top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

האס-אס של היטלר: כיצד אנשים רגילים הפכו לנאצים סוציופתיים?

מאת: Tim Brinkhof

מקור: Big think


הגורמים המניעים מאחורי האלימות חסרת התקדים שהעולם היה עד לה במהלך מלחמת העולם השנייה חמקו מזמן ופיצלו את החוקרים. אחת הסיבות לכך היא העובדה שארגון השׁוּצְשְׁטָאפֶל או האס-אס של גרמניה הנאצית - המסדר הצבאי שהיה ממונה על תכנון וביצוע השואה - לא רק נשמר בסוד מהעולם הרחב, אלא גם מאזרחי הרייך השלישי ואפילו מתאים אחרים בממשלתו של אדולף היטלר.


הסודיות מילאה תפקיד באס-אס מאז הקמתו. כשהיטלר עלה לשלטון בתוך המפלגה הנאצית, הוא נזקק לכוח של שומרי ראש חמושים הנאמן רק לו - משמר פרטוריאני שיכול להגן עליו מפני דמויות אחרות המאיימות על סמכותו, כמו ארנסט רהם. שורותיו של רהם היו מלאות באנשי צבא, אבל היטלר בחר באנשים שהרקע שלהם דומה לרקע שלו: פועלים מהמעמד הנמוך, קצבים ושענים שהיו להם כבר התנגשויות עם החוק.

היינריך הימלר (עם משקפיים, משמאלו של אדולף היטלר) היה תומך מוקדם של המפלגה הנאצית.

על אנשי האס-אס, מסביר ההיסטוריון הגרמני היינץ הוהנה (Heinz Höhne) בספרו "The Order of the Death’s Head", נאסר להביא אזרחים גרמנים לבית המשפט, כיוון שכך היו מסתכנים במתן הצצה למערכת המשפט בתחבולותיו המסתוריים והמבלבלים של הארגון. בהוראת מנהיג האס-אס היינריך הימלר, שום קצין לא היה אמור להיות מוצב באזור מולדתו, ויחידות הועברו מדי שלושה חודשים כדי למנוע התיידדות עם הקהילה המקומית.


על האס-אס, הרמן גרינג - נשיא הרייכסטאג והמפקד העליון של הלופטוואפה, הצהיר כי אין לו "שום תובנה" וכי "אף גורם חיצוני לא ידע דבר על ארגונו של הימלר". עם זאת, יש לציין שגרינג הצהיר הצהרה זו במהלך המשפטים בנירנברג שלאחר המלחמה, ושייתכן כי הוא הגזים בבורותו כדי להעמיד פנים שהוא חף מפשע; גרינג הורשע בפשעי מלחמה ונידון למוות, אך מת בהתאבדות.

במשפטי בנירנברג, טען גרינג שהוא לא יודע דבר על פעולות האס-אס / Charles Alexander

אמנם פעילתו הפנימית של האס-אס עדיין אינה ברורה, אך מידת רשעותו ברורה. בעוד שההערכות היום גבוהות בהרבה, ספרו של הוהנה משנת 1966 קבע כי נרצחו בין 4 ל-5 מיליון יהודים; 2.5 מיליון פולנים; 520,000 צוענים; 473,000 שבויי מלחמה רוסים; ו-100,000 אנשים שסבלו ממחלות חשוכות מרפא. במשך למעלה מ-75 שנה, חוקרים ניסו להסביר כיצד יכלה להתקיים ברבריות בלתי נתפסת כזו, אך הם עדיין לא הצליחו.


כשזה מגיע להבנת המניעים לאלימות הנאצית, ההיסטוריוגרפיה עשויה להועיל לנו יותר מההיסטוריה. היסטוריוגרפיה, במילים פשוטות, היא חקר ההיסטוריה עצמה. באופן ספציפי, ההיסטוריוגרפיה בוחנת כיצד הדרכים שבהן ההיסטוריונים ניגשים לנושא מסוים או לתקופה מסוימת משתנות לאורך זמן ככל שמגמות אקדמיות משתנות ושיטות אנליטיות מתפתחות. מדי עשור לערך, חוקרים מגיעים עם פרשנויות שונות, לעתים קרובות סותרות, של הלך הרוח והמצפן המוסרי של הנאצי הטיפוסי.


מחקרים ראשוניים של האס-אס התבססו על עדויות רעועות של נאצים נרדפים. מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, קציני אס-אס לשעבר היססו לענות על שאלות לגבי חוויתם. הם סירבו לקבל אחריות אישית על מעורבותם בשואה ובפשעי מלחמה אחרים בטענה שצייתו לממונים עליהם. האשמה, כתוצאה מכך, הועברה לראשי המפלגה הנאצית, שרובם כבר הוצאו להורג.


באקלים הסובלני של מערב גרמניה, כמה מחברי האס-אס פרסמו אוטוביוגרפיות שפטרו בנוחות את מחבריהן מאשמה. האס-אס אונטר-שטורמפיהרר אריך קרנמאייר (Erich Kernmayr) דיבר על "טירוף גדול" שגזל זמנית מהנאצים את היכולת לחשוב בהיגיון או לגלות אמפטיה. שטורמבאנפיהרר קרל-פרידריך בריל (Karl-Friedrich Brill) הלך בעקבות הדוגמה של גרינג, והצהיר כי המחלקה שלו, ה-Allgemeine SS, פעלה בנפרד מהוואפן אס-אס, שהיו האחראים באמת.

קבוצה של קציני אס אס. היינריך הימלר בשורה הראשונה. מסומן בעיגול - ריינהרד היידריך / באדיבות בית לוחמי הגטאות

ההסברים החצי אפויים האלה שקציני אס-אס סיפקו הוחלפו עד מהרה בדיווחים רהוטים ומתוחכמים יותר מבחינה אקדמית של ניצולי מחנות ריכוז וקורבנות אחרים של הטרור שלהם. אסיר בוכנוולד ופרופסור לפוליטיקה אויגן קוגון, מחבר הספר "The SS State", ראה את האס-אס כ"מערכת סופר מאורגנת של אדון ועבד", שחבריה היו מסורים באופן לא רציונלי לרצונו של אדם בודד ורדפו אחר תוכניותיהם "באופן עקבי צעד אחר צעד”.


קוגון טען כי האס-אס היה ישות הומוגנית, לא רק מבחינת פעולתו אלא גם באופי חבריו. קציני אס-אס, כתב, היו "מאותגרים חברתית ומתוסכלים... כישלונות חברתיים מוחלטים". הפסיכולוג ליאו אלכסנדר (Leo Alexander), שכתב חלק מחוק העונשין של נירנברג, השווה בין קציני אס-אס לפושעים רגילים. רודולף פכל (Rudolf Pechel), עורך ולוחם התנגדות, טען שאפשר לזהות את קציני האס-אס פשוט מהמבט העמום וחסר החיים בעיניהם.


פרשנים אלו הציגו את האס-אס כמוסד מאד מאורגן והיפר-פונקציונלי, המורכב מאנשים בעלי רקע סוציו-תרבותי ופסיכולוגי דומה הפועלים מאותם מניעים ראשוניים. החל משנות ה-50, סופרים כמו קארל פאטל (Karl O. Paetel) הציעו שהמציאות הייתה מורכבת יותר. הוא הגיע למסקנה שיחידות האס-אס הורכבו ממגוון של אנשים - כולל אינטלקטואלים, אידיאליסטים ופושעים פשוטים - שהתגייסו מסיבות שונות סביב אותה מטרה.


התמונה ששורטטה על ידי פאטל קיבלה חיזוק בשחרור של תיקי אס-אס שהיו מסווגים. אלה הצביעו על כך שהאס-אס לא היה מכונה משומנת היטב שהפכה אנשים מאותגרים חברתית לרוצחים חסרי דעת. גם שחבריה לא פעלו בניתוק מוחלט משאר הרייך השלישי. במקום זאת, נראה כי האס-אס הורכב מאנשים שפעלו במודע ובמכוון, לפעמים התנגדו לממונים עליהם אך תמיד מימשו עקרונות שהיו בלב החיים בגרמניה הנאצית.


כמה מהתפיסות המקיפות ביותר על אלימות האס-אס הופקו על ידי הפילוסופית וניצולת השואה חנה ארנדט. ספרה "אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע" משנת 1963 תיאר את ממשל הרייך השלישי כלא יעיל ואנרכיסטי, אם כי לפי התכנון של היטלר עצמו. על מנת להבטיח את מקומו בראש הפירמידה, הפיהרר גרם לכך שזרימת הפקודות ממנו למטה הייתה כל דבר מלבד היררכית, מה שגרם לבלבול ותחרות פנימית.


חשובה יותר מהנהלים של המדינה הנאצית היתה אישיותם של כמה מהמנהלים המרכזיים שלה, במיוחד אובר-שטורמבנפירר האס-אס אדולף אייכמן. במקום רוצח "סוטה או סדיסט" כלפי חוץ, ארנדט מצאה בירוקרט "נורמלי להחריד". הצירוף של הפשעים יוצאי הדופן של אייכמן עם דמותו השגרתית לכאורה, הוביל את הפילוסופית לטבוע את המשפט הידוע לשמצה שלה - "הבנאליות של הרוע".


אייכמן, כך נראה, היה מי שהשתתף במעשי הזוועה הנאצים לא מסיבות אידיאולוגיות, אלא כדי לקדם את הקריירה הבירוקרטית שלו. משמעות הדבר היא שמעשיו הרעים נעוצים בעיקר בחוסר ההתבוננות העצמית שלו. "רוע", כתוב בספר, "נובע מחוסר חשיבה. הוא סותר מחשבה שכן ברגע שהמחשבה מנסה לעסוק ברוע... היא מתוסכלת כי היא לא מוצאת שם דבר. זו הבנאליות של הרוע".


בזמן הפרסום, משפט אייכמן ספג ביקורת מצד חוקרים שלא היו מסוגלים וגם לא רצו להבין כיצד מישהו יכול להשתתף באופן פעיל ברצח עם גזעני ללא כוונות שיכולות להיחשב כרוע במובן המקובל של המילה. במעבר על קלטות אודיו של שיחות בין אייכמן לעיתונאי הנאצי וילם סאסן, גילו היסטוריונים בסופו של דבר שאייכמן היה הרבה יותר קיצוני במסירותו לאידיאולוגיה הנאצית מכפי שארנדט האמינה במקור.


כלומר, אייכמן אמר לסאסן שיש לו שני צדדים, הביורוקרטי הזהיר ו"הלוחם הקנאי שנלחם למען חופש הדם שלי". אחרים, כמו הסופרת מרי מקארתי, התאימו את הפרשנות שלהם לתוך המסגרת התיאורטית של ארנדט. "נדמה לי שמה שאת אומרת הוא שלאייכמן אין איכות אנושית אינהרנטית", העירה מקארתי, "יכולת המחשבה, התודעה - המצפון. אבל אז הוא לא מפלצת פשוט?"


עבודתה של ארנדט השפיעה עוד רבות על ההיסטוריוגרפיה של הנאציזם, ככל שהניעה היסטוריונים להסתכל על האס-אס על בסיס אדם לאדם בניגוד לבסיס סוציולוגי. מחקרים מאוחרים יותר זזו מאידיאולוגים רמי דרג לגרמנים רגילים ללא שאיפות פוליטיות. כריסטופר בראונינג מצא נושא מחקר מבטיח במיוחד בדמות גדוד מילואים 101 של המשטרה (Reserve Police Battalion 101), ארגון חצי-צבאי בהנהגת האס-אס שביצע הוצאות המוניות להורג בפולין.

אנשים רבים התנדבו להצטרף לאס-אס, כולל החייל הפיני הזה / Julius Jaaskelainen

גדוד המשטרה היה ייחודי בקרב קבוצות חצי-צבאיות נאציות מכיוון שהוא כלל בעיקר מתנדבים, שפחות מרבע מהם היו חברים במפלגה הנאצית. בעוד שלמתנדבים הללו ניתנה הבחירה אם להשתתף או לא להשתתף ברצח העם המתמשך, יותר מ-80% מהם הסכימו למלא אחר פקודות. ספרו של בראונינג, Ordinary Men, המושפע מניסוי מילגרם, טוען שהמתנדבים עשו זאת בעיקר מתוך לחץ להתאים לציפיות של עמיתיהם.


הטענה של בראונינג התבררה כשנויה במחלוקת כמו זו של ארנדט. עד מהרה נוצרה התנגדות למחבר הספר, והפרופסור למדעי המדינה דניאל גולדהגן - שההפרכה שלו לבראונינג בספר שכותרתו Hitler’s Willing Executioners - מדגישה כי חוסר האנושיות שהופגנה במהלך השואה ברורה לכל אדם רציונלי שעומד מולה, ואסור לה ללכת לאיבוד ברשתות מסובכות מדי של מחקר אקדמי או תיאורטי.


"האנטישמיות שלחה אלפים רבים של גרמנים 'רגילים'", נכתב במסקנתו של גולדהאגן, "לטבוח יהודים. לא מצוקה כלכלית, לא אמצעי כפייה של מדינה טוטליטרית, לא לחץ פסיכולוגי חברתי, לא נטיות פסיכולוגיות בלתי משתנות, אלא רעיונות על יהודים שחיו בגרמניה, והיו בה כבר עשרות שנים, גרמו לגרמנים רגילים להרוג גברים יהודים לא חמושים וחסרי הגנה, נשים, וילדים באלפים, באופן שיטתי וללא רחמים".


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page