בין פרס ליהודה: ההיסטוריה הארוכה של יחסי ישראל-איראן
- גור זיו
- לפני יום 1
- זמן קריאה 17 דקות
יחסי ישראל-איראן הם מן המורכבים והמרתקים במזרח התיכון. מדובר בקשר היסטורי המשתרע על פני אלפי שנים, מימי האימפריה הפרסית ויהודה העתיקה ועד העימות האידאולוגי והאסטרטגי שמגדיר את האזור בעשורים האחרונים. באופן פרדוקסלי, האומה (והתרבות) הפרסית שנזכרה בתנ״ך כמי שסייעה לשיבת ציון ובניין בית המקדש, הפכה בעת החדשה לאחת מיריבותיה המרות של מדינת היהודים.
יהודה ופרס העתיקה
האימפריה הפרסית האחמנית (550–330 לפנה"ס) הייתה אחת המעצמות הגדולות והמשפיעות של העולם העתיק. היא נוסדה על ידי כורש הגדול, אך שגשוגה והרחבתה נמשכו בידי יורשיו, כנבוזי השני, דריווש הראשון, חשיארש (אחשוורוש), וארתחששתא. בשיאה שלטה האימפריה האחמנית על שטח עצום: ממערב הודו במזרח ועד לים האגאי במערב, ממדבריות אסיה התיכונה בצפון ועד למצרים ונוביה בדרום. זוהי גם האימפריה הראשונה בהיסטוריה שניסתה לנהל את ריבוי העמים, הדתות והשפות בתוכה בעזרת מדיניות סובלנית יחסית וארגון בירוקרטי יעיל.
הפרק הראשון ביחסי יהודה ופרס מתחיל עוד בתקופת המקרא. בשנת 539 לפנה"ס כבשה האימפריה האחמנית הפרסית בהנהגת כורש את בבל, וירשה גם את ה"בעיות הפוליטיות" של קודמותיה, ובכללן את שאלת העמים הגולים. המהלך הדרמטי של כורש, להעניק חירות לעמים שבבל דיכאה, לא היה רק אקט מוסרי אלא גם מהלך פוליטי נבון: הוא חיזק את הלגיטימציה של שלטונו באזורים הכבושים והפחית התנגדות. הכרזת כורש, כפי שהיא מופיעה במקרא (עזרא א') אך גם בכתובת שנמצאה בבבל עצמה (גליל כורש), הייתה חסרת תקדים.
כורש נודע במדיניות הסובלנית שלו כלפי עמים ודתות בתחומי ממלכתו, ומקורות יהודיים מייחסים לו את מתן ההיתר לשיבת ציון, חזרת גולי בבל לארץ יהודה ובניית בית המקדש השני. הפרסים איפשרו ליהודים לנהל את ענייניהם הפנימיים, לשוב לפולחן במקדש ולהחיל את חוקי התורה. התקופה הפרסית היא גם התקופה בה נתגבשו רבים מן היסודות של היהדות הרבנית: סידור התורה, התחזקות מעמד הכהונה, והתרכזות סביב בית הכנסת כמרכז חברתי.
לפי המתואר בספר עזרא ובדברי הימים, בשנה הראשונה של שלטונו הכריז כורש: "כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה" (דברי הימים ב לו כג), ובכך איפשר רשמית את שיבת היהודים לארצם ובניית המקדש שנחרב. אכן, תחת שלטון פרס הושלם בניין בית המקדש השני (בימי דריווש הראשון, ממשיכו של כורש) בשנת 515 לפנה"ס, והקהילה היהודית ביהודה שוקמה.
יהודה לא חזרה להיות ממלכה עצמאית תחת פרס, אך קיבלה אוטונומיה דתית-קהילתית. בראשית התקופה שימשו זרובבל, מזרע דוד, ועזרא הסופר, נציגים של הנהגה כפולה: מדינית ורוחנית. בהמשך פעל גם נחמיה, אשר שימש כפקיד בכיר בחצר המלך ארתחששתא, ונשלח ליהודה כדי לשקם את חומות ירושלים ולכונן מנהל תקין. היהדות בתקופה זו לא הייתה עוד רק דת מקדשית של עבודת קרבנות, אלא החלה להתעצב כדת של ספר, עם דגש על חוק, חינוך, ותפילה. במובנים מסוימים, הרפורמות וההשפעות של התקופה הפרסית היו אבן דרך מרכזית בהתפתחות הדת היהודית, והשפעתן ניכרת עד ימינו.
כאמור, יחס השלטון הפרסי ליהודים לא הסתכם רק באקט השחרור. השליטים הפרסים שמרו על קשר רציף עם ירושלים, לאו דווקא מתוך קרבה תרבותית, אלא כחלק ממדיניות כללית של ניהול ממלכה מרובת עמים. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו ממצאים המעידים על נוכחות יהודית משמעותית גם בבבל וגם באזורים נוספים באימפריה, כגון מצרים ופרס עצמה (יהדות שושן ויהדות המדאן, למשל).
יהודי התקופה ראו בכורש דמות משיח האל, מושיע מדיני, עד כדי כך שהנביא ישעיהו אף מכנה אותו "משיחו" ("כֹּה אָמַר יְהוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ") - תואר שבדרך כלל שמור למלכי ישראל. המדיניות של פרס כלפי היהודים הייתה יוצאת דופן לטובה בהשוואה לכובשים קודמים, והוטבעה בזיכרון ההיסטורי היהודי כדוגמה למלך צדיק. למעשה, היסטוריית הקהילה הפרסית-יהודית היא מן העתיקות בעולם, יהודים חיו ברציפות בשטחי פרס (איראן של היום) עוד מימי גלות עשרת השבטים במאה ה-8 לפנה"ס וביתר שאת מאז גלות בבל במאה ה-6 לפנה"ס, ברובד קיום ששרד כ-2,700 שנה.
סיפורים מקראיים כמו מגילת אסתר ממחישים את נוכחות היהודים באימפריה הפרסית: העלילה על אסתר המלכה והמן הרשע התרחשה בשושן הבירה בימי אחשוורוש, סיפור של סכנת השמדה שנמנעה ושממנו צמחה חגיגת פורים. דוגמאות אלו מסמלות תקופה שבה הפרסים והיהודים התקיימו בשכנות תרבותית, לעיתים תחת אותם שליטים, ביחסים שלפעמים היו שלווים ואפילו מועילים.
העובדה שמלך זר, לא יהודי, כונה "משיח" במקרא, וההכרה בתרומתה של פרס לבניית בית המקדש ולשיבת ציון, כל אלה הטביעו דימוי חיובי של פרס בזיכרון ההיסטורי היהודי. אפילו לאחר נפילת האימפריה הפרסית והכיבוש היווני, נותר הדימוי הזה כמשקל נגד לימי רדיפה תחת שליטים אחרים. פרס בתקופת כורש ויורשיו נחקקה בזיכרון היהודי כמעצמה מתונה ותומכת, מה שמדגיש עוד יותר את הניגוד החד לעומת המציאות הגאו-פוליטית בין איראן וישראל בימינו.
איראן וישראל במאה ה-20
דילוג קדימה בכאלפיים שנה מגלה פרק מפתיע ביחסי העם היהודי (כעת במדינת ישראל הריבונית) והעם הפרסי (כעת באיראן המודרנית). באמצע המאה ה-20, בעשור שאחרי מלחמת העולם השנייה, מתחמם הקשר בין שתי המדינות על רקע אינטרסים משותפים. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, איראן תחת שלטון השאה מוחמד רזא פהלווי זיהתה את ישראל כשותפה טבעית: שתי המדינות אינן ערביות, מוקפות בעולם ערבי עוין יחסית, ויש ביניהן בסיס לשיתוף פעולה נגד האיום הפן-ערבי שראו בדמות מנהיגי מדינות ערב. בהתאם לדוקטרינת "ברית הפריפריה" שקידם ראש הממשלה דוד בן-גוריון (ברית ישראל עם מדינות לא-ערביות באזור), איראן הפכה לידידה קרובה מאחורי הקלעים.
אמנם איראן הצביעה נגד תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 ונגד קבלת ישראל לאו"ם ב-1949, ואף התקיימו בה הפגנות המוניות נגד הקמת המדינה היהודית, אך עד 1950 עשתה טהראן תפנית דיפלומטית והכירה דה-פקטו בישראל, המדינה המוסלמית השנייה בלבד שעשתה זאת (אחרי טורקיה). ציר איראן הראשון בישראל, רזא סאפיניה, אף הגיע לביקור רשמי בבית הנשיא חיים ויצמן ברחובות ביום העצמאות 1950, ביטוי מוקדם לברית הבלתי שגרתית בין טהראן לירושלים בתקופת השאה, באירוע שסימל את פתיחת הידידות הרשמית.
היחסים בשנות ה-50–70 אופיינו בשיתוף פעולה הדוק בתחומים רבים. איראן של השאה סיפקה לישראל נפט בזול ובשפע, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר מדינות ערב הטילו אמברגו, למעשה איראן סיפקה חלק ניכר מתצרוכת הנפט של ישראל, ואף הזרימה נפט דרך קו צינור אילת–אשקלון (קצא"א - קו צינור שהוקם במיזם איראני-ישראלי משותף כדי לעקוף את תעלת סואץ). במקביל, חברות ישראליות ואנשי מקצוע מישראל פעלו באיראן בשלל פרויקטים: מהנדסים ישראלים סייעו בבנייה ובפיתוח תשתיות באיראן, עסקים פרחו, וקהילה ישראלית קטנה ומשגשגת התבססה בטהראן של שנות ה-70. חברת אל-על הפעילה קווי טיסה ישירים בין תל אביב לטהראן, ותיירים ואנשי עסקים נעו בחופשיות יחסית בין המדינות.
מתחת לפני השטח התקיימו גם קשרים צבאיים ומודיעיניים חסויים: סוכנות המוסד שיתפה פעולה עם הסאוואכ (המשטרה החשאית האיראנית), בנושאי מודיעין וביטחון אזורי. אחת הדוגמאות הבולטות היא פרויקט צבאי משותף בשם הקוד "פרויקט פרח" בשנים 1977–1979 – ניסיון איראני-ישראלי לפתח יחדיו טיל מתקדם, שלימים נחשף עם נפילת השאה. כל זאת התנהל בשקט וללא פרסום, בשל רגישות העולם הערבי: איראן הרשמית לא פתחה שגרירות בישראל (כדי לא לקומם את שכנותיה), אך החזיקה נציגות קבועה בתל אביב ששימשה כשגרירות בפועל. הערוצים הדיפלומטיים הפתוחים היו מצומצמים, אך הברית הלא-פורמלית הלכה והתחזקה.
יש לציין שלא כל הגורמים באיראן ראו זאת בעין יפה, גורמים דתיים כמו האייתוללה אבו אל-קאסם כאשאני (Abol-Ghasem Kashani) ביקרו בפומבי את החלטת השאה לכונן יחסים עם "הישות הציונית" ואף ניסו לעודד תמיכה פלסטינית בקרב הציבור האיראני. ואולם, משטר השאה דיכא פעילויות פרו-פלסטיניות בשטחו. תיעודים מהתקופה מלמדים שסאוואכ מנעה ואף אסרה התארגנויות להזדהות עם המאבק הפלסטיני, והגבילה איסוף תרומות למענו.
בסך הכל, שנות ה-60 וה-70 היו תור זהב קטן ביחסי איראן-ישראל: השתיים שימשו בעלות ברית אסטרטגיות לא-מוצהרת, תוך שהן נהנות מרווחים כלכליים וצבאיים ומהחלפת מודיעין מול אויבים משותפים. אחד ההיבטים המעניינים באותה תקופה הוא התלות הכלכלית ההדדית שנוצרה, עד כדי כך שבעת נפילת שלטון השאה ב-1979 ישראל נותרה חייבת לאיראן סכומי עתק. חלק מהחוב נבע מעסקאות נפט גדולות (נפט שסופק אך לא שולם במלואו), וחלקו מהפעלת פרויקטים משותפים כדוגמת קו צינור אילת–אשקלון שהוזכר. ההערכה היא שסך החוב הישראלי לאיראן הגיע לכמיליארד דולר באותה שנה.
עם פרוץ המהפכה סירבה ישראל לשלם את הכספים למשטר החדש בטהראן, ואף העבירה חוק המעניק חסינות לחברות הישראליות מפני תביעות איראניות. ואמנם, הרפובליקה האסלאמית ניסתה לאורך העשורים הבאים לתבוע את החוב בבתי משפט בינלאומיים, ואף זכתה במספר פסקי דין, אך בשל הסנקציות וההגדרה של איראן כ"מדינת אויב" בחוק הישראלי, הכספים מעולם לא הועברו. פרשה זו מסמלת יותר מכל את הקרע הפתאומי והחד שנפער.
ההפיכה של 1953
בין כל התחנות החשובות ביחסי איראן עם המערב בכלל, ועם ישראל בפרט, קשה להפריז במשקלו של קיץ 1953. אירועי אותה שנה, שהחלו בהתמודדות פוליטית פנימית באיראן והפכו במהרה למהלך גאופוליטי חוצה יבשות, הם מפתח להבנת תחושת העוינות המושרשת של איראן כלפי ארה"ב, ובהשלכה עקיפה אך ממשית, גם כלפי ישראל.
באמצע המאה ה־20, מוחמד מוסאדק, פוליטיקאי פופולרי ואינטלקטואל מהזרם הלאומני-חילוני, נבחר לראשות ממשלת איראן. אחד הצעדים הראשונים שלו, ובו בזמן השנוי ביותר במחלוקת בזירה הבינלאומית, היה הלאמת תעשיית הנפט האיראנית, שהייתה עד אז בשליטה בריטית מוחלטת, דרך חברת הנפט האנגלו-פרסית (לימים BP).
הלאמה זו פגעה קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה, ונתפסה כקריאת תיגר מסוכנת על הסדר העולמי הפוסט-קולוניאלי. בריטניה, בסיוע ארה"ב, גיבשה תוכנית סודית להפלת מוסאדק – מבצע "אייג'קס" (TP-AJAX), שבוצע על ידי ה-CIA וה-MI6. לפי תיעודים שפורסמו רק עשורים לאחר מכן, ההפיכה כללה שוחד, תעמולה, הפגנות מבוימות וגיוס של קציני צבא במטרה להשיב את שלטונו של מוחמד רזא פהלווי, השאה, שהיה בעמדת חולשה ונמלט זמנית מהמדינה.
למרות ההפגנות הציבוריות העצומות שתמכו במוסאדק, ולמרות הלגיטימציה הדמוקרטית הרחבה שממנה נהנה, ההפיכה הצליחה. מוסאדק הודח, הועמד לדין ונכלא, והשאה הושב לכס המלוכה, הפעם כשהוא נשען לא רק על כתרו אלא על כידוני המערב. מעתה ואילך, שלטונו של השאה יהפוך לאוטוריטרי עוד יותר, תוך ריכוז סמכויות ובנייה של מערך דיכוי פנימי נרחב.
במרכז מנגנון הדיכוי עמד הסאוואכ, השירות החשאי האיראני, שהוקם ב-1957 בסיוע ה-CIA והמוסד הישראלי. מעבר לשיתוף פעולה מודיעיני ברמה האסטרטגית, היו עדויות רבות לכך שישראל סייעה בהכשרה של סוכני הסאוואכ ובבניית תשתיות טכנולוגיות לאיסוף מידע, חקירה ודיכוי אופוזיציה פוליטית, במיוחד של תנועות סוציאליסטיות ואיסלאמיסטיות.
העובדה שמדינת ישראל, שהוצגה בעיני רבים באיראן כמגדלור מערבי מודרני, לקחה חלק (גם אם עקיף) בדיכוי הפנים-איראני, לא נעלמה מעיני הציבור. גם אם בשנות ה-60 וה-70 שיתוף הפעולה המדיני והצבאי בין שתי המדינות היה חזק וגלוי פחות או יותר, הרי שבקרב שכבות נרחבות באוכלוסייה האיראנית, במיוחד תומכי חומייני והמהפכה האיסלאמית, ישראל נתפסה כבת-ברית של משטר דכאני.
במובן זה, ההפיכה ב-1953 הפכה לסמל. איראן לא ראתה עוד את עצמה רק כקורבן של אינטרסים בריטיים, אלא כמי שנבגדת פעם אחר פעם על ידי המערב. תעמולה מהפכנית שעוצבה לאחר מכן על ידי אנשי חומייני תיארה את מוסאדק כקדוש מעונה של הריבונות הלאומית, ואת ישראל כזרועו של השטן הגדול – ארה"ב.
המהפכה האסלאמית של 1979 הייתה, בין היתר, תגובת נגד אלימה להפיכה של 1953. עשרות שנים של שלטון רודני, מנותק מהעם, ומגובה על ידי המערב, יצרו תסיסה שהגיעה לשיאה בהפלת השאה. המוסד, ה-CIA והסאוואכ הפכו כולם לסמלים של "התערבות זרה", והמונחים "צדק", "עצמאות" ו"זהות איסלאמית" הפכו לדגלים של המהפכה.
אי אפשר להבין את הסלידה האיראנית מהמערב, את החשדנות החריפה כלפי ישראל, ואת הרטוריקה האנטי-ציונית, מבלי להבין את הצל הארוך שהטילה ההפיכה ההיא של 1953. זהו ציר מרכזי במיתוס המכונן של איראן המהפכנית, שממש עד היום מזין את הדימוי של ישראל לא כמדינה בפני עצמה, אלא כחלק ממערך אימפריאליסטי-מערבי עוין.
איראן האסלאמית נגד ישראל
בשנת 1979 התחולל באיראן אירוע דרמטי שטלטל את המזרח התיכון: המהפכה האסלאמית. משטר השאה הפרו-מערבי קרס, ואייתוללה רוחאללה ח׳ומייני עלה לשלטון בראש רפובליקה אסלאמית שיעית, אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית. שינוי משטרי זה הביא בן-לילה למפנה של 180 מעלות ביחסי טהראן-ירושלים. איראן החדשה ניתקה לאלתר את כל הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל, סגרה את נציגות ישראל בטהראן, ואף עשתה צעד סמלי כאשר מסרה את בניין השגרירות הישראלית לידי אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) כמחוות הזדהות. הדרכון הישראלי הוכרז כבלתי קביל באיראן, ואיראנים מנועים מאז מלבקר בישראל (המוגדרת בפי המשטר "הישות הציונית הכובשת").
ח׳ומייני עצמו הבהיר את העמדה החדשה ללא כחל ושרק: הוא הכריז שישראל היא "אויב האסלאם" ו"שטן קטן", בעוד ארה"ב כונתה "השטן הגדול". האידאולוגיה הרשמית של הרפובליקה האסלאמית הגדירה את הציונות ככופרת ובלתי לגיטימית, ואת מדינת ישראל כסוכן מערבי קולוניאליסטי בלב עולם האסלאם. ניתוק היחסים הפומביים לא בהכרח ביטל לגמרי את כל המגעים בין המדינות. מתחת לפני השטח נותרו קשרים חשאיים מונחי אינטרסים, במיוחד מצד איראן שנקלעה לבידוד בינלאומי. לפי היסטוריונים, טהראן של ח׳ומייני שמרה בתחילת הדרך על ערוצי תקשורת מאחורי הקלעים עם ישראל, מתוך צורך פרגמטי, למשל רכישת חלקי חילוף וציוד צבאי אמריקאי שישראל יכלה לספק, ושהיה חיוני לאיראן בזמן מלחמה. מן הצד השני, גם בישראל היו גורמים שקיוו כי בהמשך הדרך תשתנה הגישה האיראנית ויהיה ניתן להחיות את הברית ההיסטורית עם המדינה הפרסית למרות הרטוריקה. בפועל, תקוות אלה התבדו ככל שהשלטון המהפכני התבסס והקצין את עמדותיו.
איראן החלה למצב עצמה כמובילת המחנה האסלאמיסטי הלוחמני נגד ישראל: טהראן אירחה מפקדי ארגונים פלסטיניים רדיקליים, ניתקה לחלוטין כל זיקה רשמית לישראל, ובמהרה גם לקחה חלק פעיל בעימות המזוין נגדה באמצעות שליחים. כבר בתחילת שנות ה-80 שלחו משמרות המהפכה האיראניים כוחות ללבנון, שם סייעו בהקמת ארגון חזבאללה - מיליציה שיעית חמושה שאומנה, חומשה ומומנה על ידי איראן, ומטרתה המוצהרת הייתה להיאבק בנוכחות ישראל בלבנון ובישראל בכלל.
חזבאללה, שהוקמה ב-1982, הפכה לכלי מרכזי בידיה של איראן לפגוע בישראל באופן עקיף מבלי לעורר מלחמה ישירה: היא פתחה במתקפות טרור וגרילה נגד צה"ל בלבנון (ובכלל זה אחראית לפיגועי תופת גדולים נגד מטרות ישראליות ואמריקאיות בלבנון בשנים 1983–1984). במקביל, איראן ביססה קשרים עם ארגוני טרור נוספים, בהם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחמאס הסונית, והזרימה אליהם כספים, אימונים ונשק במהלך שנות ה-80 וה-90. טביעות אצבע איראניות זוהו גם בפיגועים מעבר לים נגד מטרות יהודיות: למשל בפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס (1992) ובמרכז הקהילה היהודית שם (בניין AMIA, בשנת 1994), שני אירועי טרור בארגנטינה שעל פי חקירות נקשרו לפעילות חזבאללה בחסות איראן.
ישראל מצידה החלה לראות באיראן את האיום הביטחוני המרכזי במקום מדינות ערב השכנות: לאחר שיריביה הערבים העיקריים (מצרים, ירדן, ואף עיראק וסוריה בשלב מסוים) נחלשו או יצאו ממעגל הלחימה הישירה, בלטה איראן כמהפכנית, מיליטנטית ושאפתנית להשגת הגמוניה אזורית. כבר בראשית שנות ה-90, לאחר נפילת ברית המועצות ותבוסת עיראק במלחמת המפרץ, אימצה ממשלת יצחק רבין קו תקיף הרואה באיראן את "ראש התמנון" המסכן את ישראל. מאז ואילך הפך הסכסוך האיראני-ישראלי לגלוי ומתמשך: טהראן תוקפת את ישראל תדיר ברטוריקה אנטי-ציונית מתלהמת (קריאות לחיסול "הישות הציונית" והשוואת ישראל לסרטן שיש לעוקרו), ותומכת מבחינה צבאית בארגוני טרור הנלחמים בישראל; וירושלים בתורה מזהירה מפני כוונותיה של איראן, מבליטה את סכנתה בזירה הבינלאומית, ואף מבצעת מעת לעת פעולות סיכול חשאיות וגלויות נגד אינטרסים איראניים. התייצבותה של איראן האסלאמית כאויבת מובהקת לישראל היא אפוא תוצאה ישירה של המהפכה ב-1979, שבר עמוק לאחר שלושה עשורים של יחסי ידידות.
מלחמת איראן–עיראק ואיראנגייט
זמן קצר לאחר המהפכה האסלאמית, ניצבה איראן בפני עימות צבאי אדיר, מלחמת איראן–עיראק, שפרצה בספטמבר 1980. עיראק בהנהגת סדאם חוסיין פלשה לשטחי איראן, מתוך הנחה שהכאוס הפנימי לאחר המהפכה יאפשר ניצחון קל. המלחמה הארוכה (שנמשכה שמונה שנים) העמידה אתגר קיומי בפני איראן, ובאופן אירוני יצרה לה צורך דחוף בסיוע צבאי מבחוץ, אפילו ממדינות שבעצמן הוכרזו "אויבות" על ידי ח׳ומייני. מצב עניינים זה הוביל לאחד הפרקים המוזרים בהיסטוריה: שיתוף פעולה חשאי בין ישראל לאיראן בתקופה שבה רשמית היו יריבות מושבעות.
ישראל, שראתה את עיראק של סדאם כאיום גדול יותר ומיידי יותר (בפרט לאור תמיכת עיראק בסוגיה הפלסטינית והשתתפות צבא עיראק במלחמות נגד ישראל בעבר), נטתה בתחילת המלחמה לסייע לאיראן בנשק וציוד, בכדי למנוע ניצחון עיראקי מוחץ. ב-1981 יצא לפועל "מבצע צדף" שבמסגרתו מכרה ישראל לאיראן משלוחי נשק בשווי של כ-75 מיליון דולר מתוך מלאי התעשיות הביטחוניות והשלל של צה"ל. משלוחים אלו כללו בין היתר תותחי נ"ט, פגזי ארטילריה בקטרים שונים, טילי טאו נגד טנקים, וחלפים למנועי טנקים ומטוסים, כולם ציוד שאיראן נואשה אליו עקב האמברגו הבינלאומי שהוטל עליה לאחר המהפכה. ההעברות בוצעו בעקיפין דרך מדינות צד שלישי (למשל באמצעות חברות קש בארגנטינה ושילוח דרך מדינה אירופית) כדי להסתיר את המקור הישראלי.
בתוך זמן קצר הפכה ישראל לאחד המקורות העיקריים לחימוש הצבא האיראני: ההערכות הן שבשנים 1981–1983 הסתכם היקף הסיוע הצבאי הישראלי לאיראן בכ-500 מיליון דולר, סכום ששולם בחלקו הגדול באמצעות משלוחי נפט איראני לישראל. לפי דבריו של אחמד היידרי, סוחר נשק איראני שפעל מטעם משטר ח׳ומייני, "כ-80% מהנשק שרכשה טהראן מיד לאחר פרוץ המלחמה הגיע מישראל". נתון זה מדגיש עד כמה הייתה ישראל גורם משמעותי בהצלת איראן מקריסה צבאית בשנים הראשונות של העימות. גם בשנים הבאות נמשכו עסקאות הנשק והאספקה החשאיות, בתיאום עקיף של הממשל האמריקני שביקש למנוע ניצחון עיראקי אך לא יכול היה לתמוך באיראן ישירות. כך, למשל, אושר לישראל במסגרת סודית על ידי ממשל רייגן להמשיך להזרים לאיראן נשק מתוצרת ארה"ב (דרך ישראל), בכדי "למנוע ניצחון עיראקי קל ומהיר".
מתחת לרדאר, שהו באיראן במהלך המלחמה גם מומחים ישראלים: הערכות מודיעין מעידות כי בכל עת בין 1980 ל-1988 היו כמאה יועצים וטכנאים ישראלים ב"מקום סגור ומוגן היטב" צפונית לטהראן, שסייעו לאיראנים בתחזוקת מערכות נשק מורכבות, ונותרו שם אף לאחר הפסקת האש. ישראל אף סיפקה לאיראן חלקי חילוף למטוסי הפאנטום F-4 האמריקאיים (מטוסים שהיו בידי חיל האוויר האיראני מהתקופה שלפני המהפכה), ובכך עזרה לשמר את כשירות חיל האוויר האיראני. באותה תקופה, ממשלת ישראל, לרבות אישים כאריאל שרון, האמינה בחשיבות שימור ערוץ פתוח לאיראן, בתקווה שביום שאחרי ח׳ומייני תיתכן נורמליזציה מחדש של היחסים.
הסחר החשאי בנשק בין איראן לישראל וארה"ב בשנות ה-80 הוביל לימים לחשיפת "פרשת איראן-קונטראס", או בשמה הפופולרי "איראנגייט". פרשה זו התפוצצה ב-1986 עם גילוי ערוץ בלתי-חוקי שבמסגרתו מכרה ארה"ב (באמצעות גורמים ישראלים) נשק למשטר האיראני תחת אמברגו, ואת הרווחים העבירה למימון מחתרות "הקונטראס" בניקרגואה. בישראל היה מעורב בפרשה בין השאר השר לשעבר יעקב נמרודי ואנשי מערכת הביטחון שאישרו את משלוחי הנשק.
חשיפת איראנגייט גרמה לשערורייה פוליטית בוושינגטון וטלטלה גם את הדרג המדיני בישראל, אך בהקשר של יחסי ישראל-איראן היא האירה זרקור על האירוניה: גם לאחר המהפכה וחרם הדמים הרשמי, שיקולים גאופוליטיים יכלו להביא את טהראן וירושלים לשתף פעולה בציניות כשמדובר באויב משותף (עיראק) או ברווח הדדי נסתר. עם סיום מלחמת איראן-עיראק באוגוסט 1988 (ללא הכרעה ברורה) ומות ח׳ומייני ב-1989, הסתיים למעשה עידן הקשרים החשאיים הללו. יורשו של ח׳ומייני, האייתוללה עלי ח׳אמנאי, וממשיכי דרכה של המהפכה כבר לא היו זקוקים לישראל ואף הקשיחו עוד יותר את הקו האנטי-ישראלי.
המירוץ האיראני לגרעין ובריתות חדשות במזרח התיכון
אחת הסוגיות המרכזיות שהחריפו את העוינות בין איראן לישראל מאז שנות ה-90 היא החתירה של איראן להשגת יכולת גרעינית צבאית. תוכנית הגרעין האיראנית החלה אמנם עוד תחת שלטון השאה בעזרת מדענים מערביים, אך הואטה אחרי המהפכה. בשנות ה-90 וה-2000 התחדשה הפעילות הגרעינית של הרפובליקה האסלאמית במלוא העוצמה, בחשאי ובגלוי, מתוך שילוב של צורך לאומי באנרגיה ופיתוח טכנולוגי, יחד עם שאיפה אסטרטגית לשוות לאיראן עוצמת הרתעה. בישראל, ההתפתחות הזו הדליקה מיד נורה אדומה: הנהגת המדינה ראתה (ועודנה רואה) באיראן גרעינית איום קיומי פוטנציאלי על מדינת ישראל.
הרטוריקה הקיצונית ששבה ונשמעה מטהראן, למשל דבריו של המנהיג ח׳אמנאי שתיאר את ישראל כ"גידול סרטני" שיש לעקור, או הצהרת נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד ב-2005 שהמשטר הציוני צריך "להימחק מעל המפה", הגבירה את החשש הישראלי כי משטר קיצוני כזה עלול יום אחד לממש איום גרעיני. ישראל הבהירה שאיראן עם נשק גרעיני "אינה אופציה" מבחינתה, ואימצה מדיניות נחושה לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית בכל האמצעים הדרושים. היסטורית, ישראל כבר הוכיחה נכונות לתקוף מתקני גרעין של אויביה כאשר חשה סכנה: בשנת 1981 הפציצה את הכור הגרעיני העיראקי "אוסיראק" וכילתה אותו (דבר שהתפרש אז גם כמעשה שסייע בעקיפין לאיראן במלחמתה), וב-2007 השמידה מתקן גרעיני סורי בבנייה.
על רקע זה, בעשור הראשון של המאה ה-21 גברה ההערכה שישראל תשקול אפשרות של מתקפת מנע נגד אתרי הגרעין האיראניים. במקביל, ניהלה ישראל מערכה חשאית לעיכוב הפרויקט האיראני: מתקפות סייבר משתקות (כמו החדירה המפורסמת של וירוס המחשב "סטקסנט" למתקן העשרת האורניום בנתנז ב-2010), שורה של חיסולים ממוקדים של מדעני גרעין איראניים בין 2010–2012 (ולאחר מכן שוב ב-2020) שיוחסו למוסד, ופגיעות מסתוריות במחסנים ובמתקנים רגישים בתוך איראן, כל אלה נועדו לבלום את ההתקדמות האיראנית אל עבר הפצצה.
איראן מצידה האשימה את ישראל בפעולות החבלה ואף בתיאום עם ארה"ב ומדינות מערביות בהפעלת לחץ בינלאומי וסנקציות משתקות. האיראנים התעקשו שמטרותיהם הגרעיניות אינן צבאיות אלא אזרחיות, והדגישו שהכור בדימונה מעניק דווקא לישראל יתרון גרעיני באזור, אך מעשיהם (העשרה בהיקפים חריגים, הסתרת מתקנים כמו פורדו, פיתוח יכולות טילים בליסטיים) גרמו לקהילה הבינלאומית לחשוש מהכיוון הצבאי.
בשנת 2015 נחתם הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית (JCPOA), שקבע הגבלות זמניות על תוכנית הגרעין של טהראן בתמורה להסרת חלק מהסנקציות. ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, תקפה בחריפות את ההסכם הזה בטענה שהוא סולל לאיראן את הדרך לפצצה בהשהיה קלה בלבד. ארה"ב, בראשות טראמפ, פרשה מההסכם ב-2018, והחל מ-2019 איראן האיצה מחדש את תוכנית הגרעין שלה, תוך העשרת אורניום לרמות גבוהות (60% ואף יותר) מעבר למגבלות ההסכם.
עד 2023 הייתה איראן קרובה מתמיד ליכולת לייצר חומר בקיע לפצצה, אתגר אסטרטגי ממדרגה ראשונה בעיני ישראל. ההסלמה בסוגיית הגרעין האיראני שינתה לא רק את יחסי ישראל-איראן עצמם, אלא גם את מפת הבריתות האזוריות. מדינות ערביות סוניות, שבעבר ראו בישראל אויב, מצאו עצמן במשותף עם ישראל בצד הנגדי לאיראן השיעית. האיבה ההיסטורית בין איראן לסעודיה ומדינות המפרץ למשל, הולידה מעין הבנה ערבית-ישראלית שבפני האיום האיראני "אויב של אויבי הוא ידידי".
כבר בראשית שנות ה-2000 דווח על שיתופי פעולה חשאיים בין המודיעין הישראלי לגופי ביטחון במפרץ, שנועדו לעקוב אחר פעילות איראן. ואכן, בשלהי העשור השני של המאה ה-21 החלו ניצני נורמליזציה גלויים: "הסכמי אברהם" ב-2020, בהם איחוד האמירויות ובחריין כוננו יחסים רשמיים עם ישראל (ולאחר מכן הצטרפו גם מרוקו וסודאן), שיקפו בין היתר אינטרס משותף לבלימת איראן. אף מדינות ערביות שאין להן עדיין שלום רשמי עם ישראל, כגון ערב הסעודית, מקיימות עמה דיאלוג חשאי וחילופי מידע בנושאים הקשורים לאיום האיראני.
ישראל מצאה עצמה, לראשונה בתולדותיה, חלק מציר אזורי בלתי רשמי לצד כמה משכנותיה הערביות, כשמנגד ניצבות איראן ובעלות בריתה (משטר אסד בסוריה, חזבאללה בלבנון, המורדים החות'ים בתימן ועוד). שינוי גאופוליטי זה הינו אחת ההשפעות של "אפקט איראן": החשש מהגרעין ומהחתרנות של טהראן הצליח לגשר על סכסוכים בני עשרות שנים בין ישראל למדינות ערביות מסוימות.
במקביל, ישראל עצמה נערכה צבאית לכל תרחיש מול איראן. צה"ל שדרג את זרועו הארוכה, מטוסי תדלוק, תרגול תקיפות ארוכות טווח ואימוני חיל אוויר, כדי לאותת שטהראן אינה חסינה מפגיעה אם תתקרב לפצצה. מערכת הביטחון הישראלית פיתחה גם שכבת הגנה מפני טילים בליסטיים (כגון מערכת "חץ") מתוך ההנחה שאיראן או שלוחותיה עלולות לשגר מטחי טילים ביום פקודה. היערכות אסטרטגית זו, בשילוב מאמצי דיפלומטיה ולחץ בינלאומי, ממחישים את מרכזיות האתגר האיראני בתפיסת הביטחון הישראלית מאז תחילת המאה ה-21.
תמונת מצב נוכחית
נכון לשנים 2023–2025, יחסי העוינות בין ישראל לאיראן ניצבו על סף עימות גלוי, כשהמתיחות ארוכת השנים מתנקזת לנקודות הבזק ממשיות. בכירים איראניים הוסיפו להתבטא בפומבי נגד עצם קיום מדינת ישראל, ואילו הדרג המדיני-צבאי בישראל הדגיש שהאפשרות של איראן גרעינית אינה מתקבלת על הדעת. בשטח, העימות התנהל במישורי לחימה עקיפים וישירים גם יחד: איראן הוסיפה לתמוך בשלוחותיה הצבאיות סביב ישראל, מלבנון (חזבאללה) דרך רצועת עזה (הג'יהאד האסלאמי, חמאס) ועד סוריה, עיראק ואף תימן.
מנגד, ישראל הגבירה בשנים האחרונות את התקיפות המיוחסות לה נגד יעדים איראניים ואינטרסים איראניים ברחבי המזרח התיכון: עשרות תקיפות אוויריות בסוריה השכנה השמידו מאז 2017 משלוחי נשק מתקדם ומערכי מל"טים של משמרות המהפכה; כלי שיט המשוייכים למשטר האיראני נפגעו בפעולות חבלה מסתוריות בים האדום ובמפרץ; ופיצוצים ושריפות חריגות פקדו מתקנים רגישים בתוך איראן מעת לעת. האיראנים מצידם ניסו גם הם לפגוע בישראל באופן ישיר יותר: כך למשל נחשפו מזימות איראניות להתנקש באישים ישראלים בחו"ל, וגורמי ביטחון במערב סיכלו בשנים האחרונות מספר ניסיונות של סוכנים איראנים לבצע פיגועים נגד מטרות ישראליות ויהודיות (בקפריסין, בטורקיה ובמדינות נוספות).
במהלך המחצית הראשונה של 2024 חלו תפניות דרמטיות ביחסי ישראל-איראן, שעברו ממתיחות עקיפה דרך שליחים לאימות ישיר וחסר תקדים. ב-13 באפריל, לראשונה מאז המהפכה האסלאמית, שיגרה איראן מתקפה ישירה על שטח ישראל, בשם "הבטחת האמת", שכללה מאות טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים. המתקפה, שבוצעה בתגובה לחיסול מוחמד רזא זאהדי, מפקד בכיר במשמרות המהפכה בדמשק, נבלמה כמעט לחלוטין באמצעי ההגנה הרב-שכבתיים של ישראל ובסיוע כוחות מארה"ב, בריטניה וירדן.
זוהי הפעם הראשונה שמתקפה ישירה בין שתי המדינות עולה מדרגת האיומים המילוליים ומלחמות הצללים למתקפה גלויה, מתוקשרת ובלתי ניתנת להכחשה. תגובת ישראל, שהגיעה ימים לאחר מכן, כוונה ישירות לאתרים ביטחוניים בתוך איראן, ככל הנראה בתחום התעופה והמודיעין הצבאי, וגררה עמה מסר ברור: מאזן ההרתעה הישן קרס, והמשחק האסטרטגי עבר למגרש חדש.
במקביל, הגזרה הצפונית התלהטה אף היא. חיזבאללה בלבנון הגביר את היקף הירי לעבר יישובי הצפון, תוך שימוש בטילים מדויקים ומל"טים תקיפה. בתגובה, ישראל הרחיבה משמעותית את פעולתה בלבנון, תוך תקיפות נרחבות שגרמו לאבדות רבות לחיזבאללה, הן בלוחמים והן בתשתיות. דו"חות צבאיים מצביעים על כך שחלק מהתקיפות התמקדו גם במפקדות פיקוד קדמיות ובמרכזי שליטה.
בזירה הימית והאוורית, החות'ים בתימן, שלוחה נוספת של הציר האיראני, המשיכו בשיגורי טילים לעבר מטרות ישראליות בים האדום ובשטח ישראל עצמו. חלק מהטילים יורטו על ידי כוחות בינלאומיים בים, וחלק הגיעו לשטח הנגב, מבלי לגרום לאבדות משמעותיות, אך בעודם מדגישים את ההקפה הטקטית שישראל נתונה לה. בין השורות, כל אחת מההתקפות הללו, מטילי החיזבללה ועד טילי החות'ים, חושפת את עומק שיתופי הפעולה בין שלוחות איראניות הפועלות בשלוש חזיתות לפחות: לבנון, תימן ועיראק. לראשונה, ישראל נדרשה להתמודד עם אסטרטגיית "טבעת האש" שנבנתה סביבה במשך שני עשורים ועתה הופעלה באופן מתואם. הציבור בישראל חווה את ההסלמה לא רק כרצף של איומים צבאיים, אלא כאירוע המעצב תודעה קולקטיבית. החשש מפני סבב התלקחות אזורי, העלול לכלול גם את איראן עצמה, את סוריה, את לבנון, ואת עיראק, הפך לממשי יותר מאי פעם.
כחצי שנה לאחר מכן, התרחשה המתקפה האיראנית השנייה על ישראל "הבטחת האמת 2", שהייתה מתקפת טילים רחבת היקף נגד ישראל שבוצעה על ידי איראן בערב 1 באוקטובר 2024. המתקפה כללה שיגור של 201 טילים בליסטיים, אשר כוונו נגד בסיסי חיל האוויר "נבטים", ״חצרים״ ו"תל נוף", וכן נגד מטה "המוסד" בגלילות. כ-85% מהטילים יורטו במסגרת מבצע הגנה משולב של צה"ל וצבאות ארה"ב, ירדן, בריטניה וצרפת. המתקפה התרחשה פחות מיממה לאחר תחילת התמרון הקרקעי של ישראל בלבנון, וכחצי שעה בלבד לאחר פיגוע ירי ביפו שבו נרצחו שבעה ישראלים. היא הוגדרה כתגובה איראנית למבצע "סדר חדש" ארבעה ימים קודם לכן, במהלכו חיסלה ישראל את מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה ואת הגנרל האיראני עבאס נילפורושאן. איראן הצהירה כי המתקפה היא גם תגובה להתנקשות באסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס.
ביוני 2025 נדמה היה שהעימות מגיע לשיא חדש: בדו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) שפורסם נקבע כי איראן ביצעה צעדים המפרים את התחייבויותיה ומקרבים אותה ליכולת גרעינית צבאית. בתוך פחות מ-24 שעות, ב־13 ביוני 2025 פתחה ישראל, תחת השם "עם כלביא", בהתקפה הגדולה ביותר שלה על אדמת איראן מאז ומתמיד: למעלה מ‑100 מטרות, כולל מתקני גרעין, בסיסי טילים, מפקדים בכירים ומדענים גרעיניים, הופצצו על ידי יותר מ‑200 מטוסים וכטב"מים, כולל מעורבות של מוצבי סייבר ומזימות של המוסד. ב־13–14 ביוני הגיבה איראן בתקיפה של יותר מ‑150 טילים בליסטיים ומעל 100 כלי טיס בלתי מאוישים, מבצע שכינו "הבטחת האמת 3", שבמהלכו נפגעו אזרחים ישראלים ונגרמו נזקים נרחבים.
עבר כבסיס להווה המתוח
מהתבוננות לאורך ציר הזמן, מימי כורש ושיבת ציון ועד ימינו, עולה תמונה כמעט דרמטית של מהפך ביחסי העם היהודי והעם האיראני. ההיסטוריה הארוכה הזו מלמדת שיחסים בין עמים אינם קפואים, הם מתעצבים לפי נסיבות, שליטים ואידאולוגיות. פרס הקדומה זכורה בתולדות היהדות כמעצמה נאורה שהושיטה יד ליהודה העתיקה, בעוד שאיראן המודרנית תחת משטר האייתוללות מצטיירת בישראל כיריב מר ומסוכן מאין כמותו.
דווקא הרקע ההיסטורי העשיר מוסיף עומק טראגי לעימות של ימינו: שני העמים שמעולם לא לחמו זה בזה באופן ישיר לאורך אלפי שנים, מצאו עצמם לכודים בעשורים האחרונים בסכסוך גאו-פוליטי חריף, אולי המרכזי ביותר בזירה המזרח תיכונית. אף על פי שהעימות מונע כיום בעיקר משיקולים ביטחוניים ואידאולוגיים בני זמננו, כמו מניעת התחמשות גרעינית ובלימת טרור, הרי שהנרטיב ההיסטורי מלווה אותו כרקע מכונן.
עבור ישראל, אזכור כורש ושיבת ציון הוא תזכורת שאפילו ב"פרס הרחוקה" היו ימים טובים לעם היהודי, ואולי בעתיד, לאחר שהאבק ישקע, יכולים להיות שוב. עבור שליטי איראן המהפכנית, הזיכרון ההיסטורי מתפרש אחרת: הם רואים עצמם כממשיכי דרכם של מלכי פרס הקדומים אבל גם של לוחמי האסלאם, וכמי שמתייצבים מול מדינה יהודית הנתפסת בעיניהם כסרח קולוניאליסטי זר באזור.
כך או אחרת, הסכסוך הישראלי-איראני בן זמננו הוא חוליה נוספת בשרשרת יחסים המשתרעת על פני דורות רבים. בנרטיב הזה, העבר הרחוק שזור בהווה באופנים מפתיעים: האמון והקירבה של אתמול הפכו לחשדנות ועוינות היום, ובתוך כך ההיסטוריה מזכירה שגם יריבויות קשות אינן חקוקות לנצח. ההתפתחויות העדכניות מעמידות את שתי המדינות בצומת גורלי, בין הסלמה חמורה בעימות הישיר, לבין אפשרות (קלושה לעת עתה) של שינוי מסלול.
מה שברור הוא שההיסטוריה הארוכה המשותפת מעניקה לכל צד פרספקטיבה ייחודית: סכסוך הדמים הזה אינו רק פוליטי או צבאי, אלא טעון במשקעים ונרטיבים בני אלפי שנים, בין פרס ליהודה, בין עבר לעתיד, בין זיכרון לקיום.
Comments