חלומות היוו מאז ומתמיד כר פורה ליצירתיות והבעה אנושית, בעיקר באמנות חזותית, והם הולידו כמה מהדימויים המעצימים ביותר שלה. בנוסף לחלומות הרבים והמגוונים החשובים כל כך לדת ולמיתוס, במאות האחרונות, מאז הולדת התנועה הרומנטית, החל עיסוק בעולם החלומות האישי יותר. ואכן, עם הקישור שלו אל התת מודע, הוא אולי הפך להיות הכלי המושלם עבור אותם אמנים שחיפשו להציף את מה שהיה חבוי - תשוקה, אשמה, פחד, אמביציה - כדי להוציא לאור את האמת שהמוח הערני שומר ומסתיר.
גם אין ספק שאמנים נמשכו לאתגר של מתן צורה למשהו כל כך בלתי מוחשי מבחינה ויזואלית כמו חלום, אתגר שבוצע בדרכים רבות במשך מאות השנים. לא פעם מופיע הגוף הישן עצמו, כאשר אלמנט החלום משולב במגוון דרכים. הדרך הנפוצה ביותר היא שרצף החלומות מופיע בחלק נפרד לחלוטין של התמונה, כאילו מוקרן על קירות המוח הישן: לעתים קרובות במרכזו של אותו ענן צף מוכר, אך גם כמגיח מחפצים סמוכים או מאירועי היום (ראו את תמונת טויוקוני -Toyokuni - למטה). נפוץ מאד, במיוחד בתיאור של סיוטים, הוא שדמויות החלום פשוט מופיעות בחדר עם הישן, לעתים קרובות ישירות על הגוף עצמו (ראו את תמונת פוסלי -Fuseli).
עם הופעת הצילום, והפוטנציאל של חשיפות כפולות, אנו רואים גם דרך אחרת לנסות ללכוד את הבלתי מוחשי של תמונת החלום. גם עם התמונות של גרנדוויל (Grandville) וגם של רדון (Redon), ואת יצירותיהם של הסוריאליסטים שהם חיקו, אנו רואים גישה שונה לחלוטין, כזו שמסתכלת מעבר לישן כדי להתמקד אך ורק בדימוי החלום עצמו, ותוך כדי כך אולי נותנת גישה נוספת להתרשמות אמיתית מהזרות והעולמות האחרים שמאפיינים לעתים קרובות כל כך את חווית החלום.
מקור:
