"אב לפרעה" - זהותו של יוסף המקראי

עודכן ב: פבר 7

מאת: Ahmed Osman

מקור: Ancient Origins


מי היה המלך שמינה את יוסף לשר שלו? ובאיזו תקופה בהיסטוריה המצרית הוא חי? מאז תחילת החפירות הארכיאולוגית במצרים, לפני יותר ממאה וחמישים שנה, חוקרים מנסים לענות על שאלות אלה.


על פי התנ"ך והקוראן, יוסף נמכר כעבד למצרים. אחיו הם שמסרו אותו לאורחת ישמעלים בדרך למצרים, שכן הם קינאו בו כאשר יעקב, אביהם, אהב אותו יותר מכל האחים ונתן לו כותונת פסים מיוחדת. בהמשך נמכר יוסף כעבד כשפוטיפר, סריס פרעה שר הטבחים, קנה את הילד העברי הצעיר והפך אותו לראש ביתו.

Ford Madox Brown / אחיו של יוסף מציגים ליעקב את כותנת הפסים המוכתמת בדם

על פי המסופר, אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף לשכב עימה, לאחר שהוקסמה מיופיו. יוסף סירב להצעותיה, בנימוק שהדבר נחשב לבגידה באמון פוטיפר ומהווה חטא לאלוהים. באחד הימים, בהגיע שעת כושר, תפסה אשת פוטיפר את יוסף בבגדו כדי לשדל אותו לשכב עימה. יוסף הסיר את בגדו שאחזה בו, והוא נשאר בידה, ונמלט אל מחוץ לבית. בראותה זאת, קראה אשת פוטיפר לבני ביתה, שלא היו בבית באותה שעה. כשהגיעו, היא שקרה להם שיוסף ניסה לאנוס אותה, ובעודו פושט את בגדיו זעקה בקול שיבואו לעזרתה, ומשראה כך - נמלט. את אותו הסיפור סיפרה גם לבעלה כששב מעבודתו. פוטיפר כעס על יוסף, הביא ללכידתו, וכלא אותו בבית הסוהר.


שנתיים אחר כך שוחרר יוסף על ידי פרעה, שגם מינה אותו לאחד משריו, לפי הסיפור, חלם פרעה שני חלומות רצופים, שאת פתרונם נתן לו יוסף: שבע שנות שובע יגיעו לעולם, ולאחריהם שבע שנות רעב. בעקבות הפתרון הזדרז יוסף והציע לפרעה לאגור מזון בזמן השובע כדי שהארץ תוכל לשרוד בזמן הרעב. פרעה התפעל מהפתרון ומההצעה המעשית שבעקבותיו, ומינה את יוסף על ביצוע משימת אגירת המזון. יוסף ביצע בהצלחה את המשימה ואגר אוצרות מזון רבים, שאותם מכר לאחר מכן ליושבי מצרים.


אב לפרעה

הרעב פוגע בארץ כנען, ויעקב מבקש מבניו שיסעו למצרים כדי להביא משם אוכל. האחים נוסעים ונתקלים ביוסף, אך הם אינם מזהים אותו, בעוד הוא מזהה אותם. הם משתחווים בפניו, כפי שחזה בחלומותיו בנערותו.


אולם הרעב בכנען נמשך וגרם לאחיו למחצה של יוסף לחזור למצרים במשימה השנייה של רכישת מזון. בהזדמנות זו יוסף הזמין אותם לאכול ארוחה בביתו. יוסף איננו מצליח יותר להסתיר את זהותו מהאחים. הוא משלח את כל הנוכחים מהחדר, פורץ בבכי ומציג עצמו בפני אחיו: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?" האחים נבהלים ושותקים, ויוסף מסביר כיצד התגלגלה מכירתו לטובה, וכיצד הוא מסוגל כעת לכלכל את משפחתו במהלך הרעב השורר במצרים ובכנען. לאחר פיוס הדדי הוא שולח את האחים, עם עגלות וציוד שמספק פרעה, חזרה לכנען, מתוך כוונה שהמשפחה כולה עם יעקב תבוא אל יוסף למצרים. כשאחיו התביישו במה שעשו לו, כשמכרו אותו כעבד, הוא ביקש מהם לא להרגיש תחושת אשמה:

"וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה

(בראשית מה פסוק ח)


"אב לפרעה"! התואר הזה הוא מוזר ומסקרן. פקידים מצרים קיבלו בדרך כלל את התואר "בן פרעה", אך "אב לפרעה" היה תואר נדיר, ורק מעטים האנשים שקבלו אותו. התואר הזה מתקשר ליויה.


יויה שימש כשר ומפקד המרכבות הצבאיות עבור אמנחותפ השלישי (1405-1367 לפנה"ס) מהשושלת ה-18. מבין תאריו הרבים נשא יויה תואר אחד ייחודי לו, 'ut ntr n nb tawi', 'האדון של שתי הארצות', תוארו הרשמי של פרעה. הסיבה לכך שיויה זכה בתואר ייחודי זה הייתה העובדה שהמלך אמנחותפ השלישי התחתן עם בתו של יויה, תיה, והפך אותה לאשתו הראשית, מלכת מצרים.

משמאל ארון הקבורה החיצוני של המומיה של יויה, זמן קצר לאחר החפירה, 1905. מימין מסכת המוות המוזהבת של יויה

קבר יויה

קבר יויה ורעייתו טויה (Tjuyu) נמצא בשנת 1905, שלוש שנים לאחר שתאודור מ. דייוויס (Theodore M. Davis) השיג זיכיון לחפירה בעמק המלכים. אתר הקבר, היחיד במצרים שנמצא כמעט שלם לפני גילוי קברו של תות ענח' אמון שבע-עשרה שנים לאחר מכן, עורר הפתעה מסוימת.


דייוויס מימן את החפירה, בעוד שהעבודה בפועל בוצעה על ידי ארכיאולוגים בריטים. בעמק המלכים יש עמק צדדי צר, באורך של קילומטר, המוביל אל ההר. שמונה ימים לפני חג המולד של 1904 החל ג'יימס קוויבל (James Quibell) בבדיקת העמק הצדדי הזה. חודש לאחר מכן, הוא החליט להעביר את העובדים חזרה לפתח העמק הצדדי, וב-1 בפברואר הם חשפו את החלק העליון של דלת חתומה שחסמה את גרם המדרגות. תוך מספר ימים דייויס וקבוצתו הצליחו להיכנס לקבר, בו מצאו את הסרקופג של יויה ושל אשתו טויה, כולל המומיות שלהם.


למרות שגם יויה וגם אשתו היו ידועים מטקסטים מצריים, אף אחד מהם לא נחשב לחשוב במיוחד. ואף לא היה לאף אחד מהם, ככל שמישהו היה מודע לכך, דם מלכותי - מה שניתן היה לצפות משום שהם נהנו מהזכות לקבורה בעמק המלכים.

המומיות של יויה משמאל, ומימין, טויה

יויה השמי

מלבד התואר הייחודי המשותף "אב לפרעה", גם יוסף וגם יויה היו ממוצא זר, וחוקרים רבים התייחסו למראהו הזר של יויה. ארתור וייגל (Arthur Weigall), אחד הארכיאולוגים המעורבים בגילוי קברו של יויה, כתב: "הוא היה אדם עם נוכחות סמכותית... יש לו פנים הקשורים לכמורה, ויש משהו בפיו שמזכיר את האפיפיור המנוח, לאו השלישי". אדוורד נוויל (Édouard Naville), האגיפטולוג השוויצרי, עמד על כך ש"הפרצוף הנִשְׁרִי מאד של יויה עשוי להיות שמי".


גם הקשיים שהיו לסופרים עם שמו מצביעים על מוצאו הזר של יויה. אחד עשר איותים שונים נמצאו על הסרקופג שלו, על שלושה ארונות קבורה ועל רהיטי לוויה אחרים. שמות מצריים ציינו בדרך כלל את שמו של האל שתחת הגנתו הוצב אדם: 'רע-מוס', 'פתח-חותפ', 'תות-ענח'-אמון' וכו'. לפיכך נראה כי סופרים מצרים ודאי קראו לו על שמו של האלוהים שלו, יהוה, וזה מה שהסופרים ניסו לכתוב, עם איות שכלל יא-א (Ya-a), יי-יה (Yi-ya) ויו-יי (Yu-yi).

קופסה מקברם של יויה וטויו הנושאת את הקרטוש של אמנחותפ השלישי

גם הדרך בה נקבר יויה מצביעה על כך שהוא לא היה מצרי. אוזניו לא נוקבו, בניגוד לאלה של רוב המומיות המלכותיות בשושלת ה-18, התקופה בה יויה שירת תחת תחותמס הרביעי ובנו, אמנחותפ השלישי, ומיקום ידיו, מול צווארו מתחת לסנטר, שונה מהתנוחה הרגילה של אוסיריס בה מצליבים את ידיו של המת על חזהו.


סר גרפטון אליוט סמית' (Sir Grafton Elliot Smith), האנטומיסט הבריטי שבחן את המומיה של יויה בשנת 1905, העלה את שאלת הופעתו הלא מצרית. סמית כתב בדו"ח שלו:

"הפנים שלו קצרים יחסית ואליפטיים... אפו בולט, נשרי עם גשר גבוה... השפתיים נראות מלאות במקצת. הלסת מרובעת במידה... בבואנו לברר את אופיו הגזעי של גופתו של יויה, יש מעט מאוד שאנו יכולים לנצל כאינדיקציה ברורה למוצאו ולזיקותיו... צורת הפנים (ובעיקר האף) היא כזו שאנו מוצאים בשכיחות גבוהה יותר באירופה מאשר במצרים."

פרעה גם נתן ליוסף אשה מצריה ושם מצרי, שהאלמנט הראשון בו הוא "סף". מנתון, היסטוריון מצרי שכתב את תולדות ארצו לתלמי הראשון במאה ה-3 לפנה"ס, מזכיר כי לאמנחותפ השלישי היה שר בשם סף. נראה כי השם "יו-סף" ("Yo-sef") בעברית או "יו-סף" (“Yu-sef”) בערבית, הורכב משני אלמנטים: אחד עברי, "יו", הקיצור של יהוה, והשני מצרי, "סף".


באיזכור המקראי של יוסף, על מינויו לשר, הוא קיבל שלושה חפצים מפרעה כסמל למשרה, טבעת, שרשרת זהב ומרכבה. שלושת החפצים הללו גם נמצאו בקברו של יויה.

וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(בראשית מא פסוק מב-מג)


למרות שהטבעת המלכותית לא נמצאה בקבר של יויה, נמצא טקסט כתוב שמראה כי יויה הוא נושא טבעת המלך. זה ברור מתאריו של יויה, "נושא החותם של מלך מצרים התחתונה" וכן "נושא הטבעת של מלך מצרים התחתונה". ממצא משמעותי בקבר היה שרשרת זהב שנפלה לתוך ארונו של יויה, ונחתה מתחת לראשו כאשר שודדי הקברים חתכו את החוט שהחזיק אותו במקום. בקבר התגלתה גם מרכבה קטנה.

סרקופג מוזהב מאוסף יויה וטויה המצרי הקדום

עידן החוכמה

על מותו של יוסף וקבורתו, ספר בראשית אומר שהוא מת בגיל 110: "הם חנטו אותו ושמו אותו בארון מתים במצרים". מאז שנת 1865, כאשר החוקר הבריטי צ'ארלס וו. גודווין (Charles W. Goodwin) הציע שהגיל שהסופר המקראי קבע ליוסף בעת מותו היה ביטוי למסורת המצרית, הרעיון הזה נעשה מקובל יותר ויותר על ידי איגיפטולוגים.


סר גרפטון אליוט סמית', האנטומיסט שבדק את המומיה של יויה לאחר גילויה, אמר בדו"ח הרפואי שלו כי יויה היה בגיל של לא פחות מ-60 בזמן מותו. סמית' לא הצליח לקבוע את הגיל המדויק על פי מראה הפנים בלבד, אך הנרי נוויל, שתרגם את העותק של יויה לספר המתים, כתב בפרשנותו כי "...האמן רצה לציין כי יויה היה אדם זקן מאוד במותו: לכן הוא עשה אותו עם פאה לבנה למדי...”


פערים גלויים כאלה בנוגע לגיל נפתרים בקלות. מכיוון שהגיל הממוצע של האנשים שחיו באותה עת היה 35, מצרים קדומים ראו בזקנה סימן לחוכמה, ואלה שהגיעו לחיים ארוכים נראו כדמויות קדושות. גם יוסף וגם יויה נחשבו לחכמים על ידי פרעה.


על יוסף הוא אמר: "אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ". יויה מתואר בפפירוס הלוויה שלו כ"חכם היחיד שאוהב את אלוהיו". הגיל שהמצרים יחסו לאלה שחיו להיות חכמים היה 110, ללא קשר לגיל האמיתי. אמרה כי אמנחותפ בן חופו (Amenhotep, son of Hapu), מכשף מצרי בתקופתו של יויה, חי 110 שנים, אם כי המידע האחרון שיש לנו עליו מעמיד את גילו במותו על 80.


עיר עם שערים רבים

לא רק השוואה בין התיאור המקראי של יוסף לבין רשומות היסטוריות מצריות מצביעה על היותם אדם אחד ואותו אדם. על פי הקוראן, לפני ביקורם השני במצרים, אחיו למחצה של יוסף קיבלו עצות מיעקב אביהם:

“הו, בני! הכנסו (לעיר) לא כולם בשער אחד: היכנסו בשערים שונים..."

עצה זו מצביעה על כך שהעיר בה הם ביקרו במשימות הסחר שלהם, שהיו בה שערים רבים, הייתה ממפיס, מקום מושב בית המלוכה מדרום לפירמידות של גיזה, או תבאי, בגדה המזרחית של הנילוס. אותו סיפור נמצא במסורות יהודיות:

"וַיֹּאמֶר לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, אָמַר יַעֲקֹב לְבָנָיו, אַתֶּם גִּבּוֹרִים, אַתֶּם נָאִים, אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד וְאַל תַּעַמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן הָרָע"

(מדרש בראשית רבה 89)


כפי שנאמר על יעקב שהביע את דאגתו לפני שבניו יצאו למשימתם השנייה, סביר להניח שהוא שמע על תבאי בשובם מביקורם הראשון. תבאי נודעה ברחבי העולם העתיק כ"עיר עם שערים רבים", והמשורר היווני הומרוס הזכיר אותה בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס כ"עיר מאה השערים". אלה לא היו התייחסויות לשערים דרך שפע החומות, אלא לכניסות השייכות למקדשים ולארמונות הרבים שבה.

תבאי - "עיר עם שערים רבים"

התקופה של יויה ויוסף

מכיוון ששמו של הפרעה שמינה את יוסף לשר שלו חסר בספרי הקודש, החוקרים חיפשו פרטים נוספים בסיפורו של יוסף, כדי שיעזרו להם לקבוע את זמנו. הם הבחינו כי "המרכבות" הוזכרו שלוש פעמים בספר בראשית:

  1. כאשר התמנה לשר, נתן פרעה ליוסף מרכבה.

  2. יוסף השתמש במרכבה כדי לקבל את פני יעקב אביו ואת שאר בני שבט ישראל כשהגיעו למצרים.

  3. כאשר בני ישראל הלכו לקבור את אביהם יעקב בכנען, יוסף לקח עמו "מרכבות וסוסים".

הסיפור המקראי על עלייתו של יוסף למשרה בכירה קובע כי פרעה סיפק לו "מִרְכֶּבֶת מִּשְׁנֶה" לרכב בה. הדבר מעיד על אחריותו למרכבות, תפיסה הנתמכת בעובדה שנמצאה מרכבה בקבר יויה. המנהג במצרים העתיקה היה להציב בקבר חפצים בעלי משמעות מיוחדת בחייו של המת.

לעומת זאת, האגיפטולוגים המוקדמים הוטעו כשניסו לקבוע את זמנו של יוסף לאור המידע הזה. עד לפני עשור או שניים חשבו שמלכי החיקסוס, ששלטו במצרים כמאה וחצי לפני שהשושלת ה-18 בעטה אותם החוצה, הם הראשונים שהכניסו את המרכבה למצרים. מכיוון שהחיקסוס עצמם היו ממוצא כנעני, היה קל למקם את יוסף העברי בתקופת שלטונם במצרים. עם זאת, כל אתרי החיקסוס במזרח הדלתא של הנילוס נחפרו ולא נמצאו שרידי מרכבות באף אחד מהם. לא נמצאה שום התייחסות כתובה או מצויירת למרכבות. כיום מקובלת הגישה כי מלכי מצרים מהשושלת ה-18 היו הראשונים שהכניסו את המרכבה.


מאידך גיסא, נקבע כי רק בשושלת ה-18 המאוחרת יותר, התקופה בה חי יויה, הופרדו המרכבות מחיל הרגלים כזרוע צבאית, וכי יויה, כשר הראשי לאמנחותפ השלישי, היה האדם הראשון שאנו מכירים שנשא את התואר סגן הוד מלכותו במרכבה. לפיכך, הדמיון בין יויה מהשושלת ה-18 המצרית ליוסף המקראי יכול להעיד על כך ששתי הדמויות ייצגו כנראה אדם אחד.


צור קשר

ישראל-Q

info@q-israel.com

  • YouTube
  • Facebook