מאת: Indi Samarajiva
מקור: medium
המאמר נכתב לאמריקאים ע"י אזרח סרי לנקה, תושב קולמבו הבירה, שחי בתקופת מלחמת האזרחים שם שנמשכה 30 שנה.
נשארתי בחיים עד סוף מלחמת האזרחים. אתם יודעים איך זה היה עבורי? די נורמלי. הלכתי לעבודה, ביליתי, יצאתי לדייטים. זה מה שהאמריקאים לא מבינים. הם מחכים לקבל אגרוף לפרצוף באופן אישי בזמן שאפר נופל מהשמיים. ובכן, זה לא קורה ככה.
ככה זה קורה. בדיוק כפי שאתם מרגישים עכשיו. השטף המאלחש של החדשות הרעות. השערוריות ההולכות ומתגברות. אנשים סובלים, מתים ומוחים סביבכם, בזמן שאתם חושבים על ארוחת הערב.
אם אתה מנסים להמשיך בזמן שאנשים סביבכם מתים, החברה שלכם לא קורסת. היא כבר קרסה.
איך היו החיים עבורי
חיפשתי כמה תמונות ישנות למאמר הזה והמיקס מזעזע אותי עכשיו. כמעט פוגעני. יש גופה שרופה מול המשרד שלי. ואז אני משחק שבץ נא עם חברים. יש עשן של פצצה שמיתמר מול הקניון. ואז אני בהופעה. יש תור ארוך לדלק. ואז אני במועדון לילה. כל זה תוך שבועיים.
היום אני חושב, "האם חיינו ככה?", אכן כן. כלומר, אני כן. האם הייתי 'זיין' עשיר בקולומבו בזמן שאנשים עניים יותר מתו? ובכן כן. כתבתי על זה, אבל למי אכפת.
השאלה האמיתית היא, מי אתם? כלומר, אתם קוראים את זה. יש לכם את הפנאי להרהר בקריסה האמריקאית כאילו זו בכלל שאלה. האנשים שבאמת חווים את זה כבר יודעים.
אז אני אומר לכם, כמי שהיה שם, בנעליים דומות לשלכם; זהו זה. אמריקה כבר קרסה. מה שאתם מרגישים זה בדיוק איך שזה מרגיש. זה יום שבת ואתם חושבים על אוכל בזמן שהעולם בוער. זה נורמלי. אלה החיים בזמן קריסה.
קריסה זה לא אומר שאתה מת עכשיו באופן אישי. זה אומר שכולכם מתים עכשיו. לפעמים המוות קרוב, לפעמים רחוק, אבל הוא תמיד שם. בדרך כלל עבור מישהו אחר, אבל מתישהו, באופן אקראי, עבורכם. נהגתי לשפוט את עדרי הצבאים האלה, כשאריה טורף אחד מהם בעודו בחיים וכל השאר פשוט ממשיכים בשלהם, אך לא, בני האדם הם בדיוק כאלה. זו המשמעות האמיתית של חסינות העדר. אנו חסינים ביסודנו מזה שיהיה לנו אכפת.
זה באמת הופך ליומיומי (לפריבילגים). כילדי קולומבו היינו יוצאים, דואגים לכסף, מתאהבים - הכל המשיך. היינו פותחים את תא המטען לבדיקות אחר פצצות. מכבים את האורות בתקיפות אוויריות. אני לא אומר שזה לא נגע בנו. אבא של חבר שלי נהרג, פשוט הלך על מוקש. שינוח בשלום דוד ניהאל. אני מכיר אנשים שהוכו, נעצרו, יצאו לגלות. אבל לא כך נראה רצף הצילומים שלי. יש בו בעיקר אוכל, מסיבות ודברים נורמליים עבור בני טיפש עשרה.
אם אתם מחכים לרגע שבו אתם אומרים 'זהו זה!', אני אומר לכם, זה אף פעם לא מגיע. אף אחד לא בא לטלוויזיה ואומר 'הדברים גרועים באופן רשמי'. אין מסיבת השקה לריקבון. זו רק הצטברות של זעם וזוועות בין חברויות וחתונות ואולי כמות חריגה של אלכוהול.
אולי אתם מחכים לרגע כלשהו בו האדרנלין מציף ואז אתם נלחמים בנגיף או בפאשיזם כל הזמן, אבל זה לא ככה. החיים הם לא סרט, ואם הם היו, אתם בהחלט לא הכוכב הראשי. אתם פשוט ניצבים. אם יקרה לכם משהו טוב או רע זה יהיה אקראי ולאף אחד לא יהיה אכפת. אם אתם חסרי מזל אתם סטטיסטיקה. אם יש לכם מזל, אף אחד לא ישים לב אליכם בכלל.
קריסה היא רק סדרה של ימים רגילים משולבים בשיט יוצא דופן, לרוב זה קורה למישהו אחר. זה כל מה שזה.
יום רגיל אחד
יום אחד הייתי בעבודה כשמישהו הטמין פצצה בעמדת בידוק התיקים ב-NOLIMIT. היא התפוצצה והרגה 17 אנשים שיצאו לקניות. חוויתי זאת כשקווי הטלפון קרסו למשך שעה. אשתי חוותה את זה קרוב יותר, פצצה, היא התפוצצה 500 מטר מהבית שלה. 17 משפחות חוו את זה כסוף. ואבלם נמשך.
כפי שאתם יכולים לראות, זו לא חוויה אחידה של כאוס. עבור אנשים מסוימים זה הורס את הגוף, לאחרים את הלב, אך עבור רוב האנשים זה רק זמזום חרישי בראש.
מהו אותו זימזום שאתם שומעים עכשיו?
אני מניח שהיום הלכתם לעבודה. חדשות רעות היו בכל מקום, מעמיסות את המדיה החברתית שלכם, את השיחות שלכם. אולי זה היכה קרוב אליכם. אני מצטער. אי שם בארצכם, אלף איש מתו. אני מצטער על כל אחד מהם. אלף משפחות מתאבלות הלילה. אלף נוספות מצטרפות אליהן מדי יום. הכאב לא נעלם, הוא פשוט הופך לרהיט של עצמות, באלפי בתים.
כאומה לא נראה שאתם מתאבלים על מתיכם, אך משפחותיהם כן. הקהילות שלהם כן. גם ישו בוכה. אבל עבור רוב האנשים זה רק עוד יום. נגמר לכם הקפה. יש מם מצחיק. זו לא יכולה להיות קריסה, כי שום דבר לא קורס לי.
אבל ככה בדיוק מרגישים קריסה. כך הרגשתי. כך הרגישו מיליוני אנשים, כולל מהגרים רבים בקרבכם. אנחנו מנסים לומר לכם בקול רם ככל שנוכל. אתם יכולים לצאת מזה, אבל אתם צריכים להבין איפה אתם נמצאים, אפילו רק כדי להפנות מבט. זה, אני חושש, הוא אחד (מתוך רבים) הדברים שהאמריקאים לא מבינים. אתם אומרים לעצמכם קריסה אמריקאית היא בלתי אפשרית. בינתיים, הסתכלו סביב.
בשלושת החודשים האחרונים אמריקה איבדה יותר אנשים מאשר סרי לנקה איבדה בשלושים שנות מלחמת האזרחים. אם זו אינה קריסה, אז אין משמעות למילה. אתם כנראה עדיין חושבים על סרי לנקה כעל חור, אם כי המלחמה הסתיימה לפני למעלה מעשור ואנחנו בסדר (יחסית). אז מה זה עושה אתכם?
אמריקה קרסה. אתם צריכים להסתכל למעלה על אנשים שהייתם רגילים להסתכל עליהם מטה. אנחנו מנסים להגיד לכם משהו. חייתי קריסה ואתם כבר שם. עד שלא תבינו זאת, נותר לכם רק לפול עוד.
