top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

אליהו בן-אמוזג - הרב הגאון שכנראה לא שמעתם עליו

כנראה שעל הרב אליהו בן-אמוזג לא שמעתם מעולם, איכשהו הוא חמק, או נשכח, או הושכח מדפי ההיסטוריה, למרות שיש מי שטוען כי הוא היה המקובל הגאון הגדול ביותר ב-1000 שנים האחרונות. בן-אמוזג דיבר ב-20 שפות, כתב קרוב לארבעים אלף דפים של כתבי יד, היה בעל ידע נרחב מאד בכתבי הקודש, ובמדעים כלליים, כגון פילוסופיה, אנתרופולוגיה, ארכאולוגיה, היסטוריה, בלשנות וביקורת המקרא. בכתיבתו ניכרת התמודדות עם רעיונותיהם של קאנט, הגל, פיכטה ופילוסופים אחרים. בין רעיונותיו המרכזיים היו השגת אחדוּת המין האנושי, על סמך היסודות האוניברסליסטיים ביהדות.

ציור של ליבורנו (1850)

אליהו בן-אמוזג נולד בשנת 1823 בליבורנו, הנמל הראשי של טוסקנה, באותו זמן התמודדה עם דעיכה כלכלית איטית לאחר תור הזהב של המאה ה-18, כאשר העיר הייתה מרכז קוסמופוליטי שוקק חיים ממש בלב התנועה המסחרית הים תיכונית. הקהילה היהודית, ממוצא איברי, הייתה אחד השחקנים הפעילים ביותר – אם לא הפעילים ביותר – בפעילות הכלכלית של העיר. היהודים פיתחו גם את ענף הדפוס בעיר, והיא הפכה לאחד ממרכזי הספר העברי; "דפוסי ליוורנו" נפוצו ברחבי ארצות הים התיכון והמזרח, ועד היום נמצאים בשימוש סידורים המבוססים על דפוס ליוורנו. חכמי ורבני ירושלים, וכן ארם צובא (חלב) אשר בסוריה, פקדו את ליבורנו באופן סדיר ואף נותרו בה לתקופות של כמה שנים לצורכי כתיבה ולימוד בצוותא; חלק מחיבוריהם וספריהם הודפסו בדפוס ליוורנו, בהם ספריהם של חיד"א, הרב עובדיה הלוי, והרב אליהו שמאע הלוי. מלבד הסירקולציה המתמדת של סחורות, סירקולציה אנושית הייתה חשובה מאד בליבורנו, צומת דרכים קוסמופוליטית אמיתית שאירחה - מלבד האיטלקים - קהילות משמעותיות מבריטניה, הולנד ומדינות אירופיות אחרות, כולל יוון וצרפת, כמו גם "מזרחים" ("Orientals") רבים מטורקיה וצפון אפריקה וכמובן יהודים. הניגודים האתניים, שבאו לידי ביטוי באופני הלבוש ובריבוי השפות היו בולטים בבירור לעין המבקר - ועל כך מעידים דיווחיהם של אינספור עדים ממקומות רחוקים. מבקרי בית הכנסת הגדול והיפה לא פסחו על המגוון - חלק לבושים בבגדים מערביים, אחרים בטורבנים או בגלימה לבנה ומזרחית. ההוגה היהודי הגרמני אברהם ברלינר, שביקר ב-1874, תיאר את הפולחן בבית הכנסת הגדול:

"צורות הלבוש השונות העניקו למתבונן מחזה מעניין. היו יהודים אירופאים במעילים, ברברים בלבן הבוהק שלהם, מזרחים בטורבנים ועוד רבים אחרים. כולם התכנסו להתפלל בלשון הקודש שלנו בכל המסירות הרגילה. עם זאת, האופי החי וההפכפך שלהם היה מורגש בבירור: שיחות היו פורצות לעתים קרובות בקולות גבוהים משהו, מלוות בתנועות אקסטרווגנטיות."

בסוף המאה ה-18 ובמהלך העשורים הבאים, יהודים ספרדים איבריים כבר לא היו המרכיב האתני היחיד, אליהם הצטרפו יהודים ממוצא איטלקי (בעיקר מרומא) ומהמגרב.


גם לידתו של אליהו בן-אמוזג הייתה מאוד "מזרחית" - אפילו מקראית. אשת אביו אברהם לא ילדה לו בנים ובגיל שבעים הוא החליט לשאת אישה שנייה, קלרה קוריאט - לאחר שביקש רשות מרב מארץ ישראל והתחנן בתפילתו לבן. ניכר כי תפילותיו היו יעילות - בשנת 1823 נולד אליהו. אלמנטים מקראיים רבים משתלבים בסיפור זה: העקרות של אשתו הראשונה, הביגמיה לאחר מכן והלידה לאחר התפילה. כל זה התרחש בליבורנו, אחד המרכזים הדינמיים ביותר של איטליה של המאה ה-19, אליהו בן-אמוזג נולד במעין אי מזרחי באמצע עולם מערבי.


כפי שקורה לעתים כל כך קרובות, אבות זקנים יוצרים יתומים צעירים, אליהו חונך על ידי אמו קלרה והתחנך על ידי אחיה של אמו - המקובל המרוקאי החשוב יהודה קוריאט. לצד התנ"ך, פירושים מסורתיים ותלמוד, קרא קוריאט עם אחיינו הצעיר את הזוהר, הטקסט הקבלי העיקרי. באוטוביוגרפיה הקצרה שלו, בן-אמוזג מציג תיאור מרגש של "לילות חורף ארוכים שבהם דודי היה קורא איתי את הזוהר, מתחילתו ועד סופו - ולפעמים פעמיים יחד, לאור עמום של נר".


ראוי לציין שהלימוד של הטקסט הקשה ביותר הזה כבר לא היה בתוכניות הלימודים של יהודי איטליה. וצריך עוד לציין כי בליבורנו המודרנית, המערבית, קיבל בן-אמוזג הכשרה יהודית "מזרחית". מאוחר יותר, כשעבד במחסן, התחבא בן-אמוזג מאחורי ערימות הכותנה כדי לקרוא את שפינוזה, או שהסתיר ספר של וינצ'נזו ג'וברטי (Vincenzo Gioberti) מתחת לדלפק. שנים רבות לאחר מכן, הוא כתב:

"הרגשתי כאילו אני במעצר בית. כמה פעמים הנחתי בצד את הפנקסים כדי לקחת במקום את ספרי התורה והמדע שלי. אני אסיר תודה בזיכרון כלפי אדוני, שלעתים קרובות נכנס ללא הודעה מוקדמת, ותפס אותי בפעולת הסתרת הספרים שלי. אבל אף פעם לא נזף בי, להיפך, הוא ניצל את ההזדמנות לשוחח איתי על הנושאים האלה."
שמחת תורה בבית הכנסת הגדול של ליבורנו / (1850) Solomon Alexander Hart

צריך לזכור ששפינוזה ה"כופר" בהחלט לא 'הריח טוב' בקרב יהודים דתיים. לגבי ג'וברטי, הוא היה ההוגה הקתולי האיטלקי העיקרי באותה תקופה. הזוהר, שפינוזה וג'וברטי, שילוב מעניין. מהר מאד, פילוסוף איטלקי אחר הצטרף למחברים המעצבים את בן-אמוזג, ג'אמבטיסטה ויקו (Giambattista Vico), הזכור בעיקר בזכות משנתו הלשונית.


אין הרבה מה לומר על שאר הביוגרפיה של בן-אמוזג, הוא מעולם לא עזב את ליבורנו שם מונה לדרשן, הפך לחבר בית הדין הרבני ולפרופסור בסמינר לרבנים. אבל אפשר לומר עליו באמת, כפי שכתב החוקר הצרפתי בן זמננו שארל מופסיק (Charles Mopsik) על המקובל משה קורדובירו, "יש אנשים שהביוגרפיה שלהם מורכבת ממעט מאד תאריכים, ושהביבליוגרפיה שלהם מכסה ספריות".


הוא היה דמות ייחודית, גם אם נתייחס אפילו רק לחלק מהאנקדוטות הרבות שמספרות על מעלליו. הנה רק אחת: בן-אמוזג נתן שיעור תלמוד בביתו, בזמן שלימד הוא בישל. מישהו דפק בדלת, זה היה אדם לבוש בסגנון רשמי ואלגנטי שהציג את עצמו בתור ארנסט רנן (Ernest Renan). רנן הצרפתי היה ההיסטוריון התיאולוגי החשוב ביותר של ימיו ובוודאי בין החוקרים הבולטים והמשפיעים של המאה. "הייתי רוצה לפגוש את פרופסור בן-אמוזג", אמר. "רק רגע", אמר האיש הקטן, שחזר לאחר שהסיר את הסינר, "אני פרופסור בן-אמוזג, נעים להכיר".


הביבליוגרפיה שלו עשירה ורבת פנים. הטקסט הראשון שלו, שפורסם כשהיה רק בן 19, היה מבוא עברי וארמי לספר קבלי שכתב דודו יהודה קוריאט. בכרך הקצר הזה מכריז בן-אמוזג על הכבוד שהוא חש להיות צאצא של שרשרת ארוכה של מלומדים ממרוקו.


אבל יצירתו המרשימה באמת הייתה 'אימת מפגיע' (1855), הגנה על הקבלה, שבה מתח בן-אמוזג ביקורת על מסקנותיו האנטי-קבליות של הרב האיטלקי יהודה אריה ממודנה ב"ארי נוהם", ספר שלמרות שנכתב במאה ה-17, ראה אור רק לאחרונה. בביקורתו חשף בן-אמוזג את התובנה הרמנויטיקואית החזקה שלו: קבלה, כך כתב, יכולה להיות מובנת באמת רק על ידי אנשים בעלי כשרון מיוחד לכך, ממש כמו מתמטיקה או אמנות. ההערות הרציונליסטיות של מודנה נגד הקבלה,סבר בן-אמוזג, היו תוצר של תודעה חסרת האהדה הנדרשת כלפי נושאה.

שנותיו הפוריות יותר של בן-אמוזג היו שנות ה-60 של המאה ה-19, כאשר כתב ספרים ומאמרים חשובים במגוון נושאים בעברית, איטלקית וצרפתית. בתקופה בוגרת יותר זו, בן-אמוזג שלט לא רק במקורות רבניים אלא גם בפילוסופיה האירופית ובהיסטוריה של הדתות.


משנת 1862 עד 1865, פרסם בן-אמוזג את 'אם למקרא', פירוש לתורה שבו בלשנות השוואתית, היסטוריה תיאולוגית, ארכיאולוגיה ודיסציפלינות מודרניות אחרות תפסו את מקומן לצד הקבלה, ויצרו סוג חדש של קישור הרמוני בין מדע ומסורת. תצפיותיו והתזה שלו, על אף שהם עשירות מאד ומעניינות מאד, התקשו מאוד למצוא קהל מתאים, שכן היא לא הייתה מדעית לחלוטין או מסורתית לחלוטין. 'אם למקרא' נידונה על ידי רבני ירושלים ונשרפה על ידי רבני חלב, שמצאו בה כמה אספקטים של כפירה. ובאשר לקוראים האירופאים, האקספוזיציה השאפתנית הזו זכתה להצלחה מתונה בלבד.


'טעם לש"ד', מ-1863, היתה עוד הגנה על הקבלה, הפעם נגד המתקפה הקשה של שמואל דוד לוצאטו, גדול המלומדים היהודים איטלקים של המאה, שאימצה תיאוריה מודרנית הנוגעת למקורות הזוהר שהתמקדה יותר בעתיקות האפשרית של רעיונותיו מאשר בוויכוח הצר על כתיבתו בפועל. שנה לאחר מכן, בחיבור 'שפינוזה והקבלה', השתתף בן-אמוזג בוויכוח על המקורות הפילוסופיים של שפינוזה. בחיבור זה, כפי שיודה שנים מאוחר יותר, הוא רצה להראות את החוב שחב האידיאליזם הגרמני, הפילוסופיה האירופית העיקרית של אותה תקופה, לדוקטרינה היהודית העתיקה, באמצעות תיווכו של שפינוזה.


באותה שנה, 1864, פרסם בן-אמוזג סדרת מאמרים, תחילה בעברית ומאוחר יותר בגרסה צרפתית, על מושג המסורת ביהדות. בטקסטים אלה, שפורסמו מחדש לפני שלוש שנים בישראל, מחדש בן-אמוזג את כל קונספט המסורת, תוך שימוש בפרויקט תרבותי המבוסס על אורתודוקסיה יהודית קפדנית. השפעתן של תפיסות רומנטיות של תרבות פופולרית ברורה: המסורת, במקרה זה המסורת שבעל-פה, מקבלת מעמד עדיף על זה של כל טקסט כתוב, בהיותה המקור והמובילה העיקרית של הדברים שבאים.


'תולדות כת האיסיים' (Storia degli Esseni), שפורסם ב-1865, היה מחקר על הכת הסגפנית היהודית. המקורות היחידים של בן-אמוזג היו כתביהם של פילון ושל יוספוס פלביוס, אך מסקנותיו היו מודרניות להפליא, וקדמו במובן מסוים לגילויים של מגילות קומראן. 'מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי' (Morale Juive et Morale Chrétienne), מ-1867, הוא אחד הספרים המבריקים והידועים ביותר של בן-אמוזג. כאן נתפסת היהדות לא רק כדת אלא גם כתרבות לאומית, שכן היא כוללת מושגים של "לאום" ו"פוליטיקה", ואילו הנצרות - דת אוניברסלית וסגפנית השוללת את המושגים הללו - מחויבת על ידי המציאות לקבל אותם, וכתוצאה מכך נוצרת חפיפה מסוכנת של דת ופוליטיקה - של כנסייה ומדינה - במילה אחת אינקוויזיציה, ושליטה אבסורדית בתודעות.


עשר שנים מאוחר יותר, ב-1877, פרסם בן-אמוזג את הטקסטים הראשונים של הקורס שלו בתיאולוגיה, באיטלקית, 'Teologia Dogmatica e Apologetica' ('תיאולוגיה דוגמטית ואפולוגטיקה'). בכרך זה נחקר מגוון מדהים של מקורות יהודיים ולא-יהודיים, היוצרים יחד חזון תיאולוגי של היהדות השייך בעת ובעונה אחת למסורת הקבלית ולמסורת הפילוסופית היהודית. קרבתו לרעיונות הקתולים של וינצ'נזו ג'וברטי ניכרת והוא אף מודה בכך. יש חוקרים שרואים בו המשכיות של עיקרי הפילוסופיה האיטלקית המסורתית שמקורה בג'אמבטיסטה ויקו (Giambattista Vico). אז, במובן מסוים, ניתן לראות בבן-אמוזג גרסה יהודית לסגנון פילוסופי איטלקי.


כידוע, בן-אמוזג כתב בשלוש שפות, בחירה שבשום פנים ואופן לא התרחשה בשוגג אלא, למעשה, הותאמה בכוונה לז'אנרים וגם לקהלים שונים. כך, פרשנויות המקרא והגנת הקבלה נכתבו בעברית, חיבורים פילוסופיים נכתבו בעיקר באיטלקית, וטקסטים בעלי מאפיינים פחות טכניים (כמו 'ישראל והאנושות' - Israël et l'Humanité) נכתבו בצרפתית ,השפה האינטלקטואלית של הימים ההם. מעניין גם לציין שהשפות השונות היו גם בהלימה לטון המחבר. קחו למשל את היחס לנצרות, הוא מכבד ביותר ב'מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי' וב'ישראל והאנושות', שם הדגש מושם על אוניברסליות. אבל כשהוא כותב בעברית, למשל ב'אם למקרא', הטון שלו, והשיפוטיות, הרבה יותר חמורים: הנצרות, הוא אומר, היא רק חיקוי רע של היהדות.

הרב אליהו בן-אמוזג

אז מי היה בן-אמוזג "האמיתי"? העברי, שהתעקש על עליונותה של היהדות על כל הדתות והתרבויות האחרות, או הצרפתי (והאיטלקי), שטען לפלורליזם, בחזון שהודה בתרומות שונות לציוויליזציה האוניברסלית? כנראה ששניהם היו כנים.


והיו הן אלו, אמונות סותרות ככל הנראה, שהביאו לאינספור הפרשנויות של יצירתו בן-אמוזג שנתפס כהוגה שהצליח למצוא נקודת מפגש בין אוניברסליות ופידליטי יהודי, זו הפרשנות המקובלת בצרפת, וזו ששותפה על ידי המלומד האמריקאי ריצ'רד כהן (Richard Cohen). אבל הוא גם נתפס כרב שהשתמש במדעי החול רק כאמצעי לחיזוק מעמדה של האורתודוקסיה היהודית, זו קריאתו של הרב ד"ר אליהו זייני. מצד שני, יוסף פאור רואה בבן-אמוזג נציג טיפוסי של התרבות הספרדית, אורתודוקסי, אך פתוח למדעים ולמדעי הרוח. אחרים, כמו המלומד האיטלקי אלמיר זולה (Elémire Zolla), רואים בו יורש המסורת הפילוסופית האיטלקית האותנטית, בעוד משה אידל מדגיש את ההמשכיות של המקובלים האיטלקיים של הרנסנס.


בבסיס כל הבלעדיות והאוניברסליזם, המסורת והקדמה, הרציונליזם והדת, עומדת הקבלה. הקבלה כמסורת היהודית הדוגמטית האמיתית. כוונתו המוצהרת והשאפתנית של בן-אמוזג הייתה לשחזר מערכת פילוסופית יהודית מקיפה אשר לדבריו "תיצור מחדש את הקשר השבור עם מדעי האדם המתקדמים ביותר". המשימה, כתב, נראתה כל כך קשה שהוא היה שמח לנסח רק את ההתחלה - הרמב"ם עצמו היה יוצא דופן במשימה זו. הקבלה שאפתנית זו נדחקה עד כדי הצהרה באמצעות סדרה של 'אני מאמין', בעקבות הדוגמה של מאמרי האמונה של הפילוסוף הספרדי.


למען האמת, התוצאה הייתה מערכת פילוסופית דומה לזו של ההוגה הקתולי וינצ'נזו ג'וברטי. נראה שהתיאולוגיה של הרב האיטלקי מתאימה לחלוטין למסגרת תרבותית אירופאית מסוימת, בעוד שמקורותיו הקונספטואלים, כולל חלק מהגדרותיו, כמעט תמיד ניתנים לזיהוי מטקסטים קבליים. האם בן-אמוזג היה מקובל? כן הוא היה, ואחד אותנטי במובן הטכני, כי הוא קיבל את הדוקטרינה הסודית מפי מקובל אחר (יהודה קוריאט). הקבלה היא בבסיס יצירותיו ומחשבתו.


אבל בן-אמוזג פיתח אותה בשלושה כיוונים, שונים, לפחות בחלקם, מאלו של קודמיו:

  1. הוא היה אפולוג'יסט, נגד משמיצי הקבלה (יהודה אריה ממודנה ב'ארי נוהם' ושמואל דוד לוצאטו ב'דיאלוגים על הקבלה'), כלומר נגד כמה מהנציגים המרכזיים של הזרם הרציונליסטי ביהדות איטליה.

  2. הוא האמין שהקבלה לא יכולה עוד להישאר דוקטרינה סודית ואזוטרית. הגיע הזמן שהיא תתפרסם, תקרא ותהיה ידועה על ידי כולם - ולא שמורה עוד לאליטה של החנוכים. משה חיים לוצאטו לפניו ויהודה אשלג תמכו באותו רעיון. בן-אמוזג אפילו חש שהקידמה (עיקרון מרכזי בפילוסופיה שלו) טמונה בהפצת הקבלה.

  3. הוא לא פיתח פילוסופיה קבלית אמיתית אלא ניסח תיאוריה פילוסופית ותיאולוגית הניזונה מהקבלה. בן-אמוזג פיתח נטייה, איטלקית טיפוסית, ללמוד קבלה ברוח פילוסופית. יוסף אירגס ומשה חיים לוצאטו, גדולי המקובלים האיטלקים במאה ה-18, כבר הרגישו צורך לכתוב דיאלוגים בין מקובל להוגה רציונלי, והציעו כי יש, או לפחות ניתן, להבין את הקבלה באמצעות שיטה ומושגים של פילוסופיה. לוצאטו הגביל את עצמו לשיטה, תוך שימת דגש על הציווי ה"קרטזיאני" של בהירות ו"רוח המערכת" ("esprit de système"); אירגס ניסח מעין תיאולוגיה קבלית, שבה ניכרת השפעתו של הרמב"ם. שניהם נלמדו, נקראו והוערצו, עד השנים האחרונות בעיקר אם לא אך ורק, על ידי יהודי מזרח אירופה, חסידים ומתנגדים. באיטליה, בשנים שלאחר לוצאטו ואירגס, נפלה הקבלה לסוג של שם רע, שהגיע לשיאו בגינוי המוחלט שהשמיע שמואל דוד לוצאטו. מאה שנים מאוחר יותר, בתרבות אירופית שנשלטת על ידי פילוסופיה אידיאליסטית ומאוחר יותר על ידי פוזיטיביזם, וכשהדת איבדה גובה באופן דרמטי בקרב נוצרים כמו יהודים, נאלצה הקבלה של בן-אמוזג להסתמך על מקורות אחרים מלבד המסורת היהודית האיטלקית, כמו גם להתמודד עם גישות אינטלקטואליות אחרות. זו הייתה קבלה בעידן התבונה.

הרב אליהו בן-אמוזג - חמישה חיבורים על תיאולוגיה יהודית

הקבלה של בן-אמוזג לא הייתה נטועה בתרבות האיטלקית היהודית אלא "יובאה" ממרוקו. מה שהוא עשה היה סוג של תרגום, לשוני ותרבותי בעת ובעונה אחת, של הקבלה הזו ללקסיקון הפילוסופיה המערבית. אולי הנסיבות החברתיות שבהן חי בן-אמוזג מסבירות את זה, הוא חי באיטליה שהולכת והופכת חילונית, בתוך תרבות שבה המדעים הפכו לשולטים, והוא עצמו האמין בתוקף בקידמה ובמדע. כרב, ובעיקר כמקובל, הוא ללא ספק היה מבודד, וניסה לצאת מבידודו ולברוח מבדידותו. מצד אחד, הוא לא יכול היה לכתוב כמקובל איטלקי של המאה הקודמת. ומצד שני, קהל דובר העברית שלו לא היה שותף להכשרתו המערבית, הפילוסופית.


בן-אמוזג היה אדם שהשתיל דוקטרינה ורגישות מזרחית לעולם המערבי, מזרחי אמיתי בעידן המזרחיות, "אנחנו צריכים את המזרח, כדי להיות מכוונים" (“We need the Orient, to be oriented”) הוא כתב, אבל מודע היטב לפיגור של התרבות היהודית הן בעולם הערבי והן במזרח אירופה, עובדה שרק שימשה כדי לתדלק את המודעות שלו לצורך לייעץ לאחיו מאותן מדינות, בזמן שהם עשו את המעבר הקשה שלהם למודרניות.


התרבות הכפולה הזו שבה לא שולט מרכיב אחד עוזרת להסביר את הקשיים הקשורים לסינתזה שלו, כמו גם את הקבלה הבעייתית של עבודתו. הוא היה אדם נערץ יותר מאשר נלמד באיטליה, נקרא בהתעניינות בצרפת עד עכשיו, לפחות רק על אספקט אחד של עבודתו, החזון ה"אוניברסלי" והמוסרי של היהדות. וכמעט התעלמו ממנו לגמרי במקומות אחרים - מלבד אותן קהילות יהודיות בצפון אפריקה שהושפעו מהתרבות האיטלקית והצרפתית. שם הוא נקרא כמומחה לסינתזה של מסורת ומודרנה.


בן-אמוזג תיאר את עצמו, בהתנצלות שהופנתה לרבני ירושלים, באירוניה ובעברית נפלאה כאדם שאיש לא היה מוכן לקבל:

"אבוי, רבותי! אני אגיד לכם למה המצב הזה דומה: איש זקן שהיו לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה, ששנאו זו את זו כמו חנה ופנינה. עם חלוף הזמן החל שיערו להלבין. האישה הצעירה תלשה את שערותיו האפורות, והאישה הזקנה תלשה את הכהות, כל אחת כדי שהוא יהיה דומה יותר לה. והוא, המסכן, גמר קירח. זה אותו דבר עבורי: מדע ואמונה קשורים קשר הדוק. הם ממשיכים יחד, אבל יש הרבה אנשים שרואים ביראת האלוהים שלי טמטום, או רואים במדע שלי סתם הבלים, ואת הספרים שלי פגר מסריח, כשאני העלוב ביניהם, לא כופר ולא מלומד, שייך חציי לשטן וחציי לאל הטוב. לאדם אחד אני שוטה אדוק, למשנהו כופר. אני נקרא מלומד, אבל לא חכם, ולפעמים רועה צאן וגוזם עצי שקמה. כאן לא מאמינים שאירופה מתאימה לי, וממליצים לי לנסוע לירושלים ולהר ציון, אבל שם הם מסרבים לתת לי להיכנס אל הקודש, ושולחים אותי החוצה אל בין חוקרי העמים. ואני מצדי נשאר כאילו תלוי באוויר, לא מורד ולא סופר מוכר, לא אפיקורס ולא מאמין, לא כופר ולא מקובל, לא פילוסוף ולא רב, לא מגדף ולא נואם. אני לא מתבולל ולא ממתין למשיח, לא שמאי ולא הלל, לא יום ולא לילה."

כמה קטעים, הלקוחים מספריו של בן-אמוזג, ממחישים בצורה מושלמת את תרבותו הכפולה. הראשון הוא ציטוט מחיבור מבריק, 'שפינוזה והקבלה', שבו ביקש בן-אמוזג להראות את המקורות הקבליים של הפילוסופיה של שפינוזה. הקבלה שרה את הדוגמות שלה, בעוד שפינוזה הדגים אותן. הראשונה הוא הרמוניה רבת עוצמה, שיר הלל מתמשך, בעוד שהאחרון יצר רק רשת של הגדרות, אקסיומות והסקות. הקבלה חשפה מחשבות בדיוק כמו משוררים, עם החופש, ההתלהבות והתעוזה שלהן. שפינוזה פרש אותן כמו גיאומטריקאי.


זה לא רק "רוח של חסד" מול "רוח של גאומטריה" (“esprit de finesse” vis-à-vis “esprit de géometrie”). כאן יש לנו צמא לסגנון פילוסופי אחר, שהוא בו זמנית רומנטי ובהשראת תרבותו היהודית/מזרחית, משתקף בעברית שלו אבל גם בפרוזה האיטלקית שלו.

בקטע אחר, ב'תולדות כת האיסיים' , מציג בן-אמוזג אספקט נוסף באישיותו האינטלקטואלית, הפעם "מערבית" יותר - למרות הרושם הראשוני:

כמה שונים הזמנים הנוכחיים! רדיפות, הפרדות ועריצות גרמו לתחלואים גדולים, ובוודאי יותר לנשמה מאשר לגוף. בגטאות, הדת החזיקה מעמד רק במחיר גבוה - במחיר של חוסר תזונה, קמלות, חוסר כוח, חוסר נדיבות, ובמחיר אובדן אופייה האצילי, הגדול, הפיוטי והסנטימנטלי. נכון, חומות הגטאות נפלו. אנשים יצאו מהם במהירות, אבל הם השאירו שם את אבן החן היקרה ביותר, הדת. הדת נמצאת תמיד בגטו, תמיד בין ייסורים וחושך, בבוץ של הסמטאות המטונפות ההן. יהודים הכפופים לאסלאם הם פחות אומללים! הם יכולים להסביר את המנהגים הדתיים שלהם מבלי לחשוש מהתוכחה, לאור יום; הם באמת יכולים להראות מהי אמונה יהודית, מה היא מסוגלת לעשות. הפרוש המקובל המטפס על הר כדי לברך את היום הקדוש הוא דבר נפלא למבינים – אלו שלא שכחו את משמעות המוסדות שלנו. זה גדול יותר מביירון, שמותיר את עצמו לחסדי הים הגועש על סירה קלה כדי להיות מסוגל לצפות בטבע הבלתי נשלט, ואולי לגווע בידיו, עם הרצון לטעום את המוות כדי להיות מסוגל לתאר אותו. זה גדול יותר מג'אקופו, פרי מוחו של פוסקולו, שמחפש את הרגשות החזקים ביותר בין צוקים ומדרונות. למה אני אומר שזה גדול יותר? משוררים מחפשים את מקורות היופי בטבע ובנופים הנהדרים של הטבע. אולם המשוררים-תיאולוגים של היהדות מביאים את היופי אל הטבע ומפיצים אותו, כי הם אינם מחפשים בטבע, אך מביאים אליו, רעיונות גדולים והשפעות גדולות, מפני שאלוהים, בורא הטבע, שהוא המקור העליון של היפה והנשגב, חי בלבם. לפיכך, הם עומדים כשופטים טובים יותר מהצופים של היופי שנוצר. במילה אחת, משוררים תופסים את קרן האור של אלוהים כמשתקפת מהטבע, בעוד שהמשוררים-תיאולוגים של היהדות מפיצים דרך הטבע את קרן האור האלוהית כפי שמשתקפת מנשמתם שלהם. הטבע הופך משוררים לאלוהיים, האם זה לא נכון? אולם המשוררים-תיאולוגים של היהדות הופכים את הטבע לאלוהי.

יש כאן כמה מרכיבים במשחק, ראשית, הקריאה לתרבות ודת יהודית חדשה - "באור יום". מעניין לציין שהמקובל האיטלקי הזה הקדים את הסופרים היהודים/עבריים של מזרח אירופה, כמו ביאליק, בטעם הרומנטי שלו לטבע. הציטוטים של הסופר הפרה-רומנטי האיטלקי אוגו פוסקולו (מחבר ה-Lettere di Jacopo Ortis) וההנהונים - "המשוררים-תיאולוגים" - לפילוסוף האיטלקי ג'אמבטיסטה ויקו גם הם מדהימים.


אבל צריך גם לציין שההוגה הדתי היהודי אינו מקבל את ההשלכות הפנתיאיסטיות של חזון רומנטי של הטבע. הטבע הוא אלוהי כי האדם הופך אותו לכזה, במילים אחרות האדם עומד במרכז העולם, והיחס שלו לטבע מתווך על ידי אלוהים, כלומר על ידי הרעיון האלוהי שבו. במקרה זה, ההוגה ה"מזרחי" הוא מאד "מערבי" למרות ההתייחסות לארצות האסלאם, משום שאין לו גישה של כניעה מיסטית עצמית אלא אנתרופוצנטרית, ומשום שהוא כופה עיקרון חזק על הטבע - האלוהי. במילים אחרות, האדם הוא אדון הטבע, מושג מערבי לחלוטין.


יש אספקט נוסף של התיאוריה של בן-אמוזג שצריך להתייחס אליו. אולי, במקום "תיאוריה", נוכל לקרוא לזה דתיות או רגש דתי - אותה תחושה שקודמת ומבססת התרחבות פילוסופית. חשוב לתפוס את כוחה של הגישה הבוערת הזו, שנוכל להגדיר פנומנולוגית, כדי להבין מה המשמעות של דתיות יהודית באיטליה במאה ה-19, ועל ידי כך, אנו עשויים לתרום להיסטוריה של הדת, והיהדות, אשר, אין צורך לומר, היא לא רק תרבות אלא גם, אם לא מעל הכל, דת.


במחקר של הנושא הזה ביחס לסופרים יהודים איטלקיים קדומים יותר, כמו המשוררות שרה קופיו סולם במאה ה-17 וסלומונה פיורנטינו (Salomone Fiorentino) במאה ה-18. הגישה שלהם, כשהם כותבים באיטלקית, מאלצת אותם להתבטא במונחים המובנים לקהל נוצרי - ומדירה תוך כדי כך את כל המאפיינים היהודיים הייחודיים (כמו התורה, למשל). בקיצור, למחברים הללו יש תחושה של אלוהים טרנסצנדנטי לחלוטין, שדרכיו בלתי חדירות, אך יחד עם זאת הם אינם מרגישים המומים מהאלוהות הזו, להיפך, הם אופטימיים לגבי האדם, מאמציו והישגיו. נראה שבן-אמוזג חולק את אותה גישה: תחושת המסתורין האולטימטיבית בנוגע לאלוהים, ובו בזמן אמון עמוק באותם כישורים אנושיים, שהוא מזהה בתבונה האנושית.


הנה כמה קטעים מהתיאולוגיה של בן-אמוזג. כמה מהם, למרות הסגנון ה"טכני/דיאלקטי" שלהם, די רהוטים בכל הנוגע ליחסו הדתי:

"חוסר האונים האנושי הזה הוא ההדגמה הגדולה ביותר לקיומו של האינסוף. הוא מורכב מתפיסה לא ברורה של גבול, מסתורין, צללים, שיכולים להיות רק האינסופי או האין. ניתן להוכיח שזה לא כלום: ראשית, מעצם תפיסת חוסר האונים הזו, שכן הכלום הוא שלילה גרידא ולכן נתון להדגמה [בעוד שלא ניתן להדגים את האינסוף]; שנית, מתוך תפיסת המוח של האדם כישות סופית - תפיסה שוות ערך לרמז או אינטואיציה של האינסופי. התודעה, בתפיסת הטבע הסופי שלה, מוצאת את עצמה, כביכול, על סף האינסוף, רוכנת קדימה לקראתו. אם לא היה דבר מעבר למציאות הסופית, המוח האנושי היה שבע וגדוש בעצמו. להיפך, המוח מרגיש חסר וצמא. לכן, האינסוף קיים."
"כמו אדם שעשוי לנסות להרהר בשמש דרך גל טהור, כך אנו משתדלים למצוא את אלוהים בראי התודעה שלנו. לא נגיד, כמו אותו ענק גאורג וילהלם פרידריך הגל, בשיחה עם תלמידיו: "נברא את אלוהים בשיעור הבא". באמירתו הוא הוריד את עצמו לרמה של פטישיסט. דוד נשבע נגד זה לפני שכתב 'כְּמוֹהֶם, יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם'. [תהילים קטו, פסוק ח'] נעדיף לעשות כמו משה, שברגע הקצרצר שבו אלוהים חלף לידו הרכין את ראשו במהירות - והעריץ אותו."

קטע מאוחר יותר זה, סינתזה של כל האוריינטציה של בן-אמוזג, לקוח מתוך 'אני מאמין' ('Il mio credo'), טקסט מרתק וקצר יותר שבו המקובל והפילוסוף האיטלקי מסכם בכמה עמודים את רעיונותיו הדתיים. התלות המוחלטת שלו לא באמונה או בסמכות (סמכות ההתגלות - בתיווך הרבנים), אלא בהיגיון, הוא מובהק מאד. וזה די נדיר עבור מקובל - אפילו עבור מקובל שכתב בעידן התבונה.

"אני מאמין שכפי שאומר דנטה, "ספק נובע מרגלי האמת", אשר "[עד למעלה] מרמה לרמה דוחף אותנו". במילים אחרות, לאמונה רציונלית, טהורה, פרניאלית, אין מקום בעולם הזה. אני מאמין באותה מידה שלא יכולה להיות הכחשה או ספק אם לא יתערערו על ידי ספק הספק וההכחשה. ההבדל בין מאמין ללא מאמין מורכב משכיחות גדולה או פחותה של סיבות להאמין על פני סיבות שלא. השכיחות הזו, יחד עם ההסכמה על אמיתות רציונליות (ששתיהן תמיד רחוקות פחות או יותר מהגישה הנפוצה של אנשים), יכולה להתקבל רק כאשר משתיקים לא רק יצרים, אלא גם מאיה, כלומר האשליה האנטי-מדעית של התחושות, ואותה מסה מסורבלת של דעות קדומות בשכל הישר שמכבידה עלינו, כבדה יותר מלחץ אטמוספרי, ללא יודעין. זה דורש חוסר משוא פנים רגוע, וחוסר הפרעה לוגית כמו זה של יצור עם כל שכלו, שנפל על כדור הארץ פתאום מנוגה, מאדים או חמה - או יותר טוב ממערכת אחרת שונה לגמרי משלנו. דת, כמו הפילוסופיה, דורשת קפדנות דיאלקטית, תרגול מסוים של הפשטה, חוסר משוא פנים ויכולת להגיון עד הסוף, (sans peur et sans reproche). לדת, כמו למדע, אין כמעט קשר למה שנקרא שכל ישר: זוהי אחת הסיבות לכך שההתמודדות עם השני מטפחת את הראשון. לבסוף, אמונה עיוורת אינה אחרת מאשר נאמנות עיוורת. נכון מאד מה שאמר הרב בחיי בן אשר לפני 800 שנה, שרק נביא או פילוסוף יכולים להיות מאמין אמיתי. עם זאת, אין זה אומר שאין מקום לרגשות בתחום הדתי, אך הם צריכים להיות נחותים ומשניים. רגשות צריכים לתפוס אור רק לאחר שהוארו על ידי התבונה. זה האור שצריך להפוך לחום.
קברו של אליהו בן-אמוזג בליבורנו, בית הקברות היהודי בוויאלה איפוליטו ניבו (viale ippolito nievo)

חיבוריו המרכזיים של בן אמוזג

ישראל והאנושות

חיבור מרכזי של בן-אמוזג הוא ישראל והאנושות (Israel et L'Humanité), שנכתב במקור בצרפתית. בן-אמוזג מנתח את היחס בין עם ישראל לאומות העולם, כפי שזה בא לידי ביטוי בכתבי הקודש. כמו כן, הספר מתווה את האידיאל בעתיד, ביחסים שבין עם ישראל לאומות העולם. על פי הרב בן אמוזג, היהדות איננה דת לאומית בלבד, כי אם דת בעלת מרכיב פרטיקולרי מובהק ומרכיב אוניברסלי, בעל משמעות לכל אומות העולם. "תורת משה", המציגה תרי"ג מצוות, מחייבת את עם ישראל בלבד. תשתית היהדות, המתבטאת בברית נוח, היא אוניברסלית, ועל כן כל באי עולם אמורים לקיים את שבע מצוות בני נח. להשקפתו, ממש כשם שלעם ישראל יש דת בעלת שני ממדים אלה, ראוי שכל קבוצה אחרת תאחז, לא רק בדת נוח האוניברסלית, אלא גם בדת המבטאת את ייחודה. הנצרות (והאסלאם) אמורים, עקרונית לממש תפקיד זה, ובמובן זה הן דתות אמת מקבילות ליהדות. הכרה זו בתוקפה הדתי הייחודי של הנצרות, וזאת לצד ביקורת נוקבת על היבטים שונים של דת זו, הם מהחידושים הגדולים והמהפכניים שבתורתו.


בשבילי המוסר / מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי

בחיבור "בשבילי המוסר" עורך בן-אמוזג הבחנה בין המוסר היהודי ובין המוסר הנוצרי. בעוד זה האחרון מדגיש את מידת הרחמים, המוסר היהודי מבוסס על איזון בין מידת החסד ומידת הדין, אשר מתוך האיזון הזה יוצא צדק (כדברי 'פתיחת אליהו': "צדק עמודא דאמצעיתא"). הספר, אשר יצא לאור לראשונה בשנת 1867 ומאז הודפס פעמים רבות, נמצא במוקד התעניינות מחודשת בקרב החוקרים. הספר עוקב אחר ההיסטוריה של הנצרות תוך שילוב של הכרה מעמיקה בתרומתה הדתית ומתיחת ביקורת קשה עליה, כמו גם על האסלאם. הוא טוען כי אלה גם אלה שאבו את מקורותיהם מן היהדות ולא אחת עיוותו אותם, בעיקר בשל הצורך של פאולוס לכפור בחשיבות החוק במקום להציע חוק חלופי לאומות העולם. הספר מחולק ל-12 פרקים, אשר עשרת הראשונים מביניהם עוסקים בנצרות, והשניים האחרונים באסלאם.


הספר מתייחס בצורה דו ערכית לנצרות. הוא מייחס לה ערך רב ותרומה רבה לאנושות, אולם מרבה למתוח ביקורת על המוסר שלה, שיסודותיו החיוביים שאובים מן היהדות. הוא דן בדוקטרינות המשמשות יסוד למוסר הנוצרי וכן במחלוקת בין הקתוליות לפרוטסטנטיות. הוא מתאר את ביטול התורה בידי הנצרות והשפעתו האנרכית השלילית של ביטול זה על המוסר הנוצרי. המוסר הנוצרי הוא, כאמור העתק של זה היהודי, אולם בתהליך ההיפרדות מן היהדות הוא שונה עד שרוקן מתוכן. לטענתו התעלמותה של הנצרות מן הצד הגשמי ומן העולם הזה, אשר מאזנים את הרוחני והעליון יותר בפילוסופיה היהודית, הובילה לבוז של הנצרות לגוף ובאופן פרדוקסלי, לחוסר מוסריות ולחומרנות. בשנת 2007 יצא הספר לאור בשלמותו בעברית בתרגומו של הרב ד"ר אליהו זייני, תחת השם "מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי".

"מאז ומעולם לא הייתה הנצרות אלא עבריות קטועת-אברים זו, שניטל ממנה אותו מרכיב המקשר אותה אל חיי העולם הזה."

(מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי - פרק 10)


בן אמוזג מבטל את גישת החסד הנוצרי, לה הוא מקדיש כמה וכמה פרקים. הוא טוען כי חוסר האבחנה בין חוק אזרחי לחוק מוסרי והפיכת החסד לעקרון המנחה של כל מוסר, גרמה לצמיחתה של אי-מוסריות המטפחת את הרשעה בעולם בשם החסד. עוד טוען הרב כי האוניברסליות הנוצרית מטשטשת את כל הגבולות, הורסת את החסד העולמי, וזאת ולטענתו, לעומת היהדות הפרושית שידעה לאזן בין זהות לאומית לחסד אוניברסלי. הרב מצביע על האופן בו מטפחת היהדות את כבודו וחירותו של האדם, בעוד הנצרות מחוללת מלחמות דת. הוא קורא לכינון ברית אחים מחודשת בין בני יצחק, יעקב ועשו, ולהתגבר על מורשת השנאה ביניהם. קריאה זו אינה מכוונת רק לנוצרים, אלא גם ליהודים.


נושאים נוספים בספר הם "הגנבה הספרותית", לטענת הסופר, שביצעה הנצרות מן הקבלה היהודית, ויחסה של הנצרות לאויבים אישיים. גם בנושאים אלה מותח הרב ביקורת קשה על גישתה של הנצרות לנושא. עם זאת, בן אמוזג מדגיש את תרומתה המכרעת ואת תוקפה של האמונה הנוצרית ורואה בה רובד חיוני והכרחי של דתיות באומות.


הרב אליהו בן אמוזג מתאר את גישתו אל האסלאם בפרקים 11 ו-12, הפרקים האחרונים של הספר. לפי דעתו, שאב האסלאם את מקורותיו מן צדדים אחרים ביהדות מאשר אלה ששימשו השראה לנצרות, ויצר קיצוניות חד צדדית:

"מוחמד מעצב ומסדיר את העולם הבא על פי דוגמתו של העולם הזה. הוא מעביר את כאביו, עינוגיו, תאוותיו וגחמותיו של העולם הזה, את הנאותיו ותענוגות בשריו, אל העולם הבא, עד כי גם תחיית המתים עצמה אינה אלא המשך וחזרה על חיי העולם הזה. במילה אחת: האסלאם אימץ מתוך היהדות בעיקר את צידה החברתי והמדיני, בעוד הנצרות העדיפה לדבוק בצידה הדתי והמטפיזי."

(מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי - פרק 11)


אם למקרא

אחד מחיבוריו המרכזיים, "אם למקרא", ספר ביאור למקרא הנסמך על ממצאי המחקר המודרני, כגון פילולוגיה, ארכאולוגיה והיסטוריה. בנוסף, הכיל הפירוש הגנה על העמדות המסורתיות של חכמי ישראל אל מול ביקורת המקרא.


הספר מצטיין בפרשנויות מקוריות ונועזות, המקדמות פלורליזם דתי ומחויבות יהודית-דתית כלל אנושית. כך הוא קורא לסיום האיבה בין עשו ליעקב (נצרות ויהדות) ולכינון ברית אחים ביניהם, או מפרש את "ואהבת לרעך כמוך" כחל על כלל המין האנושי ולא רק על היהודים. הספר עורר מחלוקת קשה בקהילת חלב, בין טיעוניהם המרכזיים של חכמיה נגדו היו שהוא סבור שיש לחוכמות החיצוניות ערך בהבנת התורה, ושהצביע על הדמיון בין מנהגים מסוימים המוזכרים במקרא, לכאלה שנהגו עמים אחרים בעולם העתיק.


חכמי חלב אף פנו לרבנים אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית לשרוף את ספרי החומש שבהם נדפס הפירוש של בן-אמוזג. חכמי דמשק נעתרו לפנייה ושרפו את הספרים. חכמי ירושלים אימצו קו ביניים. הם לא שרפו את הספרים, אבל לא הכשירו אותם פומבית, ולא גינו את חכמי חלב על פעולתם. גדול חכמי אסיה הקטנה במאה ה-19, הרב חיים פלאג'י, שחי באיזמיר, התנגד לפעולתם של חכמי חלב, ואף כתב מכתב עידוד אישי לבן-אמוזג.


מבוא לתורה שבעל פה

ספר זה הוא הראשון בסדרת כתביו של הרב בן אמוזג, בעברית. ספר זה עצמו הוא הראשון בסדרת כתביו הבאים להגן על תורה שבעל פה, מקוריותה, נאמנותה ואמיתותה. הרב בן אמוזג מחולל בו מהפך אדיר בתפיסת המושג 'תורה שבעל פה'. תחת עטו, 'תורה שבעל פה' מפסיקה להיות נגזרת מ'תורה שבכתב'. אדרבה, היא מופיעה לנו במלוא עוצמתה הבלתי-משוערת אף אצל למדנים וגדולים: היא היא המקור לתורה שבכתב, ובלעדיה אין אפילו מקום לתורה שבכתב. היא אינה עוד פרוש ותוספת, אלא היסוד של 'תורה שבכתב'. זוהי אסופת מאמרים שפרסם הרב בן אמוזג בעיתון הלבנון וקובצו בספר שיצא לאור מחדש בשנת תשס"ב, על ידי הרב ד"ר אליהו רחמים זייני.


טעם לש"ד

בחיבור "טעם לש"ד" (שיכול השם שד"ל) יוצא להגנת חכמת הקבלה וקדמוניותו של ספר הזוהר, ויוצא בכך נגד "ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר וקדמות הנקודות והטעמים" לשד"ל. מבנה הספר הוא ויכוח בין שתי דמויות "חופני" ו"פנחס", כאשר חופני מגלם את הדמות השואלת, ואילו בפי פנחס שם הרב בן אמוזג את דברי תשובותיו. הספר דוחה אחת אל אחת את ביקורתו של שד"ל נגד הקבלה, תולדותיה, תכניה ומקומה ביהדות, תוך שימוש באותם כלים הגותיים, לשוניים וספרותיים בהם השתמש שד"ל כדי לפוסלה.


אימת מפגיע על אר"י

בחיבור "אימת מפגיע על אר"י", בדומה לחיבור "טעם לש"ד", בן אמוזג יוצא להגנת תורת הקבלה. הספר נכתב כנגד הספר "ארי נוהם" לרב יהודה אריה ממודנה.


עבודה שבלב

החל משנת 1856 הוא הדפיס מהדורה מחודשת של הסידור תפלת החדש עם הגהות ותוספות רבות, בהן בולט הפירוש שכתב לתפילות בשם "עבודה שבלב", בו הוא נותן טעמים ונימוקים על נושאי הסידור.

השנה, 2023, ימלאו מאתיים שנה להולדתו של הרב אליהו בן אמוזג, בן למשפחה ממרוקו שהיגרה לליוורנו, שם כיהן כרב העיר במשך חמישה עשורים. מורשתו כוללת את ספריו שבמרכזם שאלות הגותיות ומוסריות, היחס לאסלאם ולנצרות וכן את פרושו לתורה "אם למקרא", לצד ספרים העוסקים בקבלה ומהדורה של הסידור. כתביו משקפים לא רק את היקף ידיעותיו ורוחו הרבגונית, אלא גם את שאיפתו לשלב בחייו תחומי דעת שונים ומגוונים, המבוססים על השכלה כללית רחבה ומקיפה.


מאתיים שנה לאחר הולדתו, ב-14 בדצמבר 2022 נערך כנס בינלאומי של הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן בה דנו בהיבטים השונים של הגותו, פעולתו המעשית, והשפעותיהן. זאת, מתוך רצון להעמיק את הידוע על הרב אליהו בן אמוזג, שחלק גדול מכתביו ומעשיו טרם זכו לדיון אקדמי משמעותי. ואולי עכשיו יזכה בהכרה לה הוא ראוי.

מקורות:

1,152 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png