top of page

אליהו בן-אמוזג - הרב הגאון שכנראה לא שמעתם עליו

כנראה שעל הרב אליהו בן-אמוזג לא שמעתם מעולם, איכשהו הוא חמק, או נשכח, או הושכח מדפי ההיסטוריה, למרות שיש מי שטוען כי הוא היה המקובל הגאון הגדול ביותר ב-1000 שנים האחרונות. בן-אמוזג דיבר ב-20 שפות, כתב קרוב לארבעים אלף דפים של כתבי יד, היה בעל ידע נרחב מאד בכתבי הקודש, ובמדעים כלליים, כגון פילוסופיה, אנתרופולוגיה, ארכאולוגיה, היסטוריה, בלשנות וביקורת המקרא. בכתיבתו ניכרת התמודדות עם רעיונותיהם של קאנט, הגל, פיכטה ופילוסופים אחרים. בין רעיונותיו המרכזיים היו השגת אחדוּת המין האנושי, על סמך היסודות האוניברסליסטיים ביהדות.

ציור של ליבורנו (1850)

אליהו בן-אמוזג נולד בשנת 1823 בליבורנו, הנמל הראשי של טוסקנה, באותו זמן התמודדה עם דעיכה כלכלית איטית לאחר תור הזהב של המאה ה-18, כאשר העיר הייתה מרכז קוסמופוליטי שוקק חיים ממש בלב התנועה המסחרית הים תיכונית. הקהילה היהודית, ממוצא איברי, הייתה אחד השחקנים הפעילים ביותר – אם לא הפעילים ביותר – בפעילות הכלכלית של העיר. היהודים פיתחו גם את ענף הדפוס בעיר, והיא הפכה לאחד ממרכזי הספר העברי; "דפוסי ליוורנו" נפוצו ברחבי ארצות הים התיכון והמזרח, ועד היום נמצאים בשימוש סידורים המבוססים על דפוס ליוורנו. חכמי ורבני ירושלים, וכן ארם צובא (חלב) אשר בסוריה, פקדו את ליבורנו באופן סדיר ואף נותרו בה לתקופות של כמה שנים לצורכי כתיבה ולימוד בצוותא; חלק מחיבוריהם וספריהם הודפסו בדפוס ליוורנו, בהם ספריהם של חיד"א, הרב עובדיה הלוי, והרב אליהו שמאע הלוי. מלבד הסירקולציה המתמדת של סחורות, סירקולציה אנושית הייתה חשובה מאד בליבורנו, צומת דרכים קוסמופוליטית אמיתית שאירחה - מלבד האיטלקים - קהילות משמעותיות מבריטניה, הולנד ומדינות אירופיות אחרות, כולל יוון וצרפת, כמו גם "מזרחים" ("Orientals") רבים מטורקיה וצפון אפריקה וכמובן יהודים. הניגודים האתניים, שבאו לידי ביטוי באופני הלבוש ובריבוי השפות היו בולטים בבירור לעין המבקר - ועל כך מעידים דיווחיהם של אינספור עדים ממקומות רחוקים. מבקרי בית הכנסת הגדול והיפה לא פסחו על המגוון - חלק לבושים בבגדים מערביים, אחרים בטורבנים או בגלימה לבנה ומזרחית. ההוגה היהודי הגרמני אברהם ברלינר, שביקר ב-1874, תיאר את הפולחן בבית הכנסת הגדול:

"צורות הלבוש השונות העניקו למתבונן מחזה מעניין. היו יהודים אירופאים במעילים, ברברים בלבן הבוהק שלהם, מזרחים בטורבנים ועוד רבים אחרים. כולם התכנסו להתפלל בלשון הקודש שלנו בכל המסירות הרגילה. עם זאת, האופי החי וההפכפך שלהם היה מורגש בבירור: שיחות היו פורצות לעתים קרובות בקולות גבוהים משהו, מלוות בתנועות אקסטרווגנטיות."

בסוף המאה ה-18 ובמהלך העשורים הבאים, יהודים ספרדים איבריים כבר לא היו המרכיב האתני היחיד, אליהם הצטרפו יהודים ממוצא איטלקי (בעיקר מרומא) ומהמגרב.


גם לידתו של אליהו בן-אמוזג הייתה מאוד "מזרחית" - אפילו מקראית. אשת אביו אברהם לא ילדה לו בנים ובגיל שבעים הוא החליט לשאת אישה שנייה, קלרה קוריאט - לאחר שביקש רשות מרב מארץ ישראל והתחנן בתפילתו לבן. ניכר כי תפילותיו היו יעילות - בשנת 1823 נולד אליהו. אלמנטים מקראיים רבים משתלבים בסיפור זה: העקרות של אשתו הראשונה, הביגמיה לאחר מכן והלידה לאחר התפילה. כל זה התרחש בליבורנו, אחד המרכזים הדינמיים ביותר של איטליה של המאה ה-19, אליהו בן-אמוזג נולד במעין אי מזרחי באמצע עולם מערבי.


כפי שקורה לעתים כל כך קרובות, אבות זקנים יוצרים יתומים צעירים, אליהו חונך על ידי אמו קלרה והתחנך על ידי אחיה של אמו - המקובל המרוקאי החשוב יהודה קוריאט. לצד התנ"ך, פירושים מסורתיים ותלמוד, קרא קוריאט עם אחיינו הצעיר את הזוהר, הטקסט הקבלי העיקרי. באוטוביוגרפיה הקצרה שלו, בן-אמוזג מציג תיאור מרגש של "לילות חורף ארוכים שבהם דודי היה קורא איתי את הזוהר, מתחילתו ועד סופו - ולפעמים פעמיים יחד, לאור עמום של נר".


ראוי לציין שהלימוד של הטקסט הקשה ביותר הזה כבר לא היה בתוכניות הלימודים של יהודי איטליה. וצריך עוד לציין כי בליבורנו המודרנית, המערבית, קיבל בן-אמוזג הכשרה יהודית "מזרחית". מאוחר יותר, כשעבד במחסן, התחבא בן-אמוזג מאחורי ערימות הכותנה כדי לקרוא את שפינוזה, או שהסתיר ספר של וינצ'נזו ג'וברטי (Vincenzo Gioberti) מתחת לדלפק. שנים רבות לאחר מכן, הוא כתב:

"הרגשתי כאילו אני במעצר בית. כמה פעמים הנחתי בצד את הפנקסים כדי לקחת במקום את ספרי התורה והמדע שלי. אני אסיר תודה בזיכרון כלפי אדוני, שלעתים קרובות נכנס ללא הודעה מוקדמת, ותפס אותי בפעולת הסתרת הספרים שלי. אבל אף פעם לא נזף בי, להיפך, הוא ניצל את ההזדמנות לשוחח איתי על הנושאים האלה."
שמחת תורה בבית הכנסת הגדול של ליבורנו / (1850) Solomon Alexander Hart

צריך לזכור ששפינוזה ה"כופר" בהחלט לא 'הריח טוב' בקרב יהודים דתיים. לגבי ג'וברטי, הוא היה ההוגה הקתולי האיטלקי העיקרי באותה תקופה. הזוהר, שפינוזה וג'וברטי, שילוב מעניין. מהר מאד, פילוסוף איטלקי אחר הצטרף למחברים המעצבים את בן-אמוזג, ג'אמבטיסטה ויקו (Giambattista Vico), הזכור בעיקר בזכות משנתו הלשונית.


אין הרבה מה לומר על שאר הביוגרפיה של בן-אמוזג, הוא מעולם לא עזב את ליבורנו שם מונה לדרשן, הפך לחבר בית הדין הרבני ולפרופסור בסמינר לרבנים. אבל אפשר לומר עליו באמת, כפי שכתב החוקר הצרפתי בן זמננו שארל מופסיק (Charles Mopsik) על המקובל משה קורדובירו, "יש אנשים שהביוגרפיה שלהם מורכבת ממעט מאד תאריכים, ושהביבליוגרפיה שלהם מכסה ספריות".


הוא היה דמות ייחודית, גם אם נתייחס אפילו רק לחלק מהאנקדוטות הרבות שמספרות על מעלליו. הנה רק אחת: בן-אמוזג נתן שיעור תלמוד בביתו, בזמן שלימד הוא בישל. מישהו דפק בדלת, זה היה אדם לבוש בסגנון רשמי ואלגנטי שהציג את עצמו בתור ארנסט רנן (Ernest Renan). רנן הצרפתי היה ההיסטוריון התיאולוגי החשוב ביותר של ימיו ובוודאי בין החוקרים הבולטים והמשפיעים של המאה. "הייתי רוצה לפגוש את פרופסור בן-אמוזג", אמר. "רק רגע", אמר האיש הקטן,