החתול - הרבה יותר מהיסטוריה מיתית

חתולים הם חלק מהסצינה האנושית כבר 9,000 שנה. יצאנו מהמערות והם היו שם איתנו. מאז הונצחו חתולים באמנות. הם צוירו בפרסקו, פוסלו באבן, גולפו בעץ, נוצקו בכסף, צופו בזהב ונעטפו במילים. חתולים נחנטו, התאבנו ובעת המודרנית הונצחו בפריימים של צלולואיד, בנייר עיתון ובספרות פופולרית. חתולים הפכו לבובות פרווה וטופפו על בימות העולם כשהם מייללים את רוממותם. חתולים כבשו את הרשת והפכו לכוכבים הגדולים ביותר של האינטרנט. נראה שאהבתנו לכל הדברים החתוליים התפתחה וצמחה לאורך אלפי שנים, עד כדי כך שהענקנו לחתולים אין ספור שמות - קאט (Katt), קיט (Kit), מאו (Mau), מאאו (Maow), פוסה (Pusa), פשט (Pascht), פוס (Puss), ואלה רק כמה מהם. נכון ל-2009, החתול הוא חיית המחמד הנפוצה ביותר בעולם, ומספר החתולים הביתיים נאמד בכ-600 מיליון.


מקור המילה "חתול" בעברית הוא בלשון חז"ל. בעברית המקראית ככל הנראה נקרא החתול "אי". המילה מופיעה בפסוק בספר ישעיהו "וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמנוֹתָיו" ותורגמה לארמית בתרגום יונתן בן עוזיאל: "ויצטרחן חתולין בבירנתיהון". כך פירש גם רש"י את הפסוק: "ויגורו חתולים בארמנותיו". בימינו הועלו ההשערות שמוצא המילה מהשורש ח.ת.ל. שמשמעותו כיסוי, שכן החתול מכסה (מחתל) את צרכיו. השערה נוספת היא שמוצא המילה מהמילה הערבית חַיְטַל - אחת המילים לחתול שמורה גם על כלבים. שני הגזרונים הללו קלושים למדי. מארמית חֲתִי, חֲתָה, משמעותן – לכסות, לאסוף, לגרוף. בניגוד לכלב, שהגיע לאזור לפני פיצול הפרוטו-שמית לשפות השמיות השונות (ולכן חיה זאת נקראת בשמות כמעט זהים בשפות אלו) הרי שהחתול הגיע לאחר מכן ולכן התקבלו שמות שונים מאד זה מזה.


מדוע לחתולים יש סיקור תרבותי כה רחב? אחרי הכל, אנחנו מדברים על חיה קטנה ולא פולשנית עם ארבע רגליים, שפם וזנב דק. בעיקרון, זה נראה בלתי אפשרי שכל כך הרבה מיתוסים יכולים להיות ארוזים בבעל חיים כל כך צנוע. ואולם זו היא האמת של החתול הביתי הקטן. המיתולוגיה שלו הגדילה את גודלו הטבעי למימדים לא טבעיים. בואו נגלה מדוע.

חתולים במצרים העתיקה

במצרים, לפני כ-5,000 שנה, החתול היה יצור של דואליות. עם ראש אריה ועיני ירח הוא כבר היה אלוהות דואלית, בעל חיים שההיבט שלו תואם את מחזורי הירח של סדר ואי-סדר, הרמוניה וחוסר איזון. כאן היה בעל חיים חינני שעיניו היו ירח מיניאטורי ושחוש האיזון שלו היה אלוהי ועילאי.


המצרים הקדומים העריצו וסגדו לבעלי חיים רבים, בדיוק כפי שעשו היוונים, הרומאים והנורדים הקדומים, אך אף אחד מהם לא נסגד מתוך רחשי כבוד כמו החתול. הם בויתו רק בתקופה הקדם שושלתית - באופן מעניין, הרבה יותר מאוחר מכלבים - ובכל זאת הבולטות שלהם בתרבות המצרית נותרה מזוהה מאד גם כיום.

סרקופג החתול של נסיך הכתר תחותמס / חתול 'גייאר אנדרסון'. חתול ברונזה בדמות האלה בסתת

אל החתול העיקרי הראשון היה מפדת (Mafdet), אלוהות נשית שנוכחותה מתחילה בשושלת הראשונה בין 3,400 ל-3000 לפנה"ס. כאלת חתול, היא נקשרה בהגנה מפני הכשות ארסיות, במיוחד של נחשים ועקרבים (כנראה בשל העובדה שחתולים הורגים נחשים ועקרבים). האלה הידועה יותר, בסתת, תפסה את מקומו של מפדת כאפוטרופוס של מצרים התחתונה, פרעה ואל השמש רע, אלוהות נשית דומה עם גוף של אשה וראש של חתול. בסתת נחשבה להתגלמות של השמש עצמה, כשהמקדש הראשי שלה נמצא באתר בובאסטיס (Bubastis) במצרים.


מקור שניהן, בסתת ומפדת, אולי באגדה על חתול ביצות אלוהי בשם מאו/מויט (Mau/Muit) שהגן על אחד מהעצים הקדושים (Persea tree) באון מפני אפופיס הנחש. החתול תפס את הנחש בשעה שניסה לחנוק את העץ, וכרת את ראשו בגין פשעיו. בסתת ומפדת מתחלפות לעתים קרובות כחתול הביצות הגיבור. אולם בסופו של דבר גם בסתת הוחלפה באופן דומה.

"החתול הגדול של הליופוליס" הורג את אויב השמש, אפופיס. / קבר אינהקאו מספר 359 בדיר אל-מדינה

לקראת תחילת האלף ה-3 לפנה"ס, בסתת היתה קשורה לכל החתולים וכל חתול נחשב לייצוג הפיזי של רוחה. אולם עם הזמן האלים שוב שונו והשתנו, לעתים קרובות כתוצאה של העדפה מלכותית אישית. עד לאיחוד מצרים התחתונה והעליונה בסביבות 3000 לפנה"ס, בסתת הוחלפה באלה אחרת בשם סח'מת. צורתה של סח'מת הייתה קשוחה בהרבה מזו של בסתת, אף על פי שהיו דומות, לאחרונה היה ראש של לביאה, ולא רק חתולה. עם שינוי זה במיתוס המצרי, בסתת הוסדרה כאפוטרופוס של חתולים מבויתים ואילו סח'מת הפכה לאלת הלביאות. יש לציין שהיו אלות אחרות הקשורות לחתולים, כמו נית' (Neith) ומות, אך בסתת וסח'מת היו שתי האלות החשובות ביותר.


בני אדם וחתולים חיו ועבדו בהרמוניה. חתולים היו פיתרון מושלם לבעית החולדות והנחשים של מצרים העתיקה, ובתמורה, בני האדם הגנו על אותם חתולים מפני טורפים אחרים שעלולים היו להתענג על חתול לארוחת ערב (במיוחד עכשיו כשחולדות כבר לא היו אופציה). בדרך זו החתולים החלו להפוך מבויתים - בני האדם שידלו אותם לבוא לבתיהם כדי לבער את השרצים בכך שהם הציעו לחתולים אוכל. משם היה זה צעד קטן להזמין את היצורים האלה לעבור לגור בבית ולשמור עליו נקי ממזיקים באופן קבוע.

מפדת, בסתת וסח'מת

חתולים אלה לא היו כמו החתולים כיום - לפחות לא בהתחלה. במצרים העתיקה היו שני גזעים ראשוניים שונים: הראשון חתול הביצות הקשוח, והשני חתול הבר האפריקני הרגוע יותר. ככל שחלף הזמן ושני המינים התמזגו, וכששני גזעי החתולים התרגלו למזון אנושי רך יותר, המין הפך לעדין יותר, פחות שרירי והרבה יותר סבלני. באופן מסוים, ניסיונות המצרים לזכות בהגנה על מזונותיהם ומשאביהם הביאו לאילוף מגניהם.


מה שצריך להבין לאור חיבתם העזה של בני האדם לחתולים הוא שבעלי החיים לא נחשבו אלוהיים בעצמם. ישנן רשומות שבהם הם אולי נחשבו דומים לאלים למחצה, אך הם נחשבו בעיקר כמייצגים הפיזיים של אלי החתול. בגלל זה, חתולים זכו להגנה מסיבות שמעבר ליכולות הרג השרצים שלהם. לפגוע בחתול היה ניסיון לפגוע באל, וזה לא בא בחשבון במצרים העתיקה. על הריגת חתול, בין אם בכוונה ובין אם לאו, היה עונש מוות בתקופה מסוימת של ההיסטוריה המצרית. דיודורוס, אחד ההיסטוריונים המוכרים ביותר מהעולם העתיק, מתעד אירוע בו רומאי הרג בטעות חתול וספג את אותו העונש כמו שהמצרים היו סופגים.

מומיה של חתול מצרי במוזיאון הבריטי בלונדון / Neil Howard

כבעל חיים נערץ, גם חתולים קיבלו לאחר מותם את אותה חניטה של בני האדם. לפעמים חתולים נחנטו כחיות מחמד אהובות, אולי בתקווה שיוכלו להצטרף לבעליהם בחיים הבאים. עם זאת, הרוב נחנטו מסיבות דתיות שלא היו קשורות לקבורת אדם, והועלו כמנחות בתקווה לקבל את טובת האל או האלה שהם ייצגו. בשנת 1888, חקלאי מצרי גילה קבר גדול ובו למעלה מ-80,000 חתולים וחתלתולים חנוטים מחוץ לעיירה בני חסן. מאז נמצאו בתי קברות רבים נוספים לחתולים. עם זאת, רובם נבזזו לפני שהארכיאולוגים הצליחו לחקור אותם, כמו במאה ה-19 כשנשלח משלוח של 180,000 חתולים חנוטים לבריטניה כדי שיעבדו אותם לדשנים.


חתולים נותרו אחד הסמלים הבולטים של התרבות המצרית העתיקה. הם מוכרים כסמלים של החברה המצרית והפנים של עולמם העתיק, גם אם דבר מעבר לפולחן שלהם לא זכור כיום. הספינקס הוא דוגמה מוחצת לכך. כשם שהחתולים הקדומים עצמם נחנטו כדי לשמור על מעמדם ועל שלמותם לאחר המוות, פולחנם נשמר באותה מידה.

טקס לוויה של חתול מצרי / (John Reinhard Weguelin (1886

החתול בסין

אין הסכמה משותפת בין חוקרים וארכיאולוגים היכן ומתי מקור החתול המבוית. עם זאת, מחקר משנת 2013 גילה שבסין בני אדם וחתולים היו קשורים לפחות 5,300 שנה. ארכיאולוגים גילו כי הכפר קוואנהוקון (Quanhucun), כפר חקלאי נאוליתי קדום בפרובינציית שאאנשי, היה מקור מזון לחתולים לפני 5,300 שנה, ככל הנראה מכרסמים שחגגו על הדגנים שגודלו, אוחסנו ונאכלו על ידי החקלאים הסינים הקדומים.


"הקשר בין בני אדם וחתולים היה קומנסלי, או משתלם עבור החתולים", אמרה מחברת המחקר פיונה מרשל (Fiona Marshall), פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. "גם אם החתולים הללו עדיין לא היו מבויתים, הראיות שלנו מאשרות שהם חיו בסמיכות לחקלאים, וכי למערכת היחסים היו יתרונות הדדיים."


אחד החתולים שנמצאו במהלך החפירה הארכיאולוגית היה זקן במותו, מה שהצביע על כך שהוא חי היטב ושגשג בזמן שחי בכפר. החוקרים גם אמרו כי שרידי החתולים הקדומים שחקרו הראו סימנים שהם לא אכלו יותר מדי בעלי חיים ואכלו יותר דגנים מהצפוי. זה הציע לחוקרים כי החתולים נברו במזון אנושי או שהואכלו על ידי שכניהם האנושיים.


מאמינים כי חתול בר המזרח הקרוב (Near Eastern Wildcat), יליד מערב אסיה ואפריקה, הוא האב הקדמון העיקרי של כל חתולי הבית החיים כיום ברחבי העולם. "אנחנו עדיין לא יודעים אם חתולים אלה הגיעו לסין מהמזרח הקרוב, האם הם התמזגו עם מינים של חתולי בר סיניים, או אפילו אם חתולים מסין מילאו תפקיד בביות שלא חשדו בו בעבר", אמרה מרשל.


מדענים חשבו שחתולים בויתו לראשונה במצרים העתיקה לפני כ-4,000 שנה. עם זאת, ייתכן שהקשר ההדוק בין חתולים לבני אדם השתרש הרבה יותר מוקדם. בשנת 2004 גילו מדענים שחתול בר נקבר עם אדם לפני קרוב ל-9500 שנה בקפריסין. עדויות אחרות מצביעות על כך שחתולים בויתו במסופוטמיה כבר בשנת 12,500 לפנה"ס, בערך באותו זמן כמו כלבים, כבשים ועזים.

חתול הבית הסיני / (12th century) Mao Yi

החתול ברחבי העולם

החתולים הוכנסו לערי ארץ ישראל, בהן חנה חיל מצב מצרי במשך האלף השני לפנה"ס. הדבר מוכח מצלמיות חתולים וקמיעות חתולים שנמצאו במקדש המצרי בבית שאן ובכמה ערי חזית דרומיות. בין הצלמיות והחותמות המרובות של ארם נהריים נמצא פסלון יחיד עשוי נחושת בדמות חתולה מיניקה שני גורים — דבר המצביע אולי על ביות החתול. החתול נזכר פעם בספר ברוך החיצוני. בארץ ישראל ובארם נהריים היה החתול ידוע בזמן התלמוד אבל לא היה נפוץ ביותר.


ההיסטוריון היווני הרודוטוס כתב שכאשר חתול מת, בני הבית התאבלו כמו על בן משפחה אנושי, ולעתים קרובות היו מגלחים את גבותיהם כדי לסמן את האובדן. עוצמת הרגש כלפי חתולים היתה כזו שעל הרג של אחד מהם, אפילו בטעות, נגזר עונש מוות.


מיתוסים של ה