אנשי הכבול מתחילים לגלות את סודותיהם

האיש מטולון (Tollund Man), היא גופת כבול של אדם שחי במאה ה-4 לפנה"ס, במהלך תקופה הקרויה בסקנדינביה "תקופת הברזל הקדם-רומאית". הגופה נמצאה בביצת כבול בשנת 1950 בחצי האי יוטלנד שבדנמרק. תכונותיה הפיזיות של הגופה השתמרו בצורה כה טובה, עד כי שבעת גילויה חשבו שמדובר בקורבן שנרצח בעת האחרונה.


ב-6 במאי 1950 עסקו חותכי הכבול ויגו ואמיל הוג'ארד (Viggo and Emil Hojgaard) ממכפר קטן בשם טולון, בחיתוך כבול בביצת כבול בשם בילדסקובדל (Bjældskovdal), כ-12 ק"מ מערבית לסילקבורג (Silkeborg), דנמרק. במהלך עבודתם הבחינה אשתו של אמיל בגופה בשכבת הכבול. הגופה נראתה טרייה עד כדי כך שגרמה להם לחשוב שמדובר בקורבן רצח מן העת האחרונה. לאחר לבטים רבים הודיעה האישה למשטרת סקילבורג על מציאת הגופה.


האיש מטולון שכב בגובה של 50 מטר מקרקעית הביצה והיה קבור תחת שני מטר של כבול, כשגופו מונח בתנוחה עוברית. הוא חבש כובע מחודד עשוי מעור וצמר כבשים שהודק מתחת לסנטרו על ידי חוט נסתר. מסביב למותניו הוא היה חגור בחגורה. בנוסף, מסביב לצוואר היה מהודק חבל שירד במורד הגב. מלבד כל אלה, הגוף היה עירום. השיער היה קצוץ כה דק עד שהוא כמעט נחבא על ידי הכובע. על הסנטר והשפה העליונה היו זיפים קצרים (באורך 1 מ"מ), מה שמלמד כי האיש לא התגלח ביום מותו. חוץ מזה, האיש מטולון נראה כמעט כמונו, וזה מדהים בהתחשב בכך שהוא חי לפני כ-2,300 שנה.

האיש מטולון / Credit: Sven Rosborn

סיפורו של האיש מטולון

מה שבאמת לוכד באיש מטולון הן הפנים המקסימות שלו, עם עיניו העצומות והסנטר הקצת זעוף. הוא שָׁלֵו באופן מטריד עבור מי שמת באלימות. הוא אף נראה קצת מחייך, כאילו הוא חולם חלומות מתוקים במשך כל אותן מאות שנים. "זה כאילו שהוא יכול להתעורר בכל רגע ולומר, 'אה, איפה הייתי?'" אומר אולה נילסן (Ole Nielsen), מנהל מוזיאון סילקבורג בדנמרק, שבעצמו נישבה בקסם של האיש מטולון.

"כשמסתכלים על הפנים שלו, אתה מרגיש שאתה יכול לנסוע 2,300 שנה לאחור ולפגוש אותו. הייתי רוצה להכניס דיסק-און-קי למוחו השמור היטב ולהוריד את כל מה שיש בו, אך זה בלתי אפשרי. הוא אינו מעוניין לענות."

ארכיאולוגים שואלים את אותן השאלות מאז שההוג'ארדים הטרידו את שנתו הארוכה של האיש מטולון: מי אתה? מאיפה באת? איך חיית? מי רצח אותך ולמה? הדרך שבה החוקרים שואלים את השאלות, תוך שימוש בטכניקות פורנזיות חדשות כמו סורקי סי.טי באנרגיה כפולה (dual-energy CT scanners) ובדיקות סטרונציום, הולכת ומשתכללת כל הזמן. יש תקווה חדשה, שמתישהו בקרוב, האיש מטולון עשוי להתחיל לדבר.


חוקרים נוטים להסכים כי הריגתו של האיש מטולון הייתה סוג של הקרבה פולחנית לאלים - אולי מנחת פוריות. בעיני האנשים שהניחו אותו שם בתנוחה עוברית, וכנראה עצמו את עיניו וסגרו את פיו, ביצה הייתה מקום מיוחד. בעוד שרוב צפון אירופה שכנה מתחת לחופת יער עבות, הביצות לא. חצי אדמה, חצי מים ופתוחות לשמיים, הן היו הגבולות לעולם שמעבר. בעיני האנשים האלה, ויל-או'-דה-ויספ - אורות רפאים מנצנצים שמתפוגגים כשמתקרבים אליהם - לא היו אפקט של גז ביצות הנגרם על ידי צמחיה נרקבת. הם היו פיות. החשיבה גורסת כי ייתכן שקברו של האיש מטולון נועד להבטיח סוג של חיי נצח רטובים לקורבן הפולחן.

ויל-או'-דה-ויספ והנחש / (Hermann Hendrich (1854–1931

"כשהוא נמצא בשנת 1950", אומר נילסן, "הם עשו צילום רנטגן של גופו וראשו, כך שראו שהמוח שמור למדי. הם ניתחו אותו כמו שמנתחים גוף רגיל, הוציאו את המעיים שלו, אמרו, כן הכל שם, והחזירו אותם. היום אנחנו עושים את דברים אחרת לגמרי. השאלות נמשכות ונמשכות".


לאחרונה, האיש מטולון נהנה מחיים שלאחר המוות עסוקים במיוחד. בשנת 2015 הוא נשלח למוזיאון הטבע בפריס (National Museum of Natural History) כדי לבצע ברגליו סריקת מיקרו-סי.טי (microCT) המשמשת בדרך כלל למאובנים. מומחי דנ"א קדום ניקזו את עצם הירך של האיש מטולון כדי לנסות להשיג דגימה של החומר הגנטי. הם נכשלו, אבל הם לא מוותרים. בפעם הבאה הם ישתמשו בעצם הפטרוס בבסיס הגולגולת, שהיא צפופה בהרבה מעצם הירך ובכך מקור מבטיח יותר של דנ"א.


ואז יש את השיער של האיש מטולונד, שעשוי בסופו של דבר להיות החלק הפטפטן ביותר בו. בשנת 2017, הכובע של האיש מטולון הוסר בפעם הראשונה כדי להשיג דגימות שיער. על ידי ניתוח האופן בו כמויות זעירות של סטרונציום משתנות לאורך קווצה אחת, חוקרת בקופנהגן מקווה להרכיב מפת דרכים של כל המקומות בהם טייל האיש מטולון. "זה כל כך מדהים, שקשה להאמין שזה אמיתי", אומר נילסן.

Credit: Christian Als / האיש מטולון

גופות הכבול

האיש מטולון הוא החבר הידוע והיפה ביותר במועדון העילית של גופות משומרות שמכונות "גופות כבול". אלה גברים ונשים (גם כמה מתבגרים וכמה ילדים) שהונחו לפני זמן רב בתוך הביצות הגדולות של צפון אירופה - בעיקר בדנמרק, גרמניה, אנגליה, אירלנד והולנד. האיש מקאשל (Cashel Man), המדינאי הזקן של המועדון, מתוארך לתקופת הברונזה, בסביבות 2,000 לפנה"ס, 700 שנה לפני המלך תות המצרי. אך הגיל שלו הופך אותו ליוצא דופן. תיארוכי פחמן מספרים לנו כי המספר הגדול יותר של גופות הכבול נכנס לטחב מתישהו בתקופת הברזל בין 500 לפנה"ס ל-100 לספירה. נציגי גופות הכבול המפורסמים מאותה תקופה הם האיש מטולון, האישה מהאראלדסקר (Haraldskær Woman), האיש מגראובל (Grauballe Man), הנערה מווינדבלי (Windeby Girl), האיש מלינדו (Lindow Man), האיש מקלוניקוון (Clonycavan Man), והאיש הזקן מקרוגאן (Old Croghan Man).


הם יכולים להמשיך לדבר אלינו בגלל הכימיה היחודית של הסביבה. הגופות השמורות ביותר נמצאו כולן בביצות כבול מוגבהות (raised bogs), הנוצרות באגנים שבהם ניקוז לקוי משאיר את המים בקרקע ומאט את ריקבון הצמחים. במשך אלפי שנים מצטברות שכבות של טחב ספגנום (sphagnum moss), היוצרות בסופו של דבר כיפה המוזנת כולה ממי גשמים. ביצת כבול מוגבהת מכילה מעט מינרלים ומעט מאוד חמצן, אך הרבה חומצה. הוסיפו טמפרטורות צפון אירופאיות נמוכות, ויש לכם מקרר נפלא לשימור בני אדם מתים.


גוף המונח כאן מתפרק לאט מאד. זמן קצר לאחר הקבורה, החומצה מתחילה לשזף את עור הגוף, השיער והציפורניים. כאשר טחב הספגנום מת, הוא משחרר פולימר פחמימות הנקרא ספגנאן (Sphagnan). הוא קושר חנקן, עוצר צמיחתם של חיידקים וחונט את הגופה. אבל ספגנאן מחלץ גם סידן, שמסונן מעצמות הגוף. זה עוזר להסביר מדוע, לאחר כאלף שנים של הטיפול הזה, הגופה נראית כמו בובת גומי מעוכה.

טחב ספגנום המסייע בשימור גופות הכבול

איש אינו יכול לומר בוודאות אם האנשים שקברו את הגופות בתוך הביצה ידעו כי טחב הספגנום ישמור על הגופות ללא פגע. זה נראה מאוד לא סביר - איך הם ידעו? ובכל זאת, זה מפתה לחשוב שכן, מכיוון שזה מתאים באופן מושלם לפונקציה הפולחנית של גופות הכבול, שאולי נחשבו כשליחים לעולם הבא.


חוץ מזה, יש גם עניין מוזר עם חמאת ביצה (Bog butter). לא רק גופות סיימו את דרכן בביצות של צפון אירופה. יחד עם כלי עץ וברונזה, כלי נשק וחפצים אחרים שהוקדשו לאלים, היה גם חומר שעוותי אכיל העשוי מחלב או בשר. רק ב-2017, חותך כבול מצא חתיכת חמאה של 10 ק"ג במחוז מית', באירלנד. חושבים שהיא בת 2,000 שנה, ולמרות שהיא די מסריחה, החומר הזה מתקופת הברזל כנראה יעבוד לא רע על צנים מהמאה ה-21. כמו הכלים והנשק, גם חמאת הביצה יועדה לאלים, אך באותה מידה החוקרים סבורים שהאנשים ששמו אותה שם פשוט שימרו אותה לשימוש מאוחר יותר. ואם הם ידעו שביצה תעשה זאת לחמאה, אז מדוע לא לגוף האדם?

חמאת ביצה מהמאה ה-15 שנמצאה ליד אניסקילן, אירלנד

הרבה ממה שאנו יודעים על גופות כבול מסתכם בקצת יותר מניחושים והשערות מושכלות. לקהילות תקופת הברונזה והברזל שממנה הם באו לא הייתה שפה כתובה. יש דבר אחד שאנחנו כן יודעים עליהם, כי זה כתוב על בשרם. נראה שכמעט כולם נרצחו, רבים בפראות כזו שהעניקה תכלית עגומה למותם. הם נחנקו, נתלו, נדקרו, נחתכו והוכו בראשם. יתכן שקורבנות מסוימים נרצחו יותר מפעם אחת בכמה דרכים שונות. חוקרים קוראים לזה הרג יתר (overkilling), ומובן שזה מעורר אין סוף של ספקולציות. "מדוע שתדקור מישהו בגרונו ואז תחנק אותו?" תוהה וינסנט ואן וילסטרן (Vincent van Vilsteren), אוצר הארכיאולוגיה במוזיאון דרנטס (Drents Museum) באסן, הולנד, ביתה של גופת הכבול המכונה הנערה מאידה (Yde Girl).

גופת הנערה מאידה ושחזור פניה ע"י האמן Richard Neave

אולי לעולם לא נקבל תשובה ברורה, וכעת נראה שלא סביר שהסבר יחיד יכול להתאים לכל הקורבנות. אך השאלה ממשיכה לכרסם בנו ומעניקה לגופות הכבול את אחיזתן בדמיוננו. מסיבה מוזרה כלשהי, אנו מזדהים. הם נורמליים באופן כה מדאיג, אנשי הכבול האלה. הם מצליחים לגעת בנימי נפשנו.


זה מה שמשתלט על המבקרים בנוכחות האיש מטולון. שיימוס היני (Seamus Heaney) הרגיש זאת וכתב סדרת שירים רדופה ומלנכולית בהשראת גופות הכבול.

"משהו מהחופש העצוב שלו, בזמן שרכב על עגלת הנידונים למוות, צריך להגיע אליי, להניע, לומר את השמות טולון, גראובל, נבלגארד"

("האיש מטולון" - שיימוס היני)


קשה לומר בדיוק כמה גופות כבול יש (זה תלוי אם סופרים רק את גופות הכבול הבשרניות או כוללים את שלדי הכבול), אך כנראה שיש מאות. התיעודים הראשונים שלהן מתוארכים למאה ה-17, ומאז הן מופיעות באופן רציף למדי. (לפני כן, גופות שנמצאו בביצות זכו לקבורה מהירה בחצר הכנסייה המקומית).


אנו מוצאים אותן בתדירות נמוכה יותר כעת, כאשר השימוש בכבול כמקור דלק פחת מאוד. במקרים שכבול עדיין נחתך - אנשי איכות הסביבה מתנגדים להפקת כבול ממערכות אקולוגיות שבריריות אלה - נופלת המשימה כעת על מכונות גדולות שלעתים קרובות טוחנות את מה שיכול היה להופיע בשלמותו בעבודה ידנית.


זה לא אומר שגופות הכבול המוזרות כבר לא מופיעות. האיש מקאשל (Cashel Man) התגלה בשנת 2011 על ידי מכונת כרסום בביצת קל נא מונה (Cul na Mona bog) בקאשל, אירלנד. בשנת 2014, הביצה של רוסאן (Rossan bog) במחוז מייט באירלנד הניבה עצמות רגל וזרוע, ורגל נוספת בשנת 2016. "אנו יודעים שמשהו משמעותי מאוד קורה כאן. מצאנו כאן כלי עץ. מצאנו חמאת ביצה. הביצה הזו היא מקום קדוש מאוד", אומר מייב סיקורה (Maeve Sikora), מהמוזיאון הלאומי של אירלנד בדבלין, החוקר את ממצאי רוסאן.

האיש מקאשל במקום בו התגלה באירלנד / Eamonn Kelly

הסודות של אנשי הכבול

החיפוש אחר מקורות גופות הכבול וסודותיהן עבר גם הוא דרך ארוכה למדי. בשנת 1780 מצא חותך כבול שלד וצמת שיער בתוך ביצה על הר דרומקיראג (Drumkeeragh Mountain). הממצא היה שייך לרוזן ממוירה (Earl of Moira), ורעייתו אליזבת רודון (Elizabeth Rawdon), הרוזנת ממוירה, היא שיזמה את מה שאנו מאמינים שהיתה החקירה הרצינית הראשונה של ממצא כזה, ופרסמה את תוצאותיה בכתב העת Archaeologia.


ככל שהופיעו יותר גופות כבול, נשאלו שאלות נוספות. בהיעדר תשובות ברורות, מיתוסים ופנטזיות מיהרו למלא את החלל. ב-20 באוקטובר 1835, עובדים שחפרו תעלה בהארדלסקייר (Haraldskjaer Fen) בחצי האי יוטלנד בדנמרק, נתקלו בגופה משומרת היטב של אישה, בגובה של 160 ס"מ בערך, עם עצמות לחיים גבוהות ושיער ארוך וכהה. היא הוצמדה לטחב עם מוטות קטנים דרך מרפקיה וברכיה.


ההיסטוריון והבלשן הדני נילס מתיאס פיטרסן (Niels Matthias Petersen) זיהה אותה כמלכה גונהילד של נורבגיה (Queen Gunhild of Norway), שעל פי האגדה, מתה בסביבות שנת 970, והייתה ידועה לשמצה באכזריותה, חוכמתה, מופקרותה ושתלטנותה.


על פי הסיפורים הקדומים, מלך הוויקינגים האראלד "כחול השן" (Harald Bluetooth), מדנמרק פיתה את גונהילד מנורבגיה להיות כלתו. אולם כשהגיעה, הטביע אותה והניח אותה עמוק בתוך גונלסמוס (ביצת גונהילד - Gunnelsmose). הסבר זה לא רק התקבל כאשר פיטרסן קידם אותו לראשונה בשנת 1835, הוא נחגג; המלכה גונהילד הפכה לכוכבת ריאליטי. בסביבות 1836 העניק לה באופן אישי מלך דנמרק פרידריך השישי ארון קבורה מעץ אלון, והיא הוצגה בכנסיית ניקולס הקדוש בויילה (Vejle) כמעין גביע ויקינגי.


בין הקולות המתנגדים הבודדים היה קולו של סטודנט פולמוסן, ג'.ג'. וורסאה (J.J.A. Worsaae), אחד המייסדים העיקריים של הארכיאולוגיה הפרהיסטורית. וורסאה האמין שהזיהוי המבוסס על פולקלור היה שטויות. הוא טען באופן משכנע כי האישה שנמצאה בהארדלסקייר צריכה להיות מתויגת עם גופות כבול אחרות מתקופת הברזל. בשנת 1977 תיארוך פחמן הוכיח שהוא צדק: האישה מהארדלסקייר - שכבר לא מכונה המלכה גונהילד - חיה במאה ה-5 לפנה"ס. יתר על כן, בדיקה שניה שלאחר המוות שהתבצעה בשנת 2000 מצאה קו דק סביב צווארה שלא התגלה קודם לכן. היא לא טבעה אלא נחנקה. זה שינה את הכל, למעט אולי עבור קורבן.

האישה מהארדלסקייר

הנרטיב

בהיעדר ראיות מוצקות, קשה היה לעמוד בפיתוי לארוג גופות כבול לנרטיב לאומי. המאמץ הידוע ביותר לשמצה לנכס את גופות הכבול התרחש באמצע שנות ה-30 של המאה העשרים, כאשר הנאצים התאימו אותן מחדש כדי לחזק את המיתולוגיה הארית שלהם. בשלב זה שררו שתי השקפות. מקובל היה שרוב גופות הכבול מתוארכות לתקופת הברונזה והברזל, אך רציחתן יוחסה להקרבה פולחנית או לענישה פלילית. פרשנות אחרונה זו נשענה במידה רבה על כתביו של ההיסטוריון הרומי קורנליוס טקיטוס, שהספר 'גרמניה' (Germania), שכתב בשנת 98 לספירה, מתאר ​​מנהגים חברתיים בחלקים הצפוניים של האימפריה הרומית.


בסך הכל, טקיטוס העריך מאד את התושבים המקומיים. הוא שיבח את הישירות שלהם, את האומץ, את הפשטות, את המסירות למנהיגיהם ואת הרגליהם המיניים המרוסנים, שסלדו מהוללות והעדיפו מונוגמיה ונאמנות. אלה היו הפראים האצילים שהנאצים רצו לנכס כאבות קדומים ישירים, והיינריך הימלר, ראש הגסטפו והאס אס, הקים מכון ארכיאולוגי, האננארבה, כדי להצדיק את הטענה הזאת "מדעית".


בעיני החוקרים באננברה, גופות הכבול היו שרידי דגנרטים שבגדו בקוד הקדום. בקטע מרכזי כותב טקיטוס:

“העונש משתנה בהתאם לפשע. בוגדים ועריקים נתלים על עצים; הפחדנים, הלא-נלחמים במלחמות ואלה שביישו את גופם הוטבעו בביצות מכוסים בנצרים".

הפרופסור והאונטר-שטורמפיהרר באס אס, קרל אוגוסט אקהרט, פירש את הביטוי האחרון כהומוסקסואלים. זו הייתה רק קפיצה קלה מכאן לרדיפות האכזריות של הנאצים כלפי הומואים.


"האננברה הייתה התיאוריה הדומיננטית של גופות הכבול באותה תקופה, והיה מסוכן להטיל בה ספק", אומר מורטן ראבן (Morten Ravn), אוצר דני שפרסם סקירה היסטורית על מחקר גופות הכבול. אחד הבודדים שהעז היה היסטוריון תרבות בשם אלפרד דיק (Alfred Dieck), שאולי הרגיש מוגן בזכות חברותו במפלגה הנאצית. מחקריו של דיק הוכיחו כי גופות כבול הגיעו מאזור רחב מדי לאורך פרק זמן ארוך מדי בכדי לייצג פרקטיקה משפטית פרוטו-גרמנית. אך מהאיש שטרפד את התיאוריה הארית של גופות הכבול, נמנע לעבוד כארכיאולוג לאחר המלחמה בגלל עברו הנאצי. ראבן אומר, "הוא באמת היה אדם אמלל למדי".



אנשים ולא גופות

זמן קצר לאחר שהתגלה האיש מטולון, היה לבלש האחראי, על מה שהוגדר בתחילה כתיק נעדר, ההיגיון הבריא לקרוא לפיטר גלוב (Peter Glob), שבדיוק הפך לפרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטת אורהוס, העיר הגדולה הקרובה ביותר. פיטר גלוב הטביע את שמו עמוק יותר מכולם בחידת גופות הכבול. ספרו "אנשי הביצה" ("The Bog People") - עבור גלוב בעל הלב הגדול הם היו אנשים, ולא גופות - הוכרז כיצירת מופת צנועה כשהופיע בשנת 1965. הוא חד, סמכותי ומרגש בבת אחת, והוא נותר קריא מאוד. גלוב, שמת בשנת 1985, הצליח לא רק לספק את היסודות להבנתנו של האיש מטולון וחבריו, אלא גם הצליח להשיב את אנושיותם. הוא השיב את גופות הכבול בחזרה לחיים וגרם לעולם לשים לב אליהן. גלוב היה זה שהציג את האיש מטולון בפני שיימוס היני.


לדעתו של גלוב, האיש מטולון ורוב האחרים הוקרבו לנרטוס, אם האדמה, כדי להבטיח יבול טוב. אנו יכולים לראות את האלה מוקפת בבעלי חיים נהדרים, על קלחת גונדסטרופ (Gundestrup cauldron) הכסופה, שהיתה קבורה כקורבן בתוך ביצת כבול דנית, לא הרחק מהיכן שנמצאו גם כמה גופות מתקופת הברזל. גלוב מציין במפורש כי אלות הקלחת כולן עונדות טבעות צוואר ורצועות מסובבות על מצחן - "כמו החבלים סביב צווארם ​​של אנשי הכבול שהוקרבו".

קלחת גונדסטרופ והפלטה עם האלה נרטוס

הם ניתלו בסוף החורף או בתחילת האביב. אנו יודעים שהאיש מטולון נתלה, מהסימן הגבוה על גרונו; "אם הוא היה נחנק, זה היה נמוך יותר למטה", מסביר אולה נילסן. ואנחנו יודעים בערך את תקופת השנה שבה זה התרחש מהתכולה העונתית שנמצאה בקיבתו ובקיבתם של קורבנות אחרים: שעורה, פשתן ואַרְכֻּבִּית, בין היתר, אך ללא תותים, אוכמניות, תפוחים או אגסים מהקיץ והסתיו.


המסקנה ברורה, מודיע לנו גלוב: דייסת החורף הייתה הארוחה האחרונה המיועדת לזרז את בוא האביב, "בדיוק באותם אירועים קרבנות האדם הגיעו לשיא בתקופת הברזל".


גלוב בסדר - הרבה יותר מבסדר - עד לאן שהוא הולך, אבל הוא לא הולך רחוק מספיק, והוא ללא ספק היה מסכים עם זה. "אני עדיין מנסה להתקרב לאיש מטולון", אומר אולה נילסן. "לדעתי, הוא יכול היה להיות קורבן מרצון, אולי נבחר מילדות - אני לא רואה בזה שום דבר מבזה. או אולי הם שלפו מקלות - 'אוי לעזאזל! טוב, עדיף אתה ממני!'


"אם היה לנו את הדנ"א שלו, אולי היינו יכולים לומר מאיפה הוא הגיע - השבט שלו, מהצפון, מיוון, מכל מקום. האם הוא יכול היה לשתות חלב? האם היתה לו נטיה לסוכרת? מה לגבי טרשת עורקים? זו אחת הסיבות ששלחנו אותו לסריקת מיקרו-סי.טי בפריז, כדי להסתכל בתוך עורקיו".

האיש מטולון / Credit: Christian Als

האיש מלינדו

אולי אנחנו בכלל לא צריכים להשתמש יותר במונח גופות כבול, כי הוא נוטה לכפות הסבר אחיד על תופעה מגוונת. התערוכה הראשונה בה ג'וליה פארלי נזכרת בהיותה ילדה, היא של האיש מלינדו במוזיאון הבריטי. האיש מלינדו הוא השלם ביותר מבין כמה גופות שהתגלו במהלך שנות השמונים באיזור לינדו בצ'שייר, בצפון מערב אנגליה.


"אני עדיין באה ואומרת לו שלום בכל פעם שאני בגלריה", אומרת פארלי, אוצרת במוזיאון הבריטי. אלא, אומרת פארלי, ייתכן שהוא לא ממש אותו האיש מלינדו בו פגשה לראשונה לפני כל אותן השנים.


תיארוך פחמן מציב את מותו איפשהו בין שנת 2 לפנה"ס ועד לשנת 119 לספירה. יש לנו רק את החצי העליון שלו, אבל חוץ מזה הוא במצב טוב. פעם הוא היה בסביבות מטר וחצי. זקנו ושפמו נחתכו באמצעות מזמרה. ציפורניו המטופחות מעידות על כך שהוא לא עבד קשה מדי. מצחו מקומט בבהלה. הוא היה רק ​​בן 25 בערך כשמת, והוא מת מוות נוראי במיוחד. "אחד הרופאים שבדק אותו במקור מצא שהוא נדחף עם ברך מאחור כדי להורידו על ברכיו, הוא נחנק, גרונו שוסף, צווארו נשבר, הוא הוכה בראשו ונותר לטבוע בביצה", אומרת פארלי. "זהו מה שמכונה 'מוות משולש' וזה המודל שהיה קיים".


פארלי לא כל כך בטוחה, והיא לא היחידה. ראשית, הראיות הפיזיות אינן חד משמעיות. פארלי חושבת שהגיד שנקשר סביב צווארו של האיש מלינדו יכול היה באותה קלות להיות שרשרת כמו גרוטה (garrote). יתר על כן, חלק מ"פצעיו" של האיש מלינדו היו עשויים להתרחש לאחר מותו ממשקלו המרסק של הכבול במשך מאות שנים. דפוסי שבר שונים מבדילים בין עצמות הנשברות לפני המוות, כשהן גמישות יותר, לבין עצמות הנשברות לאחר המוות. גם חשוב מאוד אם האיש מלינדו חי לפני הכיבוש הרומי של בריטניה בסביבות שנת 60 לספירה. בין שאר השינויים התרבותיים הגורפים שהגיעו עם הרומאים, קורבן אנושי הוצא מחוץ לחוק. יתרה מכך, אחרי גלוב, הקונצנזוס של טקיטוס נשבר. מתברר, שטקיטוס מעולם לא ביקר באזורים עליהם כתב, אלא חיבר את ההיסטוריה שלו מאיזכורים אחרים. "יש הרבה נושאים בעיתיים עם טקיטוס", אומר מורטן ראבן. "הוא עדיין מקור למחקר, אבל צריך להיזהר".


בהתחשב בהכל, האיש מלינדו הפך למטא-נרטיב מסודר ומספק של הריגה פולחנית. "מבחינתי, עלינו לנתק את האיש מלינדו מהסיפור הזה", אומרת פארלי. "ברור שהיה משהו מוזר שקרה בצ'שייר בתקופה הרומית הקדומה. אך איננו יכולים לומר אם אנשים אלה הוצאו להורג, אם הם נרצחו, אם הובאו לשם ונפטרו מהם, או שנהרגו באופן פולחני מסיבות דתיות. עם זאת, מתברר, הם אינם חלק מאותה תמונה של גופות הכבול הדניים. עלינו לגשת לאיש מלינדו ולגופות האחרות מלינדו כיחידים - כאנשים".

האיש מלינדו ושיחזור פניו בעזרת שחזור רדיוגראפי של הגולגולת

מחקרים אחרונים

באוקטובר 2017 לקחו את האיש מלינדו לטיול קצר בבית החולים המלכותי ברומפטון בלונדון (Royal Brompton Hospital), בו יש סורק סי.טי באנרגיה כפולה. הסורק משתמש בשתי מכונות רנטגן מסתובבות, שכל אחת מהן מוגדרת באורכי גל שונים.


"זה נותן לך בהירות מדהימה הן עבור החלקים העבים יותר, כמו עצמות, והן עבור החלקים העדינים יותר, כמו העור", אומר ד"ר דניאל אנטואן (Daniel Antoine), אוצר האנתרופולוגיה הפיזית של המוזיאון הבריטי. "אנו משתמשים בסורק בעל אנרגיה כפולה בשיתוף עם VGStudio Max, אחת מחבילות התוכנה הטובות ביותר להפיכת פרוסות הרנטגן הללו להדמיה. זו אותה תוכנה המשמשת בפורמולה 1 לסריקת רפידות הבלמים לאחר מרוץ כדי לשחזר את מה שקורה בתוכן מבלי לפרק אותן. התוכנה ברוב בתי החולים אינה חזקה כמו זו. אנחנו באמת מנסים לדחוף את המדע כמה שיותר".


בספטמבר 2012 ערך המוזיאון סריקת אנרגיה כפולה על האיש מגבליין (Gebelein Man), מומיה מצרית מסביבות 3,500 לפנה"ס שנמצאת באוסף שלו יותר מ-100 שנה. הסריקה בחנה פצעים בלתי נראים בגב, בכתף ​​ובכלוב הצלעות. הנזק היה עקבי עם חדירה עמוקה של להב מאחור. האיש מגבליין, כך נראה, נרצח. נחשף פשע בן 5,500 שנה. אנטואן אומר:

"מכיוון שהשיטות מתפתחות כל הזמן, אנו יכולים להמשיך ולנתח מחדש את אותם שרידים אנושיים קדומים ולבוא עם תובנות חדשות לחלוטין".
סריקות מיקרו סי טי של כף הרגל של האיש מטולון / Muséum National d’Histoire Naturelle

באירלנד, אימון קלי (Eamonn Kelly), לשעבר שומר העתיקות האיריות במוזיאון הלאומי, טוען לנרטיב מובהק עבור בני ארצו האירים המשומרים. בשנת 2003 חותכי כבול מצאו את האיש הזקן מקרוגאן והאיש מקלוניקוון בשתי ביצות שונות. שניהם חיו בין 400 ל-175 לפנה"ס, ושניהם ספגו מגוון נרחב של פגיעות, כולל שיסוף הפטמות שלהם. עדויות אלה ואחרות הובילו את קלי להציע את התיאוריה לפיה גופות הכבול הקלטיות הם מלכים שנכשלו בתפקידם. תפקיד המלך היה להבטיח חלב ודגנים לעם. (הוא ממלא את התפקיד הקדוש הזה על ידי נישואי מלכות עם האלה, המייצגת את הפוריות ואת האדמה עצמה). התיאוריה של קלי הייתה פריצה משמעותית מהאורתודוקסיה של גופות הכבול. כפי שהוא מסביר זאת, פטריק הקדוש אומר לנו כי יניקת פטמות המלך הייתה פולחן של חיבה. אז פטמות שסופות, אין כתר, לא כאן ולא בעולם הבא.


"באירלנד, המלך הוא הנציג המכריע בחברה, ולכן כאשר הדברים משתבשים, הוא משלם את המחיר", אומר קלי. "כל הגופות החדשות שהתגלו מאז אישרו מחדש את התיאוריה הזו. ההקרבה הפולחנית עשויה להיות אותו עיקרון כמו אצל הטבטונים, אך כאן יש אדם אחד הנושא באשמה. הסבר אחד שמתאים לגופות כבול ברחבי אירופה פשוט לא יעבוד".


אפילו גופות הכבול הדניות המספקות את הנרטיב השולט נבחנות מחדש כדי לקבוע עד כמה הסיפור הישן של פיטר גלוב עדיין מתאים. פיטר דה בארוס דמגארד (Peter de Barros Damgaard) ומורטן אלנטופט (Morten Allentoft), שני חוקרים מהמרכז לגיאוגנטיקה בקופנהגן (Centre for Geogenetics), בחנו לאחרונה את אחת משיניה וחלק מעצם הפטרוס של האישה מהארדלסקייר. הם ניסו להשיג דגימה מכובדת של הדנ"א שלה כדי לקבוע את מאגר הגנים שלה. להשיג דגימה שימושית תהיה מתנה אלוהית לחקר גופת הכבול, מכיוון שהיא תוכל להבהיר אם היא אאוטסיידררית או מקומית. עד היום כמעט ולא ניתן היה להשיג דגימה מכיוון שהחומצה בביצות גורמת להתפרקות הדנ"א. אבל קיימת תקווה להשיג כזאת, סביר להניח שהדגימה תגיע מהשיניים או מהעצם הפטרוס, מכיוון שצפיפותם הקיצונית מגנה היטב על הדנ"א.


עד כה התוצאות אכזבו. דמגארד אכן הצליח לחלץ מעט דנ"א משן האישה מהארדלסקייר, אך הדגימה הוכחה כקטנה מדי. "אין לי שום דרך לאשר ש-0.2 אחוז של הדנ"א האנושי בדגימה אינו מזוהם", כתב דמגארד, אחרי כמעט שנה של עבודה. "אפשר לומר שפאזל הגנום נשבר לחתיכות כל כך קטנות שהן לא נושאות מידע". הוא נשמע קצת עגמומי. "הדנ"א של האשה מהארדלסקייר יהיה מעבר להישג ידינו לנצח, כדי שתוכל לשכב ולנוח".

ראשו של האיש מגראובל, המתוארך לתקופת הברזל המוקדמת ונמצא בדנמרק בשנת 1952 / Credit: Sven Rosborn

לקארין מרגריטה פריי (Karin Margarita Frei), פרופסור למדעי הארכיאומטריה / ארכיאולוגיה במוזיאון הלאומי של דנמרק, היה יותר מזל בביצוע ניתוח מסוג אחר על שערות האישה מהארדלסקייר. פריי משתמשת בניתוחי איזוטופ סטרונציום במחקריה. סטרונציום קיים כמעט בכל מקום בטבע, אך בפרופורציות המשתנות ממקום למקום. אנשים ובעלי חיים סופגים סטרונציום באמצעות אכילה ושתייה בפרופורציות האופייניות למקום בו הם נמצאים באותו זמן - באופן ספציפי היחס בין האיזוטופים סטרונציום 87 לסטרונציום 86. יש לנו מפות טובות למדי למאפייני סטרונציום של מדינות שונות. לכן, על ידי התאמת הסטרונציום של גוף מסוים למפה, נוכל לדעת היכן היה בעליו - ולא רק ברגע אחד, אלא לאורך זמן.


כמו עם הדנ"א, המקומות הטובים ביותר לכריית סטרונציום הם השיניים והעצמות של האדם. יחס איזוטופ הסטרונציום בזגוגית השן הטוחנת הראשונה מראה מהיכן אתה במקור, העצם הארוכה של הרגל תראה היכן בילית בעשר השנים האחרונות של חייך, וצלע תמקם אותך בשלוש-ארבע השנים האחרונות. הבעיה היא שלגופות הכבול לעיתים אין עצמות ושיניהן במצב נורא.


לפריי היתה התגלות. מדוע לא לאסוף סטרונציום משיער אנושי? "כשראיתי את השיער של האישה מהארדלסקייר בשנת 2012, באורך של כמעט 50 ס"מ, הבנתי שיש לי את החומר המושלם למחקר ניידות מהירה, מכיוון שהוא עובד כמעין ארכיון שצומח במהירות. זה היה רגע מדהים עבורי", אמרה פריי. סטרונציום, לדבריה, מאפשר לה "לעקוב אחר מסעות בשנים האחרונות לחייו של אדם".


שיער מכיל לכל היותר כמה חלקים למיליון של סטרונציום, לרוב הרבה פחות. ולאחר קבורה בביצה במשך כמה אלפי שנים, השיער לעיתים מזוהם באופן אנוש באבק ובמיקרו-חלקיקים.


לקח לפריי שלוש שנים לפתח טכניקה לניקוי שיער ולהפקת דגימות סטרונציום שמישות ממנו, אך כאשר היא עשתה זאת, התוצאות היו מדהימות. "הכמות הקטנה של זגוגית השן שקיבלנו משיני האישה מהארדלסקייר, אמרה שהיא גדלה במקום, אך קצה שערה אמר לנו כי בחודשים שלפני מותה היא הרחיקה למדי. חתימת סטרונציום נמוכה מצביעה על אזור וולקני - אולי מרכז גרמניה או בריטניה".


פריי עשתה ניתוח דומה על האשה מהולדרמוס (Huldremose Woman), מהמאה ה-2 לפנה"ס. גופת כבול שנמצאה בשנת 1879 בתוך ביצת כבול ליד הולדרמוס, דנמרק. היו תוצאות דומות. "שתי הנשים נסעו רגע לפני מותן", אומרת פריי. "זה גרם לי לחשוב שאם הן הוקרבו, אולי הן עשו את הטיול כחלק מההקרבה. ייתכן שנצטרך לחשוב מחדש על כל שאלת ההקרבה בגלל הסטרונציום".

האשה מהולדרמוס

עד כמה פורה הדרך של פלישות ההיי-טק האלה אל הבשר? אמון קלי, חוקר גופות הכבול האיריות, מציע זהירות וענווה. "הם פשוט לא יודעים לומר מספיק, זה אדם מצרפת שהופיע באירלנד. אני כן חושב שאנחנו הולכים אל התקדמות מדעית שימושית שאנחנו אפילו לא יכולים להבין עכשיו, אבל יש גם הרבה פסאודו-מדע בתחום הארכיאולוגיה. מדענים נותנים לך תוצאה מסוימת, אבל הם לא מספרים לך על המגבלות והחסרונות".


במקרה זה, אולי יתברר שאולה נילסן מטריד את שנתו חסרת החלום של האיש מטולון עבור מעט מאוד. אחת הסיבות להסרת הכובע של האיש מטולון הייתה כדי לשלוח דגימת שיער לקארין פריי. "אולה רדף אחרי זמן מה כדי שאעשה את זה, אבל השיער של האיש מטולון קצר מאוד", אומרת פריי.


כמעט שנה אחרי שסיפרה על זה, פריי כתבה ניתוח מקדים של התוצאות שלה. הן היו דלות - הרבה פחות אינפורמטיביות ממחקרה של פריי על האישה מהארדלסקייר. פריי השוותה את הסטרונציום בשיערו הקצר של האיש מטולון עם הסטרונציום בעצם הירך שלו. הבדלים קטנים בפרופורציות של איזוטופ הסטרונציום בין שתי הדגימות מעידים כי בזמן שבילה את שנתו האחרונה בדנמרק, ייתכן שהוא זז לפחות 30 ק"מ בחצי השנה האחרונה שלו.


זה חשוב ביותר עבור נילסן. כל פיסת מידע חדשה פורמת חוט נוסף במסתורין האנושי העמוק של גופות הכבול האלה. "זה לעולם לא ייגמר. תמיד יהיו שאלות חדשות”, הוא אומר. "לאיש מטולון לא אכפת. הוא מת. זה הכל עלינו”.

מקורות:

Museum Silkeborg

Smithsonian Magazine

Britannica

TheAtlantic

צור קשר

ישראל-Q

info@q-israel.com

  • YouTube
  • Facebook