראן! מתקיימות כעת שיחות ופגישות רבות", כתב טראמפ. הצהרה זו, "יהיה שלום בקרוב", צוטטה בהרחבה ועוררה סקפטיות אצל משקיפים רבים, אך רמזה שטראמפ מאמין ביכולתו לתווך (או ללחוץ) לקץ הלחימה.

ואכן, מקורות דיפלומטיים בניו יורק דווחו כי ארה"ב פתחה בערוץ חשאי עם עומאן וקאטר כדי לבדוק אפשרות של הפסקת אש מוסכמת. טראמפ, שעמד על במת הפוליטיקה העולמית כספקן לגבי מלחמות במזרח התיכון, כנראה שאף לנצל את ההזדמנות ולרשום הישג דיפלומטי מהיר. במקביל, התברר מפי גורמים בבית הלבן כי ישראל פנתה רשמית לארה"ב בבקשה להצטרף למלחמה באיראן כדי לסייע בחיסול תוכנית הגרעין האיראנית. בכיר אמריקני אישר את הפנייה וציין שישראל מעוניינת בסיוע צבאי אמריקני ישיר כדי להשלים את השמדת מתקני הגרעין. עם זאת, הוא הוסיף כי נכון לעכשיו הממשל לא שוקל להצטרף למלחמה. טראמפ אמר בראיון ל-ABC כי "ארה"ב לא מעורבת במלחמה, אך ייתכן שנצטרך להיות מעורבים", אמירה רב-משמעית שהצביעה על נכונותו לשנות גישה אם הנסיבות יחייבו, למשל אם יהיה איום ממשי שסף גרעיני נחצה באיראן. בינתיים העדיפה וושינגטון לשמור מרחק, לספק לישראל סיוע הגנתי (מערכות יירוט ותחמושת) ומודיעיני, אך לא להצטרף בעצמה למערכה.

יתר הקהילה הבינלאומית הגיבה באופן מגוון. רוסיה, שלה ברית עם איראן בסוריה ושת"פ בתחום הצבאי (כולל אספקת נשק וטכנולוגיה), הביעה דאגה מההסלמה ודרשה "להפסיק מיד את התוקפנות הישראלית". הנשיא ולדימיר פוטין גינה את תקיפת ישראל באיראן וטען ש"הפרת ריבונות שכזו בלתי מתקבלת על הדעת". עם זאת, רוסיה נמנעה מנקיטת צעדים מוחשיים נגד ישראל. אנליסטים העריכו שפוטין מצוי במצב עדין: מצד אחד אינו רוצה התפוררות משטר האייתוללות בן-בריתו, ומצד שני אין לו עניין בעימות ישיר עם ישראל שעלול לפגוע בתיאום הרוסי-ישראלי בזירה הסורית. סין קראה לכל הצדדים לחדול מאלימות ולפתוח במו"מ, תוך שהיא מדגישה את חשיבות היציבות האזורית, בעיקר בשל שיקולי אנרגיה וסחר. בייג’ינג אף התנדבה לארח שיחות שלום אם יתאפשר. האו"ם, המזכ"ל אנטוניו גוטרש, גינה את "הסלמת האלימות הקשה במזרח התיכון" וקרא להפסקת אש מיידית. מועצת הביטחון התכנסה מספר פעמים בדחיפות, אולם ארה"ב הטילה וטו על הצעת החלטה אינדונזית שדרשה הפסקת אש ללא התייחסות למתקפות האיראניות.

מדינות ערב נחלקו בתגובותיהן. מדינות המפרץ הסוניות, ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות, מצאו עצמן בפרדוקס: בפומבי הן גינו את "התוקפנות ההדדית" וקראו לריסון, אך מאחורי הקלעים לא הסתירו את שביעות רצונן מהפגיעה בכוחו של משטר האייטולות השיעי היריב. במיוחד סעודיה, שחוותה תקיפות טילים איראניים דרך החות'ים בעבר, ראתה בהחלשת איראן חדשות טובות. עם זאת, בחשש מההסלמה שאולי תביא את טהרן לתקוף גם אותן, שמרו מדינות אלה על ערוץ תקשורת פתוח עם טהרן וניסו לתווך ברגיעה. טורקיה הביעה תמיכה פושרת בישראל בזכותה להגן עצמה, אך גם הציעה לתווך ושיגרה שליחים לאיראן ולישראל. מצרים וירדן, המדינות הערביות שחתומות על שלום עם ישראל, נקטו לשון מתונה: הן הזהירו מהידרדרות כוללת וקראו לכבד את ריבונות המדינות (רמז לביקורת על תקיפות ישראל באיראן), אך גם את שלמות האוכלוסיות האזרחיות (רמז לאזהרה איראנית).

באופן מעניין, סוריה ועיראק, בעלות הברית של איראן, שמרו יחסית על שתיקה רשמית. ממשלת עיראק קראה לכבד את שלמותה הטריטוריאלית (אחרי שישראל תקפה מטרות מיליציות על אדמתה), ובסוריה גינו את "התוקפנות הציונית", אך בפועל נשארו בצד ולא התערבו ישירות.

ומה באשר לדעת הקהל? בישראל, הציבור התלכד ברובו סביב הממשלה והצבא לנוכח האיום הקיומי. על אף ויכוחים פוליטיים שקדמו למלחמה (בהקשר לרפורמה משפטית וכדומה), הפלונטרים הפנימיים נדחקו הצידה; רוב הציבור תומך במהלכים התקפיים למול איראן, במיוחד לאחר המתקפות שספגה ישראל. מנגד, ישנה חרדה כבדה בחברה הישראלית באשר למחיר, הנפגעים בעורף, המילואים הממושכים וגיוס הרחב של כוחות, והחשש מפני הסלמה בלתי נשלטת (למשל, האם איראן תשיג נשק גרעיני במהלך הכאוס?).

באיראן, המשטר הפעיל תעמולה נמרצת לצייר את ישראל כתוקפן הנתמך בידי "השטן הגדול" ארה"ב. ההפצצות הישראליות בטהראן ובערים אחרות הפתיעו רבים באיראן; דיווחים על אובדן בכירים הוסתרו תחילה, אך בהמשך נערכו הלוויות ממלכתיות שהוצגו כהתלכדות סביב "השהידים". יחד עם זאת, יש סימנים למחאה ציבורית גוברת: ניצנים של הפגנות נגד המלחמה נצפו בטהראן ומשהד, אזרחים קראו למשטר לחדול מההרפתקה הצבאית שגוררת סבל של העם. כוחות הביטחון האיראניים פעלו ביד קשה לדכא הפגנות אלו, מתוך הבנה שסכנה פנימית לשלטון עלולה להתפרץ אם המצב יורע.

דונלד טראמפ, שהוזכר מוקדם יותר, מייצג גם דמות ייחודית בתגובות הבינלאומיות בשל מעמדו והשפעתו. כמי שמכהן שוב כנשיא ארה"ב, לדבריו משקל אדיר. טראמפ, אחרי אותה קריאה ל"עסקה" בין איראן לישראל, החל להפעיל לחץ על שתי המדינות דרך ערוצים דיפלומטיים. הוא שלח שליחים לפגישות חשאיות עם גורמים באמירויות ובסעודיה, בתקווה שאלה ישכנעו את איראן לשקול הצעות, אולי חזרה להסכם גרעין חדש, תמורת סיום התקיפות. טראמפ אפילו רמז שייפגש אישית עם הנשיא האיראני או עם נציג של חמינאי אם זה יעצור את המלחמה. מבקריו טענו שהוא מנסה "לחטוף" קרדיט מהצלחה ישראלית ולהצטייר כעושה שלום, בעוד אחרים שיבחו את מאמציו הדיפלומטיים.

כך או כך, קולה של וושינגטון נשמע: הממשל הבהיר שתגובה איראנית נגד בסיסים או כוחות אמריקניים הינה קו אדום, אך גם לחץ על ישראל לשקול הצעות להפסקת אש לאחר השגת יעדים מרכזיים. עד כה ישראל סירבה להפסקת אש מיידית, לדברי בכירים בירושלים, היא "טרם השלימה את כל יעדיה, במיוחד בכל הקשור להשמדת תוכנית הגרעין של איראן". התעקשות זו מעלה חשש לעימות עם וושינגטון אם המלחמה תימשך פרק זמן ממושך, אך לעת עתה נראה שטראמפ משאיר לישראל טווח פעולה, מתוך אמונה שהתוצאה הסופית עשויה להיות שינוי אסטרטגי לטובה. דבריו האחרונים של טראמפ: "אנחנו יודעים איפה הוא נמצא, אבל כרגע לא נהרוג אותו", אמר טראמפ על המנהיג העליון - והזהיר: "הסבלנות שלנו אוזלת". אחר כך דרש מאיראן "כניעה ללא תנאים".

Heute.at

תרחישים לעתיד והשלכות אזוריות וגלובליות

לאן יכולה להוביל המלחמה בין ישראל לאיראן? האפשרויות נעות על פני ספקטרום רחב, מתקווה לפיוס היסטורי ועד חשש מהסלמה קטסטרופלית. תרחיש אחד הוא סיום בלחץ בינלאומי: אם מאמצי התיווך, של טראמפ, המעצמות או גורמי אזור, יניבו הפסקת אש, ייתכן ונראה עצירת לחימה בזמן הקרוב. הפסקת אש כזו עשויה להיות שברירית, אך אם תלוּוה בהסכם כלשהו (למשל הבנות לגבי הגרעין האיראני או צמצום טילים), היא עשויה לסיים פרק אלים במיוחד ולאפשר שיקום נרחב. במקרה כזה, המזרח התיכון יעמוד בפני סדר אזורי חדש: איראן מוחלשת צבאית וכלכלית תידרש לבחון מחדש את שאיפותיה האזוריות, וייתכן שתהיה פתוחה יותר להסכמים, אפילו מול ארה"ב וישראל, כדי להסיר סנקציות ולשקם את ארצה. יש המשערים שתרחיש זה יכול אף להביא לשינוי פוליטי פנימי באיראן: כישלון המשטר במלחמה עלול לעודד תנועות אופוזיציה ולערער את שלטון האייתוללות. מבחינת ישראל, סיום מוצלח של המלחמה יחזק את הרתעתה לעשורים קדימה ויוכיח למדינות ערב את נחישותה ויכולתה, מה שעשוי לדחוף עוד מדינות (כמו סעודיה) לכינון שלום רשמי עימה, תחת ההבנה שאיראן כבר לא איום כפי שהייתה.

תרחיש שני הוא הסלמה בלתי-נשלטת: חרף הפגיעות שספגה, איראן עלולה לנסות מהלך נואש אם תחוש שהגב שלה אל הקיר. למשל, שימוש בנשק לא-קונבנציונלי. עד כה אין סימן שאיראן השיגה יכולת גרעינית מבצעית, אך אי אפשר להתעלם לגמרי מתרחיש שתנסה להרכיב בחשאי מתקן נפץ גרעיני מאולתר כמוצא אחרון, או שתפנה ללוחמה כימית/ביולוגית. צעד כזה יהווה קסוס בלי מיידי למעורבות אמריקנית מלאה ואף לתגובת נגד בינלאומית מוחצת, ויגרור את המלחמה לממדים חדשים ומסוכנים ביותר.

גם מעורבות ישירה של שחקנים נוספים היא תרחיש מסוכן: למשל, אם טיל איראני תועה יפגע בשוגג בבסיס אמריקני ויהרוג חיילים רבים, טראמפ עשוי שלא להבליג ולהורות על מתקפה אמריקנית על מתקני איראן, מה שיהפוך את העימות לרחב בהרבה. כך גם רוסיה, אם משטר איראן יתמוטט והיא תחוש שההשקעה שלה מתבזבזת, ייתכן ותספק סיוע חירום צבאי מתקדם לאיראן (טילי נ"מ חדישים, מודיעין לווייני) או תנקוט צעדים פראיים אחרים (למשל עידוד סוריה לתקוף את ישראל כדי להסיח את דעתה). ההיסטוריה מלמדת שמלחמות עלולות להסלים בדרכים בלתי-צפויות, ומספיקה טעות בחישוב של אחד הצדדים כדי להצית מעורבות רחבה יותר.

תרחיש שלישי הוא התממשות חזון "המזרח התיכון החדש" באופן פרדוקסלי, דווקא דרך המלחמה. אם ישראל תשיג את מרבית יעדיה הצבאיים, השמדת או נטרול משמעותי של תוכנית הגרעין האיראנית, החלשת כוח הטילים של איראן, פירוק רשת השלוחות באזור, ייתכן שנראה תקופה של הרתעה ישראלית מוגברת. במצב כזה, איראן עשויה להימנע מעימותים ישירים בעתיד הנראה לעין, ואפילו לרדת מניסיונותיה החתרניים כלפי ישראל. מדינות האזור עשויות להתקרב לישראל יותר בגלוי, מתוך הבנה שהיא המנצחת הגדולה. כבר כעת דיפלומטים במפרץ רומזים שאם איראן תוכנע, אין מניעה לחדש את תנופת הסכמי אברהם ולקדם שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים אזוריים עם ישראל, כדי לבנות חזית יציבה לעידן שאחרי האיום האיראני. בנוסף, החלשות חזבאללה יכולה אולי לאפשר בעתיד יציבות בלבנון ולפתוח פתח לפוליטיקה אחרת שם, והיעלמות צל הגרעין האיראני תסיר סיבה מרכזית למרוץ חימוש במזרח התיכון. כמובן, גם במקרה זה, הסיכונים קיימים: ואקום כוח באיראן עלול למלא גורם קיצוני אחר או כאוס שייצר בעיות חדשות (פליטים, טרור חסר רסן וכו'). אולם תרחיש זה מציע אופטימיות זהירה, שהמערכה הנוכחית, קשה וכואבת ככל שתהיה, תוליד סדר אזורי יציב יותר לשנים הבאות, כשאיראן מרוסנת וישראל ומדינות ערב המתונות משתפות פעולה.

תרחיש רביעי הוא מלחמת התשה ארוכה: אף צד לא משיג הכרעה מלאה, והעימות נמשך בצורה כזו או אחרת במשך חודשים ואף שנים. בתסריט זה, ישראל ואיראן יתקשו לשבור זו את זו, אך ימשיכו להסב נזק מתמשך. הכלכלות יסבלו, איראן כבר בעיצומו של משבר כלכלי חמור וייתכן שתתקשה לספק צרכים בסיסיים לאוכלוסייה אם הלחימה תגרום להשבתת תשתיות נוספות; ישראל, בעלת כלכלה חזקה בהרבה, תעמוד בלחימה ממושכת אך תשלם מחיר כבד בעורף (השבתות, השקעה מסיבית בהגנה ושיקום, בריחת משקיעים זרים מחשש חוסר יציבות). האזור כולו יסבול מזעזועים: מחירי הנפט שעלו עם פרוץ הקרבות עשויים להרקיע (למרות הפגיעה ביכולת יצוא הנפט האיראני, או דווקא בגללה, אם איראן תחבל במכליות במפרץ כצעד ייאוש), מה שישפיע לרעה על הכלכלה העולמית. מיליוני פליטים מאיראן עלולים לזרום החוצה אם המצב יתדרדר, למדינות שכנות כמו טורקיה, עיראק ופקיסטן, וליצור משבר הומניטרי. עימות ממושך גם עלול להוות קרקע פורייה לגורמי קיצון: למשל, שרידי דאע"ש או אל-קאעידה עשויים לנצל את חולשת איראן והמרחב הכאוטי בעיראק/סוריה כדי להתארגן מחדש, או שגורמים אנטי-איראניים במיעוטים האתניים (כורדים, בלוצ'ים) ינצלו את המצב למרידות אלימות. תרחיש כזה מדאיג מאד את המעצמות, משום שהוא מגלם חוסר יציבות מתמשך במזרח התיכון עם פוטנציאל פגיעה רב-זירתי.

בסופו של דבר, המלחמה בין ישראל לאיראן מדגימה את השבריריות והקישוריות של הביטחון העולמי בעידן הנוכחי. מה שהחל כסכסוך מקומי, ישראלי-פלסטיני, הסלים למערכה אזורית כוללת, וכעת מקרין על הזירה הגלובלית. המזרח התיכון ניצב על ספו של שינוי: יהיה זה שינוי חיובי של שלום והתמתנות, או שינוי שלילי של העמקת שסעים וסכנות, תלוי באופן בו יסתיים עימות זה. נכון לעכשיו, ביוני 2025, שני הצדדים עדיין בעיצומו של מאבק איתנים. ישראל אינה מעוניינת בהפסקת אש טרם זמנה, ואיראן, אף שהיא מדממת, מסרבת להיכנע. הקהילה הבינלאומית, ובראשה ארה"ב, מפעילה לחץ כבד לכיוון סיום הלחימה במשא ומתן. דונלד טראמפ משוכנע ש"יהיה שלום בקרוב", אולם ההיסטוריה במזרח התיכון לימדה שפעמים רבות התקוות לשלום מתבדות לנוכח מורכבות המציאות. מה שבטוח הוא שהאזור לא ישוב להיות כשהיה: מאזן הכוחות, הבריתות והחשדות ההדדיים, כולם יעברו שינוי בעקבות המלחמה הזו.

איראן למדה על בשרה את עוצמתה של ישראל ואת גבולות ההרפתקנות, וישראל גילתה שגם אחרי מכות כואבות, אויביה עוד מסוגלים לפגוע בעורפה. העולם צופה בדריכות, בתקווה להתגבשות סדר חדש ויציב יותר. רק החודשים הקרובים יגידו לאיזה כיוון יטו מאזני הגורל של המזרח התיכון. בינתיים, הלחימה נמשכת, והאזור כולו עוצר נשימתו.